שולחן ערוך אורח חיים יא ב


מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

*טוואן בחנכרי *וישראל טעומד על גבו ואומר שיעשה לשמן אלהרמב"ם יפסול יאולהרא"ש כשר.

הגה: יבונוהגין שיסייע הישראל מעט וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' וביורה דעה סימן רע"א גבי תפלין וספר תורה.

דביג*וצריכין ידשזירה ושיהיו בבשזורין גטו*לשמן:

מפרשים

באר הגולה

(ד) וצריכין שזירה — ממשמעות גמרא דעירובין צו והרא"ש בהלכות ציצית בשם ספרי.



טורי זהב - מגן דוד

(א) להרמב"ם פסול — דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד. ודעת הרא"ש יתבאר בסימן לב סעיף ט:


(ב) וצריכין שזירה — דתניא בספרי: "פתיל תכלת", טווי ושזור כעין פתילה. אין לי אלא תכלת, לבן מנין? אמרה תורה: תן תכלת, תן לבן; מה תכלת טווי ושזור, אף לבן כן:

מגן אברהם

(ב) עכו"ם — ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו, תליא בפלוגתא שכתוב בסימן ת"ס בבית יוסף:


(ג) לשמן — ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן:

באר היטב

(ב) שזורין לשמן:    אפי' בדיעבד פסול אם לא היו שזורין לשמן. מ"א.

שערי תשובה

(ב) שזורין — עיין באר היטב. וכתב במחזיק ברכה בשם מור וקציעה, שאם אינו מוצא אחרים והוא שעת הדחק, יכול לסמוך להכשיר. וגם הנ"צ ואליהו רבה מכשירין בדיעבד. וכתב הבאר עשק סימן נ"א: מי שעושה חוטי הציצית מעשה עבות, דהיינו בתחילה שזור ב' חוטין, ואח"כ עשוי מעשה עבות מארבעה, שהם שמונה חוטין דקים בכל חוט, שהם ס"ד בכל כנף, אין מוחין בידו:

ביאור הגר"א

להרמב"ם פסול — כמו שכתוב בגיטין כג א, אלא מעתה כו'.

ולהרא"ש כשר — כמו שכתוב בעבודה זרה כז א, אע"ג דלרב יהודה בעינן מילה לשמה אפילו הכי כשרה בנכרי, ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמו שכתוב לקמן בסעיף ה. ועיין סימן יד סעיף ב וכן הרא"ש בהלכות ס"ת. והטעם דלא דמי לגט, דשם בעינן כל התורף לשמה, ועיין תוס' דגיטין ה ב ד"ה אפילו כו', מה שאין כן במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחילה, כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל. אבל תוס' בגיטין שם ועבודה זרה שם וזבחים שם תירצו, דמילה סתמא לשמה, מה שאין כן גט כמו שכתוב בזבחים שם, והוא הדין לספר תורה, מדאמר בהנזקין: כתב שלא לשמן. ועוד, דאמרינן שם מה ב: ורשב"ג עיבוד לשמן כו', ועיין תוס' דעבודה זרה שם, והוא הדין לציצית כנ"ל. וכן כתב במרדכי הלכות ציצית סימן תתקמ"ט ובהג"ה שם בשם אז"ק.

ונוהגין כו' — כן כתב ב"י, דלדעת הרא"ש צריך גם כן שיסייע, כמו שכתב שם. וכתב הר"ר ברוך, דאם הגוי מעבדן וישראל עומד על גב וסייעו, מסייע זה יש בו ממש, דנכרי אדעתא דישראל עביד כו', וכמו שכתב לקמן סימן לב סעיף ט. אבל ממסקנת הרא"ש שם ומדברי בעל העיטור שם משמע דאין צריך, וכן משמע מדברי הר"ר ברוך עצמו, דתלאינהו במה שאדעתא דישראל עביד, וכן כתבו ב"ח וש"ך ביורה דעה סימן רעא דלא קאמר מסייעו אלא על צד היותר טוב, דמסייע אין בו ממש, וזה שאמר: מסייע זה יש בו ממש כו', רוצה לומר העיקר משום דישראל עומד על גביו, וכן כתב מגן אברהם בסימן לב סעיף ט. אבל לדעת הרמב"ם ותוס' לא מהני כל זה.

וצריכין שזירהעירובין צו ב וספרי פ' שלח: "ועשו להם ציצית", שומע אני עושה כמות שהוא? תלמוד לומר: "על ציצית הכנף פתיל תכלת", בטווי ושזור. אין לי אלא פתיל תכלת טווי ושזור, לבן מנין? הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה: תן תכלת ותן לבן; מה תכלת טווי ושזור, אף לבן טווי ושזור. ודלא כהרמב"ם. ועיין תוס' יבמות ב' ד"ה ואמר כו', ועיין תוס' דנדה סא ב בד"ה שוע כו' ומשום הכי אצטריך כו'.

ושיהיו כו' — כמו שכתוב בסוכה עשיה לשמה, דמטויה ואילך ודאי בעינן לשמואל לשמה.

משנה ברורה

(ח) עו"ג- וטווית חש"ו אם מהני כשישראל גדול עומד על גבם ומלמדם לעשות לשמה עיין בסי' ת"ס בב"י שיש פלוגתא בזה ועיין בבה"ל שביארנו הסכמת אחרונים בזה:


(ט) עומד על גבו- עיין בבה"ל שכתבנו דדוקא אם הטוויה אינה נמשכת כ"כ אבל אם הטוויה נמשכת זמן הרבה אז נראה דאפילו להרא"ש לא מהני במה שלימד לעו"ג בתחלת הטוייה שיעשה לשמה וכ"ש אם הפסיק בהטוייה ואח"כ לזמן אחר התחיל לחזור ולטוות בודאי כו"ע מודים דאדעתא דנפשיה עביד ופסול:


(י) פסול- ס"ל דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שהישראל מצווהו שיעשה לשמה:


(יא) להרא"ש כשר- ובשעת הדחק כשאין לו ישראל שיטווהו לשמה יש לסמוך ע"ז אבל בלא"ה לא כי בביאור הגר"א כתב שדעת התוספות והמרדכי ג"כ כהרמב"ם:


(יב) ונוהגין שיסייע וכו' - וכ"ז להרא"ש אבל להרמב"ם לא מהני כ"ז ועיין באחרונים דמסקי דמנהג זה הוא על צד היותר טוב אבל בדיעבד כשר אפילו בלא סיוע כלל להרא"ש כיון שהישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה ואם אין הישראל עומד ע"ג לצוותו לא מהני הסיוע לכו"ע דקי"ל מסייע אין בו ממש:


(יג) וצריכין- אחוטי ציצית דעלמא קאי ולא אטוואן עכו"ם דשם לא מהני להפוסלין אפילו אם שזרן אח"כ ישראל לשמן:


(יד) שזירה - היינו שיכפלם אחר הטווייה לשנים וישזרם ואם כפל כל חוט לשמונה ושזרו ג"כ לית לן בה. וטעם להשזירה דתנא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני יעשה ציצית כמות שהוא ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור [פי' כעין משכן דהוי שזור א"נ דסתם פתילה היא שזורה] אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ועיין בביאור הלכה:


(טו) לשמן - דמטוויה ואילך הוא הכל בכלל עשייה דקי"ל דצריך לשמה וכתב המ"א דאף בדיעבד מעכב אם לא היו שזורין לשמן וכן משמע מביאור הגר"א ויש מקילין בדיעבד אף בלתי שזירה ועיין בבה"ל שביארנו דאין לסמוך ע"ז אך אם השזירה היה סתמא יש להקל בדיעבד כיון דהטוייה היה לשמה וכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה:

ביאור הלכה

(*) טוואן עכו"ם וכו':    ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה:.


(*) וישראל עומד על גבו וכו':    עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה:.


(*) וצריכין שזירה:    עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע:.


(*) לשמן:    עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם:.

כף החיים

(ה) סעיף ב: טוואן עכו"ם וישראל עומד על גביו וכו' — אבל אם טוואן עכו"ם ואין ישראל עומד על גבו פסולין, ואין מועיל להם אם שזורין לשמה. בית יוסף בשם הרא"ש, דלא כבעל העיטור.


(ו) שם: להרמב"ם פסול ולהרא"ש כשר — כתב השו"ג אות ד' וזה לשונו: ומן הכלל דיש אומרים ויש אומרים הלכה כבתרא כמו שכתוב בכללי השולחן ערוך, הכא דעת רבינו נוטה לדעת הרא"ש דמכשיר, עד כאן לשונו. ועיין לקמן סימן יג אות ז ובאות שאחר זה.


(ז) שם בהגה: ונוהגים שיסייע הישראל מעט וכו' — ואם לא סייע הישראל, רק אמר לעכו"ם שיעשה לשמה, אם יש להכשיר בדיעבד, עיין בספר הקדוש קול יעקב סימן ער"א אות יו"ד בעניין העיבוד דיש פלוגתא בזה, ומרן ז"ל דין זה למדו מעיבוד. עיין בית יוסף וסברת מרן ז"ל שם בבית יוסף יורה דעה סימן ער"א אם לא סייע הישראל פסול, וכן דעת השולחן גבוה שם אות י"א, ר' זלמן כאן אות ד. ועיין אליה רבה אות א'. וכתב ר' זלמן בקונטרס אחרון אות א', דאפילו להב"ח דסבירא ליה שם לדעת הרא"ש אפילו אם לא סייע כלל הישראל כשר, גבי טוויית ציצית דכל הטווייה צריכה להיות לשמה הוי דומיא דכתיבת הגט דמודי ביה הרא"ש דגוי אדעתא דנפשיה עביד, ומפני כך פסק הב"ח בסימן יד כאן דלא מועיל אפילו בדיעבד בלי סיוע הישראל, עיין שם. (ובזה נסתלקה קושיית האליה רבא שם על הב"ח וקושיית הדגול מרבבה על מרן ז"ל).


(ח) שם בהגה: ונוהגים שיסייע הישראל מעט וכו' — וזה לשון חיי אדם כלל י"א אות י"ג: ובשעת הדחק שאין לו מי שיטוה לשמן, יאמר לעכו"ם שיטוה לו חוטין לשם ציצית והישראל יסייע גם כן קצת בטווייה, וגם יעמוד אצל הטווה ויכוון לשם ציצית, עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הקדוש קול יעקב שם אות י"א לעניין העיבוד, דאין לעשות כן אלא אם כן אין עבדנין ישראל, עיין שם.


(ט) ואם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גבו, כתב מגן אברהם ס"ק ב, תליא בפלוגתא שכתוב בסימן ת"ס בבית יוסף. אבל האליה רבא ס"ק א' כתב דכאן יש להקל יותר, דהא התם פסק השולחן ערוך בסתם דפסול בעיבוד עכו"ם וישראל עומד על גביו והכא כתב ב' דעות, וכך מוכח דעת רמ"א עד כאן לשונו. וכן כתב ר' זלמן אות ד להכשיר, ועיין בקונטרס אחרון אות ב'. ונראה דאין להכשיר אלא בשעת הדחק וגדול עומד על גביו ומסייעו, כמו שכתב חיי אדם גבי עכו"ם, דהא מרן ז"ל התם מדמי אותם להדדי.


(י) שם: וצריכין שזירה — כתב הבאר עסק סימן נ"א והביאו שערי תשובה אות ב': מי שעושה חוטי הציצית מעשה עבות, דהיינו בתחילה שזור ב' חוטין ואחר כך עשוי מעשה עבות מארבעה, שהם שמונה חוטין דקין בכל חוט, שהם ס"ד בכל כנף, אין מוחין בידו. אבל הרוקח כתב דמצוה מן המובחר לעשות כל חוט שזור משמונה, והביאו עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות י"ז, וכן כתב הרמ"ע, הביאו קיצור של"ה בהלכות ציצית. וכתב קיצור של"ה דמדברי קבלה נמי שפיר למעבד הכי, וכן כתב שמש צדקה באורח חיים סימן כ"ב, וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ד' בשם אחד קדוש, וכן כתב לב חיים חלק א' סימן פ"ו וזה לשונו: מצוה מן המובחר לעשות כל חוט הציצית טווי בתחילה חוט א', ואחר כך לשזור ב' חוטין כאחד, ואחר כך לשזור הב' לד' וד' לח', או לפחות יקח ד' חוטין טוויים ושזורים לב' שהם ח', ואין בזה פקפוק כלל ועיקר. ומכל מקום אם לא מצא כי אם שזורין לב' או לד' יוצא ידי חובה וזה ברור, עד כאן לשונו. וכן כתב בן איש חי פרשת נח אות יו"ד.


(יא) שם: ושיהיו שזורין לשמן — ואם לא היו שזורין לשמן אפילו בדיעבד פסולין. מגן אברהם ס"ק ג, וכן משמע מעולת תמיד אות ג', ר' זלמן אות ג, חיי אדם כלל י"א אות י"ד, חסד לאלפים אות ב'. אמנם המור וקציעה כתב דאפילו אם לא היו שזורין כלל, בשעת הדחק כשרין ומברך עליהם, עיין שם. וכן פסק הנ"ץ, הביאו אליה רבא אות ב', וכן הסכים האליה רבא שם. וכתב המחזיק ברכה אות ב' דיש לסמוך עליהם בשאינו מוצא אחרים והוא שעת הדחק, והביאו שערי תשובה אות ב'. אבל הלב חיים חלק א' סימן פ"ה האריך בזה, וסיים וזה לשונו: ולכן נראה לעניות דעתי להלכה ולמעשה, דאם לא היו שזורין, לא ילבש טלית כזה, כיון דהוא פסול לדעת הרב בית יוסף והסכמת האחרונים, הרב עולת תמיד והמגן אברהם והפ"ץ ודעמייהו, ואם כן הרי הוא עובר על מצות עשה מדברי תורה. מה שאין כן אם אינו לובשו, דאינו עובר כלל, דקיימא לן דציצית הוא חובת גברא דהיינו אם לובש בת ד' כנפות צריך שיהיה מצוייצת כהלכתו, ודלא כמו שכתב המחזיק ברכה דיש לסמוך על המקילין בשעת הדחק אם אינו מוצא אחר, יעויין שם. ואחרי המחילה רבה אין נראה להקל בזה, וכמו שכתבנו מילתא בטעמא. והוא הדין נמי אם לא היו שזורין לשמן, כסברת המגן אברהם והעולת תמיד והנ"ץ וכאמור, עד כאן לשונו.




▲ חזור לראש