ביאור הגר"א על אורח חיים ח

►| ביאור הגר"א • על שולחן ערוך אורח חיים ח |◄

סעיף א

יתעטף — רוצה לומר דהעיטוף גם כן מעומד, כמו שכתב בסמ"ק סימן צ"ב, דתקיעה וציצית ילפינן מגזירה שווה "לכם" "לכם" מעומר, דכתיב "בקמה" ואמרינן "אל תקרי בקמה" כו' כמ"ש ברא"ש בסוף ערבי פסחים, וסימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד:

ויברך — נראה ליתן טעם למה בקצת מצות אין מברכין. א', כל מצוה שאין בה מעשה, כגון השמטת כספים. ב', שאינה תלויה כולה ביד עושה, כגון צדקה, שמא לא יקבלנו, וכן משפט, שמא לא יקבלו הבעלי דינים וכיוצא. ג', מצוה הבאה על ידי עבירה, כגון השבת גזילה, שלא ציוונו לגזול כדי להשיב. וכן על מיתות בית דין, שה' חס על בריותיו ואינו חפץ כו', וכמו שאמרו (ראה משנה ברכות ו ג): אין מברכין על הפורעניות. ומהאי טעמא אין מברכין על מים אחרונים. ומתנות כהונה, דלאו איהו קיהיב, דמשולחן גבוה קזכו. ועל חלה וכיוצא מברכין על הפרשתה. ובמה שכתבתי לעיל שמא לא יקבלו, כולל מצוות הרבה, כגון כיבוד אב ואם דאם מחלו מחול ומיעקרא, וכמו שכתוב בכתובות מ' ע"א היכא אמרינן כו'. וכן מצוה הבאה בעבירה, כמו שכתוב בריש פרק ט דבבא קמא. ועיין באבודרהם הלכות ברכות ובתשובת הרמב"ן סי' קפ"ט בשם ראב"ד ורי"פ:

מעומד — כתב באורחות חיים בשם הירושלמי: כל הברכות מעומד. ופירש הוא דבברכת המצוות קאמר, דאי אפשר לפרש על ברכת הנהנין, דהא אמרינן (משנה ברכות ו ו): ישבו, כל אחד מברך לעצמו; הסיבו כו', וכן דאמרינן: כיצד סדר הסיבה כו', וכן בברכת המזון, וכהנה רבות. ועיין מגן אברהם שהקשה ממתניתין דחלה: האשה היושבת כו', והתם משום הברכה, ועיין רא"ש פרק ד דסוכה סימן ג'. אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד, וקודם לכן בעניין הברכה לא כתב מעומד, וכן הטור. ודברי מגן אברהם שכתב שחלה אינה מצוה, דבריו אין להם שחר, והלא אסור לעשות עיסתו קבין, ואמרינן בפרק ג דפסחים: מאי דעתך לחומרא? חומרא דאתי לידי קולא כו':

סעיף ב

סדר כו' — עיין תוס' דערכין ב ב ד"ה היודע כו', ושלא כדעת הגאונים שכתבו המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים, כמו שכתוב במועד קטן כד א, ואמרינן בברכות ס ב דמברכין להתעטף בציצית. וליתא, מדאמרינן גבי אבל, שמע מינה דבשאר מקומות אין צריך, ועיטוף לא כתיב בקרא, אלא "אשר תכסה בה" כדרך בני אדם שמתכסין כו', ולהתעטף היינו כסוי; דדווקא שם דגלי קרא "לא תעטה" כו', וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמו שכתבו התוס' בשם רבי יוסף טוב עלם:

ועוסקין במלאכתם — לאו דווקא. ולשון בעל העיטור, שמתכסין בכסותן והולכין ועוסקין בעסקיהם:

ונכון כו' — לשון הטור: ומכסה ראשו, שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בעל העיטור. וכתב בית יוסף: ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר, שאין זה מעניין ציצית, ועוד, האיך הלך עד כאן לעשות צרכיו ושאר דברים? אלא שאף על פי שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו', ואפשר דהכי קאמר: שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו', וזהו שאמר ונכון כו'. אבל פירושו דחוק, דזה לא מקרי גילוי הראש. ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש, בקידושין ח א וברכות ס ב ופרק ערבי פסחים ופרק טז דשבת ופרק ח דשבת ובפרק ג דמועד קטן, לא בכומתא וסודרא, וכן בפרק ח דעירובין. ולפי גירסת הרי"ף שם בברכות, ברכת ציצית אחר מלביש ערומים, ולבסוף כי פריס סודרא ארישיה כו'. וגם מה שאמר: היאך הלך כו', משמע מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש; וליתא, מדאמרינן בפרק טז דשבת: תיתי לי כו', וכן בפרק קמא דקדושין: רב הונא בריה דרב יהושע לא כו', ושם: כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו', אלמא דמותר, רק לפני תלמיד חכם וכן במסכת ד"א בההיא ב' תינוקת, ושם בקדושין ברב המנונא. אלא דשם בקדושין אפשר כפירוש הב"י, משום צניעות. ועוד בנדרים ל ב. וכן הא דסוף שבת, כסי רישך הוא כפשטיה, וכמו שכתוב בקידושין לא א רב הונא בריה דרב יהושע לא הוה כו', וכמו לפני תלמיד חכם, ובפרק ג דמגילה, פותח כו', ופירש במסכת סופרים: בראש מגולה. וכן הא דקידושין ח א כפשטיה, דאדם אחר אינו צריך כלל לסודר, וכמו שכתוב בפרק ח דשבת ופרק ערבי פסחים ובמדרש רבה גבי קריאת שמע, והביאו בית יוסף בסימן סא: לא הטרחתי עליכם כו'. ומכל מקום כוונת בעל העיטור וטור שיכסה ראשו בטלית, כמו שכתוב: וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו', אלא משום דעיטופו להתפלל – אמר שיכסה ראשו, וכמו שכתב סימן צא סעיף ג ועיין מגן אברהם שם ס"ק ב ועיין שם סעיף ה. ואף על גב דכבר כתב הטור בסימן ב מכסות הראש, התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף, וכאן כתב מדינא. ולאו מדינא, כמו שכתבתי, דמדינא אפילו להתפלל וליכנס לבית הכנסת הכל מותר וכמו שכתבתי למטה, אלא דכאן יש לכל אחד להחמיר, מה שאין כן בסימן ב אינו אלא לצנועים וכמו שכתוב בקידושין ח א, וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו, וכאן בטלית או בסודר. אבל ברעיא מהימנא חלק ג קכ"ב ב': ובגין דאיהי כו', משום תפילה ובית הכנסת, ולשאר העם שאין להם סודרין, וכן משמע בשבת קמז א בטלית המקופלת ועיין רש"י שם, וכמו שכתב לקמן סימן שא סעיף כט דהיינו לאחר כו', וכן בפרק התכלת טלית שהקטן מתכסה כו', ועיין זוהר חלק ג קכ"ב ב'. וגם מה שכתב במסכת סופרים שיש אומרים שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה, גם כן מדת חסידות הוא, דבגמרא דברכות ס ב לא משמע כן, וכמו שכתב לקמן סימן מו סעיף א, וכן ממדרש רבה הנ"ל: לא הטרחתי עליכם כו'. כללא דמילתא, אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:

סעיף ג

טליתות כו' — אף על גב דנוסח הברכה הוא להתעטף, לאו דווקא, אלא לפי מנהגן, ורחמנא אמר "בגדיהם" ו"כסותך", וכל בגד וכסות במשמע. ואמרינן טלית שהקטן מתכסה כו', ואף על פי שאין להגדול עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו. ואמרינן "אשר תכסה" לרבות כו', ולא אמרינן דקרא אתי דווקא שמתכסה כו':

וטוב להניח כו' — כי כן דרך העיטוף, כמו שכתבו בעל העיטור והטור, ודרך העטיפה כו':

ויעמוד כו'. ואחר כך כו' — כי אין קפידא רק משום הברכה, כי אין מחוייב להתעטף בבגד שחייב בציצית, וכמו שכתב לעיל סעיף י"ז ע"ש:

סעיף ד

מחזיר כו' — מדרש אבכיר בפסוק "והמים להם חומה", למים שאחריהם הזהרו כו', ועיין בית יוסף ובילקוט, ובית יוסף בשם הגהות מיימוני בשם הירושלמי לא ס"ד כו', ועיין לקמן סוף סימן יז, ובפסיקתא והובא בילקוט תהלים סימן תשכ"ג: "כל עצמותי" כו', מאחורי ומלפני השלכתי ב' כנפות של טלית כשאני עומד בתפילה:

סעיף ה

מברך כו' — ברכות ס ב, ובתוספתא וירושלמי פרק בתרא דברכות:

אם שנים כו' — משמע מדבריו דיותר נכון דיהא כל אחד מברך לעצמו; וליתא, דדווקא אחד מברך לכולם לכתחילה, כמו שכתוב בפרק ח דברכות, וכן לשון התוספתא: עשרה כו' היו עושין מצוה אחת, אחד מברך לכולן, יחיד כו', וכן בפרק ו דברכות: לאחר המזון כו', וכן בברכת המוציא וברכת המזון ושאר ברכות, כמו שכתב שם:

והאחרים כו' — לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו לא ענה יצא, כמו שכתוב בפרק ג דסוכה וכמו שכתוב לקמן סימן רי"ג סעיף ב. ושם משמע דלכתחילה יש לענות, וכן בסוף פרק ח דברכות:

סעיף ו

ויש אומרים כו' — כיון שאין בו עיטוף. ועיין לעיל סימן ד סעיף כב, ובנדרים מט ב "שעטני מעיל" ועיין ר"ן ורא"ש שם. וסברא הראשונה סבירא להו דאין קפידא, דנוסח הברכה כך הוא, כמו "לישב בסוכה", ועיין רא"ש פרק ד דסוכה וכיוצא בו. וקושית מהרי"א האיך מברכין, הא בעינן עובר לעשייתן, ודרכי משה דחק עצמו בזה, איני מבין קושייתו, וטעות סופר בדבריו, ועיין רא"ש פרק קמא דפסחים:

סעיף ז

צריך להפריד כו' — כפירוש רש"י, וכן כתבו כל הפוסקים, דלא כבעל העיטור שכתב בתחילה להפריד תכלת לצד אחד, וכתב: ויפה לדקדק לעשות זכר לתכלת, ולפי זה אינו צריך להפריד כל חוטי הציצית. בטוש"ע אמר "זה מזה", וכמו שכתב הטור: ונקרא ציצית על שם חוטין הנפרדין, כמו שכתוב: "ויקחני בציצית ראשי", ועל כן צריך להפרידם כו'. וכן משמע בגמרא, דקאמר: אין ציצית כו' שנאמר כו', כי צוציתא דארמאי:

סעיף ח

יכוין כו' — עיין סעיף יא, וכמו שכתוב בנדרים: עשה לשם פעלם כו', ולא יהא מאותן שנאמר עליהן: "ותהי יראתם" כו':

סעיף ט

קודם כו' — אף על גב דאזלינן בתר חזקה, כמו שכתוב בחולין יב א, מכל מקום כיון דאפשר לברורי, כמו שכתוב בפרק קמא דפסחים: חזקתו בדוק כו' למאי נפקא מינה כו', ובפרק ג דיום טוב לענין הבדיקה של בהמה, ואף על גב דאזלינן בתר חזקה, כמו שכתוב לענין הגבינות כמו שכתוב ביורה דעה סימן פא. והיינו במיעוט המצוי, כמו שכתוב ביורה דעה סימן א; וכל שכן כהאי גוונא דרגיל לפסוק – לא אזלינן, כמו שכתב מגן אברהם. אלא דראייתו ממקוה בסימן רא סוף סעיף ה אינו מוכרח, דשם יש לומר דהעמד טמא על חזקתו כמו שכתוב בר"ן שם; אבל ראייתו מקדושין עט ב עיין תוס' שם בד"ה מי ור"י פירש כו', ואמרינן שם עד כאן לא קאמר רבי נתן כו', ורבי יעקב סבירא ליה דלא הוי חזקה כיון דהחולי מצוי אף לרב, דאם לא כן ליפרך אדרבה העמד הגוף על חזקתו, כמו שפריך שם א'. וגם לר' נתן אלימא חזקת הגוף מממון. וקימא לן כרבי יעקב, כמו שכתוב בחשן משפט סימן רנא סעיף ב בהג"ה, וכן קיימא לן כרב שם:

סעיף י

אם לובש כו' — מהא דברכות יד ב, וכמו שכתבו תוס' סוף ד"ה ומנח כו', ומהא דסוף פרק ג דמנחות לו א וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה וכשיגיע כו', וזהו שכתב ימשמש כו':

ויברך — עיין תוס' דסוכה לט א שהביאו בשם הירושלמי דאף לאחר שנתעטף יכול לברך, כיון דהמצוה נמשכת, דדווקא בגמר אמרו סוף פרק ז דברכות לא יברך. ואין כוונתם דלכתחילה יעשה כן, דהא אמרינן בירושלמי פרק בתרא דברכות: מצוות מאימתי מברך עליהן? רבי אחא אמר: עובר לעשייתן, רב הונא אמר: בשעת עשייתן, וקיימא לן כרב אחא. וכן בתפילין אמרינן בפרק ג דמנחות משעת הנחה כו', אלא במקום דאי אפשר בענין אחר, כמו שכתבו בלולב וכן כאן. ובלאו הכי כהאי גוונא אפילו גמר המצוה, כמו שכתוב בברכות שם, כיון דלא חזי. וכן בפרק קמא דפסחים ובירושלמי לענין ברקים, הביאו הרא"ש פרק ט דברכות:

או כו' ואין צריך כו' — כמו שכתוב בסעיף יב:

סעיף יא

עיקר כו' — במה שכתוב "וראיתם" כו', ובמנחות מג ב ראיה מביאה כו'. ועיין תוס' דמנחות מג ב ד"ה חותם כו' ובשבת נח א ד"ה במאי כו' אבל בדיעבד כו', שצריך להראות בחותם שהוא עבד. וגם ממה שכתוב בסרבלי חתימי שהוא בגד העליון. ועוד, בתחתון לא היה ניכר אם מופסק, ולא היה צריך לקפל:

סעיף יב

אם יש כו' — במנחות מג א ר"י רמא כו' כי משני כו'. והקשה הרא"ש, אם כן בלילה נמי יברך? וכתב, צריך לומר דטלית של לילה לא היה פושטו ביום, ומכאן ראיה כו'. ועיין שם לד א:

ואם לבשם כו' — בתוספתא פרק בתרא דברכות: יחיד שהיה עושה עשר מצוות, מברך על כל אחת ואחת. היה עושה מצוה אחת כל היום, אינו מברך אלא אחת. היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה, מברך על כל אחת ואחת. וכן בחנות של בשם בפרק ח דברכות, וברעמים ירושלמי בטרודין ומופסקין והביאו הרא"ש שם, ובשחיטה פרק ו דחולין שחט מאה כו', וכן בברכת הנהנין בירך על היין שלפני המזון, והרבה כיוצא:

והוא הדין כו' — כמו שכתוב בתלמידי דרב בפרק ערבי פסחים, ושם באמימר נמלך כו', ופריך מינה לשחיטה בפרק ו דחולין, ובפרק ח דחולין מברך על כל כוס וכוס כו', ועיין סעיף יג וסעיף יד:

וכן אם פשט כו' — כן כתב בתרומת הדשן בתחילה, אבל במסקנא כתב דאינו צריך, עיין שם ובמגן אברהם, וכן משמע מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"ם, שפשט טלית גדול והסיח בדברים אחרים כדי לברך על טלית קטן. ועיין בית יוסף, ועיין מהרי"ל סימן י' ובתוספתא הנ"ל, היה עושה מצוה אחת כל היום כו' אף על פי שנגמר מצוה הראשונה, וכמו שכתוב ביורה דעה סימן רסה סעיף ה, וכן בשחיטה כנ"ל, ועיין לקמן סימן לד סעיף ב:

סעיף יג

הלובש כו' — כן כתב הרא"ש סוף ציצית, ומפרש בית יוסף משום דהליכה הוי הפסק, כמו שכתב. וליתא, דמאי שנא מפנה לפנה בטרקלין גדול, כמו שכתוב בריש סימן רעג, ועיין לקמן סימן קד סעיף ב וסעיף ג, ועיין מגן אברהם שם ס"ק ג. אלא משום שינוי מקום, כמו שכתב מגן אברהם. וגם זה ליתא, כמו שכתב לקמן סימן ריז סעיף א, ודווקא כו', וכמו שכתב הגהות מיימוני פרק ו מהלכות סוכה הלכה יב, וכתב: ונראה לי שאם יצא כו', וכמו שכתב בסעיף יד, עיין שם. אבל דעת הרא"ש הוא משום דמפסיק בתפילין בשארי דברים, וכן הוא בטור: אם מפסיק כו', ע"כ כו':

בשיחה — דעתו דשיחה הוי הפסק, וכדעת בה"ג וראב"ד ורא"ש בפרק ו דחולין בשם ר"ת בין שחיטה לשחיטה, וכמו שכתב שם דווקא בתקיעת שופר וקריאת הלל, כיון דבאמצע המצוה כיון דלא סגי דלא גמיר אין השיחה הפסק, מה שאין כן שם, כיון דאי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה והפסק. וכן משמע ברי"ף סוף ראש השנה שם בענין התקיעות, וכן כתוב ביורה דעה סימן רסה סעיף ה. אבל בתוס' דחולין שם נסתפקו בזה. והרמב"ן במלחמות בפרק ערבי פסחים כתב, דוקא ששתי מצוות שחובה נינהו כמו תפילין אז שיחה מפסקת בהן, אבל כל שאין אחת חובה לחבירו אין שיחה מפסקת בהן, אלא דוקא דבר שחובה כמו אגדתא בין הכוסות וכסוי בין השחיטות בחולין שם, מה שאין כן במה שאין חובה להן. לכן בירך על היין לפני המזון פטר כו', וכן התפלל באמצע הסעודה בפרק ערבי פסחים, וכן במצוה אחת כמו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל ומגילה, עיין שם ועיין ר"ן שם ובפרק ו דחולין, ועיין יורה דעה סימן יט:

סעיף יד

ואם פשט כו' — כמסקנא דפרק ד דסוכה בסוכה ותפילין, וכן אמרו בפרק ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כרבי כו':

ויש אומרים כו' — שמפרש ההיא דשם באין דעתו. וכן כתב בית יוסף בסימן תרל"ט בשם המגיד משנה, וכן כתב הגהות מיימוני בשם ראבי"ה בפרק ו דסוכה הלכה יב, וכן משמע בתוספתא הנ"ל: היה עושה מצוה אחת כל היום כו', וכמו שנתבאר לקמן ריש סימן רי"ז. וכבר נתבאר שאין הפשיטה הפסק. אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק השולחן ערוך, אבל כבר תירץ בדרכי משה דתפילין בבית הכסא שאני, כיון שצריך לחלצן בעל כרחו הוי הפסק. ועוד, דשם מפסיק ממש. ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד, כמו שכתב בסימן רע"ג. אבל העיקר כדעת השולחן ערוך:

ויש אומרים כו' — כן כתב אגור בשם מהר"ח. אבל מהר"ח מיירי בסתם, וכמו שכתוב ביורה דעה סימן יט סעיף ז, ועיין לקמן סימן רו סעיף ה ובמגן אברהם שם:

סעיף טו

אם נפלה כו' — כמו שכתוב בפרק ד דסוכה: רבנן דר"א, כל אימת דממשמשי כו'; ופירש הרא"ש בשם תוס' והרב רבינו יונה ושאר פוסקים דבנשמטו ממקומן איירי:

והוא שנפלו כו' — למד בית יוסף ממה שכתב לקמן סימן צז סעיף ד, אבל בנמוקי יוסף שלפנינו כתב, אפילו נפלה מרוב הגוף. ועיין ט"ז:

סעיף טז

הלן כו' — כן למד הרא"ש מעובדא דרבי יהודה במנחות, דמשני כרבי כו', עיין ט"ז שהקשה עליו וכן ב"ח. ולי נראה דראייתו מהא דסלקא דעתין דסבירא ליה כרבנן, ולרבנן לעולם אינו מברך אלא אחת, כמו שכתוב בסוכה, כל שבעה אינו מברך אלא יום ראשון, ואף על פי כן בצפרא מברך, אי לאו דסבירא ליה דלילה זמן ציצית. וכן בלולב אמר שם, כיון דמפסקי לילות מימים, מברך כל שבעה אף לרבנן, ואף מאן דפליג אינו אלא משום שהוא מצות זקנים. והוא הדין לרבי אף בלא פשט, דהא לרבנן הפשיטה אינה מעלה כלום:

וכן יעשה כו' — תוס' במנחות לו א ד"ה וכשיגיע כו', עיין שם:

סעיף יז

נתכסה כו' — רוצה לומר דוקא בנתכסה, כמו שכתוב במנחות מא א: נהי דחייביה רחמנא כו':

ביטל כו' — אף על גב דאמרינן שם מ"ה א שעובר בחמשה עשה, מכל מקום אינו אלא מצוה אחת, כמו שהאריך הרמב"ם בשורש תשיעי, עיין שם: