רש"י על הש"ס/כריתות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ה' אשמות תלויין [כו'] חוששין לפשיעה - אם לא הצריכוה לומר על האחרונה אני מביאה תהא סוברת שנפטרה בקרבן זה ולא יהו השאר עליה חובה ותפשע ולא תביאם וכי מצרכת לה לומר על האחרונה אני מביאה ידעה דהשאר עליה חובה אבל על הספק שאין השאר עליה חובה לא מזקקינן לה לומר על האחרונה אני מביאה:

ורבי עקיבא לא חייש לפשיעה - ואני שמעתי חוששין לפשיעה שמא תפשע ולא תביא אפילו. קרבן אחד ותאכל זבחים בטומאת הגוף וקשיא לי בגוה טובא חדא אפשר היא מתיא קרבנה ומשום דלא מצרכת לה לומר על האחרונה ליחוש שמא תחזור בה ועוד אי חיישת להכי כל שכן דעל הספק היא מקילה ואמאי לא מצרכת לה לומר על האחרונה ליחוש שמא תחזור בה ולא תביאנו ואכלה בקדשים בספק טומאת הגוף:

פרק שני - ארבעה מחוסרי כפרה


מתני' ארבעה מחוסרי כפרה - מביאין חטאת ולא על חטא אלא לאכול בקדשים:

עד שיזרוק עליו הדם - דבעי איתויי קרבן כדמפרש לקמיה:

ונזיר ליינו ולתגלחתו ולטומאתו - ונזיר מחוסר כפרה שכל זמן שלא כיפר אסור ביין ובתגלחת ולטמא למתים:

גמ' דמני להו בתרין - דחשיב זב וזבה בתרין מהנך מחוסרי כפרה:

מבשרו - מכח אברו ומתוקף יצרו. זבה מטמאה באונס כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לו:) וכי יזוב זוב דמה (ויקרא טו) הרי אונס אמור:

ומטמא בראיות - אם ראה ג' ביום אחד:

כבימים - אם ראה ג' ימים רצופין כדמפרש בב"ק בפרק ב' (דף כד.) זבה לא מטמאה אלא בימים:

הרי כאן שנים - דצרוע משמע בין זכר בין נקבה מטמאין בנגעים:

ה"ג א"כ מה ת"ל איש לענין של מטה - דלטהרת טומאת נגעים א"א שהרי נאמר והצרוע:

איש דכתיב במקרא העליון לענין מקרא התחתון - שפריעה ופרימה כתובה באחרונה לומר לך איש פורע ופורם:

עיקר טומאתן חלוקה - זה בראיות ובימים וזו בימים ולא בראיות:

כגריס - דזהו שיעור נגע כחצי פול:

סוף סוף נזיר מ"ט - לא תני הא לאישתרויי הוא: ומשני ההוא לאו לאשתרויי בקדשים אלא ביין דחולין הוא וכי קחשיב כפרה דמעכבא שום אכילה דקדשים:

גר מעוכב לאכול בקדשים - דאפילו לרבנן סבירא להו כר"א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי והא דלא תני ליה משום דלא מיקרי מחוסר כפרה:

הביא פרידה אחת - גוזל אחד שחרית:

אוכל בקדשים לערב - ובלבד שיביא השניה כדאמרינן לקמן להביא פרידה אחת א"א:

כאן שתיהן עולות - כדאמרן לקמן בגמ' (דף מדור המדבר: הביא חובתו מן הבהמה. עולה אחת יצא: עולה ושלמים לאו דוקא אלא משום דבעי למיתני מנחה ושלמים לא יצא: מה אתם עולה ושלמים. דכתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל וגומר:

לא תיסגי בגוה - עד דמייתי שלמים:

שכולו לה' - שאין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים אבל עולת העוף ליכא מידי:


לכם הקשתיו - במקצת ולא כל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרא דכולה כליל:

מילה וטבילה והרצאת דמים - מפרש לקמן:

והקריבו - גבי עולת העוף דנדבה בויקרא:

והקריב - משמע קרבן שלם:

כל העם היוצאים - בשעת יציאתן מלו. בדמיך. דם פסח ודם מילה: הרצאת דמים זריקת דמים על המזבח:

וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם - אע"ג דליכא מקדש: צריך שיפריש רובע דינר לקינו דלכשיבנה בית המקדש יביא קן דאמרי לעיל דצריך קרבן וקרבן בפחות מרובע לא אפשר להפריש דאין מצוי קן בפחות מרובע כדאמרינן במתני' ועמדו קינין ברבעתים אבל פחות לא אפשר:

מפני התקלה - שלא יהנה ממנו:

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כגון נעמן:

עושה מלאכה בשבת לעצמו - בדבר האבד כישראל בחולו של מועד:

כישראל בי"ט - אוכל נפש:

מתני' שבועת העדות - קרבן עולה ויורד:

שבועת הפקדון - אשם: גמ' מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתיב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה:

ונסלח לו מחטאתו אשר חטא - להכי הדר כתיב תו ב' זימני חטא בר מב' זימני קמאי לעשות מזיד כשוגג:

ויאמר ה' פתאום - בע"כ יצאו שלשתן ע"פ הדיבור:

ופתאים עברו ונענשו - היינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד:

ה"א - אע"ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד פתאום דנזיר ודאי מדמייתי קרבן עלה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב קרבנות על השגגה הן באין להכי כתיב פתע דהוי שוגג לגלות עליה דפתאום:

בכולן - בכל המביאין עולה ויורד שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהו שבועת העדות:

לעשות מזיד כשוגג והא עיקר קרא במזיד כתיב - דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו ותו למה לי ונסלח לו מחטאתו לרבות מזיד:

אלא אימא לעשות שוגג כמזיד - דמהו דתימא דוקא אמזיד מביא ולא אשוגג קא משמע לן ונסלח לו מחטאתו אשר חטא דלהכי כתיב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה ותרי לעשות שוגג כמזיד:

בהעלם אחת - כלומר קודם שילקה ויביא קרבן על זו חזר ובעל זו:

לאו אמרת גבי עריות - בפ"ק (לעיל ב:) ואל אשה לחלק על כל אשה ואשה כו':


נזירות טהרה משביעי חיילא - הלכך כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה דהא אתחלא נזירות דטהרה ולענין קרבן לא מחייב אלא אחד דלא יצא אדם זה לשעה ראויה לקרבן:

וקידש את ראשו - שנזירות טהרה חלה עליו. יום תגלחתו כו':

מתני' המקנא לאשתו כו' - מביא מנחת שעורים אחד על כולן כשהוא משקה:

שנתנגע נגעים הרבה - כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שניה וכן שלישית:

הביא צפרין - אותן שתי צפרין חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח ולאו קרבן נינהו:

לא עלו לו - קס"ד דהאי לא עלו לו משמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע עד שיביא חטאת אבל הביא צפרין וחטאתו ונתנגע אין צריך להביא לכשיטהר על נגע ראשון:

גמ' והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד - על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי צפרים אכל נגע:

ולאקבועיה בעניות כו' - וה"ק ולא עלו הצפרין ליקבע בעניות ובעשירות דאם היה עני בשעת הבאת צפרין והעשיר צריך להביא קרבן עשיר ואם היה עשיר והעני מביא עני בדלות עד שיביא חטאתו דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות:

אשר לא תשיג ידו בשעת טהרתו - יביא בעניות אע"פ שהעשיר:

ר"ש סבר - האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין (דף טז.):

דבר המכשירו - אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים:

צפרין - גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הצפור מזין עליו:

מתני' האשה שילדה ולדות - וקא מפרש כיצד כגון שהפילה לתוך פ' של נקבה וכו' כגון שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה והפילה נקבה לאחר מ' של יצירת הולד דהיינו נ"ד ללידה ראשונה וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו ולהכי נקט נקבה דבזכרים ליכא למימר הכי דאי הפילה בתוך מ' דזכר מיא בעלמא הוא האי שני דאין הולד נוצר עד יום מ':

והמפלת תאומים - אפילו זכרים כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני מביאה קרבן אחד על האחרון ופטורה: ר' יהודה פליג בין אולדות בין אתאומין ואמר מביאה קרבן אחד על הראשון על הולד הראשון ולא על השני מפני שנולד בתוך מלאת של ראשון ומביאה על השלישי משום דהוא לא נולד תוך מלאת דלא חשבינן מלאת לשני דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון ושלישי הוי תחילת לידה ואינה מביאה קרבן על הרביעי הואיל ונולד תוך (מ') מלאת של שלישי אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאה דראשון (ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי) דהוי טפי מפ' לראשון וגבי תאומים נמי דקפליג ר' יהודה כגון שנולד שלישי לאחר מלאת דראשון ועל מלאת דשני לא איכפת לו דכמאן דליתיה דמי: גמ' כל היכא דכתיב תורת משמע רבים:

יכול על הלידה ועל הזיבה - קרבן אחד כגון שראתה ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמישי הרי זו יולדת בזוב כדאמרי' בנדה (דף לו:) דבעי שתפסוק מן הזוב סמוך ללידה ואם לא פסקה ודאי דם מחמת הולד ואינה יולדת בזוב:

אלא מעתה - מהיכא תיסק דעתיה דעל הלידה ועל הזיבה קרבן אחד דאיצטריך קרא למעוטי הא ודאי אכלה חלב וילדה מי סלקא אדעתין דמביאה קרבן אחד על הלידה ועל החלב וגבי זיבה נמי מה ענינה אצל לידה:

זאת - משמע על לידה אחת מביאה [קרבן אחד על ולדות הרבה] הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת:

לדברי ר' יהודה - מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד. מעליא הוא לקרבן:

לדברי חכמים - דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא:

פשיטא דהכי איתא - דאי לאו הכי מאי טעמייהו:

מפלת תאומים איצטריכא ליה - משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג רבי יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא:


בטומאה מה לי א"ר יהודה - מי אית ליה מלאת לשני לענין ימי טוהר:

לא קאמר ר"י אלא לענין קרבן - הוא דלית ליה מלאת לשני הואיל ובתוך זמן קרבן ראשון נולד:

אבל לענין טומאה וטהרה - מונה לעצמו לבד אותן של ראשון ונקראין ימי הטומאה על שמו ומסולקין ממלאת של ראשון:

ומיפסקא טומאה דשני - את ימי טוהר של ראשון וממלא ימי טוהר דראשון דהא מלאת דראשון א"א דלא מלינן ליה לר' יהודה דהוא עיקר והדר מני שמונים ימים ימי טוהר לשני:

או דלמא חומרא אית ליה - לאפושי לקרבנות ויהיב ימי טומאה וימי טהרה לשני משעת לידתה ואילך ומעוכבת לאכול בקדשים עד מלאת ימי טומאה וטהרה אבל קולא לית ליה להיות ימי הטומאה נקראין על שמו דשני להיות גומרין השלמה לראשון תחתיהן דלהאי מילתא נמי כמאן דליתיה דמי וימי טוהר דראשון לא ממלינן ותימלי לשני ימי טוהר אחריני תחתיהן דהא מילתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא לית ליה והא ליכא למימר דליהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת דהא נמי קולא היא דהא אם כן מכשרת לאכול טבולת יום בקדשים ועל כרחיך בעית למיתב ימי טוהר לשני הלכך אי יהבת לראשון השלמת ימי טוהר קולא היא:

שוחטין - את הפסח וזורקים עליה ביום ארבעים לזכר קס"ד ביום מ' דימי טוהר דזכר:

והוינן בה עד כאן טמאה היא - דמחוסרת כפרה: אמר רב חסדא הא מני ר' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי. ומוקים הא מתניתא ביולדת תאומים היום אחד ושני למחר דמ' דשני הוי מ"א לראשון והיום ראויה להביא קרבנה על הראשון ואשמועינן דשוחטין עליה ואפי' מחוסרת כפרה ולאחר שחיטת פסחה תביא כפרתה ותאכל לערב פסחה אלמא ולד שני כמאן דליתיה להיות מעכב עליה שתהא מונה לו וימשכו ימי טוהר שלה עד למחר:

ואי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כמאן דאיתיה דמי - לגרום ימי טומאה שלו השלמה לימי טוהר של ראשון היכי שחטינן לאורתא נמי לא מציא אכלה שהולד השני גרם להאריך ימי טוהר של ראשון יום אחד שהרי שמיני לראשון הוא שביעי לשני ומימי טומאתו הוא והפסיק מניינו של ראשון וצריכה להשלימו ועד יום מ' ושנים לראשון אינה ראויה להביא כפרתה אלא לאו ש"מ כמאן דליתא דמי ועולין ימי טומאה וטהרה שלו למנין ימי טוהר של ראשון:

לעולם אימא לך כו' - וההיא ברייתא לאו בולד שני מיתוקמא אלא בכל ולדות דעלמא ודקשיא לך הא לאורתא נמי מחוסרת כפורים היא בפסח הבא בטומאה עסקינן דנטמא רוב הקהל ואישתראי טומאה לגביה:

לא יאכלו ממנו כו' - דכי אישתראי טומאה בצבור לגבי טומאת מת אישתראי דכתיב (במדבר ט) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועלה דרשינן פסחים (דף סו:) איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה:

לא יאכלו בדלא טבלו - דלא פסקו מזיבה או פסקו ולא ספרו ז' ולא טבלו אבל יולדת ביום ארבעים היא טבלה בשמיני ללידתה:

א"ה - אמאי נקט יום מ' לזכר או שמונים לנקבה משמיני ללידתה נמי חזיא:

ביום מ' נמי לא חזיא - אפי' לאורתא דהא מיחסרא כפרה וקס"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי ואינו אוכל בפסח הבא בטומאה: הא דרבא בשחיטת קדשים בתחילת פ"ב (דף יז:):

אמר רב אשי - רבא לא מתרץ לה ביום מ' דימי טוהר כלל אלא הכי מוקים לה ביולדת ביום מ' להריונה וילדה זכר שוחטין עליה בו ביום ור' ישמעאל היא דאמר בפרק המפלת חתיכה (נדה ל.) בריית נקבה לפ"א:

יבשתא - בלא דם:

הקבר - רחם:

יכול בין רצופין - כגון שלא הפילה בינתיים:

בין מפוזרין - כגון אם הפילה לסוף נ"ד יכול יפסיקו לה טומאת הנפל וישלימו לה ששים יום של טהרה ללידה הראשונה לבד מימי טומאת הנפל המפסיקין בינתיים:

תלמוד לומר יום מה יום כולו רצוף - אם טמא טמא ואם טהור טהור אף ששים יום כולם רצופים לטהרה:

מי אית להו מפוזרין - הא מוולד שני מניא ולא משלמו ימי טוהר דראשון אלא אחר אחרון הולכין הלכך לא משכחת להו מפוזרין לעולם:

אלא לאו ר' יהודה היא - דאית ליה ימי טוהר דראשון דלדידיה ראשון עיקר לענין קרבן ואשמועי' הכא דלענין טומאה וטהרה לית ליה ימי טוהר לראשון דא"כ לא משכחת לה טהורין רצופין אלא משני מניא וש"מ חומרא בעלמא אית ליה במתני' לאפושי קרבנות ולענין קרבן לחודיה הוא דמני לראשון אבל לגבי טומאה להשלים ימי טוהר לראשון למנותן מפוזרין לית ליה דקולא היא דהדר בעיא למיתב ימי טוהר לשני:

לעולם רבנן היא - וה"ד מפוזרין ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה שימי טוהר של זכר כלין קודם לשמונים דנקבה ראשונה ובכה"ג דימי טוהר של שני כלין קודם לימי טוהר דראשון לית להו לרבנן דמוולד שני לימנו ובעיא לאשלומי ימי טוהר דראשון ואתא קרא לאשמועינן דלא משלימין לבתר פ' דלידה ראשונה שבעה כנגד ז' ימי טומאה דזכר שהפסיקו בינתיים אלא משני מונה:

סוף סוף - לא משכחת הכי דשלמין שמונים דנקבה קמייתא ועד כאן מ' דזכר לא שלמין דלא משכחת לידת זכר עד נ"ד דנקבה י"ד דטומאה דנקבה ומ' דיצירת הזכר וכיון (דרבינן לוולד שני משום דלא) משכחת מפוזרין:

ביולדת תאומין - שנתעברו:

לעשרים לימי טהרה - עשרים לאו דוקא דהוא הדין לבציר מהכי או טפי מהכי:


מפוזרין - כלומר שפסקו לה שבעה ימי טומאה דזכר לימי טוהר דנקבה וליתיב לה שבעה אחריני לאחר שמונים ללידה הראשונה ת"ל יום:

ל' דזכר מפוזרין - כגון יולדת תאומים וילדה שני בתוך ל' דזכר ראשון יכול יתנו לה שבעה לבד מ' ללידה הראשונה כגון ז' ימי טומאה דשני דהשתא הוו ל' מפוזרין שהרי הפסיקו ימי טומאה בינתיים שלא עלו למנין:

מי אית להו מפוזרין - הא לולד שני מנו וכיון דבראשון זכר ליכא לאוקומי כדאוקמא ליה דימי טוהר דראשון משכין לבתר ימי טוהר דשני:

אלא לאו ר' יהודה היא - דמונה לראשון וקאמר דרצופין יהבינן לה אלמא משני הוא דמני:

וש"מ חומרא אית ליה קולא לית ליה - להאריך ימי טוהר דראשון שהשלימו לז' אחרים כנגד ז' ימי טומאה והדר מותיב ימי טוהר לשני דקולא יתירא היא:

ששת ימים כו' - כגון הפילה לאחר ס"ג דטוהר דנקבה שהן ע"ז ללידתה והיה לה למנות עוד ג' ימים והפילה ונטמאו יכול יתנו לה ג' אחרים כנגד ג' אלה דנטמאו דנהוו ו' מפוזרים דהכא לא כתיב יום אלא ימים דמשמע אפילו מפוזרין:

מי אית להו מפוזרין - הא לולד שני מנו וימי ולד שני זה מושכין ימים רבים אחר פ' של נקבה ראשונה ומפוזרין לא משכחת לה אלא לאו ר' יהודה היא כו':

מתני' שמיעת הקול - ושמעה קול אלה:

וטומאת מקדש - בשוגג ובטוי שפתים כולהו כתיבי בהדדי בפרשת ויקרא גבי קרבן עולה ויורד דהא קרא דאו נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' בטומאת מקדש וקדשיו משתעי כדמפרש בפרק קמא דשבועות (דף ז.):

גמ' עשירות כשבה או שעירה - דלות תורים ובני יונה. דלי דלות עשירית האיפה:

שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו - מפרש בויקרא שמביאים בדלות ובדלי דלות:

יש מהם מביאין כו' - מפרש לקמן:

יולדת בעשירות - כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת:

ובדלות - שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש:

עשירית האיפה תחת שני פרידין - דהיינו אחת תחת שתים:

הרי עלי בסלע - בקרבן הנקח בסלע: (מדבכל התורה כולה קרי לכבש : מדכתב רחמנא. גבי אשם מעילות בויקרא איל בכסף שקלים דהיינו שתי סלעים: ברבעתים. קן ברובע דינר דהיינו כדמייתי שתי פרידים בדלות ברובע דינר תחת כבש הנקח בסלע היינו חד מט"ז בסלע שהוא ד' דינרים ורובע דינר היינו י"ו רבעים: ברובע דינר יש מ"ח פרוטות כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יב.) שש מעה כסף דינר ומעה שתי פונדיון ופונדיון ב' איסרין ואיסר ב' מסמסות מסמס ב' קונטרק וקונטרק ב' פרוטות דהיינו ל"ב פרוטות למעה ולמעה וחצי שהוא רובע דינר הוו מ"ח פרוטות וכיון דאמרת דלי דלות דהיינו עשירית האיפה בעי מהוי חד מי"ו בדלות אשתכח דעשירית האיפה הוי ג' פרוטות דהיינו חד מי"ו של מ"ח:

תנא מיולדת יליף - דלות יליף מיולדת דמתיא פרידה הנקחת בשמינית של דינר תחת כבש הנקח בסלע דהיינו חד מל"ב בכבש והוא כ"ד פרוטות:

ועד כאן דלי דלות כמה הוי חד מט"ז בדלות - דנהי דילפת דדלות חד מל"ב מיולדת אבל דלי דלות דלא משכחת ביולדת בע"כ מכבש ואיל ילפת לה כדדרשינן לה לעיל דלא משכחת דלי דלות אלא בשמיעת הקול ובבטוי שפתים ובמטמא מקדש וקדשיו וע"כ דלי דלות מדלות דידהו מילף וכי היכי דדלות דידהו שתי פרידין תחת הכבש דהיינו חד מי"ו בדלות ונהי דאשכחת בדלות בעלמא כגון ביולדת שהיא פרידה אחת שמינית של דינר דהיינו כ"ד פרוטות וכי מייתי דלי דלות חד מי"ו הוי פרוטה ופלגא:

כולה מיולדת יליף - ואע"ג דאין בה דלי דלות יליף מהתם דכי היכי דאשכחן בה דלות אחד מל"ב דעשירות דלי דלות נמי הוה חד מל"ב דדלות ודלות דיולדת הכי הוו כ"ד פרוטות ודלי דלות פרוטה נכי רבעא דהיינו חד מל"ב: מתני' כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה:

שוין במכות ובקרבן - אם מזידין שניהן לוקין כדקיי"ל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשין ואם שוגגין שניהם מביאין קרבן דבתרווייהו כתיב כרת במזיד דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

ובשפחה כו' - שהאשה לוקה והאיש באשם כדמפרש בגמ':

כל העריות כולן עשה בהן מערה כגומר - במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו (דף נג:):


ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה דשכבת זרע כתיב בה שראויה להזריע: וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה - ובשפחה אמרו לעיל בפירקין (דף ט:) שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

ר' ישמעאל אומר שפחה - גמורה:

כל העריות מפורשות - שהן בנות חורין ושיור אין לנו וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין:

גמ' תהא בקריאה - שהן קורין עליה והפלא ה' את מכותך שכן קורין על הלוקין במס' מכות (דף כב:):

בבקורת תהיה - שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדין . אותה בבקור ובמחשבה:

מכות הראויות להשתלש - כגון י"ח או כ"א או כ"ד שהיו מכין אותו שתי ידות (מלפניו ואחת מאחריו) ומקרא ילפינן לה במס' מכות (דף כג.):

בזמן שהאשה לוקה - שגדולה היא ובת עונשין היא:

אימא הוא מיעטיה קרא - מהדר אמתני' דקתני לא השוה אשה לאיש לקרבן אימא הוא מיעטיה קרא ממלקות דכתיב תהיה אבל היא אימא תילקי ותייתי קרבן:

לישנא דשינוי הוא - שנשתנית מברייתה:

הריפות - דבר שנשתנה ע"י כתישה וכאן נמי ע"י אבר שמש דש:

ויתנו ידם להוציא - פסוק הוא בספר עזרא:

פדויה [ואינה פדויה] - והפדה לא נפדתה משמע פדויה ואינה פדויה:

לרבי ישמעאל מאורסת לעבד עברי מנא ליה - בשלמא לר"ע דמוקי לה בחציה בת חורין לא בעיא קרא דאיכא למימר מדחייב עלה רחמנא ודאי מאורסת היא מישראל דהא תפסו לה קדושין הילכך איכא למימר לעבד עברי נתקדשה שהרי רבו מוסרה לו בעל כרחו כדמפרש בקדושין (דף יד:) ולא לעבד כנעני שהרי אסורה לו אלא לרבי ישמעאל דאמר שפחה גמורה מאורסת לעבד עברי מנא ליה (דאמר לעבד עברי שהרי אסורה לו) דילמא לעבד כנעני דהא לדידיה שריא לגמרי טפי מעברי:

אם אינו ענין לדידה - דהא כתיב (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה:

מתני' כל העריות - אם האחד גדול או האיש או האשה האחד חייב והאחד פטור ובשפחה אינו כן ובגמרא מפרש לה:

שוגג בחטאת ומזיד - בהכרת. ובשפחה נהי דאם הוא מזיד והיא שוגגת דפטורין הואיל ואינה לוקה כדאמרינן לעיל בקורת תהיה והביא את אשמו ואי לא פטורין מיהו אם הוא שוגג והיא מזידה היא במלקות והוא באשם כדאמרי' בהאי פירקא דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה:

גמ' והכא חייב - בתמיה וכי קטן חייב בשפחה:

דהא איתקוש להדדי - דדאמרן לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם:

וכי ישן חייב - בתמיה:

מערה לא מיחייב - דשכבת זרע כתיב בה:

וכי מכוין מיחייב ואי לא לא מיחייב - דשכבת זרע בעינן ושאינו מתכוין כגון נפל מן הגג ונתקע אין ראוי להזריע:

ואי בשאר עריות קתני איפכא מיבעי ליה - עשו מערה בעריות


חייב כגומר שלא כדרכה חייב כבכדרכה דמשכבי אשה כתיב (ויקרא יט):

נמצא מתכוין ומערה בשפחה - שהערה בה בכוונה פטור דהעראה בשפחה פטור כשאינו מתכוין דעריות. העראה פלוגתא היא (בסנהדרין בארבע מיתות) (דף נה:) איכא למ"ד העראה זו נשיקה ואיכא למאן דאמר זו הכנסת עטרה:

פרק שלישי - אמרו לו


מתני' אמרו לו - מפרש בגמרא:

אם הביאוהו כו' - כגון אם העידו בו שהרג את הנפש:

אם ירצה לומר מזיד הייתי - אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד היה ומזיד פטור:

גמ' ר"מ היא - דאמר אם הביאוהו שנים כו':

מאי קמשמע לן הא מסיפא שמעינן לה - דקתני שנים אומרים אכל כו':

הכי קאמר - סיפא דבר זה ששנינו למעלה אמרו לו אכלת כו' מביא חטאת לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ר"מ וחכמים שרבי מאיר אומר אם הביאוהו שנים כו' וחכמים אומרים כו' וסיפא מפרש לרישא:

איכא דאמרי - הכי פריך הש"ס אמרו משמע חד כו':

מותרת לחזור לו - לראשון ועל פי עדים שאמרו לה שנים מת בעליך ולפיכך מותרת לראשון שהרי אנוסה היא ששנים אמרו לה דאונס בישראל שרי:

מכלל דרישא - דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות ב"ד ועד אחד דהוה לה למידק יפה אם מת דהאי דשריוה רבנן לאנסובי על פי עד אחד משום דדייקא ומנסבא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דתצא מזה ומזה הקלת עליה בתחלתה כדאמר במסכת יבמות (דף פח.) ואמטו להכי נשאת על פי עד אחד והיא גופה לא דייקא ואישתכח דלא מת תצא מזה ומזה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כז:) ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל:

לעולם דלא מכחיש ליה - ומתניתין הכי קתני אמרו לו [כו'] בד"א בשותק אבל מכחישו כגון עד אמר אכל והוא אמר לא אכלתי פטור:

הודע אליו - משמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים: