חידושי הרמב"ן על הש"ס/מועד קטן/פרק א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה


פסקי דיני מלאכת יום טוב וחש"מ

הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע"ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש"י ז"ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:

וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר.

והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ"ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי' לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ"פ כל הגאונים ז"ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:

וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ"ל דמותר ולא אסרוה אלא בשיש לו לשתות מן הנהר ממקום שהרבים שותין אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהם בבתים ועכשיו כלו מים שלו והוא צריך לחזור למלאותן לשתות מהן כדרכו במועד ולפיכך התירו לו חטיטה ושאין היחיד צריך להן היינו שיש לו מים בבור או ממקום שרגיל לשתות כגון נהר קרוב לבית והוא כונסן לימות הקיץ כשהנהרות מכזבין והבורות כלים הא כשאין לו מה לשתות אפי' חפירה מותרת בטריח ובמלאכת אומן ובלבד לצורך המועד כלומר בור שהוא צריך לשתיה שלו הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור שהרי בכל המלאכות הצריכות כגון קצירה וטחינה בכולן אמרו ואם עשה והותיר מותר ובלבד שלא יערים כלומר לכוין ולהותיר לאחר המועד:

וקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד ואלו שמנו חכמים נמי מותרין (להסתפק) מיד אומן כדרכו והנאת הגוף הוא ודומיא דאוכל נפש:

עוד באוכל נפש התירו כעין הערמה, כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן ואעפ"י שאינו אוכל מהן במועד לפי שאדם מזמין כבשין בביתו ואוכל מהן על שלחנו ואין קבע לסיפוקן ומטילין שכר לצורך המועד ואע"פ שיש לו ישן אם רצה שותה מן החדש וכמדומה לי שהוא כמעשה אומן ואע"פ כן מותר וקוצצין אפי' דקל להדליק אפי' בפסולת שלו אלא דלייט עלה אביי משום שעיקר מלאכה זו שלא לצורך המועד.

קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:

ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. ובירושלמי הרצענין מכליבין. וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר. וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות וכעין ארקפיטא ואצטבא ואוריא כולן במעשה הדיוט הותרו.

ואי קשי' והרי בגמ' כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי' במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ' עובדי דשריא ר"י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:

ואגרות של רשות מעשה הדיוט הם כל אדם כותב כפי מה שיזדמן לו וצורך המועד הוא מפני ששמחה הוא לו ששלחו למי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם וכותב אדם חשבונותיו נמי מפני מלאכת הדיוט צריך המועד הותרו ויש מפרשים משום דבר האבד ואינו נראה וכן כבוס בגדי פשתן ושאר המותרי משום מלאכת הדיוט הן מותרין ואפי' ביד הכובסין מלאכה של הדיוט הוא ולצורך המועד מותרת:

בדבר האבד יפה כיוון הראב"ד שאמרו דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא ומה שהביא הרב ז"ל מהן. אבל יש לי לעיין עוד בהנחת ריוח אם הוא נקרא דבר האבד ובוודאי ממעשה דבריי' שאסר רבא בתרויהו לישני לצוד מהם אלא לדעת אכילה נראה שלא הותר במועד אלא הפסד דבר שברשותו אבל הנחת ריוח בדבר שלא בא לרשותו אסור שהרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלא ניצודין להם עכשיו בודאי לא ימתינו להם לאחר המועד ואעפי"כ אסרו ועוד נלמוד מאבל שאמרו החמרין והגמלין והספנין שלו הרי אלו לא יעשו ואעפ"י שמזדמן להם שוכר הספינה עכשיו ולאחר שבעה לא יזדמן וזה העברת שכר גדול ממנו ואסור ושכירת בהמות וכלים שלו הן עצמן הפסד שכר הוא ואפילו ימצא להשכירן למחר מ"מ שכירות היום אבד הימנו ואעפ"כ אסור. אב ומועד אסורן שוין הם במלאכה הנעשה על ידי אחרים כדמפורש בגמרא.

עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי"ל כת"ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש' הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז"ל. ונ"ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו' אלא לצורך המועד אבל אם הי' צריך לעבדי' ובהמ' ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי' שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו' לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ"א במקצת עניינים הללו ומה שנ"ל כתבתי:

ולענין צנעא לא מצאתי בכל דבר האבד ממש שהוא צריך צנעא אלא בחושש להפסד במכניס פירותיו מפני הגנבים ובמביא כלים מבית האומן שאינו מאמינו ואין הצנעה מעכבת עליו אלא מצנע כמה שהוא יכול להצניעו ואינו מניח מלאכתו בשביל כך מעובדא דכשורי דרב יוסף הא בדבר האבד גמור עושה לכתחלה כדרכו בלא שנוי וצנעה שהרי מכה בפטיש ומשמיע קולו לרבים ודאי שלא ישנה.

וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי' דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא"צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.

ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.

וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד' דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א"ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א"ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני' בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא"ר בא בשלקטן מערב הרגל.

עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל' יום של אבל אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' יום של אבל אעפ"י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע"פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש' שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:

עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד. ודאי דאיסורי מלאכות במועד מן התורה הן, כדאמרי' בריש מי שהפך לא מיבעיא בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כו' ועוד אמרי' בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה ה"נ חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אילימא ביום טוב אסיפה ביום טוב מי שרו אלא בחולו של מועד וחוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה מכלל דתרוייהו ס"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה דמש"ה לא מיתוקם להו חג האסיף בחג שאתה אוסף בו ואלו מדרבנן דבר ברור הוא שאסור בעשיית מלאכות השנויו' במשנתנו וש"מ חולו של מועד באיסור של תורה הוא.

וה"נ מוכח בפ"ק דע"ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי' בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.

והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו הי' לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי' עושין מלאכ' בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.

וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א"ר בא שאלו מצא להושיב ב"ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:


דף ח עמוד אעריכה


מתניתין: לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר אדם על מתו. אמר רב יהודה כד הוה ספדינ' במערב' ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא. ומאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב. מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל. בא ספדן על פתח הבית ונטלתן אשתו ונתנם לו. ונמנע אותו אדם ולא עלה. באותו שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא עבדי בחנם לרב שרי ולשמואל אסור וקי"ל כרב.

וכתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית רגל הוא האידנא שרי. וקשה לי א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה. אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום. אי משום שכל דבר שבמנין. אף על פי שבטלה דבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו. אי משום דלאו דווקא משום עליית רגל. אלא נמי משום שביתת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל. ואתי לאיבטולי ממצוה הילכך גזירה לכל זמן ובכל מקום היתה.

ירושלמי (א,ה). איזהו עירור מזכירתו בין המתים. אי זהו הכבוד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. הדא דתניא בישן אבל בחדש מותר. איזהו ישן ואיזהו חדש תוך ל' יום חדש. ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לוית' כמה דתימר העתידי' עורר לויתן.

וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל והילכך הלכתא כותי'. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב הזה ז"ל. שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמורים. ואם ינהוג הרב כשיטתו הזו בכל מקום. כמה וכמה שיפסוק בהם. שלא כפסק הגאונים. ולא כדרכי הכללים המסורים לנו אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא. והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו. וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל.

אבל כמדומה בעיני. שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר. לפי שאין אדם מתיאש מהספדו. ואם בא ליכנס מעות לרגל. או לענין אחר. שכר הספדם הוא מקנת מהן. ועוד כל שלשים בכלל הספד של שעת מיתה הוא. ובאותו שכר הוא נספד. ומי שמת לו מת. ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל. ואם כינס מעות ואירע בו דבר. יכנס אחרים ויעלה למצותו. משא"כ במת ישן שנתיאשו מהספדו. והאשה שדעתה קלה. הספידתו והוציאה בה ממון שלא מדעת. ואעפ"י שאמרו שבעה להספד. כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים כדאמרינן. אל תספדוני יותר משלשים הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר.

תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעררותו. הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל. למה (לא) יספידנו לאחר עשרה ימים אלא כל שלשים יום למיתתו. אינו בכלל גזירה. וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא בירוש' שיש להם המעשה הזה של רב. דגרסינן עלה. תני לא ישא אדם אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר, משום שהיה והוא המעשה הזה. שנטלה ממון גדול שכינס לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד בן שהיה לה מבעל אחר. ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה לגרושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתינו. נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחת היה:

תנו רבנן המלק' עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן. אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא על הכל נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע. ושאר דברים האסורין באבל.

[באבל פי"ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות. ליקוט עצמות אינן אלא יום אחד לפיכך מלקטין אותן עם חשיכה רבי שמעון בן אלעזר אומר היה עומד ומלקטן כל היום מותרין ביום שלאחריו. אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמן. ואין עולין עליהן בחצר עיר אבל מברין עליהן בתוך ביתו:


דף ח עמוד בעריכה


אין חופרין כוכין וקברות במועד. אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד. וארון עם המת בחצר ר' יהודה אוסר אלא א"כ יש עמו נסרים. מאי כוכין ומאי קברות. אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין. אבל מחנכין את הכוכין. כיצד מחנכין. אמר רב יהוד' שאם היה ארוך מקצרו. במתנית' תנא מאריך בו ומרחיב בו ועושין נברכת במועד. מאי נברכת אמר רב יהודה בקיע והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואי תימא רב כהנא גוהה ובר גוהה. וארון עם המת בחצר. תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו. ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מערב י"ט. רשב"ג אומר אף מביא ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. ע"כ בגמרא. והראשונים שאלו. האיך שנינו אין חופרין כוכין וקברות במועד. והלא אפילו ביו"ט, שני אמרינן יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחש"מ. ורש"י ז"ל מפרש דהתם בכגון טלטול ושאר מלאכות שאין בהן טורח לכבסו ולגוז בשערו. כדאמרינן למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. אבל חפירה דאית בה טירחא נא. ואחרים אמרו חולו של מועד דאורייתא. כדאיתא בפרק מי שהפך. וכן בפרק בתרא דחגיגה והחמירו במלאכה של טורח אעפ"י שצרכי המת הוא. והקלו יותר ביו"ט שני של עצרת ויו"ט האחרון שבפסח ושבחג שהוא מדבריהם, ועשאוהו כחול גמור לגבי מת.

ובהלכות רבינו ז"ל מפורש: אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר. והקשו עליו. ובי היכן מצינו שהותרה מלאכה שלא לצורך המועד. שהוצרך לשנות בכאן אין חופרין. וזו קושיא משובשת. דודאי כיון שהתירו בה סוף מלאכה. דקתני אבל מחנכין. מאריך ומרחיב. על כרחינו צריך הוא לשנות שלא יתחיל בה.

אבל הקושיא והתימא למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל. ולפי פירושו מסתברא לקבור בהן במועד קאמר. ואפילו הכי אין חופרין בתחלה. שהכוכין יש בהן טורח אומנות שהן בחלל הסלע והקברות בבנין. וטירחא זו אסורה במועד. מאי טעמא משום דאיפשר לה בנברכת. והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. ובירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע. וכל שהוא תושב נקרא בקיע. פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה. לגר ולתושב. והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה. שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר. ואח"כ מלקטין את העצמות. ומעלין אותם לארץ ישראל או אצל קברות אבותיו. וזהו שמת במועד נותנין אותו באותן המהמורות עד לאחר המועד שחופרים לו כוך. או בונין לו קבר לפי כבודו. אלו דברי הרב ז"ל.

גם זה הפירוש אינו נכון ומחוור, לפי שמהמורות הללו הנזכרי' בירושלמי חפירה גדולה הן. כענין שנאמר יפילם במהמורות בל יקומו ואם הן הותרו אף הכוכין מותרין ועוד בראשונ' שנוהגין בהן לא היו עושין כוכין. שהכוכין לפי מדתו ש"א הן ליקבר בהן אדם שלם. כמו ששנינו בהלכות כוכין והנוהנין במהמורות לא היו נוהגין בכוכין אלא במהמורות הללו בהן קוברין עד שיתעכל הבשר. ונותנים אותן בארונות. כמו שהוזכר בירושלמי. ואם כשמת במועד קוברין אותם לפי שעה במהמורות על מנת לפנותן לאחר המועד הרי זה גנאי גדול למתים ואסור לעשות כן. והתם לגבי הרוגי ב"ד מקשינן למה לי נתעכל הבשר ומתרצינן משום דלא איפשר. אבל יצטרך הרב ז"ל לומר שהמתים במועד יקברו במהמורות הללו עד שיתעכל הבשר ויתנו אותם בארונית או שיקברו אותם בתוך הנברכת בארון, ולאחר המועד יפנו אותם לקבר מכובד שלו. ואם נשאל למה הותר הארון עם המת בחצר יותר מן הקבר והכוך יאמר הרב שהוא טירח' גדולה הימנה. ויתיר הרב ז"ל קברותשלנו בחפירה שאינה אומנות גדולה.

וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חלוק בין מלאכה של טורח. למלאכה שאין בה טורח גדול. כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפי' בפרות במספיק לרבים ולא שנינו חלוק זה אלא בדבר האבד בלבד. וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר. ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור. שלא מצינו בקבורת המתים ענין בדבר האבד. ועוד שכל חפירה טורח גדול הוא. ונאסרה באמת המים. ובאוגיאות של גפנים ובחפירות בורות יחיד ולמה יתיר הרב ז"ל הנברכת הזו. ויאסור הכוך והקבר.

אבל הדרך הנכון במשנה זו מה שאמור בהלכות. דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מרחיב ומארך בהן אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן רבים שתו ורבים ישתו. וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד דאסור לעשותן בתחלה. אבל מתקנין אותן. כדתניא (מ"ק ד"ה ע"א) אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים. אבל חוטטין אותן ומוקמי' לה בגמרא בשלא לצורך המועד אבל כדי שיהו מצוין להם לאחר המועד לכשיצטרכו להם וכן בכוכין וקברות צריך למיתני אין חופרין ומותר לחנכו וכ"ש הוא שמא יצטרכו להן במועד. חנוך היינו דומיא דחטיטה בבורות. ובו בלשון היא שנויה בתוספתא אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד. אבל מחנכין ומתקנין אותן. והיינו בשאין הרבים צריכין להם במועד כדמוקמינן בגמרא.

ואם תשאל אלא הא דת"ר [שם ד"ח ע"ב] עושין כל צרכי המת במועד גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט רשב"ג אומר אף מביא נסרים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו. למה לא שנו חפירת הקבר והכוך למת דצרכי המת הן. זו אינה שאלה שלענין הדין לא הוצרך לשנותן. שהדבר פשוט הוא לכל דקבר ודאי עושין לו. וכי יהא מושלך לכלבים ויעבור עליו בלאו להלין אותו. אבל גזוזת שער וכביסת כסות שנו כאן לפי שהן צרכי כבוד לו. וא"ת כיון ששנו כל צרכי המת (לכלול) בהדייהו קברו'. אף בלשון הזה אין קברות בכלל. אינו נקרא צרכי המת אלא צרכי כבודו. כענין ששנו בשבת עושין כל צרכי המת. סכין ומדיחין אותו כו'. ואלו כולן אינן מעכבין בקבורה ואעפ"י כן התירו. אבל קבורה עצמה אינה בכלל צרכי המת. ולא בא לשנותה כאן וכששנו עושין לו ארון. מילתא באנפי נפשה קתני לה. ופלוגתא דרשב"ג ורבנן אתינן למתני. והיא נמי רבותא היא לפי שהארון עצמו אינו מעכב בקבורה אבל חפירת כוך וקבר שלו לא הוצרך לומר דודאי קוברין אותו. וזו שהצריכו לעשות הארון בצינעא עם המת בחצר. שלא יאמרו להניח מעות הוא עושה אותו דסתם ארון לאו למת קאי. אבל בקברות וכוכין לא בעינן עם המת בקברות דכיון דלמת הוא אין תולין אותן במניחין לאחר המועד. וליכא למיחש לחשדא.

ובירושלמי (א,ו). וארון עם המת בחצר. הדא דתימא במת שאינו מפורסם. אבל במת שהוא מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חבריהון דרבנין עבדין ליה ארונא בשוקא. הכל מודים שלא יקוץ ארזים. ודכותה שלא יחצוב אבנים. היו חצובות בפלוגתא דר' יהודה ורבנין. וכיון שהתירו להביא עצים ולנסרן ולעשות ארון למת. אין לך מלאכת אומן וטורח יותר מזה ואין בנין בית הקברות חמור. יותר ממלאכות הללו בשום ענין וא"ת כיון שעשינו צורך המת בקבורה כצורך המועד. למה אמרו שלא יקוץ ארזים והתניא (מ"ק די"ב ע"ב) קוצצים ארזים במועד לצורך המועד. יש לומר שלא אסרו אלא מפני חשד. דכיון שהן מלאכות הרחוקות מעשיית הארון עצמו אינו ניכר שהוא עושה למת. ולאו אורח ארעא לקוץ ארזים לאחר מיתת המת ולנסרן ולעשות מהן ארון למת.

תדע דקאמר ת"ק ועושים לו ארון מנסרים המנוסרין מעיו"ט. וא"ל רשב"ג אף מביא עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו, החמיר בנסירה זו לעשותה בצינעא בתוך הבית שלא במקום רואין, ולא עם המת בחצר שלא יבוא הדבר לידי חשד, ודכותה לחצוב אבנים אסור מפני מראית העין, דמי איכא דוכתא רמי מיתא וחצבי אבנים, וחולקין אותן אחת לשלש, ואחת לארבע, ומסתתין אותן ואח"כ בונין לו קבר, כדרך שנוהגין בחול עם המתים בקבורה התירו, לרבות מלאכות יותר מדרך קבורתן בחול אסור.

וסמך [ו]ראיה מצאתי לדברי בירושלמי, בית עלמא דבר מקטיא איתפתחת במועדא, רב הונא סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים, א"ל ר' מונא לא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן וחוטטין אותן גרפין לון. כדתנינן תמן [מקואות פ"ד] החוטט בצינור כדי לקבל צרורות, פי' בית הקברות של אותו אדם ששמו בר מקטיא, נפחת שנפחתה מערה שלו שהכוכין בה והיה רב הונא סבור להתיר לתקנה לפי שהוא צרכי הרבים, אעפ"י שאינה צורך המועד, ואע"ג דאין חופרין כוכין וקברות שלא לצורך המועד, התם תחלת מלאכה היא, אבל מערה זו שנפחתה תיקון מקולקלת היא והיה רב הונא סבור להתיר לו בכל ענין, כדתנן ומתקנין את קלקולי המים כו', וא"ל רב מונא לר"ה דלא תני שמואל בצרכי הרבים שאינן לצורכי המועד, אלא להיות שפין סדקיהן ולחטוט ולגרוף אותן אבל חפירה לא, ומלאכת מערה זו מלאכה גמורה של אומן וטורח היא שהי' צריך בנין בכותל המערה ואסור, וזה מפורש כמו שכתבנו דבית הקברות אפילו של בני משפחה מצרכי הרבים היא, וכ"ש בה"ק של כרכין, דשל כל העולם כולו הן, והלכך שלא לצורך המועד תחלת מלאכה אסורה בהן ותיקון מותר דהיינו חינוך ונתבררו דבריו בירור נכון כדעת רבינו הגאון וכן כתב רב חננאל, וכ"כ הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל, וכן לשון המשנה מוכיח, דהוה ליה למתני אין חופרין כוך וקבר למת במועד, כדתניא החופר כוך למת פטור מק"ש, ואתמר האורג בגד למת:

ולענין נברכת ששנינו במשנה זו ועושין נברכת במועד ראיתי לראשונים. שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור (ב"ב די"ט ע"א) וגוהה ובר גוהה הוא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה שמכניסין מים בגדולה ומכבסין בקטנה, והוא מה שאמור שם, לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן המונדיאן ארבע אמות, ופירש בקיע של אבן של כובסין, וכן כתב רב חננאל, וכן זאת הברייתא שהביאו כאן בגמרא. [שם] בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע, ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכ"ש אלו שאמרו מכבסין במועד.

ואין דבריהם מחוורין אצלי שזו המלאכה אינה לצורך המועד שנתיר לעשות מקום המחמצן והמנדיאן ואפשר לכבס בלא שתי הברכות הללו, ולא התירו מלאכה ובנין קבוע כדי שיעשה בהן מלאכה שצריכה קצת למועד וכ"ש במקום שאפשר, ועוד שלא קראוה במשנתנו וכאן תמהו בגמרא ושאלו מה נברכת, ושם לא שאלו ולא פירשו דנברכת הכובסין דבר פשוט ומפורש הוא, ועוד ענין המשנה מלמד שהוא צרכי קבורה של מתים, דקתני לה בהתר חנוך הכוכין ועשיית ארון עם המת.

ברם נראין דברי רבינו ר' אברהם ז"ל בר דוד, שפירש שהיא חפירה של קבר, אלא שהוא ז"ל מפני שראה בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, אמר שהוא קבר שעושים (לגר תושב) עד שיעלו אותו לקבר אבותיו, ולי נראה שאינו אלא תוספת במוסיפין על הקבר כשהוא קטן בבנין, דמתניתין רישא קתני איסורי' בתרוייהו בהתחלת מלאכה, אין חופרין כוכין וקברות, וסיפא קתני התירא בתיקון מלאכה אבל מחנכין את הכוכין, ואמאי לא קתני התירא בקברות בחנוך היכי אפשר דלא יהא בהון תיקון כעין חינוך להוסיף בהן חוליא אחת בחפירה או דימוס אחד בבנין, אלא במקום חינוך הקברות קתני מתניתין הנברכת הזאת, שכן דרך הקברות, חופרין חפירה גדולה עמוקה ורחבה בקרקע ובונין לו כותלי בנין. כדתנינן בכל מקום חפירה בקברות עשו לו ארון חפרו לו את הקבר, ותניא החופר קבר למת וכאן אמרו אין חופרין כוכין וקברות, אבל מה שאמרו קברות בבנין בלומר שעושין לו כותלי בנין פעמים שמגביהין הכותלים מעל הארץ הרבה, והוא נפש הקבר האמור בכל מקום, וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו, מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר, כפי מדתו של אדם, ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת, ונותנין המת בתוך הנקע, ובר גוהה הוא נקע אחר קטן ממנו, כעין חריץ ובו חריץ, ואפשר שהיו עושין אותו מן הצד לנסרים של גולל ודופק, וכיוצא בזה, והתירו במשנתנו הנקע הזה כעין חינוך, ואעפ"י שהוא מעשה ובנין בפני עצמו ומה שאמרו בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע, כל שהוא מוסף על דבר ומיטלטל הימנו נקרא להם תושב, וכן אמרו בירושלמי בפרק במה אשה לגבי פאה נכרית, אמר ר' אבהו כל שהוא תושב בשער נקרא פאה, ושנו בתוספת שביעית אבנים תושבות שמחרישה מזעזעתן.

נמצא פירוש המשנה הזו נכון ומחוור. אין חופרין כוכין וקברות במועד. כדרך העושין בתי קברות שחופרין בהן כוכין וקברות הרבה לצורך מתים שימותו. ואעפ"י שהוא צורך הרבים ושמא יצטרכו להם במועד אסור. אבל מחנכין את הכוכין לקצרו ולהאריך ולהרחיב בו. ועושין נברכת בקברות במועד. והוא הדין לחינוך קברות להאריך ולהרחיב אלא מלתא באנפי נפשה קתני נברכת ורבותא היא טפי. ועושין אפילו ארון למי שכבר מת והוא עמו בחצר. ואעפ"י שאינו מעכב בקבורה. כיון שכבר מת עושין כל צרכיו. ר' יהודה אוסר אא"כ יש עמו נסרים. מפני הטעם שפירשנו למעלה. וליתא לדר"י דיחידאה הוא וסתם מתניתין כרשב"ג בברייתא. וקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם: