רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/מועד קטן/פרק א

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

תנו רבנן חגיגה דף י"ח את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יאשיה. ורבי יונתן אומר קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם אסורין בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שיהו אסורין בעשיית מלאכה ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם ומותרין בעשיית מלאכה מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף תאמר בחולו של מועד שיש בהן קרבן מוסף ר"ח יוכיחו שיש בהן קרבן מוסף ומותרים בעשיית מלאכה מה לר"ח שאינו קרוי מקרא קודש תאמר בחולו של מועד שכן קרוי מקרא קודש והואיל וקרוין מקרא קודש דין הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה. תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר"י הגלילי ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר אי בראשון הרי כבר נאמר שבתון אי בשביעי הרי כבר נאמר שבתון הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד שאסורין בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה. ואין הששי עצור בכל מלאכה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזהו יום אסור ואיזהו יום מותר ואיזו מלאכה אסורה ואיזו היא מלאכה מותרת. ותו גרסינן בפ' אין דורשין שם אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש אלא מעתה דכתיב חג האסיף הכי נמי איזהו חג שאתה חוגג ואוסף בו הוי אומר זהו חג הסוכות אימת אילימא ביו"ט אסיפה ביו"ט מי שרי אלא בחול המועד אסיפה בחול המועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה הכא נמי חג הבא בזמן קצירה מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסורין בעשיית מלאכה מכל הלין משמע לכאורה דמלאכה בחולו של מועד אסירא מדאורייתא וכן בריש פרק שני לקמן דף יא: דקאמר לא מיבעיא בימי אבלו דאיסור מלאכה מדרבנן אלא אפילו חולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא והיה קשה לר"ת אי הוי דאורייתא היאך התירו חכמים כמה מלאכות לעשות בחוה"מ כל דבר האבד וכן אם אין לו מה יאכל והיכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר ועוד דתנן בפ"ג דמגילה דף כא. כל מקום שאין יו"ט ויש מוסף כגון חולו של מועד ור"ח קורין ארבעה אלמא דלא מיתסר מלאכה בחול המועד מדקאמר ואין יו"ט ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דאין בו איסור מלאכה אלא מנהג לנשים כדאמר בירושלמי דתענית פ"ק הלכה ה הני נשי דרגילי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ועוד גרסי' בירושלמי דמכילתין פ"ב הלכה ג אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיעשו מלאכה בחוה"מ כלום אסרו מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגיעים בתורה ואינון אוכלין ושותין ופוחזים אלמא דאיסור מלאכה בחולו של מועד אינו אלא מדרבנן וכן בפ"ב דף יב: גבי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ובעי עלה בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו התם איסורא דאורייתא אלמא משמע דאיסור מלאכה במועד הוי דרבנן ומיהו יש לדחות דאכוון מלאכתו במועד קאי דהשתא מיהו ליכא איסור דאורייתא כיון דדבר האבד הוא ומיהו מכל הני ראיות מיסתברא דמלאכת חול המועד לא מיתסרא אלא מדרבנן והא דקאמר לקמן בריש פ"ב אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כעין דאורייתא קאמר משום דאסמכוה אקראי דאורייתא. אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. והא דקאמר בפרק אין דורשין דף יח. אסיפה בחולו של מועד מי שרי לאו משום דאסור מדאורייתא אלא כיון דכל הני קראי דרשינן. אסמכתא לאיסור לא מיסתבר ליה לאוקומי קרא בהדיא למישרי מלאכת חול המועד. והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דע"ז דף כב. גבי כותי ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול לענין מלאכת חול המועד משום דאסמכתא פשוטא היא וצדוקין מודין בה. ועוד נ"ל להביא ראיה דקראי אסמכתא בעלמא נינהו דתינח למאן דדריש וביום השביעי עצרת לדידיה מסרו הכתוב לחכמים משום דמקרא משמע לאסור במקצת מלאכה ולא בכל מלאכה הלכך מסרו לחכמים להתיר הנראה בעיניהם ולאסור הנראה בעיניהם אבל שאר תנאי דדרשו איסור מלאכה מקרא ומק"ו מנא להו לחלק במלאכות ועוד היאך דריש מחג המצות תשמור איסור מלאכה לחול המועד אלא רמז בעלמא לאסמכתא כדדרש בת"כ משבתון דאין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה. ועוד רבי יונתן דריש מק"ו דראשון ושביעי לאסור מלאכה בחול המועד האי ק"ו למיעקר קרא הוא דכתיב חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכל וביום הראשון מקרא קודש. יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' שבעת ימים ביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתיב נמי בחג הסוכות אלמא קראי מוכחי בהדיא דשבעת ימים לא נאמרו כ"א לאכילת מצה ולהקרבת אשה אבל מלאכה לא נאסרה כי אם בראשון ובשביעי אלא ודאי ק"ו ליתא אלא אסמכתא בעלמא לחזק דברי חכמים שאסרו מלאכת חוה"מ אבל התירו דבר האבד כדתנן:

מתני' משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחלה ובין ממעיין שלא יצא בתחלה אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון ואין עושין עוגיות לגפנים:

גמ' מאי משמע דהאי שלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב עיף ויגע ומתרגמינן משלהי ולאי מאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמתייתבא הוא דכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמא דמתותב עולם עם בתולתא יתותבין בנייכי. בית השלחין אין בית הבעל לא מ"ט במקום פסידא שרו רבנן במקום רווחא לא שרו רבנן ואפילו במקום פסידא טרחא יתירא לא טרחינן דקתני אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון פירוש קילון כמו ביב בשלמא מי קילון איכא טרחא יתירא דצריך לאשקויי מיניה בדוולא אלא מי גשמים מאי טרחא יתירא איכא אמר רבי אלעאי אמר רבי יוחנן גזירה מי גשמים אטו מי קילון רב אשי אמר מי גשמים נמי לידי מי קילון אתו:

סימן ב

אמר רבי זירא נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו של מועד והוא דלא פסקי. תנו רבנן הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מעיו"ט אסור להשקות מהן בחולו של מועד ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם מותר אמר רב פפא והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים רב אשי אמר אע"פ שאין רובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים כיון דקמשכ' ואתיא מימר אמרי אי לא שתיא בחדא יומא תשתי בתרי ותלת יומי:

סימן ג

תנו רבנן בריכה שנטפה מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת והא עבידא דפסקא אמר רבי ירמיה ועדיין היא מטפטפת אמר אביי והוא שלא פסק מעיין הראשון:

סימן ד

תניא רבי שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה יתר על כך א"ר אלעזר בר' שמעון אפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה:

סימן ה

תנו רבנן מדלין מים לירקות כדי לאוכלן ואם בשביל ליפותם אסור ואין עושין עוגיאות לגפנים:

סימן ו

תניא אלו הן עוגיאות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים וה"מ בחדתי אבל בעתיקי שרי:

מתני' רבי אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומתקנין את המקולקלות במועד ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין על הקברות ויוצאין על הכלאים:

גמ' ומתקנין את המקולקלות וכו' אמר ר' אבוה שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים אביי שרא להו לבני בי הרמך לסחופי נהרא פי' שנפלו אבנים ועפר ומנעו מרוצתו ונטלום להיות סוחף כבתחילה רבי ירמיה שרא להו לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בירם אמר כיון דרבים שתו מיניה צרכי רבים נינהו ותנא עושין כל צרכי רבים פי' הראב"ד ז"ל שהיה רחוק הנהר מבירם העיר והיה להם טורח לשאוב מן הנהר וקדחו את גדותיו והביאו את המים דרך חריץ אל העיר ואמר כיון דשתו רבים מיניה כי היו לבני בירם מעט בורות ולא היו מספיקין להם אלא בדוחק ועתה ישתו מים רבים מן הנהר בהרווחה דצרכי רבים נינהו וכל אלו אע"פ שהיה טורח גדול ופרהסיא וכיון מלאכה במועד אעפ"כ התיר להם שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה ומשום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהן בטילין ומתחברין כולן ועושין אם לא יעשה אז לא יעשה לעולם וגרסינן בירושלמי ‏פ"ק הלכה ב כהדא דבני סכותא אתפחתא מסותא פירוש מרחץ של עיר ששמה סכותא נפחתה ושרא להו מיעבדינה במועד מן הדא ומתקנין את קלקולי המים שברה"ר בטריח וכוונו פי' בתמיה כל כך התיר להן שהן כוונו מלאכתם במועד והיה בו טורח גדול ולא כן תנינן ובלבד שלא יכוין מלאכתו אמרן אי לא מתעבדא במועד כדון לא מיתעבדא עוד וכל אלו יראה שלא היה לצורך המועד ואפ"ה התיר להם מטעמא דפרשינן דצורכי רבים לא יעשו לעולם אם לא במועד וא"ת מאי שנא מחפירת בורות שיחין ומערות של רבים דבעינן צורך המועד. התם מפני שהן מלאכת אומן ואינו יכול לשנות בהו ואם ישנה יפסיד בהו אבל כל אלו מעשה הדיוט הן. וזהו ההפרש שיש בצרכי רבים כי מעשה אומן בעינן שיהא צורך המועד ואם צורך המועד הוא אע"פ שכוונו מלאכתן במועד וטורח גדול הוא מותר והיינו חפירת הבורות שיחין ומערות ובני דסכותא דירושלמי אבל במעשה הדיוט לא בעינן צורך המועד והיינו דומיא דחטיטת בורות שיחין ומערות שמותר לרבים ואפילו אינם לצורך המועד וכן היו כל אלו המעשים שבני הרמך ובני דסכותא ונהר בירם אע"פ שלא היו לצורך המועד מעשה הדיוט הן כי החפירה ההיא לא היתה אומנות ואינה דומה לחפירת בורות שצריך לטוח יפה ולהחזיק מימיה ומטעם זה אסור חפירת בורות שיחין ומערות ליחיד ואפילו צריך להם למועד לפי שמעשה אומן הם ולא התירו מעשה אומן אלא לצורך רבים אבל חטיטת בורות שיחין ומערות מעשה הדיוט הוא והתירו ליחיד שצריך לו במועד ולרבים אפילו אין צריכין להם הראב"ד ז"ל: ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותם. חטיטה אין חפירה לא א"ר יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין הרבים צריכין להם אבל הרבים צריכין להם אפילו חפירה מותר וה"ה בורות שיחין ומערות של רבים ובורות שיחין ומערות של יחיד חוטטין אותן ושפין את סדקייהו כשהיחיד צריך להם ואם אין צריך להם אין חוטטין אותן ואין שפין סדקייהו ואין צריך לומר שאין חופרין אבל כונסין לתוכם מים אע"פ שאין צריך להם ועושין כל צרכי רבים:

סימן ז

תנו רבנן יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את האסטרטיאות ואת הרחובות ולמוד את המקוואות וכל מקוה שאין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה ומנין שאם לא יצאו ולא עשו כל אלו שכל דמים שנשפכין שם מעלה עליהם הכתוב כאלו שפכום ת"ל והיה עליך דמים: ומציינין על הקברות. אמר ר' שמעון בר פזי רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון רבי אבוה אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראת לו ואומרת לו פרוש אביי אמר ולפני עור לא תתן מכשול: ויוצאין אף על הכלאים. מאי שנא בחול המועד אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן משום שכר פעולה דמוזלי גבן:

סימן ח

מתנ' רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו כל השדה כולה. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה:

גמ' אמר רב יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר תניא נמי הכי כשאמרו זרעים אסור להשקותן במועד לא אמרו אלא זרעים שלא שתו לפני המועד אבל שתו לפני המועד מותר להשקותן במועד ואם היתה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין בזה ובזה אמר רבינא ש"מ מדרבנן האי תרביצי שרי לתרבוצי. שדה גריד מאי טעמא אפלא לשוויי חרפא הכא נמי אפלא לשוויי חרפא פירש רש"י שמע מינה מסיפא דברייתא שמתירין שדה גריד תרביצא גינה לישנא אחרינא נוהגין היו. להשקות השדה לאחר קצירה מיד לפי שיוצאין בו ירקות וכשמשקין אותו ממהרין לצאת אותן ירקות. חרפא כדי שיהא חריף וממהר לבשל פירותיו ושרי ליה ולא משום פסידא דבשדה הבעל ליכא פסידא ותרביצא נמי משקי ליה לשם הרווחא לשוויי חרפא וה"ר אלפסי ז"ל כתב ומסתברא דהלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דאע"ג דהוא יחיד במקום רבים דהא שמעתתיה דרב יהודה כוותיה אזלא דאמר ואם היתה שדה מטוננת מותר. והא דדייק רבינא מדרבנן ואמר ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא. מקשי ליה שדה גריד מאי טעמא לא אפלא לשוייא חרפא הכא נמי אפלא לשויי חרפא ולא פריק וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' יו"ט ה"ג אבל לפרש"י שפי' שדה גריד מ"ט לא הוא סיומא דמילתא דרבינא הוה מסתבר דהלכה כחכמים כיון דרבינא דהוא בתראה מייתי ראייה ממילתייהו. ודברי ה"ר אלפסי עיקר דבירושל' בפ"ב דשביעית הלכה י מוכח דרבנן אסרי הרבצה והא דקתני חכמים מתירין בזה ובזה מפרש בין ששתו קודם הרגל בין שלא שתו בין באילן בין בזרעים:

מתני' צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית רבי יהודה אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו:

גמ' מאי אישות בריה שאין לה עינים. תנו רבנן כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה וכיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה את האדמה מתחתיה. תניא כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לשדה אילנות שמא יצאו משדה לבן ויחריבו את האילנות. ומקרין כיצד מקרין אמר רב יוסף בהוצא ודפנא. במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו ודוקא בונה אבל סותר לא וכותל גוהה סותרו ובונהו כדתניא כותל הגוהה לרה"ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה:

סימן ט

מתני' רבי מאיר אומר רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר:

סימן י

ועוד אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו רבי יוסי אומר אבל הוא לו ולא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום וקי"ל דר"מ ור' יוסי הלכה כרבי יוסי:

גמ' תניא המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ולאו דוקא אביו ואמו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמותיהם בכל דברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה. דתניא באבל רבתי פי"ב כל שקורעים עליו במיתתו קורעים עליו בשעת ליקוט עצמות וכל מי שאינו מאחה בשעת מיתתו אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות. ירושלמי הל' ה בראשונה היו קוברין אותו במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה משמח שנצלו אבותיו מן הדין. תניא באבל רבתי שם ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד לפיכך אין מלקטין אותן עם חשיכה ר"ש אומר היה עומד ומלקטן באותו היום וחשכה מותר ביום שלאחריו ואין עומדין עליהם בשורה ואין אומר עליהן ברכת אבלים אבל אומר תנחומין לעצמו ואין מברין עליו בחבר עיר אבל מברין עליהן בתוך ביתו. ירושלמי שם תני אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות ומתאבל עד הערב אע"פ שלא היה שם בשעת ליקוט עצמות תניא ליקוט עצמות אין אומר עליהם קינים ונהי אין אומר עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהם הדברים ומה הן הדברים רבנן אמרין קילוסין פירוש מקלסין המת ומספרים בשבחיה ויש מפרשים קילוסין להקב"ה שהוא ממית ומחיה:

סימן יא

תניא שמחות פי"ב אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין הגידים אא"כ נתפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידים מעצמן. כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר"ע פירוש לא ילקטן בידיו אלא אחרים מלקטין לו רבי יוחנן בן נורי אומר ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה נכרת בעצמות. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותן אלו בראש אפרקסל מכאן ואלו בראש אפרקסל מכאן דברי ר"י בן נורי ר"ע אומר סוף אפרקסל מתעכל וסוף עצמות להתערב אבל מלקטין ונותנו בארזים. פי' סוף אפרקסל להתעכל ונמצאו עצמות ב' מתים מתערבין אלא מלקטן ונותן לכל אחד לעצמו בארון של ארזים. א"ר אלעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קוברני בבקעה ולבסוף לקט עצמות ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהיו בזויין בעיניך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן וליקט ופרס עליהן את הפרקסל ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירשתי את הסדין ונתתי עליהם חפורים יבישים וכשם שעשה לאבא כך עשיתי לו:

סימן יב

בפרק מי שמתו דף יח. המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הגנבים מותר. תניא באבל רבתי פי"ג המלקט עצמות והמשמר עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום פטור מק"ש ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד עצמות רבי יוחנן בן נורי אומר ירחיק ד' אמות ויקרא ק"ש בן עזאי אומר אם היו בספינה מסלקן לצד אחד ויקרא רבי יצחק אומר של קרובים פטור ושל אחרים חייב רבן שמעון אומר בשבת חייב ובחול פטור רבי נתן אומר אם יש חבילתו עליו ה"ז פטור מפני שזיקת שמירתו עליו ולא זיקת התפלה כתב הרמב"ן ז"ל והלכתא כת"ק דפטר בכל ענין בין בחול בין בשבת והנך תנאי כולהו יחידאי נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

סימן יג

לא יעורר על מתו וכו' מאי שלשים יום דאמר רב כהנא ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן אחד ועמד על ביתו נטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע אותו האיש מלעלות לרגל באותו שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב עד לאחר שלשים יום מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד בחנם וכתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת רגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד ואתו לבטולי משמחת הרגל והראב"ד ז"ל כתב וקי"ל כשמואל דגרס בירושלמי הלכה ה לא יעורר על מתו איזהו העירור מזכירו בין המתים לא יספידנו איזה הספד שהוא עושה לו קודם לרגל ל' יום זה העושה לו הספד בפני עצמו הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך שלשים יום ישן אחר שלשים יום כלומר אם מת לו מת בתוך שלשים יום אפילו ערב הרגל מותר לסופדו כדרכו מפני שהמרירות כבד הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד מזה נראה דמפני צער המועד הוא כשמואל והרמב"ן ז"ל כתב כיון דקי"ל דהלכתא כרב באסורי אין לשנות כלזה מפני שיטת הירושלמי אי אתיא כוותיה דשמואל ול"נ כיון דבחד לישנא אמרה רב כהנא נסמוך על הירושלמי דהאי לישנא עיקר ואין אנו צריכין לסתור הכלל שלנו:

מתני' אין חופרין כוכין וחפירות וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר רבי יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים אין חופרין כוכין פירוש להקבר בהן לאחר המועד וכן פירש"י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירא הוא והא דאמרינן בעלמא ביצה דף ו. דאפילו ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ה"מ לטלטול או שאר דברים שאין בו טורח כגון לכבסו או לגזוז שערו אבל חפירה לא ודבריו תמוהין שהרי פירש תחלה אין תופרין כוכין וקברות שיהיו מזומנין לצורך מתים שימותו ומה שייך להביא על זה מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל דהיינו לקוברו בו ביום ועוד מה שכתב אבל חפירה לא משמע שאין לחפור קבר ביו"ט שני והא ליתא דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא וכ"ש לחפור לו קבר ונ"ל ליישב דבריו שהיה קשה לו מ"ש מיו"ט שני שאם מת ביו"ט שני סמוך לערב שאין שהות לקוברו ביום ואפילו הכי יתעסקו בו ישראל ביום לצורך קבורת חול וכן בחול המועד היה ראוי שיהא מותר לחפור קברים לצורך קבורת חול ותירץ דבכי האי גוונא לא התירו אלא טלטול ודברים שאין בהן טורח אבל חפירה דכיון דאין שהות ביום לקוברו גם לא יעשה הקבר ביום וגם אסור למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא ביום וכן במועד נמי אין לחפור קברים לצורך חול ומדבריו למדנו אם מת ביו"ט שני ואין רוצין לקברו בו ביום שאין עושין שום דבר איסור מלאכה בהן ביום ויראה דאפילו ע"י נכרי אסור. ותמה הראב"ד ז"ל אם לצורך אחר המועד הוא למה מחנכין אותו במועד שהרי אמרו מרחיב ומאריך בו במועד ופירש הראב"ד ז"ל דלקבור בו במועד איירי ואפ"ה אין חופרין אותו לכתחלה במועד מ"ט משום דאפשר ליה בנברכת והוא הבקיע שהוא כעין קברות שלנו ירושלמי הלכה ו עושין נברכת במועד זה הבקיע וכל שהוא תושב נקרא בקיע כי זה הבקיע אין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה כמו גר ותושב והיינו מהמורות דאמרן לעיל סימן י וזה שמת במועד נותנין אותו לתוכו עד אחר המועד שחופרין לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו ולא מסתבר כלל כפירושו כי גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שנתעכל הבשר וראוי הוא להתיר צורך קבורה יותר מהיתר דבר האבד ומה שתמה על החינוך תירץ הרמב"ן ז"ל לפי שהכוכין והקברות צרכי רבים הן רבים שתו רבים ישתו ובצרכי רבים כתבתי למעלה סימן ו דאין עושין אותן בתחלה במועד כשאין צריכין להם במועד כמו אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים במועד כשאין צריכין להם במועד אבל חוטטין אותן אע"פ שאין צריכין להן עד לאחר המועד והחינוך דמיא לחטיטת בורות:

גמ' אבל מחנכין את הכוכין כיצד מחנכין א"ר יהודה שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו:

סימן יד

וארון עם המת בחצר תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים בעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו והלכתא כרשב"ג דסתם מתניתין כוותיה. ירושלמי הלכה ד הדא דתימא במת שאינו מפורסם אבל במת מפורסם אפילו בשוק כד דמך רבי חנינא עבדין ליה חברין רבנן ארון בשוק והכל מודים שלא יקוץ לו ארזים ודכוותי' לא יחצוב לו אבנים מן ההר הא חצובות מן ההר פלוגתא דרבי יהודה ורבנן פירוש הא חצובות מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלק א' לשנים או לג' דומיא דארזים לנסר:

סימן טו

מתני' אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו ירושלמי הדא דתימא בגרושה מן הנישואין אבל מן האירוסין לא מפני ששמחה היא לו:

גמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רב יהודה אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ואמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני בטול פריה ורביה. תניא כל אלו שאמרו אסורין לישא אשה ברגל מותרין לישא ערב הרגל דלמ"ד משום שמחה עיקר שמחה חד יומא ולמ"ד משום טרחא עיקר טורח חד יומא ולמ"ד נמי משום פריה ורביה משום חד יומא לא משהי איניש נפשיה ודאין מערבין שמחה בשמחה מנא לן דכתיב ויעש שלמה את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש"מ הני לחוד והני לחוד כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום שלשה ועשרים לחדש השביעי שלח את העם מכאן לתלמיד שנפטר מרבו וחזר ולן באותו העיר שצריך ליפטר ממנו פעם שנית:

מתני' ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר לא תסוד מפני שניוול הוא לה:

גמ' ת"ר אלו תכשיטי נשים כוחלת ופוקסת ומעברת שערה מעל פניה ומעברה סכין על פדחת' וא"ד מעברת סכין על פניה של מטה:

סימן טז

מתני' ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב:

גמ' היכי דמי הדיוט אמרי דבי רבי ינאי כל שאינו יכול להוציא מלא מחט כאחת רבי יוסי בר חנינא אמר כל שאינו יכול לכוין אמרא בשפת חלוקו ולא אפסיקא הלכתא כמאן הלכך המכיר בעצמו שהוא יודע באחד מאלו לא יתפור במועד מאי מכליב רבי יוחנן אמר מפסיע רבה בר שמואל אמר שיני כלבתא הכא נמי לא איפסיקא הלכתא כמאן הלכך אומן הצריך לתפור לצורך המועד יעשה כחומרי שניהם תפירות רחבות ותפירה אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב:

סימן יז

ולומר לאומן נכרי לתפור לצורך המועד אסור דכל שאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה כדאמר לקמן בפרק מי שהפך דף יב. הלכך אין לומר לנכרי לתקן לו מנעליו ומלבושיו שהן קרועין ואין להתיר מטעם זה משום דהוי כדבר האבד שאם לא יתקנם יתקרעו יותר ויתקלקלו דכה"ג לא מקרי דבר האבד אלא כי הני דפרק מי שהפך דף יא. זיתיו ויינו ושאר דברים דתניא בגמרא שיתקלקל עיקר הענין אבל בשביל מיעוט תוספת קלקול לא מיקרי דבר האבד ואמרינן נמי בפרק מי שהפך דף יב. הלכות מועד עקרות הן ואין למדות זו מזו וכן מצאתי כתוב בשם ריב"א דאסור לתקן מנעלים בחוה"מ והביא ראיה מהא דאמרי' בפרק מקום שנהגו דף נה: רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הרצענים שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם בחש"מ ומשמע דוקא עולי רגלים הוא דשרי אבל לשאר כל אדם שנקרעו מנעליו אסור דאי הוה שרי לכל אדם ה"ל למימר שכן מותר לתפור מנעלים בחולו של מועד כדקאמר התם שכן הדיוט תופר כדרכו בחול המועד:

סימן יח

מתני' מסרגין את המטות רבי יוסי אומר ממתחין הרב אלפסי הביא זאת המשנה כצורתה ר"ל דהלכה כרבנן ואע"ג דתניא בגמרא מסרגין את המטות ואצ"ל שממתחין דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר ממתחין ואין מסרגין וקי"ל ר"מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי מ"מ מדסתם לן דברי ר"מ במתני' משמע שהן עיקר ואסיקנא בגמ' דמסרגין היינו שתי וערב ושרי ליה ר"מ בלא שינוי דחשיב ליה דבר האבד:

גמ' תנא ושוין שאין מפשילין חבלים במועד:

מתני' מעמידין תנור וכירים וריחים במועד ר' יהודה אומר אין מכבשין את הריחים לכתחלה פי' בתחלה חדשה אבל ישנה מכבשין כדאיתא בברייתא בגמרא כתב הראב"ד ז"ל ומסתברא מדקאמר רבי יהודה אין מכבשין מתחלה מכלל דרבנן שרו אפילו חדשה ועוד מדקתני בברייתא רבי יהודה אומר משמע דפליגי רבנן עליה ואית להו דאפילו חדשה מכבשין ומעמידין דקאמר ת"ק היינו דמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהן והלכה כת"ק:

גמ' מאי מכבשין אמר רב יהודה מנקר ריחיא רב יחיאל אומר בת עינא כתב הראב"ד ז"ל דרב יהודה אומר דוקא מנקר ריחיא דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אומר בת עינא וכ"ש מנקר ריחיא והלכה כרב יהודה מדדרש רב חמא נוקרים ריחיא במועד ומכדי רב חמא הלכה למעשה אתא לאשמועינן ואם איתא דבת עינא נמי שריא איבעי ליה למימר נוקרין ריחיא ועושין לה בת עינא ומנקר ריחיא מותר בין חדשה בין ישנה כתנא קמא דפליג עליה דר"י דהא רב חמא דריש נוקרין ריחיא ולא מפליג בין חדשה בין ישנה. דרש רב חמא נוקרין ריחיא בחול המועד:

סימן יט

ומשום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפורניו בחולו של מועד אבל חמרא דריחי' לא ומיירי באדם שרגיל ברכיבה ולא למוד ללכת ברגליו וצריך לרכוב לצורך המועד וה"ה נמי לתקן ברזלי רגליו ומה שלא הזכירם לפי שבימיהם לא היו רגילין לתקן ברזלים לרגלי הבהמות כמו שעושין בארץ רוסיאה שאינן עושים ברזלים לטלפי סוסיהם אלא רק הצפרנים נוטלין לפי שהארץ עפר תיחוח ואין אבנים מצויין שם. אבל בארץ הזאת שאין הבהמות יכולות לילך בלא ברזלים מותר לתקנן במועד וכן האוכף והרסן אם הוא צריך לרכוב לצורך המועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:

סימן כ

רב יהודה שרי למישקל טופרי דחמרא דריחיא בחולא דמועדא ולאוקמא ריחיא ולמבני אמת ריחיא ולמיבני אוריא רב שרא לסרוקי סוסיא ולמיבני קרפיטא ולמיבני איצטבא רבא שרא למישקל דמא לבהמה בחול המועד א"ל אביי תניא דמסייע לך מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה מבהמה בחולו של מועד תוספתא פ"ב שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס עיקרין במועד שבראשונה היו אומרים אין שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס עיקרין עד שבא רבי עקיבא ולימד ששותין מי זבלים ומי דקלים וכוס עיקרין בחולו של מועד מקיזים דם לבהמה ולחיה ולעוף ואין מונעין רפואה מבהמה במועד:

סימן כא

רב שרא לכסכוסי קרמי מ"ט מעשה הדיוט הוא אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא קטורי בירי אסיר מ"ט מעשה אומן הוא אמר רבא האי מאן דמתקן ארעא אדעתא דבי דרי שרי אדעתא דארעא אסור היכי דמי מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי שקיל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא ואמר רבא האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דציבי שרי אדעתא דארעא אסור היכי דמי שקיל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי שקיל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא ואמר רבא האי מאן דפתח מיא לארעי' אדעתא דכוורי שרי אדעתא דארעא אסור היכי דמי פתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי אדעתא דכוורי פתח חד בבא אדעתא דארעא:

סימן כב

ואמר רבא האי מאן דפשח דיקלא פי' וראוי למאכל בהמה אדעתא דחיותא שרי אדעתא דדיקלא אסור היכי דמי מחד גיסא אדעתא דחיותא מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא ואמר רבא הני תוחלני מגזרינהו שרי מייצינהו אסור פי' תמרים שלא נתבשלו כל צרכן מותר ללקטן במועד לצורך אכילה והנותרים מאכילה אסור לכובשם כדי שתצא מהם הליחה שלא יתליעו רב פפא אמר כיון דאי שבקינן להו מתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי כלומר כיון שלקטן לאכילה אם יניח המותר שאינו צריך לאכילה יתליעו ויופסדו הויא כפרקמטיא אבודה אם לא ימכרנה עתה שמותר למוכרה במועד הלכך הני תוחלי נמי שרי למימצינהו כדי שלא יופסדו כיון דמתחלה לקטינהו לאכול:

סימן כג

ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור פירוש לקנות סחורה או למוכרה אסור אפילו כל שהוא משום טרחא א"ר יוסי בר אבין ודבר אבד מותר ולא מיקרי דבר האבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הני תוחלני וזיתיו הפוכין ובורו לגוף וכגון הני דבני אקרא דשנוותא שאם לא ילך עתה לא ימצאם לאחר המועד אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי פ"ב הלכה ג אי ידע דלא מזדבני והוא פוחת מקרנא מזדבן ואם אין לו מה יאכל מותר למכור במועד ואפילו יש לו מה יאכל אלא אם ימכור יהיה לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת יו"ט משמע בירושלמי שם דשרי דגרסינן בירושלמי דבפרק ב' דמכילתין ר' יוסי ור' אלעזר הוו מפקידין לר' אושעיא דהוה פריש פי' פורש מלמכור במועד אי את ידע דאת מזדבן ואת שתי גבן זבין ואי לא לא תזבין רבי יונה הוה ליה ספרין אתי שאיל לרב הונא מהו למיזבנינהו במועדא א"ל שרי מיחד את במועדא ואת שתי קונדיטון במועדא התיר לו למכור בשביל שישמח במועד וישתה יין קונדיטון ואלו לא היה לו מעות בריוח לא היה שותהו ועוד גרסינן פרקמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועדא רבי יעקב בשם רבי אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהא ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול ולא ימצאו אחר המועד ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהן ומוכרין להן דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא:

סימן כד

ועל שמלוין לנכרי ברבית כתב ר"י בתשובה שלא היה נראה לר"ת לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלואות והא דרבינא מסיק דמי בבני אקרא דשנוותא ולא הוי שרי ליה רב אשי אלא משום דבתר הכי לא משכח להו אלמא אפילו פרעין הלואה אסור וכל שכן להלוות אותה הלואה היתה כעין פרקמטיא שהיה מלוה להם מעות והיו נותנין לו יין בפרעון והיה משתכר בו כדאיתא בפרק איזהו נשך דף עג: רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכו ליה טפי טפייתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל ומי שרי הכי א"ל אחולי קמחלי גבך והיינו עובדא דהכא אבל הלואה אינה כעין פרקמטיא ושרי וכתב ר"י ז"ל מאחר שהיה ר"ת מתיר ורוב בני אדם נוהגים בו היתר אין בידי לאסור להם והמחמיר על עצמו תבא עליו ברכה ואני רגיל לומר למלוים בחול המועד שיקבלו הרבית של שבוע ראשון מיד הנכרים ויוציאוהו ליתרון לשמחת יו"ט כי ההיא דירושלמי ע"כ וקצת נ"ל להביא ראיה דהלואה שריא במועד מהא דתנן בפרק בתרא דף יח: אין כותבין שטרי חוב במועד ומדלא אסר אלא כתיבת השטר מכלל דהלואה שריא ואין לומר דהתם מיירי בהלואה שהוא לצורך המועד דהא קתני סיפא ואם אין לו מה יאכל מותר ובאשכנז הירא דבר השם נוהגים איסור בהלואת רבית לנכרי בחוה"מ ואני התרתי בביתי להלות לנכרי' שרגילין תמיד בהלואה בביתי שאם לא ילוו להם ילכו להם לבית יהודי אחר וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא:

סימן כה

רב שרא ליה לחייא בר רב אשי למיגדל אוהרי פירוש מצודות דגים עשויות מערבה בחולא דמועדא מ"ט מעשה הדיוט הוא אבל אוזלי פי' מצודות דגים עשויות מחוטין אסור מ"ט מעשה אומן הוא:

סימן כו

רב יהודה שרא ליה לאמי תנוראה למיגדל תנורא לרבה בר עשבי למגדל מהולתא איני והאמר רבה בר שמואל ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה לא קשיא הא דשרי רב יהודה בימות החמה כגון בפסח דאפשר למיפא ביה בחולא דמועדא והא דאסר רבה בר שמואל בימות הגשמים כגון בסוכות:

סימן כז

מתני' עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן. ושפין את הסדקין ומעגילים אותו במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים. הציר והצינור והקורה והמפתח שנשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו:

סימן כח

כבשים שהוא יכול לאכול מהם במועד כובשן במועד:

גמ'מעשה הדיוט היכי דמי רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט: ומעגילים אותו וכו' השתא במעגלה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא ה"ק שפין את הסדקים ומעגילין אותן כעין מעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשי ולא בעינן שינוי בדבר האבד בחולא דמועדא כמאן כר' יוסי דאמר זולף וגומר וגף כדרכו וקי"ל כוותיה כבשים שיכול לאכול מהן וכו' בדיתא לבאי כוורי אזול כ"ע צדו ואייתי כוירא שרא להו רבא למימלח מינייהו א"ל אביי והאנן תנן כבשים שהוא יכול לאכול במועד כובשן א"ל כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו ואי שבקי להו פסדי כפרקמטיא האבד דמי ושרי ואיכא דאמרי שרי להו רבא למיזל ומיצד אייתי ומימלח א"ל אביי והאנן תנן כבשים שיכול לאכול וכו' אמר ליה הני מתאכלי אגב אציצא כי הא דשמואל עבדי ליה שיתין אציצי ואכיל והקשה הראב"ד ז"ל דללישנא קמא לא שרינן אלא לצודם לאכילה וללישנא בתרא נמי לא שרינן לצודם למלוח אלא כשיכול לאכול מהם במועד ומאי שנא מהאי דגרס בירושלמי פ"ב הל' ג יעקב בר אחא בשם רבי יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועדא אלמא עבורי רווחא מינייהו פסידא הוא והכא נמי אע"ג דלא מיתאכלי לשתרי משום רווחא ותירץ דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא אי נמי ע"כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מיקרי מלאכה וגם ליכא טרחא אבל מליחת דגים מיקרי מלאכה ואיכא טרחא לא שרינן לה משום רווחא:

הדרן עלך משקין