הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן יא

סימן יא

[ס"א] שיהיו טווי' לשמן. אם יכול לבטל חוטים שאין נטוי' לשמה תוך חוטי' שנטוי' לשמן ולתלותן בבגד ע' לקמן סי' תרכ"ו. ואפשר דהוי דבר שבמנין. דחוטי ציצית נמנין כמו בנר חנוכה סי' תרע"ג:

[שם] בהג"ה והמנהג להקל. ובפרישה העלה כדעת המצריכי' גם ניפוץ לשמה. והביא בשם מהרי"ף מפראג שלמד כן כיון דדרשי' סמוכי' דיעשה ציצית משעטנ"ז ושוע הוא ניפוץ מש"ה בעי' לשמה:

[שם] או שיאמר לאשה. ולזה רמז הכתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. כי מצינו שדיבור הוא קשה ולא שייך לנשים ואמירה הוא רכה. שייך לנשים. כמו שפירש"י בחומש. כה תאמר לבית יעקב וגו' וזהו דבר אל בנ"י. היינו דעיקר המצוה לב"י ולא לבנות ישראל. אבל כיון דעשיי' שהיא הטווי' היא מלאכת הנשים. לזה ואמרת אליהם ועשו. רצונו לומר שיאמר להם עשו לי ציצית לטלית. ד"ש:

[ס"ב] להרא"ש כשר. בב"י למד כן מדברי הרא"ש בעיבוד. וק' לי הא אדרבא כפי חלוקו דהרא"ש בין גט למילה ומזה למד הרא"ש לענין עיבוד דמהני גדול עע"ג דדמי למילה דנעשה בבת אחת ממילא לענין טוי' דדמי לגט דכל מעט ומעט שטוה צריך לשמה כמו בגט דכל אות ואות צריך לשמה. דמש"ה לא מהני בנכרי וישראל עע"ג. וצ"ע:

[שם] וצריכי שזירה. ע' בתשו' באר עשק (סי' נ"א):

[מג"א סק"ה] והב"ח. צ"ל והבד"ה:

[שם בא"ד] נסתפקו בדבר. ע' בספר בית אפרים בתשו' סי' י"ז):

[ט"ז ס"ק ה'] פשיטא ל"ל קרא. לק"מ דהתם בהה"י דקרבנו פרכי' דלפני יאוש פשיטא דהא לא נתפס ההקדש כלל ולא הוי קרבן וכמ"ש תוס' שם. אבל הכא גם ללפני יאוש צריך קרא. אח"ז ראיתי דהנז"ש כ"כ:

[מג"א סק"י] אלא עם יאוש. לפ"ז י"ל דמ"ש הנ"ז שינוי הגוף היינו שינוי השם. וכמ"ש הט"ז. דזה קני' עם יאוש. כדאיתא בחו"מ (סי' שנ"ג) ומקורו מדברי תוס' רפ"ג דסוכה גבי אוונכרי. אבל שינוי המעשה החוזר לברייתו עם יאוש לא קני. כדמוכח מסוגי' דשם דמשנינן הוי שינוי חוזר לברייתו. אף דהתם הוי יאוש. אמת שראיתי להפרישה חו"מ סי' הנ"ל שכתב בפשיטות דה"ה לשינוי מעשה החוזר לברייתו ייאוש קני עיי"ש. אבל הוא תמוה לענ"ד כנ"ל. אח"ז רב בא לידי ספר שער המלך וראיתי שבפ"א מהל' גירושין השיג עליו כנ"ל:

[שם] בא"ד ערס"י תרמ"ט. ק' לי הא התם מיירי בי"ט ב' דלא בעי' לכם. ורק גזול פסול מ' מהב"ע. ובזה י"א דלאחר שלא גזלו אין בו מ' מהב"ע. אבל הכא הא פסול דלא הוי לכם ואי במכרו אחר יאוש. הא קנה ביאוש וש"ר ולא הוי מהב"ע כיון דנקנה קודם המצוה כמו בשינוי מעשה דכשר הכא. ואולי י"ל כוונת המג"א במכרו אחר יאוש. ולענין הברכה דלהסוברי' בסי' תרמ"ט דלאחר לא הוי מהב"ע לא הוי גנאי ויכול לברך. ועדיין צ"ע:

[ט"ז ס"ק ז'] הוא לא עשה עבירה. וא"כ לדידי' פסולי'. אבל באמת פשוט דלא הוי בכלל מה"כ. כיון דאין המצוה מכח העבירה וכמ"ש תוס' רפ"ג דסוכה גבי אתרוג של אשירה:

[מג"א ס"ק י"ג] דאמרי' בגמ' ש"מ קשר העליון וכו'. הקשה לי חכם א' על הוכחת הש"ס דקשר עליון דאורייתא. דלמא אצטריך קרא להיכי דמעצמם נקשרו הציצית בבגד וא"א להתיר הקשר בשבת. בזה אתי' קרא להתיר ללבוש כן דכלאים בציצית שריא. והשבתיו. דבלא"ה צריכי' להבין. כיון דכלאי' בציצית שרי מה לי דהציצית הם כלאים עם הבגד. מה לי דהבגד עצמו כלאים. ונימא דהבגד כלאי' יכולי' להטיל בו ציצית וללובשו לקיים מצות ציצית דעשה דחי לל"ת. ולזה נראה דבאמת מהראוי דעשה דציצית לא לדחי' ללאו דכלאים דשאני בעלמא דהוי עשה דחיובא ומוטל עליו לעשותו. אבל עשה דציצית דאין החיוב עליו ללבוש טלית בת ד' כנפות ולהטיל ציצית. א"כ אמאי דחי העשה לל"ת דכלאים. הא אם לא ילבישנו לא יעבור על העשה כלל. ולזה נראה. למ"ש המרדכי דאין איסור כלל על הטלית שלא ללבשו בלא ציצית. אלא כשהוא לובש בו חל עליו המצוה להטיל ציצית. ומה"ט בלא נמצאו ציצית בעיר. וכן בשבת דא"י להטיל בו ציצית. מותר מה"ת ללבשו בלא ציצית. א"כ שפיר אמרי' דעשה דציצית דחי ללאו דכלאים. דאם יהי' הדין דלא לדחי לא יטיל בו ציצית ומ"מ יהא מותר ללבשו בלא ציצית ושוב מבטל העשה. דאם בלא דחיי'. היינו מוחי' ללבשו. באמת אין כאן דחיי' דבלא לבישה ליכא ביטול מ"ע. אבל כיון דבאמת עכ"פ מותר ללבשו בלא ציצית ממילא חל עליו העשה דציצית ודחי לל"ת דכלאים. וכ"ז אם הבגד בעצמותו אינו כלאים אלא דהציצית הם כלאים להבגד. דאם לא ידחה העשה לל"ת. מ"מ ילבישנו בלא ציצית. אבל אם הבגד בעצמותו כלאים ל"ש לומר דלדחי העשה לל"ת. דהא אם לא דחי. א"א כלל ללבשו. כיון דהבגד כלאים בעצמותו ממילא לא חל עליו העשה כלל. ולפ"ז לא קשה קושי' הנ"ל דלענין זה דנקשרו הציצית בעצמם בבגד ובשבת דא"י להתירו. בזה אין מהראוי דעשה לדחי לל"ת. כיון דא"י להתירו. ולא יהי' יכול ללובשו משום כלאים ולא יחול עליו העשה כלל. אלא דלפי האמת דקשר עליון דאורייתא ושייך הדיחוי. ממילא אף בנקשרו מעצמם בשבת שריא. דהא כך הוא המצוה גם בחול לחברם בדרך כלאים. אבל אם איתא דקשר עליון לאו דאורייתא. ועיקר הדיחוי יהי' רק בגוונא דנקשרו מעצמם ובשבת בזה אין ראוי לדחות כלל וכנ"ל. ודו"ק. ובהה"י ענינא תמוה לי דברי תוס' יבמות ה' א' ד"ה מאי ללאו דהקפה וכו' ס' דמגדילי' לא ילפי'. וק' לי א"כ לדידי' מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. ובלא"ה יקשה כן בהא דאמרי' שם אלא מראשו דהך תנא א"כ קיימי' השתא דלא ילפי' סמוכי' להתיר כלאים בציצית. א"כ מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. וצריך עיון:

[סעי' ט'] עד הציפורן. סוף הציפורן. טור:

[ס"י] אין לו שיעור. היינו למטה א"צ להרחיק קשר גדול. אבל למעלה יש לו שיעור שלא ירחיק ג' אצבעות. ב"י בשם מהרי"א וכן סתם הלבוש:

[מג"א ס"ק כ'] ואם כרך כולה פסולה. ואף אם חזר אח"כ והתיר קצת שיהי' ענף מ"מ הוי תולמ"ה. כיון דפסול בציצית עצמן לא מהני במה שהי' פעם א' בהכשר. ע' מג"א לקמן סימן כ"ג: