חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמרו לו אם כן אין נדרים: כלומר בהא אפילו רבי אליעזר מודה שאין פותחין, שאם כן אין נדרים. ואם תאמר ומאי קושיא והלא בריש פרק ארבעה נדרים אמרינן דר' שמעון בן גמליאל פתח יש בוטה כמדקרות חרב, וכן אמרו שם דפותחין בהך דרבי נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה. ויש לומר דלא אסרינן הכא אלא דוקא כדאמר בלשון זה שממעט כבוד המקום הא בדלאו הכי פתחינן, ומיהו אפילו בהנך לא פתחינן כדאיתא התם בירושלמי [כאן פרק תשיעי הלכה א'] הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד,, דתנינן מורא רבך כמורא שמים, הלכך אין פותחין.
גמרא: ורבנן מי מתו אלא שירדו מנכסיהם: ואם תאמר מכל מקום עני הרי זה נולד. ויש לומר כיון שהעניות מצויה לאו כנולד היא דהא פותחין בנולד מצוי וכדאמרינן בריש פרק ארבעה נדרים [לעיל כג, א] שכיחי קצרי דמחו רבנן, והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם הלכה ד'] עלה דהא ולא כנולד הוא, אמר ר' זעירא העניות מצויה. ועוד שאלו שם [שם הלכה ד'] ותהית לאו כנולד היא, אמר ר' אילא התהות מצויה.
תניא המודר הנאה מחברו בפניו: כלומר שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין לו אלא בפניו. ומכאן מביאין קושיא על דברי רבינו תם ז"ל שכתב בגיטין [ומובא כאן בתוספות ד"ה דתנן] שלא אמרו אלא מי שקבל טובה מאותו שנדר לו בפניו, כגון משה לגבי יתרו וצדקיה לגבי נבוכדנצר, והכא לא משמע הכין דמודר הנאה מחברו קאמר. והא דתניא שצריך בפניו, יש מפרשים דלאו דוקא בפניו אלא בידיעתו, ואפילו שלא בפניו ואפילו בעל כרחו, וכטעמא דמפורש בירושלמי [כאן פרק ה' הלכה ד'] מפני החשד, כלומר שלא יחשדנו שהוא עובר על נדרו, כשלא ראה או ידע שהתירו חכם, ועוד טעם אחר בירושלמי [שם] מפני הבושה, כלומר שאנו רוצים שיתבייש בפניו, ולזה הטעם אפשר דצריך לפניו ממש ואפילו בעל כרחו, וכבר כתבתי יותר מזה בגיטין פרק השולח בסייעתא דשמיא. ואמרו מקצת המפרשים דלא אמרו אלא לכתחלה הא אם עברו והתירוהו מותר, והביאו ראיה מהא דצדקיה, והראב"ד ז"ל [דמובא כאן, בר"ן ד"ה והיכי] חלוק בדבר, מפני שהכתוב צווח ומענישו (דה"ב לו, יג) על דבר אשר מרד במלך נבוכדנצר אשר השביעו באלקים, וגם זה כתבתי שם בארוכה.
ואם תאמר סנהדרי עצמה היאך עברה והתירה, יש לומר דלדבר מצוה מתירין, וצדקיה היה מצטער ביותר שלא היה יכול לגלות, ומתבטל על ידי כך ממלאכת שמים, וגם מצות המלך שמצוה עליהם להתירו היא מצוה (עליכם) [עליהם _ לפי הר"ן] לקיים, כן תירצו בתוספות [כאן ד"ה אמרו לו].
אלא לרבי יוחנן דאמר כבר מת וכבר עשה תשובה, למיתנא תרין זמנין נדר טעות למה לי: קשיא לי אדרבה טפי קשה לרב הונא דהא רב הונא פיגל רישא וסיפא, דאילו ברישא קתני שאינו כנולד ופותחין בהם והיינו מת או שעשה תשובה ואילו בסיפא אמרינן לא מפני כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה, כלומר דאילו כן נולד הוי ולא פתחינן, אלמא לא אמרינן נעשה כתולה בדבר. ושמא נאמר דמת ועשה תשובה אפשר למימר בהו דהוי כתולה נדרו בהכי, משום דשייכי טפי דמיתה שכיחא, ותשובה נמי עבידי רשיעי דעבדי תשובה, אבל כעורה לחזור נאה ושחורה שתחזור לבנה אינו מצוי, ובדוקא נדר ולאו כתולה נדרו בהם, ואפילו הכי אמר רבי ישמעאל שפותחין בהן מפני שגם זה הוא מצוי, דבנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן, ובהסתלק הגורם שהוא העניות יחזור הנוי למקומו, כן נראה לי, וקיימא לן כרב הונא דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר, דהא סלקא הא דרבי יוחנן בקושיא.
ירושלמי: [כאן פרק תשיעי הלכה ג']: מפני שהוא כתולה נדרו בדבר, באומר קונם שאני נהנה לאיש פלוני כל זמן שהוא לובש לבנים מותר, ר' זעירא בשם ר' יוחנן אף הוא אינו צריך היתר חכמים.
פותחין בימים טובים: וכולה מתניתין דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כתבתיה בארוכה בפרק אראבעה נדרים בסייעתא דשמיא.
מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמנה מאות זוז קאמר: מהכא שמעינן דכתובה לא גביא ממטלטלי ואפילו מיניה דידיה משום דכל אסמכתא דאיתתא ליתא אלא אמקרקעי משום דלא ניתנה לגבות אלא לאחר כמה ימים ואין לה זמן קבוע ומסתלקת דעתה מן המטלטלין וכבר כתבתיה בארוכה בקדושין [סה, ב] פרק האומר בשמעתתא דחבילה בסייעתא דשמיא.
לומר שאין מקרעין: כלומר שאם יתעשר לאחר מכאן אינו נפטר בכך, ולעולם הוא חייב לפרוע כשיהא לו. ואם תאמר והא סדור בעל חוב מערכין גמרינן לה במיכה מיכה כדאיתא התם [בבא מציעא קיב, א], ואילו בערכין תנן [ז' ע"ב] נתן סלע והעשיר אין לו כלום. ויש לומר דלענין דין דהשג יד לא גמרינן מערכין, אלא לעניין סדור דכתיב בהו [ויקרא כ"ז פסוק ח'] ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, והלכך מינה דמסדרים נמי בבעל חוב, אבל להשיג יד לא נשוה דין בעל חוב לערכין.