פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים ח יג

שולחן ערוך

עהלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לבלברך עליו, פיאלגדהליכה מביתו לבית הכנסת יזטוידלדחשיבה הפסק.
ואם מתפלל להבתוך ביתו, אם היה דעתו מתחילה גם על טלית גדול, ולא הפסיק בינתים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך.

מפרשים

באר הגולה

(ע) הלובש טלית קטן — הרא"ש מההיא דמנחות מ"ג.


(פ) דהליכה מביתו — ב"י לדעת הרא"ש ורבינו ירוחם.



טורי זהב - מגן דוד

(יא) דהליכה מביתו לבית הכנסת הוי הפסק — זה כתוב בבית יוסף דרך טעם על מה שכתבו הרא"ש והטור, דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בבית הכנסת – צריך לברך, דמשום הפסק הילוך הוא. וקשיא לי מדברי התוס' פרק אלו נאמרין דף ל"ט, שכתבו וזה לשונם: דהכא בנטילת ידיים תיכף לברכה מיירי, ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה, דאמרינן בפרק כל הפסולים: כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם; אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה. ובמסכת מדות משמע שהיה כ"ב אמה, עד כאן לשונו. הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק, אלא השהייה כדי אותו ההילוך; דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק, היאך ילפינן מהתם שיעור שהייה בין נטילה לברכה? דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה, ושאני התם בשער נקנור, דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך? אלא על כרחך, כל שלא שהה שיעור שהייה, אפילו הלך באותו שיעור לא הוי הפסק. ונמצא כאן, לענין ברכת ציצית, דלא איכפת לן בשהייה אפילו הרבה, כל שלא הפסיק בדבור; דאם לא כן, היה לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה. אלא ודאי דאינו, ולמה יהיה הפסק מחמת ההילוך לבית הכנסת? וכן משמע להדיא בתרומת הדשן שהביא בית יוסף בסימן זה, שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של דבר אחר. וכן כתב בית יוסף לקמן סימן ק"ד בשם הר"י, אם נחש כרוך על עקבו, ילך להשליכנו מעליו, דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום, עד כאן לשונו. על כן נראה לעניות דעתי, דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בבית הכנסת, משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו, מניח תיכף תפילין אחר כך, כמו שכתב בשולחן ערוך סימן כה סעיף ב, ואחר כך מניח בבית הכנסת טלית גדול. ומסתמא גם הרא"ש כתב על דעת זה, ואם כן, ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול, אבל לא ההילוך לבית הכנסת, כן נראה לעניות דעתי.

מגן אברהם

(יז) חשיבה הפסק — נראה לי, דאם שניהם בבית אחד, לא חשיב הפסק מחדר לחדר, וכמו שכתב סימן קעח ורעג. ואם יצא מביתו וחזר מיד, צריך לברך, דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן, דשינוי מקום הוי הפסק, כמו שכתב סימן קעח. ודעת מהר"מ נראה לי דסבירא ליה, דשאני ציצית, כיון שעדיין עליו, לא הוי שינוי מקום הפסק, דלא דמי לאכילה שהראשונה אזדא ליה. ואף על גב דכתב בתרומת הדשן שמסתמא פשט טליתו, היינו אחר בואו לביתו, ואם כן לא שינה מקומו אחר שפשט, כנ"ל. ובע"ת דימה זה לברכות קריאת שמע, ולא דמי להדדי כי עוכלא לדנא, דבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק, עיין סימן קד.

באר היטב

(טו) חשיבה הפסק:    שיעור ההליכה לכשיהיה חשיבה הפסק הם כ"ב אמה. והוא מדברי תוס' בפרק אלו נאמרין והביאו הרמ"א לקמן סימן קס"ו, ועיין בתשובת בית יעקב סי' ט"ז ובט"ז ס"ק י', ובתשובת חכם צבי סי' קנ"ח מה שתמה ע"ז. ועי' בספר בני חייא מה שתירץ על זה, ועיין בחות יאיר רכ"ז ובמ"א סי' קס"ו ס"ק ג'. כתב המ"א: נ"ל דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר, ע"ש. וט"ז פסק דאפי' הליכה מביתו לבהכ"נ לא הוי הפסק אם לא שפסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין בנתיים, א"כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לגדול, אבל הילוך לחוד לא הוי הפסק ע"ש .ועיין בשיורי כנה"ג שהאריך.

שערי תשובה

(יד) חשובה הפסק — עיין באר היטב. ועיין ביד אפרים מה שכתב על דברי הט"ז שהביא ראיה מהתוספות. ומה שכתב הט"ז דברכת תפילין הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן להגדול, עיין שם, לעניות דעתי צריך עיון, דבסימן כ"ה כתב המגן אברהם בחולץ תפילין ונכנס לבית הכסא, אם אינו רחוק – אין צריך לחזור ולברך אף על פי שמפסיק באמצע בברכת "אשר יצר". ועיין בבאר היטב לקמן סימן נ"ג בשם גינת ורדים בנכנס לבית הכסא באמצע פסוקי דזמרה, יטול ידיו ויברך ויניח ציצית ותפילין ויברך, וכתב הבאר היטב שם דבמגן אברהם סימן כ"ה לא משמע הכי. ולפי מה שכתבתי יש לבאר הטעם של בעל גינת ורדים, לפי שהפסיק באמירת "אשר יצר", דסבירא ליה שראוי לסמוך אמירת "אשר יצר" לעשות צרכיו והנטילה ולא יפסיק בנתיים; והמגן אברהם סבירא ליה דאף על גב דוודאי לכתחילה ראוי לעשות כן, מכל מקום בזה שאם יעשה כן יגרום ברכה, מוטב לאחר אמירת אשר יצר עד שיניח תפילין וציצית בלא ברכה, דהשהיה אינה חשובה הפסק, ויאמר אחר כך "אשר יצר". ועיין לקמן סימן רכ"ז לעניין אם הוא בבית הכסא ושמע קול רעמים, יצא ויברך, וכתב המגן אברהם שיטול ידיו, ולפי זה צריך לאחר ברכת "אשר יצר" עד אחר שיברך ברכת הרעם. ויש לומר דהתם הוי ברכה עוברת. וכן מה שכתוב בס"ו בשם רש"ל בנתחייב ברכה אחרונה שיוכל להקדימה, התם נמי משום דכבר חל חיובה קודם. ומכל מקום יש לומר דגם כאן, אם יאחר ברכת "אשר יצר" לא יצטרך להרבות בברכות ציצית ותפילין, מוטב שיעשה כן. ועיין באשל אברהם מה שכתב הטעם שיכול לאחר ברכת "אשר יצר, וצריך עיון. אך בלאו הכי יש לומר כדעת המגן אברהם, דאפשר דגם הוא סובר שיברך "אשר יצר" תחילה, ולא חשיב הפסק כיון שחוזר ללבוש אותם תפילין עצמן, מה שאין כן במפסיק בברכה אחרת בין לבישת שני בגדיו של ציצית, שפיר חשוב הפסק. ועיין במגן אברהם ס"ק י"ח שכתב חילוק זה לענין שינה מקומו בנתיים, עיין שם. ועיין לקמן סימן נ"ג וסימן ס"ו מה שכתב בזה. ומכל מקום נראה דבכהאי גוונא דמפסיק בברכת תפילין וכיוצא בו, לא גרע משיחה. ולפי מה שכתבנו לעיל דעת התבואות שור, דאיכא דעות שאין צריך לברך ברכה כי כל ספק ברכה להקל, אם כן הוא הדין בהפסק ברכה הדין כן, שאין צריך לברך. וכדי לצאת מידי פלוגתא יש לעשות כמו שכתבנו לעיל מדברי התבואות שור בשח בין שחיטה לשחיטה, עיין שם:

ביאור הגר"א

הלובש כו' — כן כתב הרא"ש סוף ציצית, ומפרש בית יוסף משום דהליכה הוי הפסק, כמו שכתב. וליתא, דמאי שנא מפנה לפנה בטרקלין גדול, כמו שכתוב בריש סימן רעג, ועיין לקמן סימן קד סעיף ב וסעיף ג, ועיין מגן אברהם שם ס"ק ג. אלא משום שינוי מקום, כמו שכתב מגן אברהם. וגם זה ליתא, כמו שכתב לקמן סימן ריז סעיף א, ודווקא כו', וכמו שכתב הגהות מיימוני פרק ו מהלכות סוכה הלכה יב, וכתב: ונראה לי שאם יצא כו', וכמו שכתב בסעיף יד, עיין שם. אבל דעת הרא"ש הוא משום דמפסיק בתפילין בשארי דברים, וכן הוא בטור: אם מפסיק כו', ע"כ כו':

בשיחה — דעתו דשיחה הוי הפסק, וכדעת בה"ג וראב"ד ורא"ש בפרק ו דחולין בשם ר"ת בין שחיטה לשחיטה, וכמו שכתב שם דווקא בתקיעת שופר וקריאת הלל, כיון דבאמצע המצוה כיון דלא סגי דלא גמיר אין השיחה הפסק, מה שאין כן שם, כיון דאי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה והפסק. וכן משמע ברי"ף סוף ראש השנה שם בענין התקיעות, וכן כתוב ביורה דעה סימן רסה סעיף ה. אבל בתוס' דחולין שם נסתפקו בזה. והרמב"ן במלחמות בפרק ערבי פסחים כתב, דוקא ששתי מצוות שחובה נינהו כמו תפילין אז שיחה מפסקת בהן, אבל כל שאין אחת חובה לחבירו אין שיחה מפסקת בהן, אלא דוקא דבר שחובה כמו אגדתא בין הכוסות וכסוי בין השחיטות בחולין שם, מה שאין כן במה שאין חובה להן. לכן בירך על היין לפני המזון פטר כו', וכן התפלל באמצע הסעודה בפרק ערבי פסחים, וכן במצוה אחת כמו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל ומגילה, עיין שם ועיין ר"ן שם ובפרק ו דחולין, ועיין יורה דעה סימן יט:

משנה ברורה

(לג) דהליכה – והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק. ואף על פי כן כתבו דצריך לברך על הטלית גדול, משום שינוי מקום. ולפי זה, הוא הדין אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הטלית גדול, גם כן צריך לברך עליו, אף דהיה דעתו גם על הטלית גדול בשעת ברכה; דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם, דשינוי מקום הוי הפסק, כמו שכתוב סימן קע"ח. ועיין בס"ק שאחר זה.


(לד) חשיבה הפסק – והחיי אדם חשש לדעת הסוברים דשינוי מקום לא הוי הפסק בזה, על כן החמיר שלא לברך, אם לא שהיה הבית הכנסת רחוק מביתו, או שלא היה דעתו בשעת ברכה גם עליו, או שהסיח דעתו ביניהם.


(לה) בתוך ביתו – אפילו אם הטלית קטן לבש בחדר זה והטלית גדול בחדר אחר, דשינוי מקום לא הוי מחדר לחדר, כיוון דהיה דעתו לזה, וכדלקמן בסימן רע"ג סוף סעיף א'.

ומה שכתב בשיחה, הוא אפילו תיבה אחת. ועיין לעיל בס"ק כ"ח במה שכתבנו בשם האחרונים לדינא.

ביאור הלכה

  • חשיבה הפסק — עיין במשנה ברורה שכתב: והחיי אדם וכו'. דע דמדברי הט"ז משמע גם כן דסובר שאין שינוי מקום הפסק בזה, וכן הגר"א בביאוריו כתב כהט"ז. אך לדבריו לכאורה יהיה הדין גם כן בקידוש, מהני דעתו אפילו מבית לבית אחר. והשולחן ערוך לא כתב כן לקמן בסימן רע"ג סעיף א', אפילו לדעת היש אומרים. ובנשמת אדם מיישב בדוחק ומחלק ביניהם, וצריך עיון:
  • אם היה דעתו — לכאורה אפילו לא היה דעתו לזה בפירוש רק בסתמא, כיון דרגיל ללבוש אותו בכל יום הוי כאילו היה דעתו לזה וכנ"ל. ובשלמא לדעת הרמ"א שפסק לעיל דעל טלית קטן יברך "על מצות ציצית", אתי שפיר דבסתמא אין מכוין בברכה זו גם על טלית גדול, כמו שכתב הפרי מגדים והעתקנוהו במשנה ברורה. אבל לדעת המחבר שפסק לעיל בסעיף ו דיכול לברך "להתעטף", אם כן ממילא קאי הברכה גם על הטלית גדול, וכמו לעניין שחיטה ביורה דעה סימן י"ט בהיו לפניו כמה עופות, אף דבירך על אחד שלקחו בידו מסתמא עולה הברכה לכולם. ועל כן אנו מוכרחין לומר דמיירי כאן שלא היה הטלית גדול לפניו בשעת ברכה. ולפלא על מפרשי השולחן ערוך שלא ביארו כל זה:

כף החיים

(נ) סעיף יג: הלובש טלית קטן וכו' דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק — הנה בדין זה רבו הדיעות. דזה שכתב מרן ז"ל: הליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק, היא נתינת טעם על מה שכתבו הרא"ש והטור: מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול, צריך לברך עליו אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר. אבל הב"ח כתב הטעם, משום דמסתמא הפסיק בשיחה; אבל אם ברי לו שלא הפסיק – אינו צריך לברך, שהרי דעתו היה מתחילה על טלית גדול, והליכה לבית הכנסת לא הוי הפסק. וכתב: וכך הוא דעת מהרא"י בתרומת הדשן סימן מ"ה. וכן כתב עולת תמיד אות י"ז דהליכה לא הוי הפסק, וכתב: ודברי המחבר צריכים עיון. וכן כתב ט"ז ס"ק י"א, דהליכה לא הוי הפסק, אלא טעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית, משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו, מניח תכף תפילין אחר כך, כמו שכתוב סימן כה סעיף ב, ואחר כך בבית הכנסת מניח טלית גדול, ואם כן, ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לטלית גדול, עיין שם. והביאו תפלה לדוד אות ל"א, וכתב שכן משמע ממהר"י סג"ל סימן יו"ד, עיין שם. והרב ברכת אברהם כתב, דשינוי מקום שלובש טליתו במקום אחר הוי הפסק אף על פי שלא הפסיק בשיחה, עיין שם. והביאו כנסת הגדולה בהגהות הטור. וכן כתב מגן אברהם ס"ק י"ז, דהליכה הוי הפסק היינו משום שינוי מקום. וכן כתב נהר שלום אות ג', ר' זלמן אות כ"ב, ובקונטרס אחרון אות ה'. והש"צ דף ל"ב עמוד ד' כתב וזה לשונו: דההליכה חשובה הפסק הם כ"ב אמה, כמו שכתב הרב המפה סימן קס"ו דהליכה לחוד לא הוי הפסק, אם לא שעסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין קודם הליכה לבית הכנסת, עד כאן לשונו. ועיין זר"א חלק א' סימן ב' שכתב, אף לדעת הרא"ש דסבירא ליה דשיחה בין מצוה למצוה הוי הפסק, היינו דווקא בשיחה בטילה, אבל ברכה לא הוי הפסק; והניח דברי הט"ז בצריך עיון, שכתב דברכת תפילין הוי הפסק, עיין שם מה דשקיל וטרי בדברי הט"ז והמגן אברהם, וסיים: ומידי מחלוקת לא יצאנו. וזו הלכה העלה, דאם בירך על טלית קטן בביתו "על מצות ציצית", חוזר ומברך בבית הכנסת על טלית גדול "להתעטף", דברכת "על מצות ציצית" אינו יוצא בה לטלית גדול שלובש בבית הכנסת, דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו יוצא. אבל ודאי אם לבש טלית קטן שיש בו שיעור בביתו, ובירך "להתעטף", והלך אחר כך לבית הכנסת ולבש גדול, לא יברך עליו, כיון שלא הסיח דעתו, עד כאן דבריו. ולפי מה שכתבנו לעיל אות כ', דאם ברך על טלית גדול "על מצות ציצית" דיצא, הכא נמי אם לבש טלית קטן בביתו וברך עליו "על מצות ציצית", אינו יכול לחזור ולברך על טלית גדול בבית הכנסת אם לא הסיח דעתו. נמצינו למדים, דלדעת השלמי ציבור הליכת כ"ב אמות הוי הפסק, ולדעת הב"ח דווקא שיחה הוי הפסק, ולדעת הט"ז גם ברכת תפילין הוי הפסק, אבל לדעת הזר"א ברכת תפילין לא הוי הפסק. ולפי מה שכתבנו לעיל אות מ"ח דיש אומרים שיחה בין מצוה למצוה לא הוי הפסק, וספק ברכות להקל, אם כן אינו יכול לברך, אלא אם כן הסיח דעתו. והגם שיש מן האחרונים ישבו קושיית הט"ז והחזיקו בדברי מרן ז"ל, מכל מקום מידי מחלוקת לא יצאנו כמו שכתב הזר"א, וקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו מיעוט נגד רוב ואפילו כנגד מרן ז"ל, כמו שכתב הזכ"ל חלק א' בסימן ב' אות ס', וחלק ג' אות ס'.

ונראה כדי להוציא עצמו מספק, כשלובש טלית קטן בביתו, יכוין שלא להוציא את טלית הגדול הלובש בבית הכנסת, וכמו שכתב מרן ז"ל בסימן קעד סעיף ד וזה לשונו: הלכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, עד כאן לשונו, עיין שם. וכן כתב הפרי חדש ביורה דעה סימן י"ט אות ח' והביאו שערי תשובה אות י"ב. והגם שהתבואות שור שם דחה דברי הפרי חדש וכתב דלא מהני כוונה זו, היינו דווקא בשחיטה משום שהם לפניו, וכמו שכתב הוא ז"ל; אבל הכא, כיוון שבשעה שמברך על טלית קטן, הטלית גדול אינו לפניו, וגם איכא ספיקות הרבה כמו שכתבנו לעיל, יש לומר גם התבואות שור מודה. ועיין שם בתבואות שור ס"ק י"ז והביאו שערי תשובה שם, שכתב דמוטב להכניס עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, עיין שם, ואם כן הכא נמי, כיוון דיש דסבירא להו דהליכת כ"ב אמות או שינוי מקום או לבישת תפילין הוי הפסק, אם כן לדידהו אם לא יברך, הרי נמנע מלברך על המצוות; על כן יותר טוב שיכוין בשעת שלובש טלית קטן שלא להוציא הגדול, ולברך אחר כך בבית הכנסת. ועוד עיין בערך השולחן שכתב על דברי מרן הנזכרים בסימן קעד: מכאן ראייה למה שכתבנו בסימן ח דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות יכווין שלא לצאת בברכה אחת ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, כיוון דעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא, דלא כהרב שמלה חדשה ביורה דעה סימן יט, עיין שם. ועיין גם כן לרב חביבא מה"ר יוסף חיים נר"ו בספר רב פעלים חלק ב' סימן ה' שנשאל במי שהולך לבית הכנסת בציצית ותפילין, ומפני עוברים ושבים עשה לו טלית דק כדי שיניח אותו תחת הגלימה ולא יהיה נראה, ובבואו לבית הכנסת לובש טלית הגדול, וזה טלית הדק גם כן נשאר עליו, אם יברך גם על טלית הגדול בבית הכנסת. ופשט לו דיברך, מטעם הסח הדעת, וגם מטעם שיכווין בשעה שמברך על טלית הדק שלא להוציא הטלית הגדול, יעויין שם.


(נא) שם: ואם מתפלל בתוך ביתו וכו' ולא הפסיק בנתיים בשיחה וכו' — כבר אמרנו לעיל דיש אומרים שיחה בין מצוה למצוה לא הוי הפסק וספק ברכות להקל, אם כן הכא נמי, אם היה דעתו מתחילה גם על טלית גדול, ושח בנתיים, בדיעבד אינו חוזר ומברך.




▲ חזור לראש