ביאור הלכה על אורח חיים יד

סעיף א עריכה

(*) להצריך אנשים:    עיין במ"ב והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת וכדאיתא במ"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ שלא חשש רק להמהר"ם וכן בע"ת מצאתי כן א"כ אין להחמיר גם בקטן וכן מצאתי בארה"ח ומ"מ כיון שהפמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה ליזהר לכתחלה ע"י קטן ראוי ונכון לעשות כן. ופשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה:.

(*) וטוב לעשות וכו':    עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם:.

סעיף ב עריכה

(*) הטיל ישראל וכו':    דע דמדברי הב"י מוכח דאפילו אם הטיל בפירוש שלא לשמה כשר להרמב"ם וכן להיפוך לדעת רש"י והרא"ש אפילו סתמא פסול דאל"ה אין שום ראיה דהרא"ש יחלוק על הרמב"ם דמן הקוצין ומן הנימין הרי בודאי לא נתלו לשמן וכן כתב בפרישה ועיין בתשובת רע"א בסימן ד' שיישב למה לא אמרינן בזה דסתמא לשמה קאי אח"כ מצאתי בתשובת משכנות יעקב בסימן כ' שדעתו שגם הרמב"ם לא הקיל רק בסתמא משום דלשמה קאי ע"ש:.

(*) בלי כוונה:    ואם חשב במחשבתו לשמה נ"ל דיוכל לברך עליו אף דבטוייה נשארנו לעיל בסימן י"א בצ"ע אם מהני מחשבה הכא מותר אחד דס"ס הוא דשמא הלכה דסגי במחשבה עיין ברא"ש בה"ק ושמא הלכה כהרמב"ם ועוד טעמא אחרינא דטויית חוטין סתמא לאו לשם ציצית משא"כ תליית החוטין סתמא לשמה קאי ובצירוף כל אלו הטעמים נ"ל דיוכל לברך עליו אך לכתחלה יותר טוב שיוציא כן בפיו בפירוש וכן העתקתי לדינא במ"ב. ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצי' תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש:.

(*) לא יברך עליו:    עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא היה רק התליה שלא בכוונה. הנה לכאורה היה מקום לומר דדוקא אם עשה קשר לפי מה שהביא הפמ"ג בשם הלבוש טעם על הא דקי"ל בסימן י"א סי"ג דדוקא אם עשה קשר דהקרא דגדילים תעשה לך משמע משנעשה גדיל ע"ז דרשינן תעשה ולא מן העשוי א"כ ממילא ה"ה נמי למאי דדרשינן תעשה לך לשם חובך דאהטלת הציצית בבגד ג"כ קאי לפירש"י והרא"ש דוקא אם עשה ג"כ קשר וחוליא דמ"ש אבל מדברי הב"י בד"ה כתב הרמב"ם וכו' אלמא תליה לשמה בעינן וכו' ע"ש מוכח בהדיא דהתחיבה בכנף לבד ג"כ בעינן שיהא לשמה ואח"כ מצאתי מוכח כן יותר בהדיא בתוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה הקוצים כו' ע"ש. אך מ"מ אפשר דאם שכח לכוין לשמה בעת התחיבה ובעת הקשר כוון לשמה דיוכל לברך דנאמר הוכיח סופו על תחלתו ושאני ההיא דהקוצין דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחלתו ואף דזה גופא ספיקא הוא כמו שכתב הגר"א לעיל בסימן י"א ס"א וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב משחיטה ופ"ד מהלכות זכיה ומתנה הא יש עוד בזה ספיקא דאולי הלכה כהרמב"ם דלא בעינן לשמה וגם דאולי בזה סתמא לשמה קאי וכיש דפסקו כן עיין במשכנות יעקב סימן כ' ובארה"ח אך יש לדחות קצת דיש פוסקים [הרש"ל ודרישה ביו"ד בסימן ד'] דס"ל דלא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחלתו וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא בענינינו דעיקר פלוגתת הרא"ש על הרמב"ם הוא באם ישראל הטיל הציצית בבגד ישראל אחר שביקש אותו להטיל בתוכו אלו החוטין דלהרמב"ם כשר אף בזה דהא קא מדייק מדפוסל הגמרא דוקא בהטיל נכרי ציצית בבגד דמיירי דהטיל בבגד ישראל כדמשמע בגמרא מנחות מ"ב ע"ב מלישנא בתרא דרב ועשו להם אחרים [ולשון הרי"ף בזה מנין ללוקח ציצית מן הנכרי וכו' לא אבין ותמיה על המפרשים שלא הערו בזה ואולי דסברת הרי"ף דהני תרי לישנא לא פליגי ועכ"פ כל הפוסקים סברי דבכל גווני פסול ע"י נכרי] ונוכל לאמר בזה דסברת הרא"ש הוא דזה הישראל השני לא כיון בהטלתו לשם ציצית רק סתם לקיים בקשתו של ראשון שביקש ממנו להטיל אלו החוטין בתוכו [הג"ה ואה"נ דאם היה מבקש ממנו בפירוש שיטיל אלו החוטין בתוכו לשם ציצית דכשר לכו"ע וכדלעיל סימן י"א ס"א טוי לי ציצית לטלית ולכאורה אפילו אם היה אומר לו סתם הטיל לי ציצית אלו לטלית דכשר וכמו שם בטוי לי ציצית לטלית ובדוחק יש לחלק ביניהם ע"כ הג"ה] אבל אם הוא בעצמו הטיל בסתם חוטי הציצית בבגדו אפשר דגם להרא"ש בזה סתמא לשמה קאי דלמה הטיל אלו החוטין בבגדו אם לא לשם ציצית ובפרט באלו הטליתים שלנו שהם מיוחדין בעת קנייתן רק לקיים בהם מצות ציצית בודאי אח"כ כשהטיל בהן חוטי הציצית לשם ציצית הטיל בהן ודומיא דמאי דהביא המג"א בסימן תקפ"ט סק"ד בשם הרדב"ז ע"ש וכ"ז כתבתי רק להצדיק המנהג שלא נהגו ליזהר בזה אבל כל י"ש יחמיר על עצמו להיות זהיר להוציא בשפתיו בפירוש שהוא תולה אותן לשם ציצית:.

סעיף ג עריכה

(*) שאלה כשהיא מצוייצת וכו':    עיין במ"ב בסוף ס"ק י"א מש"כ לענין טלית הקהל דאדעתא דהכי קנוהו וכו' כן כתב בדה"ח ותמיהני למה צריך לזה הלא הא"ר כתב דהוי כטלית של שותפין דנתבאר בס"ה דחייבת וכן איתא במרדכי בהלכות ציצית בסי' תתק"נ ויותר מזה שהמרדכי כ' בפי' דלא צריכא להא דכתב הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ורצונו לומר באתרוג דאדעתא דהכי וכו' דבזה הלא גם בטלית של שותפין חייבת. ואולי טעם הדה"ח דפעמים העיר גדולה מאד ולא ימטי שוה פרוטה לכל חד וכעין שפירש"י בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח עי"ש ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא"צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד' אמות וכו' ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז"ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ"מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא"ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע"ז וס"ל דעיטוף הגוף סגי מ"מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ"ע בכה"ג עכ"ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו"ע לעיל בסימן ח' דהעיטוף אינו לעיכובא וגם טעם השני שלו מרש"ל ומ"א וא"ר ושארי אחרונים משמע דבבגד שלו בודאי חייב לברך ולא חילקו כלל בין אם מעטף ראשו או לא משמע מדבריהם דבכל גווני חייב ע"י לבישה זו בציצית מ"מ מה שכתב בש"א הנ"ל דיכוין אז בלבישתו לשם מלבוש של ציצית ולא לכבוד בעלמא דבריו נכונים מאד מדינא מט"א דהלא קי"ל בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה ולעיכובא הוא כמבואר שם וכמש"כ בסי' ח' במ"ב סקי"ט עי"ש. אח"כ מצאתי חבר להשערי אפרים והוא מה שכתב בבה"ט בסימן י"ח סק"ד בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו כמש"כ הש"א דאפשר דזה אינו נקרא לבישה המחייבת בציצית ועיין מגן אברהם סוף סימן י"ט במה שכתב בשם התוספות וצ"ע:.

סעיף ד עריכה

(*) מותר ליטול טלית חבירו וכו':    שאלה אם מחוייב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לשאול טלית מאחרים בעירו פסק בתשובת בית יעקב בסימן קי"ד דאין מחויב להשאיל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה עי"ש:.

סעיף ה עריכה

(*) טלית של שותפין חייבת וכו':    עיין במ"ב במש"כ ואיירי שחבירו מרוצה וכו' והוא מהפמ"ג הגם דבעיקר דינו לכאורה יש להתיישב הרבה דמאי גריעא זו מסתם טלית של שותפין דגם שם הלא חצי השני של הבגד אינו שלו בעצם רק שאול לו ושאול פטר התורה מציצית וא"כ נשאר רק חצי הבגד בשני הציצית ואפ"ה גילתה לנו התורה דלא בעינן רק שיהיה לו חלק בעצם הבגד וה"נ בענינינו ומ"מ דבריו אמת מט"א דהא קי"ל דאפילו במקום דלא בעינן לכם כגון בתפילין אפ"ה פסול גזל משום מצוה הבאה בעבירה וכדלקמן בסימן כ"ה ס"ק כ"ו במ"א וא"כ ה"נ בענינינו כיון שנתערב בלבישתו איסור גזל תו הוי מצות ציצית שלו בא בעבירה ואינו יוצא בה ידי המצוה:.