טור חושן משפט שסד
<< | טור · חושן משפט · סימן שסד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהנגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן צ' כגון שיש עדים שנכנס לביתו של פלוני בפניו ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל אבל אם ראו עדים שנכנס לבית פלוני שלא בפניו ונטל משם כלים וכשנודע לו טען שדרך גזילה לקחן וזה טוען שלי היו או נתתם לי או בחובי לקחתים או מכרתם לי אינו נאמן אפי' הוציאן מגולים והבע"ה עשוי למכור כליו: שכל מה שהוא בבית האדם הוא בחזקתו ואין אדם יכול להוציא משם אלא בראיה ומי שמוציא משם דבר אם יש עדים שהוציאהו וכמה היה אין כאן עסק שבוע' אלא צריך להחזירו כפי מה שיעידו העדים:
ואם אין שם אלא עד אחד והוא כופר ואומר לא נכנסתי או נכנסתי ולא לקחתי כלום נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד ואם מודה שלקח אבל טוען שלי היו או בחובי לקחתים הוה ליה מחוייב שבועה להכחיש העד ואינו יכול לישבע להכחישו שהרי מודה לדבריו ומשלם: כההוא נברא דחטף נסבא מחבריה בפני עד אחד ואמרי דידי חטפתי ואסיקנא דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שאם לא היה שם עד כלל היה נשבע היסת ששלו היה ואילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע שבועה דאורייתא להכחיש העד אבל עתה שמודה שחטף אלא שטוען שלו היה משלם:
כתב הרמב"ם חטף זהובים בפני עד אחד ואמר דידי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים משלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע:
אמר החוטף עשרים היו והנגזל אמר מאה היו הואיל ואין העד יודע מניינם משלם העשרים שהוא מודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת ודעתי נוטה בזה שנשבע היסת שהרי לא הודה בכלום אלא שאומר דידי חטפתי:
נטל מבית חבירו כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל ובע"ה אומר כ' כלים היו לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והיו שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב אם טענת בעל הבית אינה ודאי היאך יתחייב זה שבועה ולמה משלם העשרה מכח מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע:
וכתב עוד הרמב"ם הטוען לחבירו גזלתני ק' דינרין והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת כדין כל הנתבעין ואם הודה שנטל נ' משלם נ' ונשבע שבועה דאורייתא על אידך חמשים כדין כל מודה מקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים וכן הטוען לחבירו שנכנס לביתו שגזל ממנו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי עליך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אף על פי שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה התיר ונשבע בנקיטת חפץ כיון שנשבע ונוטל:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה דר בחצר ולאה דרה בו גם כן בבית אחר ויצא ראובן מן העיר וסגר ביתו וחזר ומצא שהיו חסרים כליו בביתו אמר ללאה מי נכנס בביתי אמרה לו אמרת לי בצאתך אם תשמעי דבר רע עלי תשמרי את שלי ובשמעי שנתפשת הוצאתי חפציך מביתך שלא יפסדו והנם בבית פלוני והוא אומר מעולם לא צויתיך דבר ונכנסת לביתו שלא ברשותי אם נאמנת בשבועה שלא לקחה יותר ממה שהיא מודה במגו דלא היו דברים מעולם או נאמר הואיל והודית בעדים שהכמין לה קודם שבאו לדין אן כאן מגו.
תשובה האשה תשבע שלא נטלה יותר אלא כמו שאמרה שאין זה נגזל שתקנו חכמים שנשבע ונוטל דהתם מיירי שעדים מעידין אותו שנכנס לביתו של נגזל ולא היה מאומה תחת כנפיו וביציאתו היו לו כלים תחת כנפיו ולא ידעו כמה היו דלא מצי הנכנס לישבע שהרי עדים מעידין אותו שגזל והוי כמו גזלן הילכך נשבע שכנגדו ונוטל אבל הכא שאין עדים בדבר היא נשבעת שלא נטלה יותר ואינה צריכה מגו אלא נאמנת בשבועתה כיון שאין עדין מעידים שנטלה כלום וגם היא אומרת שברשות נכנסה:
בית יוסף
עריכה(ב) (ג) (ד) נגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ' כגון שיש עדים שנכנס לביתו של פלוני ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל כבר נתבאר שם:ומ"ש אבל אם ראו עדים שנכנס לבית פלוני שלא בפניו ונטל משם כלים וכשנודע לו טען שדרך גזילה לקחם וזה טוען שלי היו או נתתם לי אי בחובי לקחתים או מכרתם לי אינו נאמן אפי' הוציאן מגולים והבעל הבית עשוי למכור כליו שכל מה שהוא בבית האדם בחזקתו וכו' עד אבל עתה שמודה שחטף אלא שטוען שלו היה משלם כל זה כתב הרי"ף באורך בפרק כל הנשבעין והוכיח עיקר דין זה מדאמרינן בפרק חזקת (לו.) הגודרות אין להם חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחבריה קמי סהדי דלא באפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי אינו נאמן ומההוא מעשה שם דהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא שמעת הכי והא מילתא פשיטתא היא ולית בה ספיקא והא דאצטרכינן לפרושה משום דחזינן תשובה משמיה דגאון דשאילו קמיה בענין חד גברא דאמר לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלא באנפאי ושקלת מיניה חד טעונה דכיתנא ואמר ליה אידך פתחי ושקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי וקאמר להו גאון דליכא עליה אלא שבועת היסת ואפילו איכא ב' עדים דאמרינן (שבועות מו.) אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרינן כן אלא בב"ה שאינו עשוי למכור כליו וכו' אלו דברי גאון ודאי שגגה הוא וליכא למיסמך עליה דהאי שמעתתא דרב יהודה בדאיתא לב"ה בביתיה אמירא אבל האי עובדא טעמא אחרינא הוא דהא לא באפיה שקליה ודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאינש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי אינש לאפוקי מיניה מידי אלא בראיה ומאן דשקיל מיניה קמי סהדי ולית ליה ראיה דדידיה הוא מיחייב לאהדורי לחבריה והשתא דשקליה קמי חד סהדא מחויב שבועה וכיון דאודי דשקליה מביתיה הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ודמי לההוא דחטף נסכא מחבריה קמי חד סהדא אמר אין חטפי ודידי חטפי ואסיק ר' אבא הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם עד כאן והעתיק דבריו הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גזילה וסיים בה ואחר שיחזיר חוזר ותובע את ב"ה בכל מה שיטעון והדין ביניהם עכ"ל:
(ו) (ז) כתב הרמב"ם חטף זהובים בפני עד אחד ואמר דידי חטפתי וכו' היו וכו' עד שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי הכל פרק ד' מהלכות גזילה: ומה שאמר והראב"ד השיג עליו בפרק הנזכר והרב המגיד כתב דעת הרב ז"ל שנשבעין בע"א בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת מוסכם הוא ובזה נסתלקה ההשגה עכ"ל:
וכתב עוד הרמב"ם הטוען לחבירו גזלתני מאה דינרים והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת וכו' עד כיון שנשבע ונוטל בפרק ד' מהלכות גזילה וכ' הרב המגיד וכן הטוען את חבירו וכו' מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו שנכנס לתוך ביתו דוקא דאיכא עדים ופשוט הוא:ומ"ש הואיל והוא נשבע ונוטל הרי הוא נשבע וכו' זה דבר מוסכם מן הגאונים ז"ל שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה"ז נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעים ונוטלים עד כאן לשונו:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה דר בחצר ולאה דרה בו גם כן וכו' כלל ק"ז סי' ד':
בית חדש (ב"ח)
עריכהנגזל נשבע ונוטל כתבתי למעלה בסי' צ' וכו' כבר נתבאר לשם: ומ"ש אבל אם ראו עדים וכו' כך פסק הרי"ף בפ' כל הנשבעים שער העשירי וכ"כ הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם בפ"ד דגזילה:
ואם אין שם אלא ע"א וכו' ואם מודה שלקח וכו' נראה דאם לא היה שם ע"א אף על גב דמודה שלקח וחשוד בגזלן כיון שכל מה שהוא בבית אדם ה"ה בחזקתו אפי' הכי נאמן בשבועה במגו דלהד"ם אבל כיון דאיכא ע"א לא מצי טעין להד"ם וצריך לומר דאיכא עדים שעדיין החפץ תחת ידו דאל"כ אפי' בדאיכא ב' עדים נאמן במגו דהחזרתיו לך וכדלעיל בסי' קל"ג:
כתב הרמב"ם וכו' עד טענת ודאי הכל בפ"ד מגזילה: ומ"ש והראב"ד השיג עליו וכו' כתב הרב המגיד דעת הרמב"ם ז"ל שנשבעים בע"א בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה עכ"ל ותימא שהרי גם הראב"ד סובר דנשבע ע"פ ע"א אעפ"י שטענו בספק על פי העד שא"ל כך כמבואר לעיל סי' ע"ה סעיף ל"ג אלא נ"ל שהראב"ד מחלק בין כשהעד מעיד בבירור שכך וכך גנב או גזל השתא הו"ל טענת התובע כאילו היה טוען ברי ע"פ העד שהרי הוא מאמין לדברי העד שכך וכך גזל או גנב ממנו אבל כאן שאף העד אינו יודע כמה נטל השתא טענת בעה"ב ע"פ העד נמי אינה טענת ודאי כמה נטל אם כן לא יתחייב ש"ד דאשר יאמר כי הוא זה כתיב שטוענו בברי כך וכך או ע"פ עצמו או ע"פ העד שמאמין לדבריו ומעתה לא נסתלקה ההשגה בדברי ה"ה אכן נ"ל ליישב דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דבעלמא היכא דטענו בספק ע"פ העד שא"ל שלקח משלו כך וכך והוא כופר בכל והביא העד דאינו חייב לישבע ש"ד וכסברת הר"י הלוי והר' אפרים לעיל בסי' ע"ה שאני התם דכיון דכופר בכל הוי טענת התובע בספק שהרי אינו יודע מי אומר אמת או העד או בעל דינו אבל כאן שבעל דינו מודה מקצת לדברי העד שהרי אומר לא נטלתי אלא י' זהו' והיו שלי א"כ באותן עשרה הו"ל טענת התובע טענת ברי שהרי הוא יודע שהם שלו ולפיכך בזו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ותדע שהרי למעלה בסי' צ"ז הבין רבינו מדברי הרמב"ם דאין נשבעין היכא דטענו בספק ע"פ העד א"כ בעל כרחו צ"ל לרבינו אליבא דהרמב"ם דהכא דמודה במקצת לא מקרי טענתו בספק וכדפי' נ"ל:
דרכי משה
עריכה(א) וכתב הר"ן פ"ב דכתובות דף תע"ד ע"א דהגוזל מחבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וע"ש וא"כ היה אפשר לומר דנאמן כאן לישבע שהחזיר לו אע"ג דאינו נאמן לומר דשלו נטל מ"מ אינו נעשה גזלן על זה להיות חשוד על השבועה ונשבע שהחזיר ופטור ולא נאמר דיהא נאמר לומר ששלו נטל במיגו דהחזרתי דהוה כמיגו במקום עדים דלא אמרינן ביה מיגו אבל מדברי הרמב"ם שהביא רבי' לקמן סי' זה נראה דנעשה גזלן כל שמשכנו שלא ברשות בעדים וא"כ הוי חשוד על השבועה ושכנגדו נשבע ונוטל: