פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) מעומד — דכתיב "לכם", וילפינן בגזרה שוה מעומר, דכתיב גם כן "לכם", ובעומר כתיב "בקמה", פירוש בקומה.

סעיף בעריכה


(ב) כדרך בני אדם — אף על גב דגבי אבל בעינן עטיפה שיכסה גם פיו, היינו מדכתיב "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד יז); אבל לענין ציצית, אף על גב דמברכין "להתעטף", מכל מקום היינו כסוי דכתיב "אשר תכסה בה" (דברים כב יב), כדרך מנהג בני אדם להתכסות.


(ג) ונכון שיכסה ראשו בטלית — בטור כתב: ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש. ופירש בו בית יוסף, שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה, שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר, עד כאן לשונו. וזה לשון דרכי משה: אף כי מצוה לשמוע דברי בית יוסף ופירושו, מכל מקום נראה לי דמה שכתב רבינו הוא כפשוטו, שלא יהיה בגילוי הראש, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש, רק מדת חסידות, כמו שכתב בסימן ב' בשם הר"ם. ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דאדרבה, בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כל כך בכיסוי הראש, שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה, צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם, שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו, כמו שכתב רבינו בשם העיטור, ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש; אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית גם כן על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר, אם יש איסור להיות בגילוי הראש, כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ב דאין איסור מצד הדין, דלא כמהרא"י. וראייתו ממה שמצינו גבי קריאת שמע, שאמר הקב"ה לישראל: הרי לא הטרחתי עליכם לקרות פרוע הראש, משמע דאין איסור בדבר. וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד, מדאמרינן פרק כל כתבי: תיתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגילוי הראש. ודוקא הליכת ד' אמות. ומסקנתו דמכל מקום, אפילו בלא תפילה יש ליזהר, מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות. ובשעת הלימוד, אם הבגד כבד עליו, יכסה ראשו בבגד דק או משי. ואפילו ירצה לברך ברכת הנהנין, והוא בלילה שאין לו כובע, או באמבטי – די לו במה שמכסה ראשו בידיו. אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד, כמו שכתב מהרא"י, היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו, ולא ניכר שצריך לכסות הלב; אבל למעלה מראשו, שהוא ניכר, די בכך, בפרט באקראי בעלמא, עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר, דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע, ואם כן זה נכלל בכלל "ובחוקותיהם לא תלכו", כל שכן בחוק זה, שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים, כההיא דסוף שבת: "כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך", וכן בקדושין דף ל"ג: ההוא גברא דלא מכסי רישיה, אמרו: כמה חציף האי גברא כו'. וכן כתב בספר המורה פרק נ"ב ע"ג: גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה חופפת וסוככת אותן. וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו', עד כאן לשונו, ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם. אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכיסוי היד על הראש, ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם, כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש; אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו, וכמו שכתב בסימן ע"ד, וצריך עיון. כן נראה לי.

סעיף געריכה


(ד) יוצאין בהם — דהאידנא כל כסות שלנו דרך כיסוי הם, ועיטוף לא רמיזא באורייתא.

סעיף העריכה


(ה) בטלית כאחד — פירוש, כל אחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שבפעם אחת נעשו כל העטיפות.

סעיף ועריכה


(ו) אלא לובשו — והברכה ד"להתעטף", נוסח הברכה היא כך, כמו "לישב בסוכה".


(ז) על מצות ציצית — כתב דרכי משה טעם המנהג, כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, לפי שאין בו עיטוף. ולכן לא מברכין "להתעטף", דהוי משמע דמקיימין המצוה כתיקונה; רק מברכין להשם יתברך שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין עכשיו כתיקונו. ובזה מתורץ, שמברכין לשון "על" דמשמע לשעבר, עד כאן לשונו. ועיין סימן ט"ז דין טלית קטן כמה שיעורו.

סעיף טעריכה


(ח) כדי שלא יברך לבטלה — אף על גב דבלאו הכי יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית, מכל מקום אוקמי ליה אחזקתו שהיה כשר; רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו. ועיין לקמן סימן יג סעיף א. ואין להקשות, הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו, כמו שכתב השולחן ערוך ביורה דעה סימן א? יש לומר הכא שאני, דכבר בדק הטלית, רק דחיישינן לקלקול, על כן שפיר סומכין מדינא אחזקה. ועל פי זה, מה שכתב הטור ושולחן ערוך הטעם משום ברכה לבטלה, מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה על זה, אין צריך לבדוק רק אחד מהם, כיון שברכה אחת לכולם. אלא דמכל מקום יש לעשות כמו שכתב נימוקי יוסף, שהוותיקין כל זמן שמתעטפים מעיינים בחוטים ומפרידים אותה יפה, ורואין אם לא נעקר חוט אחד מעיקרו. גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה, שרגיל גם כן להתקלקל, כנ"ל. ועיין מה שכתבתי סימן יג סעיף ב.

סעיף יעריכה


(ט) ימשמש בציצית — הקשה בית יוסף, הא בעינן עובר לעשייתן? ותירץ, דמכל מקום הוי עובר לעשייתן במה שיקיים אחר כך. ומביא ראיה מדברי ר"י, שכתב בתפילין, דמי ששכח לברך קודם הנחת תפילין, יברך כל זמן שעודן עליו. ונראה דאין צריך לזה, דאין שייך כאן עובר לעשייתן, דאותה שעה לא הוי חזי. וכן כתב הר"ן סוף פרק שלשה שאכלו לענין טבילה, דמברך אחר המעשה, משום דאכתי גברא לא חזי.

סעיף יבעריכה


(י) אם לא היה בדעתו מתחלה כו' — משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם, אבל בירך על דעת ללבוש בגד אחד, וקודם הלבישה הביאו לו עוד אחד, ונמלך גם כן עליו ללובשו, חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה, מאי שנא מפירות לקמן בסימן רו, דאם הביאו לפניו עוד בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו, דאין צריך לברך? ויש לומר, דשאני פירות, שכן דרך להביא עוד לפניו; מה שאין כן בלבישה, שאין דרך כל כך להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחילה. וחילוק זה הוא גם כן בטור בין שחיטה לפירות, דביורה דעה סימן יט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה – חייב לברך עליו, ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו. אלא לדעת הסמ"ג שם, ובשולחן ערוך פסק שם כוותיה, דבעוד שהיו לפניו מן הראשון – אין צריך לברך על שחיטת השני, קשה, מאי שנא שחיטה מציצית דהכא? ואם כן פסקי השולחן ערוך סותרים אהדדי, דכאן פסק כהטור, וביורה דעה פוסק כסמ"ג. ומורי חמי ז"ל כתב כאן, לא דמי לפירות ולשחיטה, דיש לומר איכא קבע לשחיטה ולאכילה, מה שאין כן בלבישה דאין קבע, עד כאן. ואין הבנה לדברים אלו, דבהדיא כתב בית יוסף ביורה דעה סימן יט, דגבי אכילה לא שייך קבע, שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה; אבל לענין שחיטה, גמר הוי סילוק כו', עד כאן לשונו. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצריך עיון ליישב זה, בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב.

סעיף יגעריכה


(יא) דהליכה מביתו לבית הכנסת הוי הפסק — זה כתוב בבית יוסף דרך טעם על מה שכתבו הרא"ש והטור, דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בבית הכנסת – צריך לברך, דמשום הפסק הילוך הוא. וקשיא לי מדברי התוס' פרק אלו נאמרין דף ל"ט, שכתבו וזה לשונם: דהכא בנטילת ידיים תיכף לברכה מיירי, ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה, דאמרינן בפרק כל הפסולים: כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה, חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם; אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה. ובמסכת מדות משמע שהיה כ"ב אמה, עד כאן לשונו. הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק, אלא השהייה כדי אותו ההילוך; דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק, היאך ילפינן מהתם שיעור שהייה בין נטילה לברכה? דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה, ושאני התם בשער נקנור, דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך? אלא על כרחך, כל שלא שהה שיעור שהייה, אפילו הלך באותו שיעור לא הוי הפסק. ונמצא כאן, לענין ברכת ציצית, דלא איכפת לן בשהייה אפילו הרבה, כל שלא הפסיק בדבור; דאם לא כן, היה לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה. אלא ודאי דאינו, ולמה יהיה הפסק מחמת ההילוך לבית הכנסת? וכן משמע להדיא בתרומת הדשן שהביא בית יוסף בסימן זה, שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של דבר אחר. וכן כתב בית יוסף לקמן סימן ק"ד בשם הר"י, אם נחש כרוך על עקבו, ילך להשליכנו מעליו, דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום, עד כאן לשונו. על כן נראה לעניות דעתי, דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בבית הכנסת, משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו, מניח תיכף תפילין אחר כך, כמו שכתב בשולחן ערוך סימן כה סעיף ב, ואחר כך מניח בבית הכנסת טלית גדול. ומסתמא גם הרא"ש כתב על דעת זה, ואם כן, ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול, אבל לא ההילוך לבית הכנסת, כן נראה לעניות דעתי.

סעיף ידעריכה


(יב) צריך לברך כו' — כתב זה לפי שיטתו בבית יוסף בפירוש דברי הטור, כי רבינו נסתפק בדין זה, אם הוא דומה למה שאמרו בתפילין: כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך, או דילמא גם בתפילין שזזו אין צריך לברך, רק אם לא ידע במה שזזו, אבל אם ידע אין הכי נמי דאין צריך. ופשט בית יוסף ספק זה מפרק לולב וערבה, דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא, ובוודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפי עניות דעתי, דלא נתכוין רבינו כהבנת בית יוסף; דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לבית הכסא, דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין. אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא, דאז צריך לברך אחר כך, כי ההיא דרבא. והטעם, דהא אסור ליכנס לבית הכסא בתפילין, על כן הוי ליה הפסק גמור. מה שאין כן בציצית, דמותר ליכנס לבית הכסא עם ציצית, ובזה דוחוקא הוא דמבעיא ליה, אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור. ומסיק דגם בתפילין אין צריך לברך, כשעשה מדעתו במקום שאין איסור, וזה דומה לציצית שהולך לבית הכסא, ובתרוייהו אין צריך לברך. וחילוק זה מצאתי בדרכי משה, והביא ראיה מגמרא פרק מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו, אם צריך לחזור לראש, עיין שם. על כן דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מבית הכסא ורוצה לחזור וללבוש, כן נראה לעניות דעתי. ועיין בסמוך אחר זה.


(יג) ויש אומרים דווקא כשנשאר וכו' — באגור כתב: נשאל מהרי"ל על היוצא מבית הכסא, ומסיר טליתו מעליו, ואחר כך חוזר, אם יש לו לברך. והשיב, דמהר"מ הצריך לברך, ומהר"ח חילק: היכא דנשאר עליו טלית קטן, אז כשחזר לא יברך, עד כאן לשונו. וצידד בית יוסף, דמיירי שיש בדעתו ללובשו אחר כך, ומהר"ם פליג על הטור. דאי מיירי באין דעתו, מאי טעמא דמהר"ח דסבירא ליה אין צריך? אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו, וחזר ולבשו במנחה, לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן? דמה לי זה, מה לי אם הסירו על דעת שלא להחזירו מיד? עד כאן.

ובלבוש תמה גם כן על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן, דמה יועיל זה? ונראה לעניות דעתי ליישב, דסבירא ליה למהר"ח, דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן, ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד, דאין צריך לברך שנית, כיון דעוסק עדיין בראשונות. הכי נמי דכוותיה, דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן, והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אחר כך, דאין צריך לברך שנית. ואף על גב דבעלמא, אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית, ורוצה ללבוש עוד אחר, צריך לברך עליו, ולא מדמי ליה לפירות כנזכר לעיל? דשאני התם, דמעשה חדש הוא עושה; מה שאין כן כאן, שפושטו אדעתא להחזירו, על כן מהני דבר זה. כן נראה לי טעם דיעה זו. אך קשה לי על דברי רמ"א, שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן, והיינו בלא דעתו לחזור; דהא מביא תחלה דיש אומרים שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו', ועל זה מביא יש אומרים בתרא, דווקא בנשאר עליו טלית קטן, דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו, אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו'. ואם כן קשה, מאי מעליותא דטלית קטן? וכקושיית בית יוסף. ואין לומר דהיש אומרים בתרא הוא סבירא ליה דתרתי בעינן, דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן. חדא, דבדרכי משה כתב בהדיא דהאי יש אומרים בתרא, שהוא דעת מהר"ח, מיירי אפילו באין דעתו, דמהני בטלית קטן. ותו, דהא בסימן כה סעיף יב כתב, דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם, דאין לברך, וכבר נתבאר לעיל סימן ח, עד כאן לשונו. והכא כתב אפילו בדעתו לחזור, דבעינן טלית קטן? ואין לומר דהתם, כיוון שהתפילין עדיין בראשו, אף על גב דהזיזום ממקומם, הוי כמו טלית קטן דכאן. הא ודאי ליתא, דכל שאין התפילין במקומן, הוויין כמונחים על השולחן. ולעניין הלכה למעשה, נראה לעניות דעתי, דוודאי ספק ברכות להקל, ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף, אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסימן כה בתפילין, וכן הוא נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפירוש דבריהם.

סעיף טועריכה


(יד) וחוזר ומתעטף — בבית יוסף כתב, דרבינו יליף לה מתפילין שזזו ממקומן, שצריך לברך. וצריך עיון, אם כן, אמאי כתב בנפלה רובה אינו צריך לברך? והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן והמיעוט נשאר במקומן, דצריך לברך כשמחזירן למקומן, דהוי כמניחן מחדש; אם כן, גם בטלית יש לברך כשנפל רובו. ועוד תמיה לי, דבנמוקי יוסף שלפנינו כתוב בהדיא בהלכות קטנות וזה לשונו: אבל מורי היה אומר שחוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו, דהוי ליה היסח הדעת. ומה שכתב בית יוסף ראיה לנפלה רובו ממה שכתב הטור סימן צ"ו בענין תפילה, שאם נפלה כולה דוקא אין מחזירה, גם זה לא הבנתי, דהתם מטעם הפסק לענין תפילה אמרינן, דווקא כשנפלה כולה, שצריך עיטוף חדש, הוה הפסק, ולא בנפלה רובה, שאינו צריך רק משמוש להחזירה, לא הוה הפסק; אבל מברכה לא איירי שם, דאף ברובה צריך לברך אחר התפילה.

סעיף טזעריכה


(טו) הלן בטליתו וכו' — תמיה לי, הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא, והאי מנא לא אפטר מציצית אפילו כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח, אם כן לא היה כאן זמן פטור לבגד זה, ואמאי יחזור עליו לברך? מאי שנא מאמצע יום? וזה נראה לי טעם רבינו, שפסק דאין צריך לברך בבוקר. והבית יוסף תמה עליו, כמו שכתב הרא"ש בתשובה דיברך עליו, רק שימשמש, כמו שכתב בית יוסף. ונראה דסבירא ליה לרבינו, דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשובה הנ"ל היה סבירא ליה כהרמב"ם דסימן י"ח, דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אחר כך בפסקיו, שהם אחרונים, דכסות יום חייב אף בלילה, ודאי הדר ביה, מטעם שכתבתי. ומלבד זה צריך עיון תשובת הרא"ש הנ"ל, ואציע לפניך שיטת התלמוד והתשובה. רב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה (פירוש, היה מטיל ציצית לבגד אשתו) ומברך עליה כל צפרא להתעטף בציצית. (פירוש, ועוד אחרת עשה שהיה מברך עליה כל בוקר). ופרכינן, מדרמי על בגד אשתו, שמע מינה דסבירא ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא היא, דאי לא כן, הרי נשים פטורות. ואם כן, אמאי מברך כל צפרא? ופירש רש"י, לא היה לו לברך רק פעם ראשון כשנתעטף, כשהיתה חדשה; הא מכאן ואילך כיומא אריכתא הוא, ואין לילה מפסיקו, עד כאן לשונו. ומשני, כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. אי הכי כל שעתא נמי? פירוש, אפילו ביום כשפושטו והדר לובשו היה לו לברך. ומשני, רב יהודה אינש צנוע הוה, ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בלילה. והביא הרא"ש זה בתשובה וזה לשונו: ומשני כרבי וכו', פירוש, בלילה היה פושטו, ובבקר כשחוזר ולובשו מברך כו'. ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה, ולכך הקשה, כיון דסבר לילה זמן ציצית, אמאי היה מברך. דאם היה פושטו, מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו? אלמא לדידן דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית, יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת הברכה, עד כאן לשונו. ויש לתמוה לפי פירושו, דעיקר החילוק בין מקשן לתרצן דהמקשן סבירא ליה דלא היה פושטו בלילה, והתרצן השיב לו דפושטו בלילה, מי הכניסו למקשן לדוחק זה ולהקשות מכח זה? דהא אין מדוחק זה שום רמז בגמרא. ותו, דאם כן למה ליה לתרצן לאתויי כרבי? לא הוה ליה לומר רק 'פושטו בלילה'. ותו, כיון דגם לדברי המקשן סבירא ליה להרא"ש דאם פושטו בלילה צריך לברך עליו בבוקר, אמאי קאמר אחר כך: אי הכי כל שעתא נמי? לדידיה נמי תקשי ליה כן. על כן נראה, דוודאי גם המקשן היה יודע דפושטו בלילה, כסתם בני אדם; אלא דהיה סובר, כיון שאין זמן פטור בנתיים, דהא לילה זמן ציצית, אין לו לברך אלא פעם אחת, וכפירוש רש"י שזכרתי. ומשני, דסבירא ליה כרבי בתפילין, דכל פעם שמניחן מברך אפילו ביום, ואף על פי שאין זמן פטור בנתיים. ומשום הכי פריך שפיר אחר כך, אי הכי כל שעתא אפילו ביום כו'. ואם כן, אין ראיה משם למי שלא פשט טליתו בלילה. ונראה לי דמשום הכי לא פסק רבינו כההיא תשובה, דלאו דסמכא היא. וראיה ברורה עוד, שבסוף הלכות קטנות מהלכות ציצית כתב הרא"ש הך סוגיא, ופירש בו כפירוש רש"י, שמע מינה דהדר ביה מאותה תשובה. ולענין הלכה נראה לי, דהשומע לדברי רבינו הטור דאין צריך לברך, הרוויח ברכה שאינה צריכה, כן נראה לעניות דעתי. וראיתי גם למורי חמי ז"ל שפסק גם כן שאין צריך לברך.


(טז) וטוב למשמש — הבית יוסף הקשה, הא חיוב למשמש, כדאשכחן גבי תפילין. ונראה לי, דלא שייך משמוש אלא היכא שלבשן היום ולא מברך בשעת לבישה, ועל כן צריך למשמש אחר כך בשעת ברכה, כי היכי דלא ליתחזו כמאן דמברך על שעת לבישה שהיתה כבר, וכבר הפסיק בנתיים; מה שאין כן כאן, שלא לבש היום, על כרחך עיקר הברכה על קיום המצוה מכאן והלאה, אלא דמכל מקום טוב למשמש גם בזה, כן נראה לי נכון לדיעה זו. אבל כבר כתבנו דלא קיימא לן כי הך פיסקא, אלא אין צריך לברך עליו כלל בבוקר.


(יז) וכן יעשה כו' — לשון "וכן" אינו מדוקדק, דבדין הקודם הוי המשמוש אינו חיוב, רק על צד היותר טוב; אבל בהך דינא דקודם אור היום, הוי המשמוש חיוב כמו גבי תפילין, הביאו בית יוסף.

סעיף יזעריכה


(יח) ביטל מצות ציצית — דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית, אז חל עליו החיוב. ועיין מה שכתבנו סעיף יז סעיף ב.