ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/מועד קטן/פרק א

< רש"י על הש"ס





מתני' משקין בית השלחין במועד - שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (דף יח.) דכתיב (דברים יז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחוש"מ ואי זו מותרת ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים:

ובשביעית - מפרש בגמרא:

ממעיין שיצא בתחילה - דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה:

בין ממעיין שלא יצא בתחילה - אלא מעיין נובע מזמן מרובה:

אבל לא ממי גשמים - משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפרש בגמרא:

גמ' דאתי לאינפולי - הקרקע שסביבה דעדיין לא החזיקה דרכה:

משקין - בחולו של מועד ולא חיישינן דלמא נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא:

מעיין שלא יצא בתחילה - שכבר החזיק דרכו:

מיבעיא - דמשקה ממנו בחולו של מועד:

בית הבעל - שדה הוא בעמק ואינו צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אין משקה אותה:

קא משמע לן - מתניתין דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה:

בית השלחין אין בית הבעל - אפילו ממעיין שלא יצא בתחילה לא:

(נישלהי) - וה"א מתחלף בחי"ת:

מאן תנא - דמתני' דפסידא שרי למיטרח בה בחוש"מ כגון בית השלחין:

הרווחה לא - כגון דבית הבעל דאסור להשקותה מאחר שאין בה הפסד שאין צריך להשקותה אלא להרווחה דמילתא לשוויה אפלי חרפי:

אפילו במקום פסידא מיטרח לא טרחינן - דקתני מתניתין אבל לא ממי גשמים כו' משום דאית ביה טירחא:

מושכין המים מאילן לאילן - בחולו של מועד אם יש מים תחת אילן אחד עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן זה לאילן אחר:

לא ישקה את השדה כולה - בבית הבעל קמיירי דהרווחה היא אלמא דהרווחה דמילתא אסר ר' אליעזר:

אילימא חרבה ממש - שנעשה בור למה לי למשקה לההיא דהא אין לה תקנה לעולם:

שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר - שחרב מעיינה שרגילה לשתות ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא אפילו הכי לא שרי ר' יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא הוא לא שרי אפילו לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר רבי יהודה לא יפנה מים כו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טירחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ראב"ע ל"ש חרב מעיינה ממעיין שיצא לה בתחילה ול"ש לא חרב תרוייהו אסר:



דלמא אתי לאינפולי - אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפילו בית הבעל נמי שרי רבי יהודה ומתניתין דקתני נמי ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא לאו רבי יהודה היא:

אם כן מתניתין אמאן תרמייה - לא ר"א בן יעקב כדאמרן ולא כר"מ דשרי אפילו בית הבעל ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפילו בית השלחין לא שרי ממעיין שיצא בתחילה:

אלא לרבי יהודה ולא שנא כו' - ומתניתין ר' יהודה היא:

להודיעך כחו דרבי מאיר - דאפילו ממעיין שיצא בתחילה שרי אפילו לבית הבעל:

מנכש - תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי:

משקה מים בזרעים - שזורק מים בעיקרי העשבים:

משום מאי מתרינן ביה - דמאי מלאכה קא חשבינן ליה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה:

חורש וזורע וקוצר אבות מלאכות הן בפרק כלל גדול (שבת דף עג.): לריפויי - לרכך:

משום חורש אין משום זורע לא - אמאי לא מיחייב בתרווייהו הא עביד תרווייהו ואשכחינן במלאכה דמיחייב תרתי:

זומר - בשבת:

וצריך לעצים חייב - משום קוצר שהרי צריך לעצים וחייב משום נוטע דמשום הזימור גדלי טפי:

המחפה - שמכסה את הזרעים בעפר:

לוקה - משום לא תזרע כלאים (ויקרא יט):

אף המקיים - שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו:

בשלמא לדידי דאמינא - דמנכש הוי משום זורע משום הכי מנכש בכלאים לוקה דהא אסירא זריעה בכלאים דכתיב לא תזרע:

חרישה - לצורך זריעת כלאים מי אסירא דבשעת חרישה ליכא כלאים כלל:

אמר ליה - מנכש אינו לוקה אלא משום מקיים:

תלמוד לומר כלאים שדך לא - ואע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעין ודורשין לא כלאים לא יהא כלאים מכל מקום שחייב אתה לבטלו:

בשלמא מועד - משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא:

וכל מקום פסידא שרו רבנן - למיטרח בחולו של מועד במקום פסידא כדפרשינן לעיל:

בין למאן דאמר משום חורש - דפליגי רבה ורב יוסף לעיל במשקה מים לזרעים דחד אמר משום חורש וחד אמר משום זורע:

חרישה בשביעית מי שרי - הא נפקא מבחריש ובקציר תשבות דאמרינן אם אינו ענין לשבת שאינו צריך שהרי כבר נאמר כל מלאכה תנהו ענין לשביעית:

בשביעית בזמן הזה - דרבנן:

ורבי היא - דאמר דהוא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן:

וזה דבר השמטה שמוט - כתיב בהשמטת כספים אמאי כתיב תרי זימני שמטה שמוט:

בזמן שאי אתה משמט קרקע כו' - מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואיזה זה בזמן הזה:

אפילו תימא רבנן - דפליגי עליה דרבי ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורייתא:

אבות מלאכות - אסר רחמנא בשביעית:



תולדות - כגון משקה זרעים שלא היה במשכן לא אסר רחמנא:

זמירה בכלל זריעה - שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע: בצירה בענבים כקצירה בתבואה וקצירה אב מלאכה היא בפ' כלל גדול (שבת דף עג.) בצירה בכלל קצירה דשניהן חותכין:

זימור - מחתך ענפים יבשין של גפן:

עידור - שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא:

כיסוח - בעשבים שחותך הרעים מן הטובים ולא היינו ניכוש דמעקר העיקרים מן הקרקע דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה:

תלמוד לומר שדך לא כרמך לא - מדלא כתיב לא תזרע שדך לא תזמור כרמך אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמור משמע שדך לא כרמך לא:

מקרסמין - היינו זימור אלא שקירסום שייך באילנות:

מזרדין - מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי:

מפסגין - סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי:

מזבלין - מניחים זבל בעיקרי האילן:

מפרקין - אבנים שעל עיקרי האילן:

מאבקים - ששרשיו נראין ומכסין אותו באבק:

מעשנין - עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים שעליו:

יקשקש - היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים:

עוגיות - חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים:

זריעה בכלל היתה - ובשנה השביעית שבת שבתון וגו':

אף כל עבודה שהיא בשדה ובכרם - כגון כל הני פרטי יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן כו':

לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר כו' - ואם תקשי הא אסר עידור לעיל קא תריץ לקמן בעוגיות הא בחדתי והא בעתיקי והוא הדין לעידור:

כל הני מדרבנן - אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה כדאמרינן לעיל הני אין מידי אחרינא לא:

מלסקל - להוציא אבנים מן הכרם:

סתומי פילי - שמסתם בקעים של אילן:

שרי - דאית ביה משום פסידא:

אברויי אילני אסור - דהוי משום רווחא והאי דשרי קשקוש היינו סתומי פילי והאי דאסיר היינו אברויי אילני:

כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה - כגון הכא דכתיב (ויקרא כה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל היינו עשה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט היינו לא תעשה:

אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל - ואף על גב דכתיב כלל בתריה כגון הכא דכתיב בתריה (שבת) שבתון כלומר אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו דאמר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דמרבי כל מידי דדמי לפרט אלא דיינינן ליה בכלל ופרט הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא:

דכולי עלמא לית להו דרבין כו' מאן דאמר לוקה שפיר - כדאמר דדרשינן בכלל ופרט וכלל:

אחרינא לא - להכי חורש אינו לוקה:



כי אתא רב דימי - מארץ ישראל לבבל:

אמר - שמעית דאמרי בא"י יכול ילקה על תוספת:

ושמעית דנסיב עליה תלמודא לפטורא - ולא ידענא מאי תוספת ולא פטור:

רבי אלעזר אמר חרישה - בשביעית להכי קרי ליה תוספת דלא נפיק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל כדאמרי לעיל:

ונסיב תלמודא לפטורא - כדאמרינן הני אין:

דאם כן - דהוי לקי:

כל הני פרטי - דפריט בהדיא דאסור בשביעית זריעה וזימור קצירה ובצירה:

למה לי - דכתב רחמנא אלא למימרא דאהנך הוא דלוקה וכו' שמע מינה אחרישה לא לקי:

ימים שלפני ראש השנה - של שביעית שהוא תוספת על השביעית:

דאתיא מבחריש ובקציר - כדאמר לקמן אם אינו ענין לשביעית שהרי כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור תנהו לענין ששית שנכנס לשביעית דבשביעית נמי אסור:

כדבעינן למימר לקמן - גמר שבת שבתון משבת בראשית:

כל זמן שיפה לפרי - כלומר כל זמן שחרישה יפה לפירות שגדלו בששית דהיינו נמי קרוב לעצרת אבל מכאן ואילך לא דהוי כמתקן פירות שביעית:

שדה לבן - של תבואה:

שתכלה הלחה - שכלין הגשמים של שנה ששית דעד ההיא שעתא מהני חרישה לזריעה דשנה זו אבל משתכלה הלחה אינו יכול לחרוש דמחזי כחורש לצורך שביעית דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות:

נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו - כלומר נתת דבריך לשיעורין שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות:

על שני פרקים - דפסח ועצרת:

ובטלום - דחורשין עד ראש השנה:

תקנתא דשמאי והלל - דרבי שמעון דאמר עד פסח ועד עצרת והיינו אליבא דב"ש וב"ה:

כך התנו - שמאי והלל בשעת תקנתם:

דידהו היא - תקנתם היא:

חורתן - מקום:

י' נטיעות - המפוזרות בתוך בית סאה שהוא נ' על נ' חורשין כל השדה שלה בשבילן בערב שביעית עד ר"ה ואמרי הני הואיל וילדות הן איכא פסידא יתירא לכך חורשין עד ראש השנה אבל זקינה אין חורשין עד ראש השנה אלמא דהלכה למשה מסיני הן:

וערבה - להקיף המזבח:

כי גמירי הלכתא - דאין חורשין לזקינה עד ראש השנה אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש השנה:

ואתו - בתקנה דידהו דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת:

וכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל - ורבן גמליאל דבטל לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד שלשים יום לפני ראש השנה:



שנכנס לשביעית - כל שיש לו ליכנס לשביעית שאסור לחרוש לפני ר"ה:

מה חריש רשות - בכל מקום:

קציר העומר - מותר לקצור בשבת:

שהיא של מצוה - אע"פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש:

הלכתא למישרא ילדה - עשר נטיעות עד ר"ה:

קראי למיסר זקינה - שלשים יום קודם ראש השנה ואתו בית שמאי והלל וגזרו מפסח ועד עצרת:

ממילא שמעת מינה - דזקינה אסור לחרוש:

אלא הלכתא - לרבי ישמעאל. דלא נפיק ליה מקראי דדריש לקרא לדרשה אחרינא להוציא קציר העומר:

מדאורייתא בטלו - כלומר אשכחו סמך מן התורה להכי בטלו הלכתא:

מאן דאמר הלכתא - דלפני ר"ה אסור:

אתא גזירה שוה עקרה להלכתא - כלומר משום גזרה שוה דאינהו גמירו מנפשייהו משבת בטלו הלכתא הא אין אדם דן ג"ש מעצמו:

כי גמירו הלכתא בזמן שבית המקדש קיים - וכי שרו רבן גמליאל ובית דינו בזמן שאין בית המקדש קיים:

גזירה מי גשמים - דלמא אתי למעבד מי קילון:

מי גשמים נמי אתי לידי מי קילון - כלומר כי מדלו מינה דלא הויא מליאה נעשית ממילא מי קילון שאינו מלא וטריחא מלתא:

נהרות המושכין מן האגמים - השתא משמע ליה מי אגמים עבידא דפסקי:

מותר להשקות מהן בחולו של מועד - ולא גזרי דלמא פסיקא מי אגמים ואזל וטרח ואייתי מן נהר אחר: ר' אילעא אמר ר' יוחנן דאמר גזרינן מי גשמים אפילו היכא דלא פסקי אטו מי קילון מדקאמר רב אשי מי גשמים לידי קילון אתי מכלל דר' יוחנן אסר אפילו דלא אתיא לידי מי קילון לית ליה דר' זירא דלא גזר:

מיתיבי אבל לא מי קילון - דלמא מפסקי וטרח להוציא מן העמוק הכא נמי אמאי לא ניחוש דלמא מפסקי מי אגמים:

א"ל כמיא דלא פסקי דמו - וליכא למיחש:

פסיקות ובריכות - חדא מילתא היא:

אם אמת המים עוברת ביניהן - בין הבריכות הללו מותר להשקות ממי גשמים דאי פסקי מי גשמים משקה מאמת המים:

והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים כו' - שיכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים אבל אם אינו יכול להשקות בפעם אחת מאותה אמת המים רוב של שדה אינו משקה מפסיקות ובריכות דלמא מפסיק ואזיל:

תישתי לתרי או תלתא יומי - מההיא אמת המים ולא טרח ומייתי מאמת המים אחרינא:

בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחר - בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקים בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לבריכה הנמוכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה בריכה אע"ג דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:

והא עבידא דפסקא - בריכה ואזיל ומייתי:

עדיין היא מטפטפת - מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקא:

אמר אביי והוא שלא פסק מעיין - המטפטף מבית השלחין גבוה לבריכה מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך אבל אי פסיק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דלמא פסיק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:

לא ידלה מן התחתון וישקה לעליון - דאיכא טירחא יתירא:

מדלין לירקות - משמע שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן בחולו של מועד:

ואם בשביל ליפותן - שיגדלו הירקות אסור דהרווחה היא:

דהוה דלי דוולא - דולה דליות מים לירקות וחכמים לא התירו כי אם לבית השלחין בלבד:



שלופי - כשהירקות רצופין נוטל מהן מבינתיים לאוכלן מותר ליפותן אסור בשביל ליפותן אותם שנשארים:

המידל - תולש בגפנים שישנן ביחד יותר מדאי:

בשל עניים - בפאה א"נ עוללות שאין לו לא כתף ולא נטף:

בנכי - בורות תחת הגפנים וזיתים ונותן בהם מים:

עוגיות - עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה (תענית דף יט.) ובדידין נמי הן גומות:

ציתאי - מקום:

למעבד בנכי - עוגיות והיכי שרי והא תנן אין עושין עוגיות:

הא בחדתי - שמעולם לא היו שם עוגיות אסור לעשות בחולו של מועד דאיכא טירחא יתירא אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד:

מפני שנראה כעודר - לצורך שביעית שהרי חופר כעודר:

שמכשיר אגפיה לזריעה - כשחופר האמה ומניח העפר שבאמה על שפת האמה מתקן אגפיה לזריעה דעביד לה ארעא רכיכא:

דקא אתו מיא בתריה - דכי חפר באמה אתו לאלתר מים בהדי חפירה:

מ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא - אע"ג דאתי מיא בתריה דהא שדא ארעא רכיכא אגפי האמה:

ומ"ד מפני שנראה כעודר ליכא - דהא אתי מיא ובעודר ליכא מים ולכך לא דמי לעודר:

אלא - לעולם דלא אתו מיא בתריה ואיכא בינייהו דשקיל ושדי לבראי דחפיר באמה ושדי עפר לבראי רחוק מאגפי אמה דלא מכשיר אגפיה לזריעה:

מאן דאמר מפני שנראה כעודר איכא - דהא חפיר ולא אתו מיא בתריה:

בדוכתיה מנח ליה - דלא שדי ארעא לבראי דלא עביד אלא מרכך ארעא אבל הכא שדי לבראי לכך לא דמי לעודר:

אמימר מתני - בהדיא הא דאמר ר' אלעזר אין עושין את האמה בשביעית מפני שנראה כעודר:

עושה אדם זבלו אוצר - שמכניס כל זבלו בשביעית בשדה ולא אמרינן דנראה כמזבל שדהו בשביעית:

עד שיעמיק שלשה טפחים - ומכניס הזבל לשם דמוכחא מלתא דלא עביד כדי לזבל שדהו בשביעית:

היה לו מעט זבל - באותה שדה קודם שביעית מוסיף עליו זבל והולך בשביעית ואין צריך להעמיק:

רבי אלעזר אוסר - אפילו אם היה שם מעט זבל קודם שביעית להוסיף עליו בשביעית:

עד שיעמיק שלשה - או שיתן הזבל על הסלע שבשדה דלא נראה כמזבל והיכי שרי רבי אלעזר לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חייש לנראה כעודר:

כגון שהעמיק - קודם לכן כלומר הא דאמר רבי אלעזר עד שיעמיק לא אמר עד שיעמיק בשביעית אלא שהיה עמוק קודם שביעית:

זבלו מוכיח עליו - כלומר אע"ג דמעמיק בשביעית הוא נראה כעודר ואסור הכא מותר שהרי זבלו שמניח לשם מוכיח עליו דלא עביד משום עודר:

שאם היתה עמוקה טפח - כלומר שלכתחילה היה שם אמת המים בת ששה טפחים ונסתמה עד טפח מעמידה עד ששה טפחים כלומר חוזר ומעמיק אותן חמשה טפחים שנסתמה:

חצי טפח על שלשה - אם היתה בתחלה בת שלשה טפחים ונסתמה עד חצי טפח דודאי אינו חוזר וחופר אותן שני טפחים ומחצה אע"ג דהוי דומיא דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ו' טפחים:

כיון דמעיקרא לא עברי בה מיא - כלומר ודאי באמה בת שלשה טפחים לא עברי בה מיא שפיר לא קודם לכן ולא עכשיו הוי טירחא דלא צריך:

טפחיים על שנים עשר - דלכתחילה היתה של שנים עשר ונסתמה עד שני טפחים אסור להעמיק עוד עד י' טפחים על אותן שנים הראשונים משום דהוי טירחא יתירא דקא מעמיק כל כך ולהגביה קרקעית הגומא למעלה מששה טפחים:

טפחיים על שבעה טפחים - ונסתמה עד שני טפחים:

מהו - להעמיק אותן חמשה שנשתיירו:

הכא חמשה קא מעמיק - דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ששה ולא הוי טירחא יתירא להעמיק כל כך בקרקע:

והכא - נמי לא מעמיק במועד אלא חמשה טפחים:

כיון דאיכא טפח יתירא - דלא צריך כל הטפח [דסגי בד']:

איכא טירחא טפי - ששוחה עצמו בשביל אותו טפח יותר מדאי:

לשחופי נהרא - לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר:

למיכרא נהרא טמימא - לפנות מקור המעיין שנסתם:

לאקדוחי נהרא - לפנות שירטון שבאמצע הנהר:

בורניץ - שם הנהר:



קילקולי המים - כגון אבנים שנפלו מחמת הבור:

חוטטין - נפלו צרורות בקרקעית הבור מעלה אותן במועד:

אבל לא חוטטין אותן - אי אמרת בשלמא הא דקתני ההיא ברייתא שלמעלה של יחיד היינו בשיחיד צריך לו איכא לאוקמי האי דקתני האי ברייתא אבל לא חוטטין בשאין יחיד צריך לו אלא אי אוקמת לה הא דחוטטין בשאין יחיד צריך לו א"כ האי דקתני אבל לא חוטטין במאי מוקמת לה:

אלא מאי בשיחיד צריך לו כו' - כלומר במאי מוקמת האי דקתני חוטטין בשרבים צריכים להן והתניא כו' של רבים חופרין אותן:

אלא קשיא קמייתא - דקתני אין חופרין בורות של רבים בשרבים צריכין לו קשיא להא ברייתא דקתני הכא של רבים חופרין אותן:

אלא תריץ הכי - ואין צריך לומר בשל רבים דאפילו חפירה מותר ולא קשיא לרבי יוחנן דאמר לא שנו כו':

מתניתין נמי דיקא - דבשרבים צריכין לו דחפירה נמי מותר:

לקווץ את הדרכים - לפנות קוצים שבדרכים:

מרגילין להיות בתוכו ארבעים סאה - שמרגילין שיהא נוגע במקוה אמת המים כדי שיהא בו ארבעים סאה:

כל דמים שנשפכו שם - כגון בקוצים שבדרכים:

הא - דקאמרת דלאתויי הני נמי בהדיא קתני במתני' מתקנין כו' אלא ודאי הא דקתני ועושין כל צורכי רבים לאתויי חפירה קא אתו:

מציינין את הקברות - שעושין סימנים על הקברות בסיד כדאמר במרובה (ב"ק דף סט.) של קברות בסיד דחוור כעצמות כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם:

דכתיב וראה עצם וכו' - יחזקאל מתנבא על העתיד לבא שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון:

כל בן נכר וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה ולא רצו למולו שיראים פן ימות גם הוא כאחיו לא יבא אל מקדשי לשרתני שאסורין בעבודה:

גמירי - מסיני:

טומאה קוראה לו פרוש - כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש:

לפני עור לא תתן מכשול - כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות:

והזרתם - ומתרגמינן ותפרשון:

עשו משמרת למשמרתי - עשו משמרת לאוכלי תרומה דכתיב בה משמרת דכתיב (במדבר יח) ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שלא יהו מטמאים:

ושם דרך - שעושין סימן באיזה דרך ילכו:

אראנו בישע אלהים - זה השם אורחותיו המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה ושם כמו שמין:

בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה - משום דאתו כולי עלמא לפירקא ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקי הוה מכסיף:



קרי עליה ושם דרך - שמחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות:

אבל מציינין על השדרה - שאע"פ שאינה אלא עצם אחד מטמא טומאה באהל:

רוב בנינו - כגון עצמות גדולות כגון קוליות אע"פ שאין בו רוב מנינו:

רוב מנינו - רוב העצמות ואע"פ שאין בו רוב בנינו:

אין מציינין על הוודאות - הואיל דברור לכולי עלמא דאית ביה טומאה ודאית לא מטלטלי באותו מקום טהרות:

אבל מציינין על הספיקות - שיש עליהן אהל כגון סככות ופרעות הסמוכות לרה"ר הסמוך לבית הקברות דמספקא לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן אהל רגילים לקבור שם במקום צנוע:

סככות ופרעות ובית הפרס - מפרש לקמן:

אין מעמידין הציון על הטומאה שלא להפסיד טהרות - שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא על הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא וכשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה:

אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה - יותר מכל שהוא:

שלא להפסיד ארץ ישראל - שכשרואה הסימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך:

וכזית מן המת אינו מטמא באהל - דקתני אין מציינין על כזית מן המת ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל:

אמר רב פפא - לעולם כזית מטמא באהל והא דקתני אין מציינין בכזית מצומצם עסקינן דמחסר חסר בקרקע ולהכי אין מציינין:

ישרפו עליו [תרומות] וטהרות שעה אחת - דכל העובר על אותו כזית כשנקבר מחדש שורפין טהרותיו דעדיין לא חסר:

ואל ישרפו עליו לעולם - שאם מציינין אותו שורפין עליו (על) כל תרומה שעוברין על אותו ציון לעולם שלא לצורך שהרי חסר וזימנין דלא חזי ליה כגון בלילה וכי הדר חזי ליה ואמר נטמאת תרומתי ושרף לה והיא לא נטמאת דההיא כזית כבר חסר וכשאין מציינין אותו אין שורפין עליו אלא מחדש שלא חסר:

אילן המיסך על הארץ - וטומאה תחת נוף אחד ואינו יודע תחת איזה נוף עושה ציון:

בית הפרס - חצי מענה תלם אחד של מאה אמה:

מנפח אדם - ההולך לשחוט פסחו דאם יש עצם כשעורה המטמא בהיסט מתפזר ברוח ועושה פסח בבית הפרס אזיל לו ואי מטמא באהל. היכי אזיל עליה בשדה שאבד בה קבר. קתני דמציינין דמטמא באהל אבל בשדה שנחרש בה קבר אין צריך לציין ולא מטמא באהל דנימא מחרישה סלקיה לטומאה:

שלשה בית הפרס הן - שאין הולכין בו אוכלי תרומה:

שמפטירין בה את המתים - שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאום ממקומן והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותן ורוחצין אותן שם וקוברין אותן:

וטעמא מאי - חוששין ביה משום טומאה:

משום יאוש בעלים - לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם:

ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון - דקא מתרצת הא דקתני מנפח אדם בית הפרס כשנחרש:

ואינו יודע מה טיבה - אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול להכנס בה בנפיחה דמטמא באהל:

יש בה אילנות בידוע שנחרש - השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינו מטמא באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת דמציינין בית הפרס שנחרש:

אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר - ולא נחרש ומטמא באהל:

רבי יהודה אומר - לעולם לא הוי בחזקת שנחרש עד שיהא שם זקן או ת"ח שיהא יודע שנחרש:

אמר רב פפא - לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר:

יש בה אילנות בידוע שנחרש - לאחר שציינוה ולעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון:

אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר - ולא נחרש:

וליחוש דלמא אילנות מגואי וטומאה מאבראי - ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בה קבר:

בעומדין האילנות על הגבולין - של רשות הרבים דודאי ליכא טומאה מבראי דלא קברי אינשי ברשות הרבים אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות:

' -


ודלמא טומאה מגואי. ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה:

מסובכין - שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות:

הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות:

כל מילי דמתא עליה רמיא - דתלמיד בקי הוא:

מצא אבן אחת מצוינת - בסיד תחתיה טמא ומפי מורי הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל:

שתים מצויינות - תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא:

אע"ג דליכא חורש - שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד:

אם אין חורש ביניהן טמא - ואע"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתים:

הכא - דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודה לכאן ולכאן ביניהן דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה:

אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - ולהכי ציין כל ארבעה מצריו דתהא כל השדה נטמאה ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: ואכלאים בחולו של מועד נפקינן ורמינהו באחד באדר משמיעין על השקלים. שיהו ישראל מביאין תרומת שקלים בניסן דכתיב בחדשו לחדשי השנה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה:

בכרכים - המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:

ואת מקואות המים - מקואות המים של מ' סאה שחוטטין אותן מן הזבל שנכנס לתוכן כל ימות הגשמים והאי דלא פריך נמי בגמרא אשאר מתני' דתני ומתקנים הדרכים והרחובות בחולו ש"מ והכא תנא בט"ו באדר משום דלאו פירכא הוא דבדין הוא דמתקנין להו תרי זימני דכי מתקן בט"ו באדר אתו גשמים ומקלקלי להו והדרי ומתקני להו בחולו של מועד אבל אכלאים כיון דעקרו להו לגמרי בחמשה עשר באדר למה לי למיפק בו בחולו של מועד ולהכי קא מיבעיא:

כאן בבכיר כאן באפיל - על הבכירות יוצאים בט"ו באדר על האפילות בחולו של מועד דפסח:

בזרעים - על התבואה יוצאין בט"ו באדר שקודמין לירקות:

לא שנו - דאין יוצאין עליהן קודם אדר וקודם חולו של מועד:

משום שכר פעולה דמוזלי גבן - כלומר שיכול לשכור פועלין בזול לפי שאינן עוסקין במלאכה בחולו של מועד:

שמע מינה - מדעסקינן לשכור פועלים בזול:

כי יהבינן להו - שכירות לפועלים דבטלי כלאים:

דאי סלקא דעתך מדידהו - דבעל הבית יהיב להו אמאי יוצאין להכי בחולו של מועד משום שכר פעולה לבטלו בכל זמן אף על גב דליכא שכר פעולה בזול וכל מה דבעי ליתב להו אלא מתרומת הלשכה יהבינן להו וכל כמה דמצינן לצמצם מעות דהקדש עבדינן:

ועד כמה - הוי כלאים דחייב לבטלו:



רובע - הקב אחד מכ"ד בסאה:

הכי גרס ימעט - שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו:

והתניא כל השדה כולה - ואת אמרת ימעט:

שמנכשין שדותיהן - שלוחי ב"ד משלהן דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש:

מתני' מושכין המים מאילן לאילן - דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירא איכא אבל לא ישקה את השדה כולה שדה בית הבעל:

זרעים שלא שתו לפני המועד - שלא היו מלומדין לשתות תמיד לפני המועד:

לא ישקם במועד - דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד. לא הוי ליה פסידא אי לא משקה להו במועד:

וחכמים מתירים בזה ובזה - להשקות את כל השדה כולה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד והאי חכמים היינו ר"מ דאמר לעיל (דף ב.) משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל:

גמ' אמר רב יהודה - הא דאמר ר"א אבל לא ישקה את השדה כולה אבל אם היתה שדה מטוננת לחה ויבשה מותר להשקותה אע"ג דהוה שדה בית הבעל דכיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא:

שדה גריד - יבשה מעולם שאין צריך להשקותה:

בזה ובזה - בשדה גריד ובזרעים שלא שתו לפני המועד:

תרביצא - גינה:

שרי לתרבוצי - לזלף עליה מים אע"ג דליכא פסידא לתרבוצי להשקות לשון אין מכבדין ואין מרביצין היינו השקאה פורתא כדי שיצאו הירקות וכדמפרש באידך ברייתא לקמיה ומשקין היינו השקאה גמורה של בית השלחין:

אפלא לשוויי חרפא - דליכא פסידא ואפ"ה שרי להשקותה כך ולהשביחה ה"נ בגינה מרביצין:

שדה לבן - בית הבעל:

הא - דקתני אבל לא ישקם במועד היינו ר"א בן יעקב דאמר אבל לא ישקה את כל השדה כולה והא דתני בין במועד בין בשביעית היינו חכמים דמתירין להשקות אפי' כל השדה:

כדי שיצאו בשביעית - אבל לא ישקה בשביעית כדי שיצאו בשביעית:

מתני' צדין האישות - בשדה האילן במועד מפני שמפסידין בו:

כדרכו - שאין צריך לשנות בצידה:

ובשביעית - אע"ג דמתקן השדה:

בשדה האילן - צד כדרכו מפני שהפסד מרובה הוא:

ובשדה לבן שלא כדרכו - ואינו יכול לצוד כדרכו בשדה לבן משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן:

ומקרין את הפירצה - שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד:

ובשביעית בונה כדרכו - מתחילה אע"ג דמיחזי דעביד נטירותא לפירי:

גמ' בריה שאין לה עינים - וחופר בקרקע:

מאי קרא - דאישות בריה שאין לה עינים:

דכתיב כמו שבלול תמס יהלך - שבלול שקורין לימצו"ן תמס יהלך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס:

נפל אשת בל חזו שמש - כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו:

וחונקין זו את זו - מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:

והוא דקאי בתרי עברי נהרא - דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירים הני בעפר דהני:

גישרא - גשר:

גמלא - שאין לו גשר אלא מנסר אחד:

ומצרא - עדיין קטן מגמלא אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשתי יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני:



עד כמה - מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני:

עד פרסה - אי ליכא פרסה בינייהו אע"ג דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני:

נועץ שפוד - במקום שהן מצוין ומרדה האדמה וממעך אותן:

הוצא - ענפי דקל דתמרים:

דפנא - בייר וקעבד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצי הדקל:

צר בצרור - מניח אבנים זה על גב זה:

אמר רב חסדא לא שנו - דאמר מתני' מקרין אבל אינו בונה כדרכו:

בכותל גינה - דליכא פסידא יתירא אי עיילי בה אינשי:

אבל בכותל חצר בונה כדרכו - דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה:

גוחה - שוחה ונטוי:

סותר ובונה כדרכו - דהיינו כותל חצר מסייע ליה לרב חסדא:

מפני הסכנה - שלא תפול על הולכי ברשות הרבים:

שלא מפני הסכנה לא - קשיא לרב חסדא דאמר בכותל חצר בונה כדרכו אע"פ דליכא סכנה:

תריץ - לא קשיא לרב חסדא דהא דקתני במקום סכנה היינו דסתר לה כשגוחה ובונה לה שפיר:

הכא - דקאמר רב חסדא שלא במקום סכנה בונה כדרכה כשהיא סתורה קודם לכן אבל לא סתר לה במועד:

התם - במקום סכנה לסתור משום דאיכא סכנה ולא ליבני דבבנין ליכא סכנה: א"כ דלא בני:

ממנעי ולא סתרי - והוי סכנה:

מתניתין נמי דיקא - כרב חסדא דגינה אינו בונה במועד כדרכו:

אלא לאו בגינה - ובשביעית בונה כדרכו אבל במועד אינו בונה כדרכו:

מתני' רואין את הנגעים להקל - כלומר רואה הכהן נגע צרעת במועד לטהר:

לא להחמיר - שאם רואה הכהן שהוא טמא אינו אומר כלום שאם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים טז) ושמחת בחגך:

גמ' שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר - כלומר מאחר שרואהו הכהן אומר בין הוא טמא בין הוא טהור:

א"ר נראין לי דברי ר' מאיר במוסגר - שרואין ודברי רבי יוסי במוחלט:

בהסגר ראשון - שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שניה:



בהסגר שני - דאי מטמא ליה מחליט ליה בטומאה חמורה ומצער ליה:

מר - ר"מ דאמר רואה להקל לטהר אבל לא לטמא:

סבר בכהן תלא רחמנא - דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא בעי מטמא ליה לא הוי טמא ולהכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר דאי חזי ליה דהוי טמא לא לימא ליה כלום ולא הוי טמא:

ומר - ר' יוסי דאמר לא להקל:

סבר לטהרו ולטמאו כתיב - דכי חזי ליה כהן דטמא. לא מצי למשתק ודלמא הוי טמא ונמצא מצערו שמטמאו במועד:

והא תניא איפכא - דברי ר"מ במוחלט דברי ר' יוסי במוסגר:

מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה - ולהכי חזי ליה במועד בהסגר שני דאי מטהרו משמחו ואפי' מטמא ליה ומחליט ליה ומשדר ליה חוץ מג' מחנות ולית ליה צוותא דאינשי דעלמא אפ"ה לית ליה צערא דהא אית ליה צוותא דאשתו ומותר הוא באשתו להתיחד עמה בימי חלוטו ודברי ר' יוסי במוחלט דאפי' מטהר ליה דאע"ג דשרי ליה למחנה ישראל אית ליה צערא דלית ליה צוותא דאשתו דאסור הוא דכיון דמטהר ליה מחלוטו מיבעי ליה למימני שבע ימי ספירו ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואהלו זו אשתו דכתיב שובו לכם לאהליכם:

ומר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה - האי תנא דאמר א"ר נראין דברי ר"מ במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ולהכי חזי בימי חלוטו דאי מטמאו לא מטמא יותר מדמעיקרא ואי מטהרו משמחו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה:

ימי ספירו - אסור בתשמיש המטה ולא ימי חלוטו:

יותם לא היה לעוזיהו אלא בימי חלוטו - כלומר לא נתעברה אמו דיותם אלא בימי חלוטו דעוזיהו דעוזיהו היה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו:

אף אני כך אמרתי - דמצורע מותר בתשמיש המטה דוישב מחוץ לאהלו בימי ספירו כתיב:

ורבי סבר מאי דגלי גלי - להכי אמרי' ימי ספירו ולא ימי חלוטו:

למימרא דבכהן תליא מילתא - פריך בין לר"מ בין לרבי יוסי דר"מ אומר בהדיא אי טמא שתיק ורבי יוסי קאמר אין רואין כלל מכלל דרבי יוסי סבר אי לא בעי לא חזי ליה ולא הוי טמא:

נותנין לו ז' ימי המשתה - דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה:

ולכסותו - אם נראה הנגע בכסותו:

אם ממתינין לדבר הרשות - הרי ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית וילפי' מינה דבטומאה דבגופיה נמי ממתין לדבר הרשות דומיא דהכא כיון דאשכחן דבטומאה דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות כ"ש דממתינין לו לדבר מצוה כגון חתן וברגל:

משמעות דורשין - דמר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא:

דבר הרשות איכא בינייהו - רבי יהודה דמפיק מביום הראות בו ומכאן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופיה ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו כדאמרי' לעיל דרבי יליף טומאה דגופיה להמתין לו מטומאה דביתו:

לא גמרינן - דהוי חידוש ומחידוש לא ילפינן דכל היכא דאיכא חידוש אין לך דבר בו אלא חידושו:



דהא עצים - פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה:

ורבי אמר אצטריך - כלומר אע"ג דיליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן איצטריך ביום הראות בו:

אבל טומאה דגופיה אימא לא - דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן דהוה אמינא חידוש הוא קמ"ל וביום הראות דהיינו טומאה דגופיה דממתינין לו לדבר מצוה והואיל ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח למילף מוצוה הכהן דממתינין לטומאה דגופיה לדבר הרשות נמי אף על גב דחידוש הוא:

כולה קרא יתירא - כלומר כולה תיבה דביום הראות קרא יתירא:

מראה עיני הכהן - משמע ביום שיכול לראות:

לי ולא לאורי - שאין צריך לאור הנר דהיינו ביום ובההוא שעתא נמי ובא הכהן אלמא דאין רואין אלא ביום:

קמ"ל - וביום הראות בו דבו היינו טומאה דגופיה:

מתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו - ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותם:

מפני ששמחה היא לו - שקוברן בקברי אבותיו ולא מצטער במועד:

ר' יוסי אומר - לא ילקט מפני שאבל הוא לו:

לא יערער על מתו - אם מת לו מת חדש או חדשים קודם המועד לא יערער מפרש בגמ' כד הדר ספדנא במערבא כלומר שלא ישכור ספדן לחזור על קרוביו לומר בכו עמי כל מרי נפש:

לא יספידנו - שאם מת לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן להספידו ושלשים יום אתרוייהו קאי וטעמא דשלשים יום מפרש בגמ':

גמ' הרי הוא מתאבל עליהן - וקשיא לרבי מאיר דאמר מפני ששמחה היא לו:

אפילו צרורין בסדינו - שאינו מלקטן ואינו רואה אותן הרי זה מתאבל כל זמן שלא נקברו:

מפני ששמחת הרגל עליו - כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו:

יבכון עמיה - (אפילו) הכי אסור למימר במועד היינו לא יעורר על מתו:

אמר רב (נחמן) מעשה כו' - כלומר שהיו לו מעות מזומנין לצורך לעלות לרגל ונתנתן אשתו להספדנים ונמנע מלעלות לרגל:



לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום - כלומר כיון דמת אין משתכח מן הלב שלשים יום אם מספידו פחות משלשים יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו:

דעביד בחנם - מ"ד משום מעות שזימן לרגל כיון דספדן עביד בחנם שפיר דמי ומ"ד לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום בחנם נמי אסור:

מתני' אין חופרין כוכין וקברות - לצורך מתים שדרכן לחפור כוכין וקברות לזמנן לצורך מתים שימותו דטירחא יתירא הוא:

מחנכין - מפרש בגמ':

נברכת - בריכה של כובסין ולית ביה טירחא כולי האי:

וארון עם המת בחצר - שהמת שם מותר לעשות ארון ולנסר הנסרים מתחילה לצורך הארון ולעשותו כולו אבל לא בחצר אחרת שלא יאמרו מלאכה אחרת היא:

ר' יהודה אוסר - להביא עצים ולעשותן נסרים לצורך הארון אא"כ היו מנוסרים בתחילה קודם י"ט:

גמ' גיהא ובר גיהא - בריכה גדולה שעושין בחצר שיכנסו בו כל השופכים בקיע בר גיהא בריכה קטנה שעושין סמוך לגדולה כדי שיכנסו המים היוצאין מן הגדולה לקטנה שהיא מליאה ונכנסין לקטנה:

וארון עם המת בחצר - כלומר כשמת בחצר (שפיר דמי) דמוכחא מילתא דלצורך המת עבידא מצי למיעבד ארון ובאותה חצר:

מנסרין המנוסרין - יש עמו נסרין מתוקנין מערב המועד דטורח גדול לעשותן במועד:

מתני' מפני ששמחה היא לו - מפרש בגמ':

מחזיר גרושתו - דאינה שמחה כל כך:

ועושה אשה תכשיטיה - הני תכשיטין דקא מפרש בגמ':

לא תסוד - בסיד מפני שניוול הוא אצלה עכשיו במועד שהיא תסוד בסיד ומצטערת:

ומסרגין את המטות - בגמ' מפרש:

גמ' מאי הוי - וכי שמחה אסורה ביו"ט:

דאין מערבין שמחה בשמחה - כלומר בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה:

מפני הטורח - ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור:

משום ביטול פריה ורביה - דאי שרי נשואין ביו"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנשואין:



מותרין לישא ערב הרגל - כלומר מותר לכתחלה ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל:

עיקר שמחה - דנישואין חד יומא ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה:

עיקר טירחא - דנישואין ביום ראשון דנישואין:

לחד יומא לא משהו אינשי - כלומר כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתינין עד הרגל דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל:

ועביד ז' - יומי שמחה להכא ולהכא לחנוכת הבית ולרגל:

ודלמא מינטר לא נטרינן - נישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה אבל אי מתרמי ליה עביד:

אי הכי - דהיכא דאי איקרי ליה עביד איבעי ליה לשיורי בבנין עד הרגל כי היכי דליתרמי ליה חנוכת הבית ברגל:

אמה כליא עורב - הגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו זהו לא חשיב כבנין:

ודלמא אמה כליא עורב נמי צורך בנין הוא - להכי לא שייריה אלא כל היכא דאיתרמי ליה לנישואין ברגל לא ידעינן מנלן דלא עבדינן:

שמע מינה הני לחוד - דלא מצי למיעבד ליה ביחד אפילו מתרמי:

לא עשו ישראל יום כפורים - לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום:

וקרבן יחיד - של נשיאים:

דאיסור סקילה - דחמור מכרת:

וקרבן צבור - דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור הוא:

התם - במשכן דגבוה הוו קרבנות:

הכא - בחנוכת הבית דהדיוט משתה:

הכא נמי לעבדו - קרבנות מיכל לא ליכלו:

ביום השביעי - ומשמע לן יום ז' היינו שבת:

דלמא שביעי לקרבנות - שאם הקריב נשיא ששי בערב שבת מקריב נשיא שביעי באחד בשבת ומאי שביעי שביעי לקרבן נשיא:

ביום עשתי עשר יום - האי יום יתירא משמע מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו י"א יום רצוף דליכא הפסק בינתיים אפילו בשבת:

דלמא ימים הראויין - למשתה עביד משתה לאפוקי יום הכפורים:

גמר יום יום מהתם - מנשיאים דמשכן דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת אף משתה דחנוכת הבית הוו י"ד רצופים ואפילו [ביוה"כ]:

כ"ד רננות - כתיבי בפרשה בין רנה ותחנה ותפלה ובקשה. פרשת נדרים. מסכת נדרים:

ביום השמיני - של חג היינו בעשרים ושתים:

וכתיב וביום עשרים ושלשה - אלמא דבעשרים ושתים ובעשרים ושלשה איפטרו מיניה:

של צורה - כלומר חכמים:

פלס מעגל רגלך - כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה:

וכתיב ארח חיים פן תפלס - דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה:

מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים - תפלס פלס מעגל רגלך שתעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו קטנה:



ובמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים - אל תפלס אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה עשה:

וכל חפציך לא ישוו בה - שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה:

חפצי שמים ישוו בה - כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה:

דאפילו חפצי שמים לא - דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה:

תעייל ולא תיפוק תיפוק ולא תעייל - משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנה תיפוק ולא תעייל שתוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה:

תעייל כלתא - שדרך כלתא הולכת אצל הבעל:

ולא תיפוק - דלא לימות בנך דהדרי נפקי מינך והדרי לבי נשייהו:

שתא חדתא - זו שנה ראשונה של נישואין דכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא וגו' (דברים כד):

ליחרב ביתך - בית קברתך דלא תמות אלא תחיה לאורך ימים:

לא תבוש ולא תתבייש - לא תיבוש אחריני כדי שלא תתבייש שלא תבא לידי כך פן תתבייש:

ותנא בה - ושנה בה לא יבושו עמי לעולם והיינו לא תבייש ולא תתבייש:

כוחלת - נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים:

פוקסת - מחלקת שערה לכאן ולכאן:

ומעברת סרק על פניה - סם אחד כדי שתראה אדומה:

סכין על פניה של מטה - כדי להעביר שער של מטה:

היתה מיקשטא - כי הני קשוטין כדאמר הכא:

באנפי כלתה - שהיתה כל כך זקינה שהיתה לה כלה שהיא אשת בנה:

לא שנו - הא דאמר עושה אשה תכשיטיה:

אלא ילדה - בחורה שדרכה בכך ולהכי הוי לה שמחה במועד:

אבל זקינה לא - והיכי עבדא אשתך הכי דמיקשטא הא הויא זקינה:

ואפילו עומדת על פתח קברה - שריא להתקשט:

לקל טבלא רהטא - פירוש קשקוש הזוג ר"ל מיני זמר בהילולא וכי היכי דרהטא ילדה בת שית לקל הילולא הכי עבדא בת שיתין והכי נמי מיקשטא:

שניוול הוא לה - שגנאי הוא לה וניוול בסיד ומצטערת בסיד:

שיכולה לקפלו במועד - אע"פ שהיא מנוולת בסיד:

שמחה היא לאחר זמן - במועד לסוף המועד לאחר שקפלתו את הסיד שטפלה לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן להכי שרי לה לטופלו במועד אע"פ שהיא מצירה עכשיו:

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא - אע"ג שהיא מצירה עכשיו שמחה וכו':

נפרעים מהם - מהכותים ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר אבל לא משלמים להם ממון ביום חגם לפי שמשמחם ביום חגם ומודה לע"ז כדפי' במס' ע"ז:

שמח הוא לאחר זמן - שפרע לו ואמאי נפרע מהן אבל לרבי יהודה לא אית ליה האי סברא דמשום שמיצר עכשיו שרי והיכי אית ליה האי סברא גבי טפול אע"ג שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן:

הנח להלכות מועד - להכי א"ר יהודה הכא דשרי אע"פ שהיא מצירה כו':

דכולהו הלכות מועד - דשרי משום האי טעמא נמי שרו כגון אפיה ובישול דמצער השתא כשהוא אופה ומבשל ולהכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובישולו ביו"ט:

כותי לעולם מיצר - שפורע ולהכי לא אית ליה לר' יהודה התם אע"פ שמיצר שמח וכו' אבל לעיל גבי טפול אית ליה לר' יהודה אע"פ שמצירה עכשיו שמחה לאחר זמן:

שהגיעו לפירקן - לשיער:

ולא הגיעו לשנים - שאינן בנות י"ב שנה ויום אחד שעדיין אינו דין שיהא להן שער ובושות על כך:

עניות טופלות - השיער בסיד ומשירות אותן:

אנפיקינון - היינו אנפיקינון דקתני התם במנחות (דף פה:) אנפיקינון לא יביא היינו אותו שמן שעושין מזיתים:

שלא הביאו שליש - שלא בישלו שליש:

ולמה סכין אותו - אכל הני קא מהדר דקאמר טופלין כו':

ושקל בה ארבע מאה זוזי - שנתייפת ונטל מבעלה כך:

טפלה כולה בחד זימנא - דסבר למיעבד כרב ביבי ומתה:

בעיין בנתין טפלא - דשכר מגדל השער ומעבה את הבשר:



תופר כדרכו - בחולו של מועד:

היכי דמי הדיוט - שאינו אומן שתופר כדרכו:

מלא מחט בבת אחת - שאינו יכול ללקוט נימי התפירה של חלוק כדי לתפור כשהוא תופר תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת והיודע לעשות כן אומן הוא:

שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו - שאינו יודע לתחוב אותו בגד עב שעושין ממנו אימרא בחפת חלוקו אלא שבמקום אחד מקצרו ובמקום אחד מרחיבו:

האומן - החייט מכליב:

מפסיע - שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שדומין תחובי המחט לשיני הכלב רחוקות זו מזו כשיני הכלב:

כלבתא - שאינו תופר כדרכו תוחב זה בסמוך זה אלא שתוחב המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה ולהכי קרי ליה כלבתא דהכי קיימי שיני הכלב שן אחד גבוה מחבירו:

מסרגין שתי וערב - שאורגין מטה של חבלים בשתי וערב:

שתי בלא ערב - שמותח השתי ואינו אורג בה הערב:

שאם היה רפוי - זה שנארג ימים רבים והיו החבלים רפויין ותלוין למטה שאינן מתוחין ממתחן:

ושוין - רבי מאיר ור' יוסי:

שאין מפשילין חבלים לכתחלה - שאין גודלים חבלים לכתחלה:

המטה - לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתי נירין שהשתי כבר מתוח ואורג בה שלשה בתי נירין דערב אלמא דמסרגין קרי שתי וערב:

היינו דאתו יש אומרים לאפלוגי - דאפילו שתי בלא ערב לא מצי:

ממתח נמי לא - בתמיה אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי ואמאי הא לא קעביד מלאכה ואי לא עביד הכי לא מצי למיזגא עלה:

אין - ודאי אתו יש אומרים למיסר נמי מתוחי משום דהואיל ואפשר למלייה למטה במאני עד לעיל והדר מצי למירמא עלייהו כרים וכסתות למיזגא עלייהו:

לא טרחינן - דהוי טורח דלא צריך:

מתני' מעמידין תנור וכירים - שעושין אותם לכתחלה כדאמרינן לקמן תנור תוכו חלול מקום שפיתת שתי קדירות כירה מקום שפיתת קדירה אחת:

מכבשין - בגמ' מפרש:

גמ' מנקר ריחיא - שכשהיא ישנה וחלקה ואין החטין יכולין לפרך מנקרין אותה חותכין אותה כדי שלא יהא שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה:

בת עינא - נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת לתוכה:

היינו דמשכחת לה בישנה - לפי שהישנה צריכה לכך שכבר היא חלקה לפי שתדיר היא טוחנת:

אלא למאן דאמר - דמכבשין היינו בת עינא ישנה בת עינא למה והלא כבר אית לה בת עינא שכבר היא ישנה מלטחון ואי לא הוי לה בת עינא לא מצי למיטחן:

כגון דבעי לארווחי - האי בת עינא טפי וכי האי גוונא משכחת לה בישנה:

מנקר ריחיא - בישנה:

איתחיל גופיה - יתחלל גופו:

מותר ליטול - להן צפרנים כדרך העושין עכשיו לסוסים שלנו דאי לא עביד ליה הכי הוה ליה צערא ולא מצי אזיל:



אבל חמרא דריחיא - שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים לא מצי למישקל לההוא חמרא צפרניו דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך מועד כדמפרש לקמן פרק מי שהפך (דף יב:) הלכך טחינה מועטת יכול לטחון בחמור ולא מרעי ליה גידול צפרניו:

לאוקומי ריחיא - להעמיד להשים הריחים זו על גב זו:

אמת ריחיא - העץ שהריחים בנוי עליו:

ולמיבני אוריא - רפת בקר:

לסרוקי סוסיא - להסריק סוסים במסרק של ברזל:

למיבני אקורפיטא - מה שמשימין התבואה לתוכו לפני הסוסים שקורין מנייטור"ה בלע"ז:

איצטבא - בנין אבנים:

למישקל דמא - להקיז:

לכסכוסי - גיהוץ שקורין קובילו"ר:

קרמין - בגדים:

מעשה הדיוט - דמותר לעשותו בחולו של מועד דלאו מעשה אומן הוא:

קיטורי בירי אסיר - למיעבד במועד שכך היו עושין שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו מחליקין עליהן בית יד של חלוקיהם מעשה אומן הוא ואסור ל"א לכויץ קמטין שאדם עושה בבית יד שממלאים אותה בקנה של שבלים חלקים ומקמטין פרוונצי"א בלע"ז:

דמתקיל תיקלא - שחופר משם האדמה לצורך הגורן לחבוט שם חטין לצורך המועד היינו אדעתא דבי דרי ושרי:

אדעתא דארעא - שחופר שדהו לצורך זריעה אסור משום דדמי כחורש בי"ט:

מוליא במוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על גבי מקום גבוה היינו מוליא במוליא:

או נצא בנצא - שחופר במקום נמוך ומניחו במקום נמוך דהיינו אדעתא דארעא ואסור דזה דרכו של חורש שדהו שאינו משגיח באיזה מקום שירד המחרישה בקרקע אפילו במקום נמוך חורש והיינו דומיא דחרישה ואסור:

אבל שקל מוליא - שנוטל הקרקע ממקום גבוה:

ושדא בנצא - במקום נמוך היינו אדעתא דבי דרי אדעתא דגורן שכך דרכו של גורן שמשוה הגרנות וזה מותר:

דזכי זיכיא - שמכבד את הקרקע מעצים קטנים שעליה שנוטלם:

אדעתא דציבי - אם ליקטן אדעתא דעצים להסיקן דנקט רברבי ושבק זוטרי:

אדעתא דארעא - דלהכי ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע שלוקט גדולים וקטנים אסור:

אדעתא דכוורי - שעושין המים שיוצאין מן הגומא של ביבר לחוץ אם לצורך שיצאו המים וישתיירו הדגים מותר:

כגון דפתח תרי בבי - חד שבו נכנסין המים לגומא ונכנסין אף הדגים לגומא וחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים משתיירים בתוכה ולוקחים אותם שרי דהיינו אדעתא דכוורי:

דארעא - דפתח חד בבא שבו נכנסים המים לגומא ואידך פתח שבו יוצאין המים לחוץ לא פתח:

אדעתא דארעא - שכשהגומא מליאה מים יוצאין המים למעלה ומשקין כל השדה וכי האי גוונא אסור:

דפשח דיקלא - שזומר הדקל מן הענפים שבו:

אדעתא דחיותא - דראויין למאכל בהמה דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין לצורך מאכל בהמה היינו דחיותא ושרי:

דנקיט מהאי גיסא - דדיקלא ומהאי גיסא ענפים יבישין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור:

הני תמרי תוחלני - תמרים שלא נתבשלו כל צרכן:

מיגזרינהו - לחותכן לשנים ולאוכלן הכי בי"ט שרי דלצורך יום טוב קעביד:

מייצינהו אסור - לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול:

כיון דמתלעי - אי לאו דמייצינהו:

כדבר האבד - כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה הכי נמי מצי למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי:

פרקמטיא כל שהוא - לעשות סחורה בחולו של מועד:

ובדבר האבד מותר - שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור:

הוה מסיק זוזי - שהיו חייבין לו מעות באותו מקום:



יריד של עכו"ם - יומא דשוקא:

ומעלה בערכאות - לקיימן בחתימתן דכיון דהשתא הוא דמשכח להו וליומא אחרינא לא שרי:

אוהרי - שצדין בו דגים שקורין רוש"א:

איזלי - רשתות שצדין בו עופות:

למגדל תנורא - לעשות התנור מחדש:

מהולתא - נפה:

בימות החמה - כלומר כשיש ימות החמה כגון בפסח דחבול עלמא שאין יורדין בו גשמים מותר לעשות בו תנור לפי שלאלתר יבש ויכולין לאפות בו פת ברגל לצורך הרגל:

כאן בימות הגשמים - כלומר כשיורדין הגשמים ברגל כגון בסוכות אין עושין תנור לפי שאינו יבש לאלתר עד לאחר הרגל ועבד טירחא שלא לצורך הרגל:

מתני' מעקה למרפסת - כותל קטנה העושין על האיצטבות שלפני העליות גדולות כעין שיש על שפת נהר רייניס:

שפין את הסדקין - שבתנור:

ומעגילין אותן במעגילה - שגוללין על קרקעות התנור עץ גדול עגול כדי לסתום הסדקין:

ביד וברגל - שלוקח בידו עץ ובועטין ביד על התנור לסתום הסדקים או בועט ברגלו על קרקעות התנור:

מחלצים - עץ כעין רגל שדוחקו במעזיבה לסתום הסדקין ויש בו מעשה אומן יותר ממעגילה:

ציר - רגל הדלת כמו הדלת תסוב על צירה (משלי כו):

צינור - הוא החור שבאסקופא התחתונה כמו צינורא דדשא:

הקורה - מה שעל הפתח שתחזור בו הדלת וקורין אוברטו"ר:

מנעול - בלבדור"א:

ובלבד שלא יתכוין לעשות מלאכתו במועד - כשיש לו לתקן כל אילו בשאר ימות השנה ומניחו עד המועד:

וכבשין - של ציר כלומר דגים ושאר דברים שכובשים במלח שיכול לאוכלן במועד שלא יהא צריך להמתין באכילתן עד לאחר המועד שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

גמ' הוצא - הוצי דקל:

דופנא - עבדי לחיים של גדר:

ואינו טח בטיט - זה הוא מעשה הדיוט:

מעגילה - דרך אומנות יותר:

ביד וברגל - דלאו מעשה אומן הוא לא כל שכן:

כעין מעגילה - ולא מעגילה ממש אלא כעין מעגילה ביד וברגל:

עד ימיו - של יוחנן כ"ג היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד והוא גזר עליו ובטלו אלמא אסור ומתני' קתני ומתקנין מנעול ומפתח:

מתניתין דמתקנין אלו בחוש"מ בדנגרי - במנעול של עץ שרי דלא הוי קלא רבה:

בדנפחי - דפטיש היינו קורנס אסור דהוי קלא רבה ואולודי קלא אסור:

מגלי - מסר הגדול שרי דלא מוליד קלא כלום:

בחציני - ברר"א אסיר דהוי אולודי קלא טפי:

לאחר שגזר - יוחנן כ"ג:

הא ר' יהודה הא ר' יוסי - בפירקא דלקמן (דף יב.) דרבי יוסי לא בעי לשנויי לדבר האבד ומתני' דשרי הכא כל הני בלא שינוי ר' יוסי היא:

כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא - כשיוצאין מסמרים של עץ מן הקורה שעל הפתח דשרי למיעבד בלא שינוי:

בדיתא - שם נהר:

לבאי - שם מקום:

כוורי - הכי עשו דרך לנהר שיצאו מימיו ונשתיירו שם דגים הרבה:

למימלח - הרבה אע"פ שאין יכולים לאוכלן במועד שהרי היו מלוחין הרבה:

כבשין - בחומץ ובמלח שקורין קונפושט"א והכא נמי כיון שמלחן הרבה כדי להצניען תו לא חזו במועד:

אמר ליה הני נמי - דמלחינהו:

מתאכלי - במועד:

אגב איצצא - שמושך המלח מהן:

שיתין איצצי - כלומר רוחצין אותו הרבה פעמים מצצי ליה ששים זימני:

רב איקלע - במועד:

תילתא מילחא - אגב איצצא:

סמוך למיסרחיה מעלי - כלומר יפה הוא לאחר זמן שניצוד יותר מההיא שעתה דניצוד:

טוויא באחוה - במלח שהמלח נברא מן המים כדגים:

אסקיה באבוה - לאחר שצלאו נותנו במים צונן:

אכליה בבריה - מטילין אותו בציר היוצא מן הדגים ואוכלין אותו:

משתיא עליה אבוה - ששותין עליו מים שדגים נבראו מן המים:

לטעון גופא - כלומר לאחר אכילתו מהלך הרבה קודם שישן:

ולא לטעון פוריא - לא ישן לאלתר אחריהם:

תחלי - שחלים:

מיא ולא שכרא - מוטב לשתות אחריהן מים ולא שכר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/מועד_קטן/פרק_א&oldid=2792143"