ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/כריתות/פרק א

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' - כל הנך כריתות במזיד בלא התראה אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה ויש מהן במלקות ובשוגג בחטאת והאי דנקט ואיירי למיתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה והמביאה את הבהמה עליה והדר מתחיל למיתני אשה ובתה ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא משום דקים לן בסנהדרין (דף נג.) דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה דינייהו בסקילה ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב"ד (ולהכי תננהו ברישא):

אשה ובתה - ובת בתה ובת בנה בכלל (ובן) [וכן] בתו ובת בתו ובת בנו חמותו ואם חמותו ואם חמיו בכלל זה:

מגדף - איכא למאן דאמר (סנהדרין דף נו.) מברך את השם ואיכא למ"ד מזמר ומשורר לעבודת כוכבים:

כרת דנותר - מפרש לקמן (דף ה.) בהאי פירקא ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה ומוקמינן ליה לקמן בנותר: וכרת דפיגול נמי מפרש לקמן בפירקא (שם) דילף עון עון מנותר דבפיגול כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא מה התם כרת בנותר דכתיב ביה עון אף בפגול דכתיב ביה עונה תשא כרת: שוחט קדשים בחוץ בכרת אפי' לא העלן דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרתה ומעלה נמי בכרת דכתיב (שם) אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ואם שגג ושחט והעלה בשוגג חייב שתי חטאות:

ופסח ומילה מצות עשה - ובכרת. פסח בכרת דכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור וגו'. מילה בכרת דכתיב (בראשית יז) וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה והני פסח ומילה מצות עשה [ואין קרבן על שגגתן] אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבים בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן וכגון לאוי דעריות דמפורשין הן. ובמגדף מצינו לאו (שמות כב) אלהים לא תקלל וכרת נמי דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה ובכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפא ונכרתו הנפשות העושות ולאו נמי כתיב בהו בעריות כולהו (ויקרא יח) ערות אמך לא תגלה ובכולהו נמי לא תגלה כתיב ובנדה נמי לאו (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה כולל עם אחריני דלבתר עריות כולהו כתיב ונכרתו הנפשות העושות והאי דלא כתיב כרת לא באשת אחי אמו ולא באם אם חמותו דשניות הן מדברי סופרים דלא כתיבי באורייתא והעובד עבודת כוכבים נמי לאו וכרת לאו דכתיב (שמות לד) לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתיב (במדבר טו) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ובעבודת כוכבים מיירי דבזה דבר ה' כדאמר מר בסנהדרין (דף צט.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בעבודת כוכבים מדבר לאו דמולך (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך א"נ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כרת נמי אית בהו דכתיב (ויקרא כ) ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וגו אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו' ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב (שם יט) אל תפנו אל האובות וגו' וכרת נמי דכתיב (שם כ) והנפש אשר תפנה אל האובות ונכרתה ובגמרא מפרש מאי טעמא לא תני הכא ידעוני. והמחלל את השבת אזהרה אית ביה דכתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה וכרת נמי דכתיב (שם לא) כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו'. וטמא שאכל את הקדש בלאו ולא יאכל עד אשר יטהר ובכרת דכתיב (ויקרא כב) אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה. הבא אל המקדש טמא לאו דכתיב (שם יב) ואל המקדש לא תבא ולא יטמאו את מחניהם כרת כי את משכן ה' טמא ונכרתה. אוכל חלב ודם בלאו דכתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב (שם ז) כי כל אוכל חלב ונכרתה כרת בדם (שם יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת. אזהרה דנותר (שמות כט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כרת כדאמרן ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה. אזהרה בפגול נפקא לן מהאי קרא ואם יותר מבשר זבח שלמיו לא יאכל כי קדש הם כדגמרינן בפסחים בפ"ב (דף כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת כדאמרן יליף עון עון מנותר. שוחט בחוץ מפרש בהאי פירקא (דף ג:) בלאו למאן דגמיר בגזירה שוה הבאה [הבאה דכתיב] בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונאמר כאן בשחיטה הבאה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן נמי לא ענש אא"כ הזהיר. ולמאן דמייתי לה בהיקשא אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אא"כ הזהיר אף שחיטה נמי. מעלה בחוץ בלאו השמר לך פן תעלה וגו' (דברים יב) וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. וכרת כדאמרן לעיל אשר יעלה עולה או זבח וגו' ונכרתה. אוכל חמץ בלאו כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב) כרת כל אוכל חמץ ונכרתה (שם) והאוכל ביוה"כ בלאו מפרש ביומא (דף פא.) כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מהתם על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כב) מה התם לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ לא ענש אא"כ הזהיר וכרת נמי אית ביה באוכל דכתיב ביה ונכרתה באוכל ביוה"כ (ויקרא כג) כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה והאי לא תעונה בעינוי אכילה קמיירי דגמר (יומא עד:) עינוי עינוי מהתם דכתיב (דברים ח) ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. העושה מלאכה ביוה"כ אית ביה אזהרה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה (ויקרא כג) כרת דכתיב (שם) והאבדתי וזהו כרת. והמפטם את השמן לאו ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. כרת אשר ירקח כמוהו ונכרתה וגו' (שמות ל). והמפטם את הקטרת לצרכו להריח מפטם את השמן [כעין שעשה משה במדבר דכתיב] ואתה קח לך בשמים ראש (שם) מפטם את הקטרת [מערב י"א סממני הקטרת כמו דכתיב] קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה. הסך שמן המשחה נמי לאו על בשר אדם לא ייסך (שם) כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו (שם) מאותו שעשה משה לשמן המשחה מפטם את הקטרת אזהרה במתכנתה לא תעשו לכם (שם) כרת אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת (שם) אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית ביה מעשה מש"ה אית ביה לאו וכרת:

פסח ומילה מצות עשה - פסח דכתיב (דברים טז) וזבחת פסח ומילה (ויקרא יב) וביום השמיני ימול וגו' וכרת בהו כדאמרן. ובהני אית בהו חייבי מיתות ב"ד כגון העובד עבודת כוכבים והמחלל את השבת ואפ"ה חייבי כריתות הן במזיד בלא התראה ואי אתרו בהן יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה כדאמרן ברישא ואי לא אתרו בהו מידי מיתת ב"ד יצאו מידי כרת לא יצאו וכרת הוא שמת בלא בנים:

על שגגתו חטאת - דמפיק ליה מעבודת כוכבים דכתיב בה (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' ואמר מר (הוריות דף ח.) שקולה עבודת כוכבים כנגד כל התורה דהא כתיב בה מצות וכתיב בה קרבן (במדבר טו) והקריבה עז בת שנתה וגמרינן מה עבודת כוכבים שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת כגון הני כריתות. שוגג דעריות כסבור שהיא אשתו והבא על הזכר ועל הבהמה בשוגג כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ובא על הזכר או על הבהמה ואחר כך נודע לו דזכר הוא או בהמה היא מביא חטאת:

ועל לא הודע שלהן אשם תלוי - דלא אתיידע אי בא על אשתו שלא כדרכה או זכר או בהמה והוא הדין לאחריתי והאשה המביאה בהמה עליה נמי דסבורה להביא אדם והביאה בהמה ונדה דסבור טהורה היא מגדף כסבור מברך הוא שם בן שתי אותיות וברך שם בן ד' אותיות דאינו חייב אלא על שם של ד' אותיות כדאמרינן בפ"ד מיתות (סנהדרין נו.) עבודת כוכבים כסבור זבוח וקיטור אסרה תורה ולא השתחואה וניסוך דד' אלה עבודות הן. מולך כסבור להעביר אדם אחר והעביר את בנו בעל אוב נתכוין לכשוף אחר. שבת כסבור חול הוא קדש כסבור בשר חולין הוא. מקדש כסבור בית אחר הוא חלב כסבור שומן. ודם כסבור טחול ל"א דם כסבור שדם חגבים או דם דגים הוא. לשון מורי. נותר ופגול כסבור כשר הוא שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין היא מעלה לאחר איסור הבמות הקריב בבמה וכסבור במות אלו של צבור מותרות ומוקים לקרא בבמת יחיד. פסח ויום כפור כסבור ימות החול הן. שמן וקטרת נתכוין לסממנין אחרים ונמצאו שהן הסממנין הכתובין אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור:

לא הודע - אשתו ואחותו במטה וכסבור לבוא על אשתו ולא ידע על איזה מהן בא:

שהוא בעולה ויורד - ואין שם אשם תלוי אלא בספק קבוע כדאמרינן בפרק בתרא (לקמן כה.) אין אשם בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה:

אף המגדף - מפרש בגמ' מאי קאמר:


גמ' מניינא - שלשים ושש:

מחוסרי כפרה - דאינן אוכלים בקדשים עד שיביאו כפרה ובפ"ב (לקמן ח:) מפרש להו:

עד שיזרוק הדם - כדמפרש בפ"ב (שם ט.) ככם כגר יהיה מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו':

אהכי תנא ארבעה - וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר:

ארבעה מביאין על הזדון - מפרש בפ' ב' (שם):

ר' יוסי בר' יהודה - דאמר לקמן (שם:):

נזירות דטהרה - נזיר שנטמא וספר ז' לחזור ולהתחיל ולמנות נזירות טהרה מז' חיילא ומשכחת לה דמביא קרבן א' על טומאות הרבה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' דכיון דבז' טהור הוה הוו להו ג' טומאות וקרבן אחת הוא ולא על כל טומאה וטומאה משום דבשתי טומאות הראשונות לא יצתה שעה ראויה להביא קרבן דאין הבאת קרבן אלא בשמיני הלכך אינו מביא אלא על האחרונה להכי נקט תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות משום דתנא במתניתין טומאות הרבה:

חדא טומאה אריכתא - דלא בא לכלל טהרה:

אלא שמע מינה כו' - ולהכי תנא מניינא לאשמועינן דדוקא הוא ולא תימא רבי היא וסמי מכאן נזיר:

וקדש את ראשו - לנזירות טהרה שניה:

ה' מביאין קרבן עולה ויורד - כלומר על חמש עבירות מביאין קרבן עולה ויורד בפ"ב (שם):

מניינא למה לי - ליתני אלו:

משום דקתני סיפא - בהוריות בפ"ב (דף ח:) ואיירי בהנך ה' וקתני הכי אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים כו' ונשיא כיוצא בהן נמי דפטור אכל הנך משום [דלא] שייך בהו קרבן עולה ויורד ועניות בנשיא לא שכיחא ר"א אומר נשיא מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה ואמרי' בגמ' לא אמר ר' אליעזר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בהן כרת כבקבועה להכי תנא הכא ה' לאשמועינן דדוקא נקט דכל המביא על ה' עבירות הללו אינו מביא קבועה אלא עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקומה כר' אליעזר דאמר מביא נשיא עליה קרבן קבועה אלא אינו מביא קבועה אלא אי ר' יוסי הגלילי דפטר ליה לגמרי אי ר' עקיבא ור' שמעון דמחייבו ליה בעולה ויורד דהיינו כשבה או שעירה או תורים ובני יונה:

שלש עשרה - ועשרים וד' מפרש התם בפרק ד' אבות נזיקין (ב"ק ד:) ולשלם ממיטב כדמפרש התם:

מסור - מלשין:

ומפגל - כהן שפגל בקרבנו של ישראל לאוכלו חוץ לזמנו דחייב אינו משלם ממיטב דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא והיזק שאינו ניכר נינהו:

אחותו - בכלל עריות היתה דכתיב בהו (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העושות והדר כתיב בקדושים תהיו איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם:

אחותו דפרט בה קרא - כי עביד לה בהדי אינך ליחייב עלה דידה חדא ואאידך כולהו חדא ואי תיבעי לך אשכחן אחותו דיצאת לחלק אבל שאר עריות למה יצאו תריץ לאשמועינן דאיתנהו במיתת ב"ד עריות שיצאו דכתי' בהו (שם) מות יומת [יש מהן בסקילה ויש מהן בחנק] ויש מהן דכתיב בהו שריפה והני דאיתנהו בכרת מפרש להו ביבמות (דף נד.) דפרט בה קרא ואחותו דבעי הכא לא מפרש:

בכלל כל הקדשים - אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים (שם כב) והאי יקרב ליכא למימר דנגיעה היא ממש דבנגיעה ליכא נטילת נשמה כדגרסינן במסכת מכות (דף יד:) מבכל קדש לא תגע והיינו אכילה ולא נגיעה והאי יקרב נמי מפרש במסכת מעילה (דף י:) דאינו נגיעה אלא דבר המוכשר ליקרב א"ר אלעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אם כן למה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב כלומר אינו חייב על אכילתו משום טומאה עד שיוכשר ליקרב:

יצאו קדשי בדק הבית - שאינו ענוש כרת האוכלן בטומאת הגוף והכא נמי ליגמר כולהו מאחותו:

אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה - שמתגרשת בגט הלכך לא גמרי לה מאחותו ולא משכחת בה בחטאת בהעלם:

בפני עצמה - אפי' עשאה עם האחרים:

לדונו בכרת ולא במלקות - והיה מלמד על הכלל כולו דלית ליה חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן באלו הן הלוקין (מכות כג.):

ואל אשה - הוה ליה למיכתב ולנדה לא תקרב:

ורבנן - דאית להו נפטרו מידי כריתתן ומפקי כרת דאחותו לחלק:

תיפוק להו מואל אשה - לחלק:

על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו - דסד"א הואיל ואיסור חד דאחוה אכולהו לא נחייב אלא חדא:

הרי שמות וגופים מוחלקין - מואל אשה נפקא מקראות מוחלקין דמתלתא קראי נפקי אחותו ואחות אביו ואחות אמו:

אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו - מפרש לקמן בפ' אמרו לו (דף טו.) ברשיעא בר רשיעא (כותי) הבא על אמו והוליד שתי בנות ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ועלה איצטריך קרא לחלק משום דגוף אחד הוא:

מאחותו דסיפיה - דקרא דכרת דלעיל נמי עלה קאי:


שאין עונשין מן הדין - דלא אמרינן מה אחותו מן האב גרידא או מן האם גרידתא ענש עליה מן האב ומן האם לא כ"ש:

אי בעית אימא - לר"י אין עונשין מן הדין ועונש באחותו מן האב ומן האם לר' יצחק נפקא ליה דיליף עונש מאזהרה כשם שהזהיר עליה כשאר עריות כך ענש עליה ואזהרה דידה מפרש במסכת מכות (דף יד.) דאמר קרא ערות בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביך שלא בת אמך ובת אמך שלא בת אביך בת אביך ואמך מנין ת"ל אחותך היא לא תגלה ערותה וכשם שהזהיר עליה כך ענש עליה:

א"ר אלעזר חלוק חטאות - שאם עשאן שניהם בהעלם אחת חייב שתים:

כרת באחותו - דפרט בה קרא למאי אתא: הגה"ה כיון דלאוין מחלקין לא מיבעי ליה לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהרי יש בה ג' לאוין: ה"ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן מיבעי להו לאחותו בת אביו ואמו לומר שאין עונשין מן הדין. וכוליה קרא משום אחותו דסיפא אתא ובשביל חדוש אחד דרך לשנות פרשה שנאמרה: לרבי יצחק מיבעי ליה כו' עד סיפא ל"ג לה ופירוש משובש הוא מתלמידים טועין עד כאן הגה"ה:

וחייבין עליהן בפני עצמה - על כל אחד כי עביד להו בהעלם אחת:

תנא מאי קחשיב - מכדי אמרן לעיל מניינא להכי אתא שאם עשאן כולן כו' היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות בחד:

גברא - הוא דרבע לבהמה:

איתתא - כגון שנבעלה לבנה ולבן בעלה ולחמיה ולחתנה ולבהמה וכן כולם:

הבא על הזכור ועל הבהמה - דאין כאן צד אשה. פסח ומילה לא מצי למיפרך דלאו משום חטאות נקט להו דהא לאו בני קרבן נינהו דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן:

ור' ישמעאל היא - בפרק ד' מיתות:

והא מדקתני - בכלל כריתות מגדף לאשמועינן דמביא קרבן ומוקמי לה לקמן כר"ע דאמר בסוף פירקין (דף ז.) מגדף מביא קרבן רישא נמי ר"ע:

דאמר רבי אבהו - בפרק ד' מיתות (סנהדרין נד:) לא יהיה קדש אזהרה לנשכב ועונש מגזירה שוה דכתיב וגם קדש היה בארץ ואי קשיא גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכב זכר דלא מתהני בעי אזהרה ובגברי כתיב דאין זכור לבהמה ולא מיקרי קדישות:

ר"א אמר - בגברי חשיב ודקא קשיא לך דאשה נרבעת תנא ל"ג חטאות חשיב בחד גברא בהעלם אחד ותנא אשה נרבעת ופסח ומילה לסיומינהו לכריתות:

והנפש אשר תעשה ביד רמה - בעבודת כוכבים הכתוב מדבר:

מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה - וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדכתיב לעיל מיניה עז בת שנתה לחטאת:

אף כל שב ואל תעשה - שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

מ' חסר אחת הן - ליתני ע"ה כריתות:

תנא שגגת שבת - דסבור שהיום חול:

וזדון מלאכות - שיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת דא"נ עביד לכולהו אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חדא שגגה ומתניתין בתר חיוב חטאת נקטינהו לכריתות:

הנה שהיא אחת - דכתיב ועשה מאחת מהנה וה"ל למיכתב אחת מהנה מאי מאחת משמע פעמים שחייב מעבירה אחת הנה כלומר כמה חטאות ומהנה מעבירות הרבה חטאת אחת:

שגגת שבת וזדון מלאכות - ועשה מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת:

זדון שבת - דיודע שהיום שבת:

ושגגת מלאכות - דאינו יודע שמלאכות הללו אסורות אבל יודע מצות שבת בדבר אחד כגון דידע שאסור לצאת חוץ לתחום:

אחת שהיא הנה - על מצוה אחת כגון שבת חייב כמה חטאות:

שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה - למיתני לאשמעינן חדוש דאע"ג דהזיד במלאכות לא מפטר מחד חטאת: לישנא אחרינא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה דמילתא פסיקא ליה דמכי שגג אשבת לא מיפטר מיהא מחד חיובא חטאת דא"נ שגג אף במלאכות מחייב חדא אבל שגגת מלאכות דליחייב בכל חדא וחדא לא פסיקא ליה דזימנין דמיפטר מהך חיובא כגון שגג אף בשבת דהעלם זה וזה בידו ואמרינן במסכת שבת (דף ע:) דלא מחייב אלא חדא והכי מסתברא דבשגגת שבת קמיירי מדחשיב גבי עבודת כוכבים במתני' חדא ותו לא מכלל דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות קמיירי דאי בשגגת עבודה איכא ד' חטאות בד' עבודות זיבח וקיטור וניסך והשתחוה:

הרי לבו לשמים - דאי נמי בבית עבודת כוכבים השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת:

ה"ג אי דלא קבליה עליה באלוה לאו כלום הוא - דכיון דלא נעשה לשם עבודת כוכבים השתחואה דידיה לאו כלום היא:

אלא - השתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראת אדם דסבר מותר לעבוד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה וזדון מלאכות קרי משמתכוין לעבוד:


אלא באומר מותר - לעבוד עבודת כוכבים דהיינו שגגת עבודת כוכבים ושגגת עבודות:

דעד כאן לא בעא מיניה רבא מר"נ - העלם זה וזה בידו מהו בפ' ד' מיתות (סנהדרין סב.) רב פפא אמר משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים. שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות כגון שחזר ושמע שאותה עבודת כוכבים שישנה שם אסורה בד' עבודות הללו והני עבודות הרוב ידעי דאסירן:

שגגת עבודת כוכבים - דסבור אין עבודת כוכבים של עץ:

רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי אמר - לעולם זדון שבת ושגגת מלאכות נמי קחשיב ודקאמרת ליחשיב טפי תנא לא מהדר אלא על מצות שחייבין עליהן כרת:

שם שבת קתני שם עבודת כוכבים קתני - ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא:

והאיכא בתו מאנוסתו דלא כתיבא - אלא אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה במסכת חגיגה בשילהי פ"ק (דף יא.):

רב אחא רמי - דרב ביבי אדרב ביבי:

והאיתמר - במס' זבחים בפ' השוחט (דף קז.):

אברי פנים - שנשחטה בעזרה:

אברי חוץ - בהמת קדשים שנשחטה בחוץ:

וקשיא ליה לרב ביבי - התם בזבחים א"כ דתרי גווני העלאה איכא ניתני בכריתות המעלה חוץ לעזרה אברי פנים והמעלה נמי אברי חוץ:

מי דמי - שבת חשבון חיובי' תנא במס' שבת (דף עג.) ודעבודת כוכבים במס' סנהדרין (דף ס:):

בנכיהון - במקומותן:

וגבי כריתות דאיריא - הוא גררא בעלמא דחשיב להו למצות שחייבין עליהן כרת איכא לשנויי שם שבת שם עבודת כוכבים:

אבל גבי העלאה - לא אשכחן ביה נכא דליתני במשנה תרי גווני העלאה:

בעא מיניה ר' ירמיה [וכו'] מהו - אם עשאן בהעלם אחת חייב אחת או ב' מי מיחלקן כריתות לחטאות כלאוין אי לא:

שוחט ומעלה - איכא ב' כריתות באחרי מות וחד לאו בראה אנכי השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום [וכו' וכל מקום] שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל בשחיטה ליכא לאו בהדיא דהאי דכתיב בפרשת (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו' מוקים ליה בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קו.) בזובח בהמה למרקוליס:

ג"ש - התם בזבחים בשחיטה נאמר הבאה (שם) ואל פתח אהל מועד לא הביאו ובהעלאה נאמר (שם) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו מה להלן בהעלאה ענש והזהיר:

ושם תעשה - [ה"נ] שוחט:

אוב וידעוני - איכא ב' מיתות דכתיב (שם כ) אוב או ידעוני מות יומת דאו מחלק אי זו שיעשה ימות ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת (שם) והנפש אשר תפנה אל האובות וקמיבעי לך אי מיתות מחלקות לחטאות והעושן בהעלם אחד חייב שתים אי לא:

הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש - באלו הן הנסקלין בד' מיתות (סנהדרין דף סה.) דשמעינן דתרווייהו דאין חייבין עליהן אלא אחת הואיל בלאו אחד נאמרו הלכך אין חילוק חטאות ביניהן להכי לא חשיב אלא חד מינייהו דכולהו כריתות דתנן במתני' למניינא דחטאות תננהו כדאמרי' בריש פירקין אם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

הואיל ואין בו מעשה - הילכך לאו בר קרבן הוא אבל אוב יש בו מעשה שמנקש בזרועותיו ומדבר משחיו:

ידעוני - מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר:

דהא חלוקין הן במיתות - ואי לאו הטעם דלית ביה מעשה מיתות מחלקן לחטאות דהא חלוקין הן במיתות וה"ל למיתנינהו אי הוה בר קרבן:

ר"ע היא דאמר - לקמן (דף ד.) מגדף מביא קרבן דלא בעינן מעשה:

נהי דלא בעי מעשה רבה - מדקתני מגדף:

קס"ד - מדקאמר ר"ל הקשת זרועותיו הוי מעשה וחזינן במתני' דפליגי רבנן אמגדף ולא פליגי אבעל אוב ש"מ דאפי' לרבנן חשיב מעשה:

כרת דיליה - כרת דמגדף מישתעי קרא בקרבן עבודת כוכבים בסדר שלח לך נפש כי תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וגו' ובההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה דמישתעי במגדף וקסד"א הואיל וכתיב במקום קרבן ליחייב קרבן אע"ג דלית ביה מעשה קמ"ל יצא מגדף:

עולא אמר - היינו טעמא דלא פליגי רבנן אבעל אוב דלאו בהקשת זרועותיו מיירי אלא מקטר לשר השדים:

על מנת לחברו - שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו ולא קיטר לו לשם אלוה:

היינו חובר חבר - ולא בכרת הוא ולא במיתה הוא אלא בלאו:

חובר חבר כגון זה - שמקטר לשר השדים הוא:

אחד חבר גדול - שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד:

חבר קטן - לחיות קטנות לוחש ומחברן בכשפים יחד:

אפילו זיבורא ועקרבא - דלא חשיבי אסור לוחשן:

וישנו בלב - עיקר איסורו תלוי ברוע לבו ידע למי גידף הילכך לא חשיב מעשה אבל השתחואה אנו רואין משתחוה לעבודת כוכבים:

גליון - הואיל וישנו בלב עיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו דאילו היה מדבר במקבל עבודת כוכבים בלא השתחואה לא מחייב דאין עיקר בלב אלא כפיפה היא החיוב. נראה לי:


יצאו עדים זוממין - בתורת כהנים גבי פר כהן משיח והכי אמרינן אחר שריבינו דברים שהן בעבודת כוכבים ודברים שאינן בעבודת כוכבים יכול שאני מרבה המסית והמדיח ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה יצאו מכלל חטאת:

והא על פי כתיב בהו - ונימא עקימת פיו הוי מעשה:

גיליון - הא על פי כתיב והיכי אמרת אבל בעלמא הוי ביה מעשה:

הואיל וישנן בראייה - עיקר עדותן בראיית העין שמעידין מה שראו הילכך לא חשיב מעשה:

חייב על כל אחת ואחת - מלקות אם אכלן בהתראה אחת:

לוקין על לאו שבכללות - על כל אחד ואחד:

ורבנן סברי אין לוקין - ואי תיקשי לא לילקי אפילו חדא דחדא מיהא לקי:

ויליף שור שור משבת - למען ינוח שורך (שמות כג) מה התם חיה ועוף כיוצא בו דהכי מוקמינן בב"ק בפרק שור שנגח את הפרה (דף נד: ע"ש):

כל חלב כשב - דליכא השתא ג"ש:

שור נתרבה בנסכים - חצי ההין יהיה לפר:

עז נתרבה בעבודת כוכבים - ביחיד:

חד מתרי - הצד השוה שבהן שהן מין בהמה וחלבו אסור ואימורי בכוריהם קריבים:

נתרבו אצל עבודת כוכבים - פר בצבור ועז ביחיד: ה"ג מה לשור וכשב שכן יש בהן ריבוי אצל מזבח שור בנסכים וכשב באליה אבל עז אין בקרבנו ריבוי אצל מזבח:

הא כי כתיב קרא בעניינא דקדשים כתיב - דכתיב (ויקרא ז) כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' והואיל ובעניינא דקדשים כתיב ודאי אין חיה נוהגת בהו הלכך לא איצטריך שור וכבש למישרי חיה:

מכלל דרבנן סברי - לא ילפינן לאו דכל חלב מעניינו בתמיה:

דכולי עלמא ילפינן דבר למד מעניינו - בעלמא אבל הכא לאו עניינו דהאי לאו והאי כרת:

והכא בהא קמיפלגי כו' - גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש בתוך הגירסא וכך הצעה ולא יותר והכא בהא קמיפלגי מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן והכי פירושא ר' ישמעאל סבר למידין דבר מעניינו בין לאו מלאו בין לאו מכרת:

ורבנן סברי - לאו מלאו למידין זה מזה כשהן בפרשה אחת דבר למד מעניינו כי ההיא דבשר בחלב השנויה בפ' כל הבשר (חולין קטו:) לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר אבל לאו מכרת כעין הכא לא ילפינן דבר למד מעניינו הלכך אי לא כתיב שור וכשב ועז ה"א חיה במשמע:

ואי בעית אימא טעמייהו דרבנן - משום דהאי שור וכשב ועז מיבעי להו לכדרב מרי:

אליה דחולין תיתסר - דחלב איקרי בפרק כל הבשר (חולין קיז.):

ששוה בשלשתן - שנקרא חלב בשלשתן ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב:

א"כ נכתוב כל חלב שור וכשב - ומהתם ממעיטנא אליה דבעינן דבר השוה בשניהן:

לאו דעריות - להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא:

מאחת מהנה - משמע מאחת חייב הנה כמה חטאות:

חלב וחלב - שני זיתי חלב:

שם אחד - חלב הכליות או חלב הדקין שם אחד בהעלם אחד ל"ג:

שני שמות - כזית משעל הכוליא וכזית משעל הדקין:

דהעלמות מחלקין - דכיון דנודע לו בינתים הרי הן שתי שגגות וחטאת בידיעה תלה רחמנא דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו:

חלב דנותר - דאיכא שתי שגגות משתי כריתות חלב ונותר וחייב שתי חטאות:

ניחייב נמי משום קדש - אשם מעילות:

אלא אמר רב ששת כגון שאכל חלב דקודש - ולעולם משום חלב חייב שתים ולהכי לא חשיב אשם מעילות אלא של שם אחד ורבי יהודה היא דמחייב אחלב מוקדשין שתים משום חלב ושני שמות דקתני משום דבחלב מוקדשין כתיבי תרי קראי:

חלב נבלה לוקה שתים - משום חלב ומשום נבלה והמוקדשין משום חלב ומשום זרות:

ג' - ב' משום חלב כדמפ' לקמן וא' משום זרות:

ונוקמה - להא דלעיל דקתני ב' שמות כלומר משתי בהמות משני מינין ור' ישמעאל היא:

לענין קרבן - וברייתא דלעיל בקרבן קמיירי דגבי חטאות כתיב ועשה מאחת מהנה:

הב"ע - הא דקתני ב' שמות כגון שאכלן בב' תמחוין ב' מאכלין דהיינו ב' שמות כגון תבשיל וצלי: (ל"א חייב ב' א' משום חלב וא' משום קדש אשם מעילה ודלא כר' יהודה דמחייב משום חלב שתים משום ב' לאוין דכתיבי בחלב : דרבי יהושע. בפרק אמרו לו (לקמן טו:):

תרי קראי - חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין בקדשים הילכך בחלב המוקדשים איכא שני לאוין משום חלב וחלב חולין נפקא ליה לר' יהודה כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים מג:) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא חלב תמימין הראוי ליקרב חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר כל חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל:


קסברי - רבנן לאו דחקת עולם בקדשים דהא בעניינא דקדשים כתיב ולאו דכל חלב בחולין ולא בקדשים:

ה"ג אבל דחולין דאסור חלבו אימא לא - והכי פירושא אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו. דאסור חלבו אימא לא כלומר אימא לא אסור חלבו ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית:

חלב מוקדשין הותר מכללו - דהא אליה איקרי חלב בכבש ואישתראי בשור ועז:

ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כו' - כדאמרן לעיל:

מכלל דרבנן לא ילפי - בתמיה:

לאו מלאו ולאו מכרת למידין - דבר מעניינו בין לאו מלאו כגון בעלמא גבי אבר מן חי בפ' (כל הבשר) (חולין קב.) בין לאו מכרת כגון הכא מה כרת בקדשים אף לאו בקדשים:

ורבנן סברי לאו מלאו הוא דילפינן - כי התם אבל לאו מכרת לא ילפינן הלכך בחולין כתיב ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא: ה"ג ת"ר כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת:

מאי שנא חלב - כלומר מ"ט כתביה לדם בהדי חלב ליכתביה באנפי נפשיה ואנא ידענא דלוקה ב' דמ"ש חלב דלוקה שתים בלא הקישא כלומר דם נמי כתיבי ב' קראי אי הוה כתיב באנפי נפשיה כגון כל דם לא תאכלו לכתוב בחקת עולם ל"ל דכתיב בהדי חלב:

דם אימעיט ממעילה - בסוף כל הבשר בשחיטת חולין (דף קיז:) ואימא כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה אימעיט נמי ממלקות דזרות קמ"ל: ה"ג ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה אימעיט נמי מזרות קמ"ל:

אלא לרבנן - כיון דתרצינן דלר' יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות ורבנן פליגי עליה ואמרי אין בו אלא אזהרה אחת מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט ולדידהו הקישא ל"ל:

מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו - שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר:

ואינן מצטרפין זה עם זה - לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר:

אף דם - אע"פ שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא לא יצטרפו שנלמד דם מחלב מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר דאין איסור והיתר מצטרפים אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר אינו מצטרף אפילו לענין (איסור) לטמא:

יצאו שרצים - מדין ההיקש הזה הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ כדאמרי' בפר' דם שחיטה (לקמן כא:) יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו' הילכך מצטרפין זה עם זה שהרי שם אחד להן הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין דאין מוזהר על דמן משום דם כדאמרינן בפרק דם שחיטה (שם) שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו':

דם שרץ מוזה נפקא - דאי ללמוד לשרץ גופיה הא כתיב אלה הטמאים לכם:

לטומאה - לכעדשה:

לאכילה - בכזית:

הילכך - דאמרת כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין:

נחש נמי - אע"ג דלאו בר טומאה הוא מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו:

דאיתרבו לטומאה - כדאמרן וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה:

ג' כריתות - תרין באחרי מות וחד בצו את אהרן:

ואפי' לר' יהודה - לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות:

דם - הוה ליה למיכתב:

מה ת"ל כל דם - באחרי מות איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו' אין לי שיהא בכרת אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שמתכפר בו שראוי לכפרה על המזבח דהא כפרה כתיבא הכא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה:

דם חולין ודם התמצית - לקדשים דאינם ראוין לכפרה כדאמרינן בסוף תמיד נשחט בפסחים (דף סה.):

אלא - לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל ואע"ג דלית להו כרת בדם התמצית מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל:

ה' לאוין - הנך דלא אתו לדרשה חד (ויקרא ג) דחקת עולם וחד בצו את אהרן (שם ז) כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות (שם יז) דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה אנכי (דברים יב) לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן בפרק כל הבשר בשחיטת חולין (דף קטו:) אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות (דף טו.) לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה תורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים:

א"ר אילא אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' - משום לא תוכל לאכול בשעריך וגו':

בעשה - לאו הבא מכלל עשה עשה:

נכתוב לא תוכל לאכלם - דהא איירי לעיל עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם וגו':

לחם וקלי וכרמל - לפני העומר:

קלי - שנתייבש בתנור:

כרמל - שנתמולל ביד ולא הובהב באור:

קלי וכרמל איתנהו בעינייהו - דלא טחנן:

קלי נתרבה במנחת העומר - דכתיב (ויקרא כג) גביה קלוי באש ואף על גב דבההוא קרא כתיב כרמל לא הוכשר אלא על ידי האור כדאמרינן במנחות (דף סו:) אבוב של קליות היה שם מנוקב ככברה שיהא האור שולט בכולן ולשון כרמל רך ומל רך שנמלל:


לחם ישנו במנחות - דלחם הפנים איקרי מנחה ושתי הלחם של עצרת דכתיב בהו (במדבר כח) בהקריבכם מנחה חדשה:

שכן איתנהו בעינייהו - הלכך לא מצית ילפת לה דהא כי אמרינן מה לקלי דאיתיה בעיניה ליכא למימר כרמל יוכיח:

שכן נתרבו אצל מנחות - וכי פרכת מה לקלי שכן נתרבה על ידי מנחות ליכא למימר לחם יוכיח:

הפגול א' מגופי תורה - דחייבין עליו כרת ולא למדוה הכתוב שיהא בכרת אלא נאמר בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ואע"ג דכתיב ביה פגול לא בפיגול גמור קמיירי אלא במחשב בשחיטה חוץ למקומו דהכי דרשינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים (דף כח:) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו וליכא למימר דהאי כרת עליה קאי דכתיב בפגול גמור בצו את אהרן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ודרשינן בתורת כהנים ממנו עונה תשא ולא מחברו דהיינו חוץ למקומו דכתיב ביה מחשבה כותיה:

נאמר כאן - בצו את אהרן בפגול גמור והנפש האוכלת וגו' והתם כתיב לא יחשב דהיינו פגול גמור חוץ לזמנו:

ונאמר להלן - גבי נותר בפרשת קדושים תהיו ואוכליו עונו ישא וגו' מה (כאן) [להלן] בקדושים תהיו כרת דכתיב ונכרת:

ולא למדו הכתוב - לנותר בכרת אלא בגזירה שוה דלא ידעינן דהאי כרת דקדושים תהיו בנותר קמיירי דהא בתר דקרא דחוץ למקומו כתיב ומשמע דעליה קאי אלא משום דאתיא קדש קדש:

בתו מאנוסתו אחד מגופי תורה - דבשריפה:

אתיא הנה הנה - כתיב באשתו (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בתה ממנו ובתה מאחר סיפיה דקרא שארה הנה זמה היא וכתיב (שם) ערות בת בנך או בת בתך ובאנוסה כתיב דהא בת בתו מאשתו נפקא לו מקרא דלעיל ערות אשה ובתה ובתו לא כתיבא באנוסתו אלא אתיא הנה הנה מאשתו כתיב באשתו שארה הנה זמה היא וכתיב באנוסתו כי ערותך הנה מה התם כתיבא בתו דכתיב אשה ובתה אף כאן נמי באנוסה עשה בתו כבת בתו וא"ת קל וחומר הוא אין מזהירין מן הדין:

זמה זמה לשריפה - כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא (ויקרא כ):

נסקלין - רוב חייבי סקילה כגון הבא על האם ועל הכלה לא כתיבא סקילה אלא דמיהם בם (שם):

המפטם - לסוך ממנו חייב דכתיב (שמות ל) אשר ירקח כמוהו:

והסך ממנו - אחר שלא פטמו:

ואשר יתן ממנו - מאותו של משה:

לחצאין - כגון ו' לוגין דההוא דמשה הוה הין י"ב לוגין:

חצאין דקטרת - קפ"ד מנין דבכל יום היה מקטיר מנה כדאמרינן לקמן (ד' ו.) שס"ה מנין (כמנין ימות החמה):

פרס שחרית - חצי מנה:

ה' מאות - שקלים:

קנמן בשם ה' מאות - דהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות:

תנא הכי קשיא ליה - כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא הוה אמינא קנה בושם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרוייהו קאי קמ"ל:

מחצה למחצה - שהיו שוקלין לחצאין:

עין בעין - שאין הבשם מכריע:

(ע"א) - המקום יודע בהכרעות. שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלו. פירוש רומי:

אלא אמר רב יהודה הכי קשיא ליה כו' - ה"ג אלא אמר רב יהודה. מדקא מייתי ליה תרי זימני ודאי לאפושי הוא דעבד:

שלא יניח משקל כו' - שישקול כל בשם ובשם כנגד הברזל ולא ישקול במניין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור:

העקרין - בבשמים:

אינו סיפק - דשמן לא הוה אלא י"ב לוגין ועיקרין הוו טובא:

ושראן במים - שיבלעו המים ולכשיציף עליהן השמן לא יבלעוהו:

וקלט השמן את הריח וקפחו - קנחו וחברו קפחת את הרועה ביומא (דף פג:) קנחו משה לשמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית:


וכי נס א' נעשה בו - שאתה מתמיה שאינו ספק אפילו לסוך אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים כדמפרש בפ"ק דיומא (דף ה.) שבעת ימים ימלא את ידכם (ויקרא ח) ואיתקש משיחה לריבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם (שמות כט):

זה לי לדורותיכם - אלמא כולהו י"ב לוגין דקיימי לעתיד לבוא:

יהויקים - היה גדול מיהואחז ב' שנים דכתיב בו (מלכים ב כג) יהואחז בן עשרים ושלש שנה היה במלכו וג' חדשים מלך וביהויקים כתיב (שם) בן עשרים וחמש שנה היה במלכו נמצא יהויקים גדול מיהואחז ב' שנים כך שנויה בסדר עולם:

בזמן ששלום בישראל - הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה:

ולא מלכי ישראל - משבא דוד אבל שאול נמשח:

ומפני מחלוקתו של יורם נמשח כו' - דבשלמא מלך בן מלך דבית דוד כי איכא מחלוקת נפקא לן מקראי דהדר למילתיה קמייתא למשיחה אבל מלכי ישראל לא חזו למשיחה כלל:

באפרסמא דכיא - נמשח ולא בשמן המשחה: ה"ג [ואמר רבי] יוחנן הוא יהואחז צדקיהו הוא שלום:

והא בדרי חשיב ליה - דחשיב שלישי ורביעי:

דמלך יכניהו - בן יהויקים תחת יהויקים אביו קמי צדקיהו:

שנאמר ואת כלי הזהב וגו' - מדכתיב בארגז מצדו אלמא כל היכא דהוי ארון הוי ארגז בהדיה וכי איגניז איגניז בהדיה:

תנו את הארון - בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן במסכת שקלים (דף י) אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירין אותו בכתפיכם וגנזו:

צנצנת אתיא שמה שמה - כתיב בארון (שמות ל) אשר אועד לך שמה ובצנצנת כתיב (שם טז) ותן שמה מלא העומר מן:

מקלו של אהרן אתיא משמרת משמרת - מצנצנת כתיב במקל (במדבר יז) למשמרת לאות לבני מרי בצנצנת למשמרת לדורותיכם:

ושמן המשחה אתיא דורות דורות - מצנצנת:

כמו נזר - סביב על ראשו:

כמין כי - אות יוונית ועשוי כזה דמציק שמן על ראשו ואח"כ בין ריסי עיניו ומצרפן באצבעו דרך הפדחת:

מספר - מדבר ל"א מסתפר דשקיל במזייה:

שמא מעלתי - ששמתי שם יותר מדאי:

ואני מעלתי - שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני:

גיחון - מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו גיחון הגדול היוצא מעדן:

נייתי תרנגולתא - לשם כך:

בביתא דבהתא - אפל במקצת:


בבואה לבבואה - צל לצלו:

ולאו מילתא היא - דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה:

קרא - דלעת:

רוביא - תלתן והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי:

קלקי - אשפות:

ולא על אפדני דפומבדיתא - שלסטין היו כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכז.) פומבדיתאה אלוייך אשני אושפיזך:

גילדנא סריא - דג קטן מוסרח כדאמרי' בפ"ק דמועד קטן (דף יא.) כוורא סמוך למיסרחיה מעלי:

מכותחא דרמי כיפי - אפילו כותח שהוא משובח וחזק שמשבר את האבן כששופכין הימנו ע"ג האבן אעפ"כ לא תאכלו הימנו כדאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) שלשה דברים נאמרו בכותח מטמטם את הלב כו':

כיפי - סלע כדמתרגמינן סלע כיפא:

ואם הריח בה - בקטרת של ציבור פטור:

קול - הנהנה מקול הכנורות ונבלים של כלי שרת:

ומראה - הנהנה ממראה יפה של היכל:

וריח - הקטרת: ומשני ריח דקאמר אין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצוותו וכי קאמר מעל קודם לכן:

תרומת הדשן מועלין בה - דכתיב ושמו דמשמע שם תהא גניזתו:

שם את העגלה - שם תהא קבורתה לעולם:

הערופה - משמע היא אין אחרינא לא:

הצרי - שרף נטף כדמפרש לקמן שרף [הנוטף] מעצי הקטף ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומא (שָׁרָף) :

צפורן - שחלת דמתרגמינן טופרא שחלקה כצפורן:

חלבנה - גלבנ"א (גלבינ"א: שרף של סוג כלך (צמח סוככי) [באיטלקית]) :

שבולת נרד - חד הוא ובלעז שפיג"א (אישפי"ג: אזוביון) :

קילופה - בשם וזהו ששמו קנמון:

(ט' קבין) - סך הכל שס"ח מנין:

יין קפריסין - שבא ממקום ששמו קפרס ע"א בגליון יין קפריסין שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס מ"ר:

בורית - סאבו"ן (שבו"ן: סבון) :

כרשינא - הבא מאותו מקום ל"א עשב הנקרא אירב"ה שנוטי"א (אירב"א שבונייר"א: עשב סבוני (סבונית)) שעושין ממנו בורית שקורין ספוני מפי הרב הגדול:

רובע - הקב:

מעלה עשן - שם עשב:

כיפת הירדן - עשב הגדל על שפת הירדן:

פסלה - דכתיב כי כל שאור וכל דבש (ויקרא ב):

חייב מיתה - כי עייל ביוה"כ דכתיב (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה:

רשב"ג - לפרושי אתא:

ששפין - מושחין:

שתהא נאה - ששחורה היא:

שתהא עזה - שיהא ריחה חזק:

למקדש - שבעזרה היו מפטמין:

מסייע ליה כו' - מדלא מפרש ליה (לברא בשעת שריית) סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש בעזרה:

המקדיש נכסיו - קיי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:

והיו בהן דברים הראויין לקרבן ציבור - דקיי"ל המקדיש נכסיו ויש בהן דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי ליחיד מוכרין אותו ליחיד הצריך קרבן והראוי לציבור א"א להקריבו דבעי לקנותו מתרומת הקופות הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומני בית אבטינס שהיו נוטלין קטרת במס' שקלים בפרק התרומה מה היו עושין (הלכה ח):

הא תנא להו - התם במסכת שקלים והני ראויין ליחיד כמו לצבור:

בהמה וחיה - לאו דוקא:

אלא לאו קטרת - דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וקשיא לר' יוסי בר' חנינא:

באותה הניתנת כו' - לעולם בקודש נעשית ולא הספיקו ללוקחה הימנו עד שהקדישה:

מותר קטרת - שבכל שנה היה נשאר מאותן ג' מנים יתירין שכהן גדול מכניס ולא היה מקטיר אלא מלא חפניו ונשאר המותר ואותו מותר לא היה ראוי לשנה הבאה מניסן ואילך דניסן ראש השנה דתרומת שקלים דאמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה במסכת ראש השנה (דף ז.) ומה היו עושין בו:

מפרישין - מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזקים את בדק הבית:

ומחללין - את מותר זה על (מותר) מעות דכל זמן שהיא בקדושתה אינן רשאין לתתה לאומנין דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: ל"ג תני רב יהודה אלא ה"ג בכולהו מותרין תני חוזרין כו' והכא לא תני. והא מדתני בכולהו מותרין הניתנין לאומנין חוזרין ולוקחין אותן כו' והכא לא תני הכי מכלל דלאו בקטרת גמורה קמיירי אלא בשנעשית חולין וקרי לה ראויין לקרבנות צבור ותיובתא דר' יוסי בר' חנינא:

אלא אמר רב יוסף מאי ראויין דקתני אחד מסממני הקטרת - ולא קטרת פטומה:

שס"ח מנין - דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל בורית ויין ומעלה עשן לאו סממנין נינהו:


אחת לששים או לשבעים שנה גרסינן היו מפטמין אותה לחצאין - שלא היה צריך לפטם אלא חצי שיעור משום דמותר דששים או שבעים שנה סלקי לחצי שיעור הקטרת פעמים לששים פעמים לשבעים או סמוך להם לפי שאין כל החפניים שוות:

לשליש ולרביע לא שמעתי - שהיו משהין המותר שמונים שנים או צ' או ק' שלא הוצרכו לפטם אלא שליש או רביע ויחיד נמי שפיטם שליש או רביע פטור:

במתכונתה - לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב: חצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר:

בזורה - מפזרה:

היטב הדק הדק היטב - הממונה אומר כן לשוחק:

דיבור רע ליין - במסכת מנחות בפרק. כל הקרבנות (דף פז.) זרק הגיד של שמרים הגזבר הקיש שהגזבר מקיש בקנה למוציא היין ורומז לו ובלא דבור שרע הוא לנסכים ולא היה מדבר בפיו שהדבור רע ליין:

י"א סמנים - ולעיל חשבנו י"א צרי צפורן חלבנה ולבונה מר קציעה שבולת נרד כרכום הרי ח' קושט קנמון קילופה הרי י"א סממנים נאמרו לו למשה ולא ניקבו אלא ד' וכל י"א דביעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה כדדרשינן לקמן בכלל ופרט כדברי ר' ישמעאל:

ואימא סמים כלל - כלומר ממאי דקרא לחושבנא אתא דילמא למידרש כלל ופרט [וכלל] לחוד הוא דאתא ולא למנין י"א:

קוטר - שמתמר ועולה כמקל ולא יפציל לכאן ולכאן:

מין אילן - דהוא צרי:

לגופה - אתא לאשמועינן דאע"ג דריחיה רע משוינן ליה לקטרת:

אם כן - דבכלל ופרט וכלל לחוד בעי למידרשיה לא נכתוב קרא סמים אלא קח לך הוה משמע כלל אלא הכי נקט ברישא סמים וכתיב נמי קח לך למידרש כלל ופרט וכלל לקוטר ועולה כדלקמן ולמנין י"א:

דבי רבי ישמעאל - נמי. בעיא י"א מדקתני או אינו כו' וליכא למידרשיה אלא כדדריש ליה ובעי קוטר ועולה:

כלל בכלל ראשון - כולה מפרש לקמיה:

ונילף נמי מלבונה כו' - והיינו דפריך או אינו אלא פרט אחרון דהיינו לבונה בפרט ראשון מייתי נמי דדמי ליה ולמעוטי דבר [שאין] ריחו נודף ולא קוטר ועולה נאמרה לי כשאר פרטי קמאי דמייתי מאי דדמי ליה:

אם כן - דכשאר פרטי מייתי ליה נכתביה במיצעי בהדי שאר פרטי קמאי והיינו דקאמר לאו:

וקפריך ליה הש"ס הא לאו תירוצא הוא - דאי כתבה ללבונה בהדי שאר פרטי בין שני הכללות הויין תרי סרי כגון סמים ב' ונטף ושחלת וחלבנה ולבונה הרי ו' וסמים כנגדן הרי י"ב ולהכי לא כתבה בהדי פרט דלא תימא י"ב בעינן ולעולם גמר מיניה:

אם כן נכתביה במקום חלבנה - דנשמע מיניה די"א הן ונשמע מיניה דאפילו אינו קוטר ועולה ונכתב חלבנה לבסוף דהא השתא מיהא לאו מידי גמרינן מיניה:

ואגודתו - משמע שכולן ביחד אז על ארץ יסדה:

לאפוקי בהמה - משום דכתיב בהמה בההוא עניינא דלא סגי דלא קרי להו אדם:

כל שישנו בסך - כל שהוא עובר כשהוא סך את עצמו או אחרים שמצווה שלא יסוך משמן המשחה לזר:

ישנו בבל ייסך - מצווים אחרים עליו שלא לסוכו:

למלכים וכהנים גדולים - לאחר שנמשחו:

מה סיכה כל שהוא - דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כל שהוא אף על גב דנתינה בעלמא כזית כדמפרש לקמן:

נתינה בעלמא כזית - דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש וכל אכילה כזית:

מעיקרא לאו זרים הם - דהא נמשחו מתחלה:


שנשאת לישראל - ואינה משלמת חומש. דלא זרה שהרי לא נתחללה שאם ימות בעלה ותנשא לכהן אוכלת או אם זרע אין לה הדרא לתרומה:

משלמת כו' - אשם ל"ג:

ומיתתה בחנק - ורבי מאיר לטעמיה דאע"ג דמעיקרא לאו זרה היא השתא מיהא זרה הויא:

אחת זו כו' - דבעינן זר מתחלתו:

וחכמים - היינו רבי יהודה בר פלוגתיה:

ובשנויי דשנינן - דטעמיה דר"מ משום דאיתקש לסיכה:

אבל נתינה דעלמא - כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא בכזית דילפינן מונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) והכי מפרשא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נט:):

לא ייסך כתיב - בשני יודין שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא:

כהן שסך בן בתו ישראל מתעגל בו כו' - ופי' כהן שסך את עצמו שמן יכול בן בתו ישראל לבא להתעגל בו ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש אלמא כיון דבטלה בהתירא בטלה והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות (פרק י') סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על גביו ובן בתו ישראל דנקט משום דרגיל אצלו והוא הדין לאחריני:

שאינו מביא אשם תלוי - שאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה כדמפרש בפ' בתרא (לקמן כה.):

מתני' במבעט - ביוה"כ דאמר לא תכפר עליו משום הכי לא תני ליה:

ודין הוא - שלא יכפר:

אלא על השבין - דלרצונו בעינן: אשם לאו דוקא נקט דהא אשכחן אשם אמזיד בפרק שני (לקמן ח:) ד' מביאין על הזדון: אך בעשור לחדש יוה"כ הוא: חלק יום כפור לשבין ולא לשאינן שבין:

מאי שבין - דקתני אין מכפרין אלא על השבין:

הא קתני לא אם אמרת כו' - וא"כ מאי קאמר היינו הך:

אלא כי הא כו' - והיינו דקאמר חטאת אינו מכפר אלא על השבין ששבין משעת הפרשה עד שעת הקרבה ולא שהמיר דתו בינתיים והתם בעי למילף יוה"כ דאם המיר דת קודם יוה"כ וחזר בו אחר יוה"כ תו לא מכפר עליה יום הכפורים אחר על עבירותיו שמקמי המרתו: אמאי נהי דבקרבן אמרינן הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מעל המזבח אבל גברא לגבי יוה"כ בר כפרה הוא כישראל מעליא:

ורמינהו - אהא דתני לעיל יוה"כ אינו מכפר אלא על השבין:

מקרא קדש - בתקון סדר התפלה: ה"ג לא קשיא הא ר' יהודה הא רבי:

פורק עול - של כל המצות:

מגלה פנים - דורש באגדות של דופי כגון מנשה שהיה אומר מה היה לו למשה לומר ותמנע היתה פילגש: ברייתא דקתני יוה"כ מ"מ רבי היא:

מודה רבי בעבירות דיוה"כ - דהא דקתני לא התענה בו מכפר אעבירות דכל השנה אבל ההיא עבירה דעינוי לא מכפר ואך חלק נמי דקתני לעיל בעבירות דיומיה קאמר: יום הכפורים אינו מכפר אלא היום כדכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה:

כרת - הולך ערירי בלא בנים ואם יש לו מתים:

אי נמי דעביד עבידתא סמוך לשקיעת החמה - דלא הוה שהות לכפורי:

א"נ בהדי דעביד עבידתא פסקיה מרא - דרפיק בה לשקיה ומית מיד דלא הוה שהות לכפורי: ה"ג מאי אף המגדף:

שמעו לר' עקיבא - דמתני' ר"ע היא כדמפרש לקמן מגדף מביא קרבן דברי ר' עקיבא ואמרי אף מגדף נמי כידעוני תימה לי ולר' יוחנן דאמר לעיל (דף ג:) הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני במתניתין:

ואומר חטאו ישא - מפרש לקמן דכרת דמגדף איירי בקרבן עבודת כוכבים: אתיא לרבנן (רבנן קאמרי ליה הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הש"ס וכך היא בעיני)


והכי קאמרי ליה רבנן לר"ע אמרת מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם מגדף היינו עובד ע"ז והאי דקתני במתני' וחכ"א אף המגדף כו' הכי קאמרי אף המגדף דידך אף מברך את השם שאתה קורא אותו מגדף: אלא כרת במברך את השם מנא להו - במברך את השם כתיב איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (ויקרא כד) ונאמר בפסח (במדבר ט) חטאו ישא האיש ההוא מה להלן כרת אף כאן כרת והכי נמי איכא דדריש ליה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צג:) ודרשי הכי וחדל לעשות הפסח ראשון דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא ולא נאמר כרת דמגדף במקום קרבן ולא גמרינן ליה אלא מכרת דפסח שאינה בת חטאת דמצות עשה היא. ור"ע אית ליה כרת בשני ומוקי לחטאו ישא בפסח שני וגמר לה ממגדף וסבר מגדף היינו מברך את השם ובפסחים (שם) נמי איכא דדריש ליה הכי:

גירפת - ר' מתחלפת בד' הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ קסבר מגדף היינו מברך את השם ומילתא רבה עבד דפשט ידו בעיקר:

ולא חסרת - קסבר היינו עובד עבודת כוכבים כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא כולי האי:

מתני' כמין בהמה חיה ועוף - מפרש טעמא במסכת נדה בפרק המפלת (ד' כב:) הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם:

סנדל - ולד הוא אלא שנפחתה צורתו:

שיליא - נמי אמרינן במסכת נדה בהמפלת (דף כו.) אין שיליא בלא ולד ושפיר היינו עור הולד מרוקם שיש בתוך השפיר צורת איברים קטנים ובמס' נדה מפרש לה בהמפלת:

וכן שפחה - כנענית ובגמ' פריך למה לי למתניי':

ואין ידוע מה הפילה - אם צורת אדם וחייבת או דגים וחגבים ופטורה:

מביאה קרבן - שתי תורים [א' לעולה וא' לחטאת ועל של] עולה מתנה עלה אם מין חובה ילדה תהא לחובתה ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומחייב בספק ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן היא ומליקתה כנבילה בעלמא ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן דחטאת העוף באה על הספק:

וכן שתי נשים שהפילו - במחבואה:

אחת מין פטור - דגים וחגבים:

ואחת מין חובה - סנדל או שיליא ואין ידוע אי זו הפילה פטור ואי זו הפילה חובה מביאות כל אחת שתי תורים כמו שפירשתי ואינו נאכל:

אימתי - אינו נאכל בזמן שהלכה כו' שאינן יכולות להתנות שהביאו קיניהן לכהן והלכו לדרכן:

אבל אם שתיהן עומדות כו' - בגמ' מפרש מאי עבדן:

גנינין - גוונים: (כמין : המפלת יום ארבעים. במסכת נדה בפ' המפלת (דף ל.) עד שיעברו מ' יום להריון הוי מיא בעלמא: גמ' ושפחה מנלן דת"ר דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע:

מאי וכן שפחה - הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמרי לה לה כתיב באשה (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה או חפשה לא נתן לה:

מאי עבדן - לרבי יוסי מתיין תרוייהו חד קרבן בין שתיהן יקנו חטאת העוף חדא ודאי עולת העוף תביא כל אחת ודאי ובתנאי שאם אינה חייבת תהא נדבה אבל חטאת העוף לא מצי למימר תהא נדבה דאין חטאת נדבה ולהכי מייתו חטאת העוף ויקנוהו בין שתיהן ומתנין אם אני חייבת יהא חלקך מחול לי ואם את חייבת יהא חלקי מחול לך וממ"נ הויא מליקתה כשרה:

ר"ש אומר כו' - בפרק דם שחיטה לקמן (דף כג.):

מודה רבי יוסי - דמתני' בארבעה מחוסרי כפרה דלא מייתי קרבן לשום חטאת אלא לאשתרויי בקדשים:

התם - גבי חטאת חלב בפרק דם שחיטה גברא בעי ידיעה שידע שחטא ואי לא מייתי כל חד אשם תלוי ולא חטאת בשותפות:

דקתני סיפא דההיא - בפ' דם שחיטה (שם) כל חטאת שהיא באה על חטא אלמא באה על חטא דוקא נקט:

ואם נקבה תלד - הוה ליה למכתב ואם נקבה היא:

מתני' לאור פ"א - שילדה נקבה לאור פ"א שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:

ב"ש פוטרין מן הקרבן - מלידה ב' אע"ג דלאחר מלאת הוא הואיל ולילה הוא ולא יצאה שעה ראויה לקרבן דלילה מחוסר זמן קרבן הוא דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי:

מ"ש אור פ"א מיום פ"א - דודאי חייבת כדמפרש לקמן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (דף ט.):

אם שיוה לו לטומאה - שהרי אתם מודים שמשקיעת החמה של יום פ' כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל פ"א טמאה:

והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני:


גמ' שבקיה - ר' אושעיא לבר קפרא:

בעא מיניה - רבי אושעיא לבר קפרא:

בליל ח' - לזיבה ראשונה ולמחר היה ראוי לקרבן:

מה ב"ה כו' - מי מייתי ב' קרבנות אי לא:

עייא - ר' חייא ובלשון גנאי קאמר ליה: (הדר בעא מיניה ר' אושעיא מבר קפרא):

בבלי - רבי חייא עלה מבבל כדאמרי' התם (סוכה דף כ.) בתחלה נשתכחה תורה מישראל עלה הלל הבבלי ויסדה וחזרה ונשתכחה עלו בני הגולה ויסדוה ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא:

נחזור על הראשונות - כמו אמר מר לעיל הרי הוא אומר כו' ומיבעיא לר' אושעיא טעמייהו דב"ה משום או לבת או משום דסברי לילה אינו מחוסר זמן:

והא דתניא אינו מביא קרבן [קסבר] לילה מחוסר זמן - וטעמייהו דב"ה משום או לבת:

זב בעל שתי ראיות - שזיבה ראשונה בת שתי ראיות היתה:

בת ג' - הלכך כיון דלא יצאת שעה הראויה לקרבן כולה חדא זיבה אריכתא היא:

ליתנייה - בפ' שני (לקמן דף ט.) גבי ה' מביאין קרבן אחד כו'. כי היכי דקתני נזיר שנטמא טומאות הרבה:

לא פסיקא ליה - כיון דזמנין דאראיות דלילה נמי מיחייב כגון ראה אחת בליל ח' ושתים ביום המחרת:

שכבת זרע בעלמא הוא - דאין לה אלא טומאת ערב בעלמא כדתניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע זב בראיה ראשונה הקישו לבעל קרי במס' נדה (דף לה.) ואמרו נמי במגילה (דף ח) שתים לטומאה וג' אף לקרבן אבל חדא ראייה אין לה אלא טומאת ערב:

ומי א"ר יוחנן כו' - דקאמר ב' בלילה ואחת ביום כו':

נטמא נזיר ביום - ח' שראוי לקרבן מביא ב' קרבנות:

בליל ח' אינו מביא - דלענין קרבן טומאה אריכתא היא דלילה מחוסר זמן:

מתני' ספק זיבה - כגון [טועה] שראתה ג' ימים ואינה יודעת אם בימי נדותה אם בימי זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל:

ספק לידה - כגון שהפילה ואין ידוע מה: האשה שיש עליה ה' ספקות של לידה או ה' של ספק זיבה מביאה קרבן אחד. חטאת העוף הבאה על הספק:

ואוכלת בזבחים - שהרי הקרבן הזה לטהרה בא והרי הוא כטבילה אם נטמאת האשה כמה טומאות טבילה אחת עולה לכולן אף קרבן זה כן:

ואין השאר עליה חובה - לא הצריכוה חכמים להביאן שאף האחת בקושי התירו להקריבה ספק מליקת חולין למזבח שאם לא כן אין לה תקנה ליטהר בקדשים: ה' לידות ודאות או ה' זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. כמו שפירשתי:

והשאר עליה חובה - כדאמרינן לקמן בפ' שני (ד' ט:) יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם ת"ל זאת:

קינין - שני קינין ד' תורין:

בדינרי זהב - בשני זהובין קן לדינר זהב:

המעון הזה - שבועה:

נכנס לב"ד ללמוד כו' - אע"פ שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף:

קינין ברבעתים - ב' קינין בשני רביעית דינר כסף ל"א רבעתים לשון חצי הוא: גמ' ה"ג בתוספתא ה' לידות ודאי וה' לידות ספק כו' ר' יוחנן בן נורי אומר על הודאי חיישינן לפשיעה דאי אמרת תביא על אחת מהן שמא יש אשה שתלד לידה אחת ודאית ואינה רוצה להביא קרבן שתאמר והלא אשתקד היו עלי ה' לידות ודאות ולא הבאתי קרבן על ד' מהן ועכשיו אני מביאה ור"ע סבר כיון דלא אכלה אשתקד בלא שום קרבן לא פשעה: תאמר על האחרונה אני מביאה ותפטר על השאר ר"ע אומר תאמר על אחת מהן ואינה צריכה לומר על האחרונה ותפטר על השאר:

ועל הודאי תאמר על האחרונה ותפטר - עכשיו מחיוב שאר קרבנות ואוכלת בזבחים היום ולמחר תקריב שאר קרבנות:

אם יש ודאי ביניהן - ממין הספק דאמר על הודאי כדי שתיעשה ודאי ותהא נאכלת ותפטר לגמרי כדפרישית במתני' דבקושי התירו להקריב ספק:

על אחת מהן - ואפילו על הראשונה:

בין ודאי כו' - אינה צריכה לומר על האחרונה אני מביאה: בדר"ע ל"ג ותפטר:

ועד דמייתי כולהון - לא מכפרת אם הביא חטאת ראשונה עדיין חטאים האחרים עומדין אף כאן אם הביאה על הראשונות עדיין טומאה האחרונה במקומה ולא טהרה לאכול בקדשים לפיכך תאמר על האחרונה וטהרה והראשונות תביא לאחר זמן:

מאן דמחייב ה' טבילות - אפי' אמר על הראשונה אני טובל טהר מכל טומאה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/כריתות/פרק_א"