שולחן ערוך אורח חיים יג ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יג · ג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(ד) אם נודע לו — מנחות לדעת הראב"ד והריטב"א.
(ד) כשהוא בכרמלית — פירוש, במקום שאין איסור טלטול אלא מדרבנן, כמבואר בהלכות שבת, דעכשיו אין לנו רשות הרבים:
(ה) ודוקא בשבת — לפי דברי התשובה שמביא בית יוסף, מותר אפילו בחול. אלא דבמרדכי בשם ר"י, הביאו גם כן בית יוסף, מבואר דדווקא בשבת, לפי שאי אפשר לעשות אז ציצית. והוכחתו, דאי הוי כתיב בתורה 'לא תלבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית', אז היה עובר על הלבישה אפילו בשבת; אבל כיון דמצות עשה אינה אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, משום הכי אין עובר על הלבישה בשבת. אבל בחול עובר בעשה דהַטֵיל בו ציצית. וקשיא לי, אם כן למה תלה רמ"א הטעם משום כבוד הבריות? דהא ר"י התירו אפילו בלאו הכי, מטעם שזכרנו. ואפשר כיון שיש במרדכי חולק על ר"י, הכריע רמ"א כר"י משום כבוד הבריות. ומשום כבוד הבריות לחוד לא סגי, דאין זה ביוש כל כך כמו שכתב בית יוסף. ואין להקשות ממה שכתוב סוף פרק הקומץ, דמר בר רב אשי איפסק ליה ציצית בשבת, ואי לאו משום כבוד הבריות הוה פושט הגלימא אפילו בשוק, והא בשבת ליכא איסור? דהתם מיירי באיסור טלטול דהוי כמשא בכרמלית, על כן הוצרך לטעם כבוד הבריות. אבל הכא מיירי ברשות היחיד:
(ו) דגדול וכו' — שדוחה איסור דרבנן. וכרמלית נמי דרבנן, ובזמן הזה אין לנו רשות הרבים, כמו שכתוב סימן שג סעיף יח:
(ז) ואפילו טלית וכו' — פירוש, אף על גב דלא מינכרא מילתא אם הולך בלא טלית קטן, מכל מקום הפשיטה גנאי הוא לו. וכתב בית יוסף: אפילו טלית גדול שלנו, שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו, אפילו הכי אין צריך להסירו כיון דלא גזרו רבנן:
(ח) כבוד הבריות — ואף על גב דציצית מצות עשה דאורייתא, ואיסור דאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות, מכל מקום שרי, דלא אמרה תורה: לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא מצות עשה להטיל בו ציצית; וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת, אינו עובר. ופשוט דעל כל פנים איסורא דרבנן איכא, ולכן לא שרי אלא משום כבוד הבריות, דלא כע"ת; אבל בחול ודאי עובר כל שעה בעשה דהַטֵיל בו ציצית כשלובשו. ותדע, דאטו במזוזה ומעקה אסור ליכנס לבית שאין בו מזוזה [ומעקה]? אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא, עד כאן לשונו בבית יוסף בשם המרדכי. וקשה, דבשבת דף קל"א רע"ב אמרינן למאן דאמר ציצית חובת טלית הוא, אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת; ואם כן, למאן דאמר דציצית חובת גברא הוא, למה יהא מותר ללובשן בשבת מן התורה בלא ציצית? וצריך לומר דהתם קאי דוקא אליבא דרבי אליעזר דסבירא ליה ציצית דחי שבת, ואם כן חל המצוה אפילו בשבת, עיין שם; אבל לדידן דקיימא לן ציצית לא דחי שבת, ואם כן לא חל בשבת המצות עשה, כן נראה לי. ולכאורה קשה, למה יהא אסור ללובשו בחול? הא אמרינן בברכות דף כ דכבוד הבריות דוחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה, עיין שם, ומוכח שם דאם לובש סדין בלא ציצית מקרי שב ואל תעשה, וכן הוא בתוס' יבמות דף צ, דאי מקרי קום ועשה הוה ליה כמו כלאים דפושטו אפילו בשוק, אלא על כרחך הוא שב ואל תעשה, כמו שכתב המרדכי, דבלבישתו אינו עובר כמו שכתבנו לעיל בשמו; ואם כן, אף בחול לישתרי מפני כבוד הבריות? וגם המרדכי לא הזכיר שבת אלא ברישא, דהר"ש אסר אפילו בשבת, אבל הוא יש לומר שהתיר אפילו בחול, רק שסבירא ליה שעובר בעשה אם אינו מתקנו, ומכל מקום אינו מחויב לפשטו מפני זה, שהרי כתב אחר כך: ובחול כו' ותדע וכו', כמו שכתבנו לעיל בשמו, משמע דבחול נמי אין איסור בלבישתו. וכן התשובה שמביא הרב בית יוסף מיירי נמי בחול, והיא תשובת מהר"מ מרוטנבורק ד"פ סימן רפ"ו. וצריך לומר כמו שכתב בפסקי תוספות מנחות סימן קכ"ט ובאגור סימן כ"ד, דדווקא בשבת שרי אבל בחול אסור. ונראה לי הטעם כמו שכתבו התוס' בשבועות דף ל' לחד שינוייא, דדווקא בגנאי גדול שרי לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אבל גנאי קטן לא, כמו שכתוב בחשן משפט סימן כח סעיף ה, דתלמיד חכם צריך לילך לבית דין להעיד משום דבר איסור אף על גב דגנאי הוא לו, וסבירא להו דלישב בלא טלית הוי גנאי קטן. ומכל מקום נראה לי, אם נפסק ציצית ברשות הרבים בטלית קטן, אין צריך לפשטו אפילו בחול, דהפשיטה הוי גנאי גדול; והא דנקט בשולחן ערוך בשבת – לרבותא, דאף על גב דיש בו גם כן איסור שבת אין צריך להסירו, ובשבת אין צריך למהר לצאת מבית הכנסת, עיין מה שכתב ביורה דעה סימן שג; אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחבירו שנפסקו ציצית, לא יאמר לו עד שיבא לביתו. ומשמע שם בסימן שע"ב דיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. ומשמע בשבת דף פ"ב, דאם ידע מאתמול שהוא פסול, אסור ללובשו בשבת, דהוה ליה לתקוני מאתמול, וכן משמע מלשון התשובה הנ"ל, וכן משמע סימן שנ"ה סוף סעיף ב, ועיין שם בהג"ה סעיף ג, ומה שכתבנו סימן שי"ב. ונראה לי דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינן כמו בשבת:
הקשה אחי המנוח מהר"ר יודא סג"ל זצ"ל מק"ק קראקא, למה שרינן ללובשו בשבת מפני כבוד הבריות? הלא יש תקנה שיתננו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו לו, ואז הוא פטור מציצית, וכמו שכתוב לקמן סימן שכ"ג לעניין טבילת כלים. ונראה לי דמכל מקום חייב מדרבנן, שנראה כשלו, כמו שכתוב סימן י"ד סעיף ג בטלית שאולה לאחר ל' יום, וכל שכן הכא שבאמת הוא שלו. ואם תאמר ומה בכך, מכל מקום בשבת יעשה כן? יש לומר, דאם כן אף בחול יעשה כן ויעשה טצדקי למיפטר נפשיה מציצית. אבל כשיושב כך בלא ציצית ידע דלא שרינן ליה אלא בשבת משום כבוד הבריות, כן נראה לי. דלפי מה שכתוב בסימן ש"ו דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת, אם כן הכא נמי אסור ליתנו במתנה, וכן משמע בשבת דף קל"א דקאמר: הואיל ובידו להפקירן, ולא אמר: הואיל ובידו ליתנן לעכו"ם או לקטן, עיין שם:
ואפילו כו' — עיין מגן אברהם:
והוא הדין כו' ודווקא כו' — דאין איסור בלבישתו, דלא כתיב "לא תלבש" כו', אלא המצוה לעשות ציצית בבגדו; ולכן בשבת, שאי אפשר, אין עובר, מה שאין כן בחול. וראיה ממה שאמרו שם "כרמלית דרבנן", ולא חששו לביטול העשה:
(ו) כבוד הבריות: שדוחה איסור דרבנן וכרמלית נמי דרבנן ובזמן הזה אין לנו ר"ה כמבואר בסי' ש"ב עיין שכנה"ג.
(ז) שתחת בגדיו: דלא מינכרא מילתא אם הולך בלא טלית קטן מ"מ הפשיטה גנאי הוא לו.
(ח) הציציות: בשיורי כנה"ג העלה דוקא כשבא לבה"כ וקודם לבישתו מצא הטלית פסול דאז מותר ללובשו בלא ברכה דאם לא יהיה מעוטף בטלית כאחרים בושה הוא לו שיאמרו שאין לו טלית מצוייצת כהלכתה ואינו זהיר במצות. אבל אם בשעת לבישתו היה כשר ונתעטף בו ואח"כ נפסק אחד מן הציצית יוכל להסירו מעליו דאין כאן משום כבוד הבריות שכבר ראו שהיה לו טלית מצוייצת כהלכתה ע"ש. וע"ת חולק עליו וכתב דמדברי רמ"א משמע דאפי' לבשו מקודם לכן ואח"כ נפסקו ע"ש והיד אהרן החזיק דברי הכנה"ג וכתב דמשמעות דברי רמ"א משמע כדבריו שכתב שיוכל ללבשו בלא ברכה משמע שקודם לבישת הטלית נפסק ומש"ה כ' דיוכל ללובשו ע"ש: עוד העלה שם דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבשו בלא ברכה ואם אינו מתבייש אין כאן משום כבוד הבריות ע"ש. ועיין בני חייא ובמ"א ס"ק א' מ"ש בשם הב"י.
(ט) ודוקא בשבת: המ"א העלה דאם נפסק ציצית בר"ה בטלית קטן א"צ לפושטו אפי' בחול דהפשטה הוי גנאי גדול והא דנקט בשבת לרבותא דאף על גב דיש בו ג"כ איסור שבת אפי' הכי א"צ להסירו ובשבת א"צ למהר לצאת מבה"כ אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו והרואה בחבירו שנפסקו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו ואם ידע מאתמול שהוא פסול אסור ללובשו בשבת דה"ל לתקוני מאתמול. ונ"ל דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינו כמו בשבת מ"א. וא"ל למה שרינן ללובשו בשבת מפני כ"ה הלא יש תקנה שיתנו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו לו ואז הוא פטור מציצית וי"ל דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת עיין מ"א.
(ג) הציציות — עיין באר היטב. ועיין באליה רבה ובברכי יוסף שכתבו גם כן דמהרמ"א לא משמע כשיורי כנסת הגדולה, והעיקר לענ"ד כמו שכתב בסוף, שהכל תלוי באיש, אם הוא מתבייש אין צריך להסירו, כיון דחזינן שמותר ללובשו אפילו לכתחילה משום זה. ומה שמחלק מתחילה לפי שכבר ראהו כשהוא לבוש אין זה מוכרח, כיון שמכל מקום בושה היא לו, וגם דיש לומר אדרבה, שמא יאמרו דמסתמא מחמת איזה סבה או ענין של גנאי שאירע לו פשט אותו או אחרים פשטוהו ממנו. וגם אדרבה איכא טובא נכנסין שלא ידעו שהיה לבוש תחילה. הלכך גם בזה שייך כבוד הבריות:
(ד) ודוקא — עיין באר היטב. ועיין ביד אפרים, דמה שכתב לעיל והרואה בחבירו דמשמע שאין תקנה ליתן במתנה, צריך לומר דאין זה תקנה גמורה, כיון שנראית כשלו; לכן מוטב שיקראנו לביתו, ועיין שם. ועיין בפנים מאירות חלק ב סוף סימן צ"ו על קושיא זו, ומה שכתב על דברי בעל הלכה ברורה. ומה שכתב המגן אברהם שאין ליתן מתנה בשבת כו', עיין בשער המלך הלכות שבת:
(ח) בשבת — ואם ידע מאתמול ושכח להטיל בו ציצית נראה ג"כ דלא קנסינן ליה וראיה מלקמן בסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה היכא דשכחו ולא עירבו עי"ש [מחידושי רע"א]:
(ט) כשהוא בכרמלית — הוא מקום ששם אין איסור טלטול רק מדרבנן ולכך א"צ להסיר דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ודאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר מ"ע ואין עליו רק איסור דרבנן ולכך הותר מפני כבוד הבריות ואין צריך לפשוט הטלית אבל בר"ה שהוא מן התורה צריך לפשטו בין בט"ג ובין בטלית קטן ואפילו אם ישאר עומד ערום עי"ז שאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כזה בכל גווני ולקמן בהלכות שבת אי"ה יתבאר דיש מחלוקת אם בזה"ז יש לנו דין ר"ה או לא. ונראה דאם הגדיל הוא שלם והפסול הוא רק בענף נוכל לצרף לזה דעת הר"י לעיל דמכשיר ואין צריך לפושטו תיכף רק ימהר לילך לביתו:
(י) פסול — ר"ל בין שנפסק לו גם קרן הטלית ונעשית בת שלש ובין שנפסק לו אחת מציציותיו לבד ואפילו היה כבר פסול בשעה שיצא מביתו כיון דבשעה שלבשו לא נודע לו לא קנסינן ליה דגדול כבוד הבריות ואפילו בט"ג שלנו שאין אנו נוהגין ללבוש אותו כל היום אלא בעת התפלה לשם מצוה וליכא ביזוי בהסרתו ג"כ אין צריך להסירו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. והגרע"א בחידושיו מפקפק בזה:
(יא) שתחת בגדיו — דלא מנכרא מלתא אח"כ אם הוא הולך בלי טלית קטן מ"מ הפשיטה הוא גנאי ביותר:
(יב) מן הציציות — פי' בין שבא לבהכ"נ ורוצה ללבוש טליתו וקודם לבישתו מצא הציצית פסולים ומתבייש לישב ברבים בלי טלית דמותר ללובשו בלי ברכה ובין אם רואה באמצע לבישתו שנפסקו לו הציצית ג"כ אין צריך להסירו [ברכ"י וארה"ח ושארי אחרונים] ועיין באחרונים שהסכימו דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבוש בלי ברכה אבל אם אין מתבייש אין כאן ההיתר דכבוד הבריות:
(יג) דיוכל ללובשו — ודוקא אם נודע לו היום אבל אם ידע מע"ש שהציצית פסולין אסור ללובשו בשבת דהו"ל לתקוני מאתמול אך אם שכח יש להקל [חידושי רע"א]:
(יד) מכח כבוד הבריות — ודוקא אם אין יכול להשיג בבהכ"נ טלית שאולה:
(טו) ודוקא בשבת — פי' לפי שבשבת ליתא רק איסור דרבנן כנ"ל אבל בחול שהוא עובר על איסור תורה בכל שעה דקום ועשה בו ציצית ואיסור תורה אפילו רק איסור דשב ואל תעשה כזה שהוא מונע א"ע ממצוה אין נדחה מפני כבוד הבריות אם לא בגנאי גדול ולכן אסור ללבוש הטלית גדול כשרואה שאין בו ציצית דלישב בלי טלית ס"ל לרמ"א דהוא רק בכלל גנאי קטן וכן אם נודע לו בר"ה כשהוא הולך בטלית גדול שנפסק לו אחת מציציותיו צריך ג"כ לפשטו תיכף דבזמנינו פשיטת הט"ג בשוק הוא ג"כ רק גנאי קטן. אמנם אם בבהכ"נ נודע לו אחר שהוא כבר לבוש בהטלית שאחת מציציותיו פסולים הרבה מן האחרונים מקילין דאין צריך לפושטו תיכף דס"ל דכיון שהוא ברבים בבהכ"נ הפשיטה הוא גנאי ביותר רק ימהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם והח"א מחמיר בזה וס"ל דהפשיטת ט"ג הוא רק גנאי קטן דבלא"ה דרך בני אדם לפשוט תמיד הטלית ברבים בבהכ"נ. אח"כ מצאתי להפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית שסובר ג"כ כהחיי אדם ע"כ מהנכון לעשות את העצה שכתב בספר ארה"ח שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו:
(טז) אסור — עיין במ"א שמסיק דמה שמחמיר הרמ"א בחול לא קאי על מה שכתב בתחלה ואפילו בטלית קטן דבט"ק אם נודע לו שהציצית פסולין דיש לו גנאי גדול לפושטו מתחת בגדיו בין בבהכ"נ ובין ברבים אין צריך לפושטו דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות אפי' איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אך צריך למהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם אף שהוא עוסק בבהכ"נ בדבר מצוה מפני שהוא איסור תורה אבל בשבת א"צ למהר לצאת מבהכ"נ כל עוד שהוא עוסק במצוה והרואה בחבירו שנפסקו לו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. עוד כתב המ"א דאם אין ציצית בעיר דינו בחול כמו בשבת וה"ה טלית דמחוייב רק מדרבנן כגון שאולה לאחר שלשים יום דינו בחול כמו בשבת:
(*) ודוקא בשבת וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א והפמ"ג לענין אם נפסק אחת מציציותיו בביהכ"נ בחול דצריך לפושטו תיכף ועי' בפמ"ג בפתיחתו שנסתפק שם אם נפסק לו רק שני חוטין ושני חוטין נשארו שלמים אם צריך לפשטו תיכף דשמא מפני כבוד הבריות סמכינן אהשיטה שסובר דלא בעינן רק החוטין שבשביל הלבן ע"ש. ונראה אם הם פסולים רק מטעם ספק כגון שלא חסר לו מכל השמונה חוטין רק שנים וכה"ג וכנ"ל סימן י"ב בודאי יש להקל דא"צ לפושטו בביהכ"נ אפילו בחול:.
(*) אבל בחול אסור: כ' בסידור דה"ח בשם הפמ"ג דבחול אם נפסק הענף מן הטלית בביהכ"נ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר בנשאר כדי עניבה אף מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשוט מעליו ויטיל בו ציצית. ובאמת יפלא הדבר זה דהלא הוא ספיקא דאורייתא דשמא הלכה כרש"י ועיינתי בפמ"ג שם שביאר דבריו דדוקא היכא דאין נמצאים לו ציצית כלל דשם הוא רק איסור דרבנן דהוי כמו בשבת וכמ"ש המ"א משא"כ בגווני דמיירי הדה"ח שיש לו ציצית בביתו בודאי צריך עכ"פ למהר לילך לביתו דהלא הוא ספיקא דאורייתא:.
(ז) סעיף ג: אם נודע לו בשבת וכו' דגדול כבוד וכו' — כתב המגן אברהם ס"ק ו וזה לשונו: דגדול כבוד וכו' שדוחה איסור דרבנן, וכרמלית נמי דרבנן, ובזמן הזה אין לנו רשות הרבים כמו שכתב סימן ש"ג סעיף י"ח, עד כאן לשונו. אמנם עיין למרן ז"ל סימן שמ"ה סעיף ז' שהביא סברה זו בשם יש אומרים, וכתב שם השיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ג' וזה לשונו: ולעניין הלכה, רבינו המחבר ז"ל בספרו הקצר הביא ב' הסברות, ולפי הכלל המסור בידינו דהסברה העיקרית כותבה בסתם, נראה לי דסבירא ליה כהרמב"ם ז"ל דאף על פי שאין ס' רבוא בוקעין בה הוי רשות הרבים, גם משאת בנימין בסימן צ"ב כתב דמי יקל ראשו כנגד המחמירים, ואפילו המקילים לא סמכו לעשות מעשה, עד כאן לשונו. וכן כתב שם הברכי יוסף אות ב' דדעת מרן נראה כהרמב"ם, שהרי כתב סברת הרמב"ם בסתם והסברה האחרת כתבה בלשון יש אומרים, ומסורת בידינו דדעתו לפסוק כסברה שמביא בסתם יעויין שם. ומה שכתב המגן אברהם שם ס"ק ז דהשולחן ערוך פסק להקל בסימן ש"ג סעיף י"ח, וכן הרב יד אהרן שם בהגהת בית יוסף כתב דצריך עיון, דבסימן ש"ג סעיף י"ח כתב: השתא לית לנו רשות הרבים וכו' יעויין שם, הרב תוספת שבת סימן ש"ג אות י"ח השיג על דברי המגן אברהם הנ"ל, וכתב דדעת מרן ז"ל דגם בזמן הזה איכא רשות הרבים, ומה שכתב שם מרן בשולחן ערוך סימן ש"ג הם דברי יש אומרים וליה לא סבירא ליה, עד כאן דבריו. וכן כתב הברכי יוסף באות הנזכר, והביאו בספרו מחזיק ברכה שם בסימן שמ"ה אות ה' ובזה הסימן אות ג'. ומה שכתב הערוך השולחן שם בסימן שמ"ה אות ב' דמה שכתב מרן ז"ל בסימן ש"ג הוא סתם ולא כהברכי יוסף, והוכיח כן מסימן שכה סעיף ב שכתב דגוי אלם או לצורך מצוה או משום דרכי שלום מותר לתת לו, ומבואר בבית יוסף דלדידן דלית לן רשות הרבים הוא דשרי יעויין שם, נראה לעניות דעתי דזה דבסימן שכ"ה סעיף ב' נמי כתבה מרן ז"ל לפי סברת יש אומרים ואף על פי שכתבה בסתם, והוא על דרך מה שכתבו הפוסקים ז"ל דכל מקום שסותם מרן ז"ל להתיר ואחר כך כותב יש אוסרים, חושש לסברת האוסרים לכתחילה, כמו שכתב רבינו חיד"א במחזיק ברכה יורה דעה סימן נ"ה סוף אות ד' לדעת כנסת הגדולה ודעמיה. וכן צידד הש"ך בפסק הנהגת איסור והיתר שבסוף סימן רמ"ב בדעת מרן ז"ל, והביאו המחזיק ברכה שם ובספר זבחי צדק סימן ס"ט אות כ"ט, וכן משמע מדברי השולחן גבוה אורח חיים סימן ל"ב אות ל"ד, והבאתי דבריו בסה"ק קול יעקב סימן ל"ב אות ן', וכן משמע מדברי הנהר שלום על אורח חיים סימן ל"ב אות י"ח והביא דבריו בספר הנזכר אות רל"ה יעויין שם, וכן כתב מרן ז"ל בעצמו ביורה דעה סימן ס"ט סעיף ך' יעויין שם, ועוד עיין ביורה דעה סימן רפ"ו סעיף יו"ד, ועיין גם כן בזבחי צדק סימן ס"ט אות ר"ה. וכן בכל מקום שסותם מרן לאסור ואחר כך כותב: ויש מכשירין, היינו לסמוך על ההיתר בהפסד מרובה. אלא הנכון להחמיר אפילו בהפסד מרובה והכי נקטינן, כמו שכתב החיד"א במחזיק ברכה יורה דעה סימן ט' אות ב', וכן פסק רבינו הגדול בספר זבחי צדק סימן צ"ח אות נ"ח. וכן מצינו גבי יש אומרים ויש אומרים שכותב מרן ז"ל, שכתבו הפוסקים דדעתו לפסוק כסברא ב', כמו שכתב היד מלאכי ז"ל בכללי השולחן ערוך אות ט"ו ואות ך' וא"ז באורח חיים סימן תרי"ב אות א', וב"ד סימן ס"א, וברכי יוסף אורח חיים סימן נ"ח אות ו' וסימן ק"מ אות ב' וסימן תרפ"ז אות א' ויורה דעה סימן רכ"ט אות ה', ובמחזיק ברכה יורה דעה סימן פ"ד אות ב', ופתח הדביר סימן נ"ח אות ב', ועיין מחזיק ברכה יורה דעה סימן י"ב אות א' שכתב זה משם כמה פוסקים יעויין שם, וכתב אחר כך וזה לשונו: והכי מורין בכל מדרשא בכוליה מלכותא דארעא דישראל ומצרים הגדולה וגלילות טורקיא"ה, עד כאן לשונו ועיין שם. (ועיין להרב שערי עזרה הנדפס מחדש בתשובה סימן י"ב מה שכתב בזה כיעיש"ב ולהרב חיים סתהון בספר ארץ חיים הנדפס מחדש בקונטרס הכללים כלל כ' וכ"א יעויין שם).
ויש להביא ראיה עוד מדברי מרן ז"ל שפעמים מכריע כסברא ב', באורח חיים סימן י"א סעיף יו"ד וסעיף ט"ו ובסימן ס"ו סעיף ד' ובסימן ק"מ סעיף ג' שהביא יש אומרים ויש אומרים ובבית יוסף הכריע כסברא ב' והביאו הט"ז שם אות ד', וכן ביורה דעה סימן רע"ו סעיף ד' כתב יש אומרים ויש אומרים והניח "וכן נהגו" אצל סברא ב', משמע שדעתו ז"ל כסברא ב', ומצינו גם כן עוד למרן ז"ל באורח חיים סימן ל"ג סעיף ה' שכתב יש מתירין ויש אוסרים ואחר כך כתב: ובשעת הדחק יש לסמוך על דברי המתירין, וכן ביורה דעה סימן פ"ב סעיף ה' כתב וזה לשונו: יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ויש לחוש לדברי האוסר עד כאן לשונו, ועיין עוד לקמן בדברינו לסימן נח אות כז. משמע מכל הנזכר לעיל, דכשמביא מרן ז"ל סברא בסתם ואחר כך יש חולקין, דדעתו לפסוק כסתם, וכשמביא יש אומרים ויש אומרים דעתו לפסוק כסברא ב', וכשהוא דעת החולקין או סברא א' להחמיר, חושש להם לכתחילה, וכשהוא להקל, סומך עליהם בשעת הדחק, ואם כן הכא נמי גבי רשות הרבים שהביא דעת המחמירים בסתם ואחר כך החולקים בשם יש אומרים, דעתו להקל בשעת הדחק. ולפיכך בסימן שכ"ה סעיף ב' כשמצא מתירין, בשעת הדחק פסק כמותן, ודו"ק.
(ח) שם: אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית וכו' דגדול כבוד הבריות — אבל אם הוא ברשות הרבים, אין נדחה מפני כבוד הבריות, והוא הדין בכלאים נמי חייב להגיד לו ואין נדחה מפני כבוד הבריות. שאגת אריה סימן נ"ח יעויין שם והביאו שערי תשובה אות ב', וכן כתב פתחי עולם אות ה' בשם אה"ח. אמנם הערוך השולחן אות ג' כתב וזה לשונו: אבל אם לא נודע לו וחבירו רואהו אפילו ברשות הרבים, אין צריך להודיעו ולהפרישו משוגג, כמו שכתב הרא"ש והטור ביורה דעה סימן שג ור"י גי"ט חלק ב ותרומת הדשן סימן רפ"ה גבי כלאים עיין שם, עד כאן לשונו. והביאו פקדת אלעזר ז"ל. אבל אם נודע לו ברשות הרבים שהטלית שעליו פסול מן התורה, צריך לפושטו, בין טלית קטן בין טלית גדול, ואפילו ישאר עומד ערום בשוק, שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר: "אין חכמה וכו' נגד ה'". ר' זלמן אות ד'.
(ט) הגה: ואפילו טלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט — וכן אפילו טלית גדול שלנו, שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו, אפילו הכי אין צריך להסירו, כיון דלא גזרו רבנן. בית יוסף, לבוש, מגן אברהם ס"ק ז, ר' זלמן אות ח, וכן כתב ברכי יוסף אות ה', וכתב: ודלא כהרב זקן אהרן סימן קל"ד שחילק בדבר, יעויין שם.
(י) שם בהגה: והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללבשו בלא ברכה וכו' — עיין בשיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ח' שכתב, שדקדק מתשובה זו שהביא בית יוסף, דדווקא כשבא לבית הכנסת וקודם לבישתו מצא הטלית פסול, מותר ללובשו בלא ברכה משום גדול כבוד הבריות, דאם לא יהיה מעוטף בטלית כאחרים – בושה היא לו, שיאמרו שאין לו טלית מצוייצת כהלכתה ואינו זהיר במצוות. אבל אם בשעת לבישתו היה כשר ונתעטף בו ואחר כך נפסקו לו הציציות, יכול להסירו מעליו, דאין כאן משום גדול כבוד הבריות, שכבר ראו שהיה לו ציצית מצוייצת כהלכתה ואחר כך נפסקו לו הציציות, יעויין שם. והביאו יד אהרן בהגהת בית יוסף, וכתב וזה לשונו: ונראה דמשמעות מור"ם ז"ל משמע כדבריו, שכתב: והוא הדין אם נפסק אחד מהציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה, ומדכתב דיוכל ללובשו, משמע שקודם לבישת הטלית נפסק, ומשום הכי כתב דיוכל ללובשו בלא ברכה וכו' עד כאן לשונו. אבל העו"ת אות ט' כתב, דמדברי מור"ם משמע דאפילו לבשו מקודם לכן ואחר כך נפסקו, יעויין שם, ועיין ברכי יוסף אות ז' מה שכתב על דברי היד אהרן הנ"ל, וסיים וזה לשונו: ומכל מקום, אף שיהיה כל לשון מור"ם בחד גוונא, ואיירי אם נפסק קודם לבישה וכמו שכתב היד אהרן, מסתמיות דבריו ומדהשווה זה לדינו של מרן בסתם, משמע דמור"ם לא ירד לחלק כחילוק הכנסת הגדולה, ולדידיה דא ודא חדא היא, בין נפסק קודם לבישה בין אחר שהיה לבוש, ומשום הכי לא דקדק בזה וכתב: והוא הדין אם נפסק וכו' ללובשו בלא ברכה, דאיירי בראהו קודם לבישה, דאידי ואידי חד שיעורא. וכן כתב האליה רבה, דמדברי מור"ם משמע דלא כהרב איירי עיין שם ודו"ק, עד כאן לשונו. וכן משמע מדברי הלבוש, דאין חילוק בין אם נפסק בבואו לבית הכנסת קודם שלבשו, או מצאו כך מופסק והוא מלובש בו בקהל ומתבייש לישב בבית הכנסת בלא טלית, יכול ללובשו ולישב בו משום כבוד הבריות, רק שלא לברך עליו, יעויין שם. ומכל מקום כתב השיורי כנסת הגדולה אות ט' דהכל תלוי ברצון האיש הלובש, אם הוא מתבייש יכול ללובשו בלא ברכה, ואם אינו מתבייש אין שם משום כבוד הבריות, יעויין שם. וכן כתב אליה רבה אות ד', וכן דעת שערי תשובה אות ח' עיין שם. ומכל מקום אם אירע לאדם כך, יחזר אחר טלית בשאלה אם אפשר בכל מאמצי כחו, כדי שלא יבא ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית, ובפרט לדעת מרן ז"ל בבית יוסף דסבירא ליה דאין כל כך ביוש למי שיושב בפני הקהל בלא טלית כמו פושט טליתו בשבת. ואם אי אפשר לו בשאלה והוא מתבייש לישב בבית הכנסת בלא טלית, אז יעשה כמו שכתב מור"ם ז"ל, ואין חילוק בין אם מצאו כך קודם שלבשו בין אחר כך כנזכר לעיל וכמו שכתבו האחרונים.
ואם רואה בביתו קודם שהולך לבית הכנסת דהציצית פסולים, מסתפקנא אם רשאי לילך לבית הכנסת משום תפילה בציבור וללבוש הטלית משום כבוד הבריות, או דיתפלל בביתו בלא הטלית. ואי ליכא עשרה בבית הכנסת מבלעדו, עדיף לילך לבית הכנסת דזיכוי רבים עדיף, הגהות ר' עקיבא אייגר, והביאו פתחי עולם אות ח'. ונראה דהוא הדין אם יש עשרה בבית הכנסת אבל אינו יכול להתפלל בביתו ביישוב הדעת, דיכול לילך לבית הכנסת, אבל על כל פנים צריך להשתדל אולי אפשר בשאילה, כמו שכתבנו לעיל.
(יא) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול, אסור ללובשו בשבת, דהוה ליה לתקוני מאתמול. מגן אברהם ס"ק ח. ר' זלמן אות ז'. פרי מגדים אשל אברהם אות ח'. חיי אדם כלל י"א אות ל"ה. חס"ל אות ד'. שתילי זיתים אות י"א. וכן אם נודע לו קודם שיצא לכרמלית שהטלית שלו פסול ואחר כך יצא בו, צריך לפשוט, ואפילו יש גנאי גדול. פרי מגדים שם, והביאו פתחי עולם אות ז'.
ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול ושכח אתמול לעשות ציצית, יש לומר דשרי (כמו בסימן שנ"ה סעיף ג' בהג"ה), הגהות רבי עקיבא אייגר, והביאו פתחי עולם אות ח'.
(יב) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — עיין ט"ז ס"ק ה' שכתב, דלא התיר הרמ"א אלא דווקא בשבת ומשום כבוד הבריות, יעויין שם, וכן כתב מאמר מרדכי אות ה'. אבל המגן אברהם ס"ק ח' כתב להתיר אפילו בחול אם אין ציצית נמצאים בעיר, ודינו כמו בשבת, יעויין שם. וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ח', דאף על פי דהאליה רבה פקפק בזה, נראה כמגן אברהם. וכן פסק חיי אדם סימן י"א אות ל"ה, פתח הדביר אות א', שתילי זיתים אות י"א, חס"ל אות ג'. ונראה דאם הוא בחול בבוקר בהשכמה, ואין נמצא באותה שעה ציצית לקנות להניח בטליתו, והוא מוכרח להתפלל באותה שעה מאיזה סיבה, דינו כמו שאין ציצית נמצאים בעיר. ועיין מה שכתב הפרי מגדים בפתיחתו להלכות ציצית יעויין שם. ועוד עיין שם שנסתפק אם יושב בחול בבית הכנסת ונפסקו שני חוטין, כיון דיש פלוגתא אם עתה בעינן ב' חוטין או ד' חוטין, נאמר דלא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות יעויין שם. ובתשובה מאהבה דעתו להקל ולצרף דעת הרמב"ם דסבירא ליה מניין החוטין דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות, יעויין שם, והביאו פתחי עולם אות ח'.
(יג) פעם אחת נפסקו ציציתי בבית הכנסת ולא נשאר כי אם גדיל, ופתחתי קצת שיהא קצת פתיל, ומן התורה הוי ציצית, ואם מדרבנן אסור, יש כאן משום כבוד הבריות. ו"תעשה ולא מן העשוי" דומה להטיל ציצית על ציצית בסימן יו"ד סעיף ו, אבל כאן נעשה בהכשר. פרי מגדים במשבצות זהב אות ה', והביאו פתחי עולם שם. וצריך עיון, דלעיל סימן י"א כתב הוא ז"ל במשבצות זהב אות ג, והבאנו לשונו לעיל סימן יב אות יז, דאם נפסקו כל החוטין עד הגדיל, שהוא פסול מן התורה, וצריך להתיר כל הגדיל ולעשות ממנו קצת גדיל וקצת ענף משום "תעשה ולא מן העשוי" יעויין שם. ואם כן, איך כתב כאן דמן התורה הוי ציצית? ויש לומר דמה שכתב כאן דמן התורה הוי ציצית, כגון דלא נפסקו כל החוטין לגמרי אלא נשאר מעט משהו מן הענף, שזה כשר מן התורה כמו שכתב הלבוש סימן יב והביאו במשבצות זהב סימן י"ב אות ג' ובסימן י"א אות ג' הנזכר. ומה שכתב "ולא נשאר כי אם גדיל" הוא לאו דווקא, אלא נשאר מעט מזער, ולפיכך פתח עוד מן החוטין כדי שיהא נראה קצת פתיל לעין. או יש לומר, דמה שכתב בסימן י"א דאם אין נשאר מן הענף הוא פסול, הוא לפי סברת רש"י דמצריך כדי עניבה מן הענף, ומה שכתב כאן הוא לפי סברת ר"י, דסבירא ליה דדי כדי עניבה מן הגדיל, והטעם כמו שכתב הלבוש, כיון דיכול לעשות מזה השיעור גדיל וענף סגי אפילו מדרבנן, וכתב מרן ז"ל דמנהג העולם כרש"י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י; והכא כיון שהיה בבית הכנסת, ואין לו פנאי להתיר כל הציצית ולעשות ממנו גדיל וענף, חשיב ליה שעת הדחק וסמך על ר"י דסבירא ליה שלא יש בזה "תעשה ולא מן העשוי", כיון שנעשה בהכשר ויש בו שיעור לעשות ממנו גדיל וענף. אלא דלרווחא דמילתא התיר קצת מן הגדיל, כדי שיהא נראה הענף לעין, כיון שיכול לעשות זה בנקל ואין צריך שיהוי, עשה על צד היותר טוב. ועיין אשל אברהם סימן י"ב אות ז'.
(יד) שם בהגה: ודווקא בשבת וכו' — בתשובת שאילת שמואל סימן א' נסתפק אם נפסקו ביום שני של יום טוב, דלפי הטעם של המרדכי דבשבת לא חייבתו התורה, אם כן ביום טוב של דבריהם, דמהתורה מותר לעשות ציצית, לא פטרתו התורה [ו]אסור לו לישב בטלית שאינה מצוייצת. אבל לפי הטעם דבשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, מותר. והורה בשעת מעשה שיחליף טליתו עם אחר, דהאחר הוה ליה טלית שאולה. ואם אינו מוצא תקנה זו, המיקל לישב בטלית בלי מצוייץ לא הפסיד, עיין שם, והביאו פתחי עולם אות ח', מסגרת זהב על קיצור השולחן ערוך סימן ט' אות ט'.
(טו) שם: ודווקא בשבת וכו' — אם נפסק ציצית ברשות הרבים בטלית קטן, אין צריך לפושטו אפילו בחול, דהפשיטה הוי גנאי גדול. ובשבת אין צריך למהר לצאת מבית הכנסת, כמו שכתב ביורה דעה סימן שג, אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחבירו שנפסקו ציצית, לא יאמר לו עד שיבא לביתו. ומשמע שם בסימן שע"ב דיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. מגן אברהם ס"ק ח, חיי אדם כלל י"א אות ל"ה, ר' זלמן אות ד' ואות ט', שתילי זיתים אות י"א. ועיין במחצית השקל ובחיי אדם שם.
(טז) אם נפסק הענף בחול בבית הכנסת ונשאר הגדיל, אין צריך למהר לילך לביתו, כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר לעיל בנשאר כדי עניבה מן הגדיל. ותיכף כשיבא לביתו יפשיטנו מעליו ויטיל בו ציצית. פתחי עולם אות ח' בשם סדר היום.