תרומת הדשן/א/מה
שאלה מה
עריכהטלית קטן היאך מתקנים אותו? אם כבית הצוואר, שהוא חצי הטלית מלפניו וחצי מלאחוריו, או אם תולה כל הטלית ברצועה בצווארו מאחוריו? וגם האיך יעשה בברכה [על] טלית קטן כשלובשו בכל בקר?
תשובה: יראה דצריכים אנו לדקדק ולעשות כדי לצאת ידי כל הדיעות כמו שאבאר. אחד מן הגדולים העתיק מתשובה הר"ח אור זרוע דכתב וזה לשונו: מהר"ם הורה לברך על טלית קטן שיש לו בית הצוואר ולובשים אותו. ואמר מורי שיש לברך "להתלבש". ואבא מורי כתב דחלוקים אין צריך לתפור שלא יהיו בת ד' כנפים, דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף, מדברכינן "להתעטף", [ו]מטעם זה אמר דאין יוצאין ידי חובה כשעושין בית הצוואר כמו לסרבל או לחלוק, דדרך לבישה היא ולא עיטוף, עד כאן לשונו. ומהך דאור זרוע ראיתי כמה תלמידי חכמים נהגו לתלות טלית קטן ברצועה בצוואר, ומונח כל הטלית מאחוריהם למעלה בכתפיים, רק ב' ציציות העליונות נכפלו לפניהם על החזה. ולדעתם בדרך זה חשיב עיטוף ולא לבוש. אבל אחד מהגדולים שהיה זהיר מאד במצות ציצית, וכן תלמידיו הגדולים אחריו וכן כמה תלמידי חכמים אחריו, נהגו בטלית שיש לו בית צוואר, אמנם לא ידענו שפיר אם ברכו "להתלבש בציצית" או "על מצות ציצית". ונראה דלתלות הטלית ברצועה כמבואר לעיל, לאו שפיר דמי, דבאותו דרך נמי לאו עיטוף מיקרי, דעיטוף בכל דוכתין משמע עטיפת הראש. ובימיהם היו רגילים בכסות המכסה הראש והגוף, כדאמר: "טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצית", ולכך תיקנו לברך "להתעטף בציצית"; אבל כסות שאינו מכסה הראש, לעולם אין לברך עליו "להתעטף". ולדידן דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף, אין נראה כלל שיפטור בה מציצית, דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה בדאורייתא. ומכל מקום לא להפליג אדברי אור זרוע קאתינא, אלא נראה דבעינן למעבד בדרך דנפקינן ביה גם ידי אור זרוע. והנוהג בטלית שיש לו בית הצוואר, יעשנו קצת גדול, שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו, [ו]בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו, שיהא נתלה בצווארו בבית הצואר של הטלית. וכהאי גוונא מברך שפיר "להתעטף", שהרי נתעטף בו, ואם היה רוצה להפשיטנו לגמרי לאחר ששהה או שהלך בו ד' אמות היה רשאי. ואם תאמר: לפי דעת אור זרוע אין שום מצוה במה שהוא לבוש בציצית כשהוא בצווארו? יש לומר, דאין קפידא כל כך, רק על תחילת חיוב המצוה ולא על שיהוי המצוה. וראייה קצת מסמ"ק, דכתב דתקיעה בעינן מעומד, וכן ציצית בעינן מעומד, דתרווייהו ילפינן מספירת העומר, ובתקיעה קפדינן אעמידה אפילו לאחר הברכה, ובציצית לא קפדינן בעמידה אלא בשעת ברכה בתחילת העיטוף. ועל כרחך היינו טעמא, דבציצית תחילת העיטוף ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות זהו גוף המצוה, ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה ולא קפדינן כל כך בעמידה; אבל בתקיעה כולו גוף המצוה היא, סוף התקיעה כתחילתה. והכי נמי לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו. וטעם יפה הוא, שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא, אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד' כנפים, ובשיעור המיעוט נפקינן בה ידי חובה, ומה ששוהין בו כל היום היינו כדי להסתכל תדיר בציצית, כדכתיב "וראיתם אותו וזכרתם".
עוד העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח אור זרוע וזה לשונו: אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך. ומהר"ם שלא הלך בקטנה לבית הכנסת, אלא כשחזר לבית בירך עליו, נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתים, וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיכול לפטור בברכה אחת, ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול; הילכך היה ממתין אחר התפילה עד שהיה צריך להסיח, עד כאן לשונו. ובאשירי כתוב וזה לשונו: מכאן יש ראייה, דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול, צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית לכל בגדיו שלו שיש לו ד' כנפים, וכל חד מצוה באנפי נפשיה היא. אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהן, עד כאן לשונו. והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשירי, צריכה למימר דהא דכתב אשירי "בזה אחר זה בלי הפסק" לאו דווקא, אלא רוצה לומר בלי היסח הדעת כדכתב מהר"ם. והיה נראה לומר, דדווקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אלא אם כן הסיח דעתו בין זה לזה, אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח דעתו. אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי, דכתב: "היה ממתין עד אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח", משמע דאם לא היה מסיח, אף על גב דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבית הכנסת, (ו)אפילו הכי אי לא הסיח לא הוה אמרינן דכיון דפשט טלית הראשון אזלא לה ברכה דידה ולא מפטרה בה בטלית שני, אלמא בהיסח הדעת תליא מילתא. אמנם באיזה דבר שהוא חשוב היסח הדעת, אפרש בתלמוד תורה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.