רבינו גרשום על הש"ס/כריתות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה


שלשים ושש כריתות הן בתורה. שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת יש מהן שהן חייבי מיתות ב"ד כשהן בעדים ובהתראה ואם אין בהן עדים והתראה זדונן בכרת:

הבא על האם כו' הבא על הזכר כו'. משום הכי הדר קתני הבא על הזכר דמין איסור אחר הוו וכל הני הוו נסקלין בעדים ובהתראה:

הבא על אשה כו'. יש מהן חייבי מיתות ב"ד ויש שאינן אלא חייבי כריתות בלבד‏[1] כגון הבא על הנדה וטמא שאכל את הקדש כו':

על אלו. ל"ו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן כגון שהיו לפניו חלב ושומן ואינו יודע אי זה מהם אכל:


דף ב עמוד בעריכה


מניינא למה לי דקתני ל"ו לימא על אלו חייבין על זדונו כרת הבא על האם כו':

א"ר יוחנן. להכי תנא מניינן לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת בשגגה אחת שחייב ל"ו חטאות. דאם לא נקט מניינא שמא איכא למימר יש מהן יותר ותנא ושייר או שמא קס"ד דיש מלאכות שאין חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת להכי תנא מניינא דחייב על כל אחת ואחת ואינם יותר:

מניינא. דאבות מלאכות למה לי לימא אלו הן אבות מלאכות הזורע והקוצר כו':

א"ר יוחנן כו' כטעם דכריתות:

תוב דתנן באידך פירקין ארבעה מחוסרי כפרה הזב והזבה וכו' דלא מישתרו בתרומה וקדשי' עד דמייתי כפרתן. מניינא לאפוקי מדר"א דתני בתוספתא גר מחוסר כפרה הוא דכי נתגייר ומל וטבל לא מצי למיכל בקדשים ולא משתרי בקהל עד שיזרוק עליו הדם דם קינים וכדמפרש בפרקין תניינא וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים. מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. אי מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגרים כן. אמרת צא וראה אי זהו מין דמים שכולו לאישים ואין לך היתר הימנו הוי אומר זה עולת העוף להביא פרידה אחת‏[2] כלומר שמביא פרידה אחת שחרית ואוכל בקדשים לערב ואי אמר אלו מחוסרי כפורים ולא אמר ארבעה הוה אמינא תנא ושייר לרבות נמי הא דר' אליעזר קמ"ל מניינא ארבעה ותו לא לאפוקי הא דר' אליעזר:

תוב הא דתנן בפירקין תניינא ארבעה מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון ומפרש התם מנלן דמביאין על הזדון כשגגה:

מניינא למה לי. לאפוקי מדר' שמעון דתנא במסכת שבועות שבועת הפקדון לא נתנה זדונה לכפרה ואי אמר אלו מחוסרי כפרה ולא אמר מניינא הוה אמינא לאו דוקא אלא כר' שמעון דממעט לשבועת הפקדון קמ"ל מניינא דארבעה הוו ולאפוקי מדר' שמעון:

תוב דתנא נמי בפירקין תניינא ה' מביאין קרבן א' על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה ונזיר שנטמא טומאת הרבה כו'. מניינא למה לי משום דקתני בההיא ונזיר שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד:

ומשכחת לה כגון דאיטמי בשביעי וחזר ונטמא בשביעי דהיינו שנטמא טומאות הרבה ביום שביעי ביום תגלחתו כדכתי' וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו היינו נזירות דטומאה וכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו:

[מיום ז' הוא דחיילא] ומתחיל למנות נזירות דטהרה שוב ל' יום וקמ"ל מניינא דמתניתין דתני ה' ותני בהו נזיר שנטמא טומאות הרבה היינו אליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר במסכת נזירות דנזירות דטהרה דמתחיל שוב למנות מיום ז' הוא דחילא עליה וכיון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' טומאות הרבה מאחר שהתחיל למנות נזירות דטהרה וכיון דאכתי לא הגיע האי נזיר טמא ליום ח' בשעה שראויה להביא בה קרבן עד יום ח' כדכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים:

דאי תימא ר' היא. מתני' כיון דאמר ר' דנזירות דטהרה עד שמיני דראוי להביא קרבן לא חיילא עליה א"כ אליבא דר' היכא משכחת לה שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד:

אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כיון דאכתי לר' לא חיילא עליה נזירות דטהרה לר' כולן כל הני טומאות טומאה חדא אריכתא (חדא) היא וכטומאה חדא ראשונה דמיא ולא הוו טומאות הרבה:

ואי דנטמא בח' וחזר ונטמא בח' וחזר ונטמא בח'. דכבר חיילא עליה דנזירות דטהרה לר' כיון דיצא בשמיני בשעה שראויה להביא בה קרבן ואח"כ נטמא טומאות הרבה חייב קרבן על כל אחת ואחת היא:

אלא ש"מ מניינא דמתניתין דקתני חמשה וקתני נזיר שנטמא טומאות הרבה ר' יוסי בר' יהודה היא ולאפוקי מדר' אע"ג דבעלמא אמרינן הלכה כר' מחברו קמ"ל הכא דלא:

דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא היינו שמתחיל למנות נזירותו דטהרה ואימת. ר' סבר ההוא ביום ההוא ביום הבאת קרבן הוא היינו ביום הח':

ור' יוסי בר' יהודה אמר ביום תגלחתו מיירי היינו ביום השביעי:

תוב הא דתנן נמי בפירקין תניינא (אמר) ה' מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע:

מניינא ה' למה לי:

משום דקתני סיפא דההוא דמתניתין דהוריות אין חייבין ב"ד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא חייב בכולן כיוצא בהן דיחיד ומשיח דחייבין בכולן דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול אלה שהמלך דהיינו נשיא לא מעיד ולא מעידין אותו:

ור' יוסי הגלילי סבר כל שישנו באחת מהן ישנו בכולן וקמ"ל מתניתין דקתני חמשה כר' יוסי הגלילי וכר' עקיבא ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר התם בהוריות נשיא מביא שעיר קמ"ל מניינא חמשה מביאין קרבן עולה ויורד דאפי' נשיא:

מניינא למה לי לאפוקי מדר' אושעי' דאמר י"ג אבות נזיקין שומר חנם והשואל כו'. דאי אמר אלו אבות נזיקין השור והבור הוה אמינא תנא ושייר הני דר' אושעי' קמ"ל ד' אבות למעוטי דר' אושעיא. מ"ט לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית לי' לרב דאמר מבעה זה אדם משום הכי ממעט דר' אושעיא דתנא תנא אדם וכל דדמי ליה ולשמואל דאמר מבעה זה השן אמר לך תנא בנזקי ממונו מיירי ולא נזקי גופו למעוטי דר' אושעיא דהוו נזקי גופו:

ולר' אושעיא דתני י"ג מניינא למה לי לאפוקי מדר' חייא דאמר כ"ד אבות נזיקין ומ"ט ממעט להו ר' אושעיא דקסבר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי והני דר' חייא קנסי הוו:

ור' חייא מניינא דידיה למה לי למעוטי מפגל בקדשים. כהן האומר הריני שוחט זבח של פלוני על מנת להקטיר ממנו כזית חוץ לזמנו. ומסור המלשין על ממונו של חברו לעובדי כוכבים אנסין והני פטירי מלשלומי דלא עבדי מעשה בידים אלא בדבור בעלמא ואי קשיא לר' חייא אם כן עדים זוממין ומוציא שם רע דקא חשיב להו הא בדבור בעלמא קא עבדי אמר לך עדים זוממין מעשה כתיב בהו דכתיב כאשר זמם לעשות. ומוציא שם רע הא קא אמרי דעבד מעשה דאמר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך קא חשיב להו:

בשלמא פטור לגמרי מחטאת לא משכחת לה דהא כתיב בהו כרת בכולן דהיינו שגגתו חטאת:

לכך יצאת כרת באחותו לחלק לחייב על כל אחת ואחת דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שהיא ערוה חייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת:

והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו. דכתיב אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' אף אחותו נמי יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

אמר לך רב ביבי ומינה. דהא ברייתא סייעתא להו מי אמרת כו':

הכא נמי מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר לעולם בחיי אוסרה. שאינה מותרת לעולם לאחיו שאוסרה אף כל שאין לה היתר בחיי אוסרה חייבין עליה כרת:

יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה שאם נתן לה גט מותרת וכן נדה יש לה היתר לבעלה לאחר נדתה הלכך לא מצי אחותו ללמד על הכלל כולו:

א"ר יונה כו'. מהכא ילפת לחלק דאמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' וכולהו עריות בין אחותו בין אשת איש בין נדה כולהו שייכי בהאי קרא הואיל וכך דאחותו שייכא בהאי קרא ויצאת ש"מ להיקש הוא ואין משיבין על ההיקש אלא מה זו שיצאת חייבין עליה בפני עצמה אף כל השאר נמי אף אותן שיש בהן היתר בחיי אוסרן:

ולר' יצחק. דפליג במס' מכות עלה דההיא דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן וקא מפיק להאי‏[3] למה יצאת כרת באחותו לדונן בכרת ולא במלקות א"כ לחלק לחייב על כל אחת מנא ליה:

נפקא ליה. מואל אשה בנדת טומאתה דמצי למימר ואל נדה בטומאתה אמאי קאמר ואל אשה ש"מ לחלק על כל אשה ואשה של עריות דהאי ואל אשה סמוך לפרשה דעריות:

מיתבעי להון לחלק לחייב בין על אחותו בין על אחות אביו בין על אחות אמו:

הני למה להון לחלק פשיטא דחייב על כל אחת בפ"ע דהרי שמות מוחלקין דזו קרויה אחותו וזו אחות אביו וזו אחות אמו וגופין מוחלקין דג' נשים הוויין:

אלא אימא מיתבעי להון לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון שבא על אמו והוליד ממנה ב' בנות וחזר ובא על אחת מן הבנות והוליד בן ואותו בן בא על הבת האחרת שהיא אחותו מאביו ואחות אמו ואחות אביו והכא שמות מוחלקין וגוף אחד. מיתבעי להון לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו דהא לא אשכחן בקרא אלא בת אביך או בת אמך‏[4] לומר שאין עונשין מן הדין אע"ג דאתיא מק"ו. השתא בת אביו שלא בת אמו מיחייב בת אביו ובת אמו כ"ש:

ור' יצחק. לא בעי להכי קרא אלא קסבר עונשין מן הדין:

ואי בעית תימא לעיל קא מהדר לר' יוחנן דאמר לכך יצא [כרת באחותו] לחלק אי בעית תימא לחלק יליף עונש מן אזהרה מה אזהרה דהיינו לאו כתיבא אכל ערוה וערוה אף עונש כרת נמי [הוי כמאן דכתיב בכולהו] וליחייב על כל ערוה וערוה:


דף ג עמוד אעריכה


חילוק חטאות ביניהן. אע"ג דחטאת לא אתי אלא במקום כרת אפי' [הכי] כיון דכתיבי ב' לאוין וכרת אחת משמע כרת אכל לאו לאו. וכי מאחר דלאוין מחלקין לחטאות הוא הדין לעריות דאית בהו הרבה לאוין וכרת אחת. אלא כרת באחותו אמאי איצטריך וקסבר ר' יצחק אחותו דרישיה דקרא לאו לדרשא אתי אלא אורחיה דקרא הוא ולגופיה איצטריך איש אשר יקח את אחותו ואחות דסיפיה מיבעי ליה לחלק. ואי קשיא אמאי קאמר ר' יצחק אחותו דרישא אורחיה דקרא הוא הא מפיק ליה לדונו בכרת ולא במלקות. ההוא לא מפיק אלא מכרת ולא מאחותו. ואמרי לן ר' דמס' מכות קא מהדר האי אי בעית תימא יליף עונש מאזהרה עלה דר' יצחק דאמר עונשין מן הדין וקאמר אי בעית תימא אחותו בת אביו ובת אמו יליף עונש מאזהרה ולא מן הדין שהרי כתיב אזהרה באחותו בת אביו ובת אמו דכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך ויליף עונש מאזהרה. והכא לא מיתוקמא הכי משום דרבנן לא בעי ילפי הכי עונשין מאזהרה אלא מיתבעי להו כרת באחותו לומר שאין עונשין מן הדין:

אף אנן נמי תנינא. כר' אלעזר אמר ר' אושעיא דלאוין מחלקין:

דמה קטרת לאו בפ"ע דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו וחייב עליה בפ"ע כדכתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת:

וכי תימא מיהא לא איריא דמשום הכי תנא מפטם את הקטרת במיצעי משום דקא בעי למיתנייא פיטומין גבי הדדי א"כ נתנהו איפוך:

אי בגברי. קא חשיב דהני ל"ו כריתות אי עבדי להו ל"ו גברי מיחייבי כל חד כרת א"כ דל אשה הנרבעת לבהמה מבינייהו:

אי בנשי קא חשיב. דאי עבדי להו ל"ו נשי גבי [הדדי] מיחייבא כל חדא כרת:

דל מיניהון הבא על הזכור ועל הבהמה. דהני לא מיתוקמי אלא בגברי ובצר להו תרתי אי אמרת מילה נמי הא ליתא בנשי:

הא לא קשיא דלא מיירי אלא בלאוין.‏[5] ותני הכי דל אשה הנרבעת ותני הכי במקומה והביא זכור עליו דהוא נשכב לזכר:

ור' ישמעאל הוא דאמר חייב שתים דנפיק ליה מתרי קראי כדאמר לקמן. והא מדקתני מגדף בהני ומוקמי' לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה אלא רישא נמי ר' עקיבא היא ור' עקיבא סבירא ליה בהבא על הזכור והביא זכור עליו דאינו חייב אלא אחת א"כ בצרא להו חדא:

וכי תימא כולה מתניתין ר' עקיבא וברישא בהבא על הזכור סבר לה ר' עקיבא כר' ישמעאל דחייב שתים. ומן לא יהיה קדש היינו שלא יהא נשכב כזונה:

ולר' עקיבא. דמפיק ליה מחד [קרא] אינו חייב אלא אחת:

אלמא לא סבר לה כר' ישמעאל אלא רישא וסיפא ר' ישמעאל ובמגדף סבר לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה אע"ג דכתיב בעשותה ועשה אחת:

אי הכי. לר' ישמעאל דמיחייב ב' ליתני נמי והביא בהמה עליו וטפייה חדא:

האמר אביי כו' היינו תירוצא. וכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב. דלא יהא נשכב לאדם ולא לבהמה. והאי דקא בעי הכא בזכר אזהרה לנשכב מה שאין כן בשאר עריות היינו טעמא דבשאר עריות סגיא לתרוייהו בחדא אזהרה שהרי הנשכב נהנה כשוכב הבא על הזכר הנשכב אינו נהנה:

ר' אלעזר משמיה דרבא אמר. לעולם בגברי קא חשיב ולא צריך לאפוקי אשה הנרבעת דתנא תנא ל"ג חטאות ותנא ג' כריתות דלית בהו חטאת לסיומינהו להשלים ל"ו כריתות וממאי דתנא כריתות בלא חטאות מדקתני סיפא פסח ומילה דלית בהו חטאת דהני מצות קום עשה נינהו:

הוקשה כל התורה לע"ז. משום דכי דבר ה' בזה היינו שבזה על דבור ראשון לא יהיה. ותנא נמי כרת בהאשה הנרבעת לסיומא דכיון דליתה בגברי לית בה חטאת:

והנך אחריני דהוו לא תעשה ואיתנהו בגברי אית בהו כרת וחטאת:

המחלל את השבת. קא חשיב ליה בכרת אחת. אמרי והא שבת יש בו ל"ט כריתות לאבות מלאכות שלו:

אמר ר' יוחנן תנא דידן קא חשיב למחלל שבת בחד כרת קא מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכה כדתניא הנה שהיא אחת בשעשה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא אחת היינו שגגת שבת וזדון מלאכה שאינו יודע שהוא שבת אבל יודע שמלאכות אלו אסורי' בשבת וכיון דעשאן בזדון בידיעה אין בהן קרבן אלא על שגגת שבת בלבד. ואמאי מוקים המחלל את השבת דבשגגת שבת וזדון מלאכה מיירי דאינו חייב אלא אחת וניתני בזדון שבת ושגגת מלאכה דליחייבה ל"ט כו':

תנא. דמתניתא שגגת שבת וזדון מלאכה עדיפא ליה למיתני לאשמועינן רבותא דאף על גב דהזיד במלאכות מן חד חטאת מיהא לא מיפטר ט"א משום הכי עדיפא ליה‏[6] דבין שגג בשבת מיפטר לאפוקי זדון שבת ושגגת מלאכה דאם הזיד נמי במלאכה פטור לגמרי מחטאת:

וכן אתה מוצא גבי. העובד עבודת כוכבים דקתני במתני' דלא מיחייבי אלא חדא משום דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות מיירי:

והרי לבו לשמים. דהא סבור בית הכנסת הוא ולא מיחייב מידי:

ואלא דחזא אנדרטא צלם שאינו עשוי לשם עבודת כוכבים וסגיד ליה מאי שוגג איכא הכא כיון שאינו עבודת כוכבים בהכי תליא מילתא אי דקבליה מזיד הוא ואי לא קבליה לאו מידי עביד ולא מיחייב:

אלא כגון דשגג בעבודת כוכבים דסבר מותר לעובדה [משום] שאינו עושה אלא מאהבה של שלטון או מיראה וזדון (מלאכות) [עבודות] הכא ליכא זדון (מלאכות) [עבודות] דהא לא עביד במזיד אלא להכי קרי זדון (מלאכות) [עבודות] דמתכוין לעבוד מאהבה:

הניחא לאביי דאמר חייב. העובד מאהבה ומיראה ומתוקמ' מתני' בהכי דהיינו שגגת עבודת כוכבים:


דף ג עמוד בעריכה


ואלא שגגת עבודת כוכבים היכי דמי באומר מותר שאינו יודע שעבודת כוכבים אסור לעובדה וזדון עבודה היכי דמי הא לא ידע דאסיר כיון דאיתכוין לעבוד קרי להו זדון ודמי האי כהעלם זה וזה בידו בין היא עצמה בין עבודותיה:

ואמאי חייב חטאת‏[7] דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן בפרק כלל גדול העלם זה וזה בידו דלא ידע דהוי שבת ולא ידע דמלאכות אסירן אלא אי לאיחיובי תרתי דאי אמרת בתר שגגת שבת אזלינן לא מיחייב אלא חדא ואי אמרת בתר שגגת מלאכה אזלינן ולא בתר שבת מיחייב אכל אב מלאכה ומלאכה:

אבל למיפטר לגמרי לא בעי מיניה. הכא נמי גבי עבודת כוכבים לא פטיר לגמרי ומיחייב חדא:

(אמר) רב פפא [אמר] היכי משכחת לה באומר מותר כגון תינוק שנשבה קטן לבין העובדי כוכבים וידע דאסיר עבודת כוכבים ולא ידע הי ניהו עבודות דאסירן:

ואי בעית תימא אפילו בגדול [ולא] נשבה נמי משכחת לה באומר מותר כגון דקא טעי בהדין קרא כו':

רב אחא בריה דרב איקא אמר. תנא דמתני' שם שבת ושם עבודת כוכבים סתם קתני כלומר דאי עביד בזדון שבת ושגגת מלאכה מיחייב אכל חדא וחדא אי שגגת שבת וזדון מלאכה לא מיחייב אלא חדא:

ממאי. דתנא שם איסור ושייר מדקתני הבא על אשה ובתה ושייר בתו מאנוסתו דלא תנא בהדייהו:

אמרין מהא לא הוי ראיה דכתיבן בקרא קתני ולא שייר בתו מאנוסתו דלא כתיב בהדי' אלא מג"ש אתיא לא קתני:

ל"א והא איכא בת אשתו בת בנה ובת בתה דכתיבן. באורייתא וחייבי כריתות נינהו ושייר ולא קתני אלא שם אשה קתני והנך נמי בכללן הכא נמי כו':

והא איתמר. במסכת זבחים המעלה אברי פנים שראוי להקטירן בעזרה והקטירן בחוץ ואברי חוץ אברי קדשים (שיצאו) [ששחטן] בחוץ ומעלן בחוץ או חולין מעלה בחוץ לשם קדשים חייב שתים. וקשיא ליה לרב ביבי:

התם א"כ דחייב שתים הוה להו ל"ז כריתות ליתני המעלה והמעלה תרין זימנין כלומר חד לאיברי פנים בחוץ וחד לאברי חוץ בחוץ. ואמאי קשיא ליה כיון דקסבר שם שבת קתני נישני לנפשיה הכא נמי שם העלאה קתני וה"ה לאיברי חוץ בחוץ:

אמר לך רב ביבי מי דמי שבת וע"ז תנא יתהון בכונכיהון. פירוש כל אחד שנה במסכתא (כל אחד שבת במסכתא) שלו כל מלאכותיו וכל דינו הילכך גבי כריתות הכא דאורייתא הוא כלומר דאגב גררא דצריך להן הזכירן משום הכי משני שם שבת קתני ולא רצה לטרוח לפרשן שכבר מפורשין במקומותן אבל הכא גבי המעלה מי תנא יתהון בכונכיהון כלומר כלום יש מסכתא ששמה מסכת העלאות שמפורשים שם דנישני הכין דשם העלאה קתני אלא כיון שאין להן מסכתא היה צריך לפרש כאן המעלה והמעלה אהכין קשיא ליה לרב ביבי:

שתי כריתות ולאו אחד מהו. מי חלוקין שתי כריתות לחטאות כמו לאוין אי לא:

אמר ליה. מאי קא בעית שמא שוחט ומעלה בחוץ קאמרת דאית בהו שתי כריתות בשוחט כתיב כרת דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ובמעלה כתיב כרת דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וגו' הני ב' לאוין נינהו אי למאן דאמר במס' זבחים הבאה הבאה הביאו יביאנו מה להלן בהעלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר והיכן הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכל מקום שנאמר השמר פן ואל זהו מצות לא תעשה אף בשחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר ותרי לאוין נינהו ומשום הכי מחלקין ואי למאן דמייתי לה בהיקישא ללאו דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה היינו שחיטה מדכתיב בהדי הדדי ש"מ להיקישא דמקיש שחיטה להעלאה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' כדאמרן והיינו תרי לאוין נמי ופשיטא דמחלקי ואי אמרת הא כתיב לאו בשחיטה דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם ההוא בזובח בהמה למרקוליס מוקמינן לה:

אלא דילמא ב' מיתות ולאו אחד מיבעיא לך אי מחלקן לך מיתות לחטאות ומאי היא אוב וידעוני דכתיב בהו ב' מיתות מות יומתו באבן ירגמו אותם ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני א"ל אין א"ל ר' זירא הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי מיחלקי אי לא דתנן בסנהדרין בעל אוב וידעוני גבי סקילה וגבי כריתות לא תני ידעוני אבל אוב בלבד ומ"ש דלא תני ידעוני א"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד דלא ימצא נאמרו כיון דאין בהן אלא לאו אחד אינן חולקין להכי תני חד:

וניתני ידעוני במתניתין ולא ניתני בעל אוב מאי שנא דתני בעל אוב:

קסבר הואיל ובו פתח הכתוב דבכל התורה מקדים בעל אוב לידעוני:

וריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה. בידעוני אלא שמניח עצם ידוע בפיו והוא העצם מדבר מאליו בלא הקשת שפתיו הלכך לית ביה חילוק הא אי הוה ביה מעשה הוו חולקין אע"ג דלאו אחר:

ריש לקיש מ"ט לא אמר כר' יוחנן. כדקאמר ושניהם בלאו אחד נאמרו ושוו בהדדי ולית בהו חילוק:

אמר רב פפא. קסבר ריש לקיש דהא חלוקין הן במיתות מות יומתו חלוקין הן לחטאות אי הוי מעשה בידעוני:

ור' יוחנן. אמר לך חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה בקרבן דחטאת אמאי אתי על לאו. חלוקה דלאו אי הוו בהו תרי לאוין הויא חלוקה לקרבן השתא כיון דלית להו אלא לאו אחד ושני מיתות חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה:

חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה. דמאחר שמת אינו חוזר ומת ולהכי תני לה לתרויהו דסד"א לא לימות עד דעביד תרוייהו קמ"ל דהי דעביד חייב סקילה:

ור' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש. דמשום ההוא טעמא אין חלוקין דאין בהו מעשה:

קסבר. ר' יוחנן מאן תנא מתני' דכריתות ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה דאפי' כי לית ביה מעשה‏[8] (לית ביה חילוק חטאת) כדסבירא (ד) ליה במגדף דחייב חטאת אע"ג דלית ביה מעשה כדתרצינן מתני' בשמעתין דלעיל הילכך טעמא דידי דלית בהו חילוק משום דשניהם בלאו אחד נאמר:

וריש לקיש. אמר לך אנא ודאי כרבנן סבירא לי דבעו מעשה אלא אפי' מתני' ר' עקיבא כדקאמרת אפי' הכי לא קשיא לי נהי דלא בעי ר' עקיבא מעשה רבה כרבנן מעשה זוטא מיהא בעי לאפוקי ידעוני דלית ביה אפי' מעשה זוטא כלל והלכך לא הוי חילוק ובעל אוב לר' עקיבא מאי מעשה זוטא אית ביה הקשת זרועותיו שמקיש זרועותיו זה בזה ומדבר מבין שחיו ומבין אצילי ידיו ע"י כישוף:

ומגדף אית ביה מעשה זוטא עקימת שפתותיו:

קא ס"ד. דהקשת זרועותיו לריש לקיש הוי מעשה זוטא אפילו מדרבנן מדלא פליגי רבנן בבעל אוב כדפליגי במגדף:

מיתיבי וכו' ניתני לרבנן יצא מגדף ובעל אוב דלית בהו מעשה אין הכי נמי דאי בעי למיתני אלא חדא מן תרתי קתני יצא מגדף וה"ה לבעל אוב:

וליתני יצא בעל אוב ולא ליתני יצא מגדף:

מגדף איצטריך. סד"א הואיל וכתיב כרת דידי' במקום קרבן דכתיב לעיל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אימא מודו ליה רבנן לר' עקיבא דמעשה זוטא הוי מעשה וליחייב קרבן קמ"ל דלא ולהכי תנא יצא מגדף:

עולא אמר בעל אוב דקתני. במתני' דחייב חטאת לדברי הכל במקטיר לשד שיטענו לדבר מבין שחיו דהקטרה היינו מעשה רבה:

א"כ. מקטיר לשד היינו ע"ז:

אלא. במקטר לשד שלא לשום עבודה אלא על מנת לחברו שיבא אליו ויקבוץ לו שדים הרבה שיעש' רצונו:

א"כ היינו חובר חבר. שמקבץ כיתות של חיות ושל נחשים ע"י כשוף דאינו אלא בלאו:

א"ל אע"ג דמקטיר לשד על מנת לחברו לשום אוב היינו חובר וחובר חבר בלאו גרידא הוא התורה אמרה חובר חבר כגון זה דבעל אוב בסקילה ובשוגג חטאת:

אחד חובר גדול. שמקבץ כיתות של חיות גדולות:

ואחד חובר קטן. שמקבץ חיות קטנות:

ואפי' נחשים ועקרבים דחייב על לאו דלא ימצא:

אמר אביי אפי' חובר למיצמד זיבורא ועקרבא שידחקו זה את זה ויהרגו זה את זה אסור:

ואי קא אתאן בתריה. שרוצין להזיקו ומשום הכי מחברן שלא יזיקוהו שרי:

הקשת שפתיו דמגדף לרבנן להוי מעשה ואמאי קא אמרי יצא מגדף:


דף ד עמוד אעריכה


[9] אמר רבא שאני מגדף הואיל ועיקר איסורו היינו במחשבת הלב ומחשבה לא הויא מעשה אבל בעלמא היכא דלא אזלינן בתר מחשבה אמרינן דהקשת שפתיו הוי מעשה:

מתיב ר' זירא. יצאו עדים זוממין. (בהי) ברייתא היא בתורת כהנים דקתני אי מה עבודת כוכבים שחייבין עליה מיתת ב"ד. אף אינו מרבה אלא את שחייב מיתת ב"ד את מה אני מרבה כגון מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח [ונביא] השקר והעדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה הלכך אין בהן חטאת:

ואמאי. אין בהן מעשה והא בעדים ע"פ כתי' על פי שנים עדים ונימא דעקימת שפתו הוי מעשה וליחייב חטאת:

אמר רבא. שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה שעיקר עדותן היינו שמעידין שראינו כך וכך ובראייה לית בה מעשה להכי לא ניתנה שגגתן לכפרה דאין בהן מעשה:

לחייב על כל אחת ואחת. על כל מין ומין:

[10] היינו לאו שבכללות שכולל חלב דשור וכשב ועז:

ורבנן סברי אין לוקין. ומיהו חדא מיהא לקי:

דמייתרי ליה קראי. לחלק דנכתב קרא כל חלב לא תאכלו והיה הכל במשמע:

שפיר קאמרי ליה. רבנן דלמישרי חלב דחיה אתו ולא לחלק:

אלא היינו טעמא דר' ישמעאל דקסבר. נכתוב כל חלב שור למעוטי דחיה וכשב ועז הוו בכלל שור דבהמה נינהו כמו שור אלא למאי הילכתא כתבינהו לחלק:

הוה אמינא נילף שור. משבת כתיב הכא שור וכתיב גבי שבת ושורך וחמורך מה גבי שבת חיה ועוף כיוצא בהן דוכל בהמתך יתירא איתרבי דאסור לעשות בהן מלאכה בשבת ויש מלאכה בעופות כגון דש באווזין ותרנגולין:

אף הכא באכילת חלב חיה ועוף כיוצא בו דחלבה אסור:

שפיר קאמרי ליה. רבנן דלהכי צריכי ולא לחלק:

קסבר ר' ישמעאל א"כ לכתוב קרא כל חלב כשב בלבד ולא מצית יליף מיניה ג"ש משבת דלא כתיב תמן כשב ולא עז. הואיל ונתרבה בנסכים. דכתיב ונסכיהם חצי ההין לפר:

מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד. דכתיב והקריבה עז בת שנתה מה שאין כן בהנך שור נתרבה אצל עבודת כוכבים בצבור דכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וכו':

שכן יש בהן צד רבוי. שור יש לו רוב נסכים שראויין למזבח כשב אליה שלו קריבה למזבח מה שאין כן בעז:

שפיר קאמר ליה דמצרך צריכין ולא לחלק אתו:

לעולם. כדקאמרינן מעיקרא דא"כ דלא לחלק אתו ניכתוב כו':

ודבר למד מעניינו. מה חיה בקדשים ליתא אף באיסור חלב ליתא:

ושור וכשב ועז לא אתי אלא לחלק:

מכלל דרבנן דאמרי דצריכי סברי לא ילפינן דבר מעניינו והא היינו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת:

ר' ישמעאל סבר למדין. לאו דכל חלב שור מן לאו דחקת עולם דחוקת עולם ודאי בענינא דקדשים כתב דלפניו ולאחריו אינו מדבר אלא בקדשים אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים כל כך דהא סמיך ליה וחלב נבלה וחלב טרפה דהיינו דחולין וכיון דילפי' לאו דכל חלב מהלאו דחקת עולם דכתיב בקדשים (אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים דלית בהו חיה) אפי' כתיב כל חלב לא תאכלו סתמא (דלא) [ולא היה] כתיב שור וכשב ועז לא איכא לספוקי בחלב דחיה דהא ליתא בקדשים:

הלכך שור וכשב ועז לחלק. למלקות הוא דאתא וחייב על כל אחת ואחת‏[11] איסורא בעלמא אבל לחלק מלקיות לכריתות אכתי לא ידעינן אלא ילפינן לאו דכל חלב ולאו דחוקת עולם מן כרת דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו':

מה ההוא לחלק. לחייב על בהמה ובהמה הראויה להקרבה:

אף הדין. לאו דכל חלב ושור דחולין לחלק מלקות וכרת לכל אחת:

ורבנן. אמרי מכרת דבעית למילף מיניה לחלק למלקיות לא מצית ילפת דלאו מלאו ילפינן דדמי ליה והיינו דבר למד מענינו וכדאמר בפרק כל הבשר לא תאכלנו למען ייטב לך. בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא בשאר איסורים אמרת צא ולמד מי"ג מדות דבר למד מענינו במה הכתוב מדבר לא תאכלנו דלמעלה בב' מינין דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אף כאן ב' מינין היינו בשר בחלב אלמא לאו מלאו ילפינן דדמי ליה לאו מכרת לא ילפינן והלכך אינו חייב אלא אחת:

לישנא אחרינא ר' ישמעאל סבר למידין לאו דחקת עולם דכתיב בעניניה (דקרא) [דקדשים] דמההוא לא מצית לרבויי חלב חיה מקדשי' דלית בהו חיה ומכל חלב שור נמי לא מצית לרבויי חלב חיה דאפי' כתיב נמי סתמא בלא פרטי ליכא לספוקי בחיה דליתסר חלבה דהא ילפינן האי כל חלב דשור מחלב דכרת מה בכרת פרט בהמה ולא חיה אף כאן נמי הלכך שור וכשב ועז לחלק:

ורבנן לאו מלאו ילפי כו':

ואיבעית אימא רבנן. היינו טעמא דלא אתי לחלק דמיבעי להו שור וכשב ועז להאי דרשא לכדאמר ליה רב מרי לרב זביד בפרק כל הבשר אלא מעתה כיון דמכל חלב קא מרבית אליה אליה דחולין תיתסר באכילה א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו חלב גמור השוה בשלשתן דסליק באימורין אסור לאפוקי אליה דלא שוה בשלשתן דליתא אלא בכבש להכי כתיבי למישרא אליה דחולין:

ור' ישמעאל אמר לך. א"כ לטעמיך לימא קרא כל חלב שור וכשב חלב השוה בשניהם ואליה אינה שוה בשניהם ועז למאי כתביה לחלק:

ורבנן. אמרי איידי דכתיב שור וכשב כתיב עז:

מודה ר' ישמעאל. אע"ג [דנפק"ל מקרא] לחייב על כל אחד הני מילי לענין מלקות אבל לענין קרבן אין מביא אלא חטאת אחת דלא דמי האי לאו דכתיב אשלשתן להא לאו דעריות דהתם כתיב לאו אכל ערוה וערוה:

ועשה אחת ועשה הנה. היינו אחת שהיא הנה:

לחייב על כל אחת ואחת שאם אכל חלב וחלב שם אחד. כלומר שתי זיתי חלב ממין אחד בשתי העלמות חייב שתים או ב' שמות כגון כזית מחלב שעל גבי הקרב וכזית ממעל הדקין או כזית מחלב שור וכזית מחלב כבש בהעלם אחת חייב שתים:

אלא ב' שמות בהעלם אחת אמאי חייב שתים. הא ליכא לא חילוק העלמות ולא חילוק לאוין דהא ליכא אלא אחד בחולין כל חלב שור וכשב ועז כגון דאכל חלב דנותר דאיכא ב' לאוין:

א"כ ניחייב נמי משום קודש. דנותר היינו דכתיב כל זר לא יאכל קדש דאפי' כהן לגבי נותר זר הוי והיינו תלתא לאוין:

חלב נבלה. לוקה שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה:

חלב מוקדשי' לוקה שתים אחד משום חלב ואחד משום קודש ואע"ג דכתיבי תרי לאוין בחלב קסברי רבנן לאו וכל חלב שור בחולין מיירי ולא בקדשים:

ור' יהודה אמר חלב מוקדשין לוקה שלש. דקסבר תרוויהו לאוי בקדש כתיבי וחייב שלש. וכרבנן הוה יכיל רב ששת (יכיל) לתרוצי דאמרי חייב שתים בחלב דקדשים אבל הא דאוקמיה כר' יהודה משום דרבותא קמ"ל דר' יהודה מחייב אחלב שתים משום ב' לאוין והיינו ב' שמות בהעלם אחד:

אי הכי אי משום רבותא קאמרת ונוקמא כר' ישמעאל דאמר דאחלב לוקה שלש. וכי אכל ב' שמות לוקה שתים אלא אמאי לא אוקמא כו':


דף ד עמוד בעריכה


[12] השתא נמי כר' יהודה לא מיתוקמא דהא אמר כו'. מאי רבותא קמ"ל ברייתא דחייב שתים:

אמר ריש לקיש. הא קמ"ל כגון שאכלו ב' זיתי דחלב דחולין בב' תמחויין כלומר בב' תבשילין א' צלי וא' מבושל והיינו (קרי שמא) [שני שמות] ומשום הכי חייב שתים כדר' יהושע דאמר בהא מסכת בפרק אמרו לו. אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד חייב על כל אחד [ואחד] משום מעילה קסבר תמחוין מחלקין:

לישנא אחרינא כגון דאכל חלב דהקדש ורבותא קמ"ל דחייב שתים ודלא כר' יהודה דאמר שלש:

מחכון עלה ואי רבותא קמ"ל נוקמא כגון דאכל חלב דשור וכשב ועז ור' ישמעאל היא דאמר לוקה שלש והאי דקתני חייב שתים דאכל שתים בלבד דשור וכשב אלא אמאי לא אוקמא כו'. דהא מודה שאינו חייב אלא חטאת אחת אחלב השתא נמי כר' יהודה כו' אלא ודאי אחת משום חלב ואחת משום קודש. והשתא נמי מיתוקמא כר' יהודה ברייתא ובין לרבנן ובין לר' ישמעאל למאי רבותא קמ"ל:

אלא אמר ריש לקיש. דבהכי קא מיירי ברייתא כגון דאכלו בב' תמחויין ור' יהושע היא:

בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב תרי קראי בחלב וקסבר תרוייהו בקדשים כתיבי ורבנן סברי חד בחול קא מיירי ולא בקדשים הילכך אינו לוקה אלא שתים אחת משום חלב ואחת משום קודש:

וצריכי. חד בחולין חד בקדשים:

דאי כתב בקדשים. הוה אמינא חולין לא ילפי מיניה דהיינו טעמא דבקדשים אסור חלב משום דחמירי דאסורין לזרים הילכך חלבו אסור וחייבין עליו אבל חלב חולין דלא חמיר אימא (כלומר) איסורא בעלמא (אימא) דאית ביה אבל חייבין חטאת לא להכי כתב כל חלב שור וגו' דגם בחולין ליחייב:

ואי כתב. בחולין ולא בקדשים הוה אמינא חלב חולין הוא דאסור משום דלא הותר מכלל איסורו לא לגבוה ולא להדיוט אבל חלב דקדשים דהותר מכללו לגבוה (אלא) לאחר זריקה והותר נמי בשרן דקדשים מכלל איסורן לאחר זריקה אימא מדהותר בשרן הותר חלבן צריכא דאסור:

ואמר לן ר' איכא ספרי דכתיב בהו הכי הוה אמינא חולין הוא דאסירן חלבן דלא הותר מכללן כלומר חולין אין בהן היתר מכלל דלעולם מותרין. אבל חלב מוקדשין דהותרו מכללן דבשר עצמו לפני זריקה אסור לאחר זריקה מותר הוה אמינא מדהותר בשרו מכללו כו':

ור' יהודה סבר כי כתיב נמי. כל חלב שור בענינא דקדשים כתיב דהא איירי לעיל בקדשים ודבר למד מענינו ואלא מכלל דלית להו לרבנן דבר למד מעניינו אלא דכולי עלמא בעלמא אית להו דבר למד מעניינו והכא בהא פליגי ר' יהודה סבר למדין לאו כל חלב שור מלאו דחקת עולם וההוא לאו מכרת דמיירי בבהמה דקדשים ומה כרת לחלק על כל בהמה ובהמה אף הני לאוין לחלק הלכך לוקה שלש:

ורבנן סברי. כל חלב שור בחולין הוא דכתיב ולאו מלאו ילפינן לאיסור בעלמא כדאמר לעיל דהיינו דבר למד מעניינו דדמי להו ללאו לאו מכרת לא ילפינן דלא דמי ליה הלכך לא מצית למילף מיניה לחלק ואינו לוקה אלא שתים. ור' יהודה דמוקים לתרי קראי בקדשים מרבי לחלב חולין מכל חלב שור דשמעינן לר' יהודה דדריש כל במס' זבחים ובין רבנן ובין ר' יהודה כרת לחלב דחולין נפקא להו מרבוי כי כל אוכל חלב דאפי' למאן דלא דריש כל כי כל דריש:

ואלא לר' יהודה דמוקים תרוייהו בקדשים כל חלב וכל דם כל דם למאי אתא הלכך כתב הכא לומר לך מה חלב בקדשים לוקה שתים אף דם לוקה שתים להכי אקשיה לחלב:

מ"ש חלב. דפשיטא ליה דלוקה שתים בלא היקשא כלומר דלא צריך היקשא משום דכתיבי ביה תרי קראי כו':

אלא אימא. להכי אתא היקשא דסד"א הואיל ואיתמעיט (בסימן) מטומאה כדגרסינן בסיפי' דכל בשר. תלתא קראי בדם למה לי לכם לכפר הוא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומא' איתמעט נמי מן לאו דזרות:

ואלא לרבנן. דסברי דאינו לוקה אלא אחת משום חלב היקשא למאי אתא:

לכדתניא דאמר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שהחלב אסור ובשר מותר ואינו מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה דכל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור ואפי' בקדשים נמי אין היתר מצטרף לאיסור כדקתני ר' יהושע אמר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם. אף כל שדמו חלוק מבשרו אין מצטרף (אההוא) [ואינו] חייב אוציא דם שרצים שאין דמם חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרף זה עם זה כדתנן במס' מעילה (דף יז) דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה. וקא ילפי מהיקשא דדם שרץ ובשרו מצטרף‏[13]:

הא מן וזה לכם הטמא לימד על דם השרצים ובשרו שמצטרף דמייתר הוא דהא כתיב ואלה הטמאים לכם בכל השרץ:

סד"א מן וזה לכם הטמא יליף דמצטרף לטומאה אבל לאכול אימא לא מצטרף לחייבי מלקות קמ"ל היקשא דמצטרף:

לישנא אחרינא בשלמא לר' יהודה דדריש ליה להאי קרא כל חלב וכל דם להיקשא שפיר דתניא כל חלב וכל דם וגו' וחכ"א אינו אלא באזהרה בלאו אחד אלא לרבנן היקשא למאי אתא מיתבעי ליה כו':

אמר רבינא. הואיל וכך דאמרת שאין דמו חלוק מבשרו מצטרף דם נחש ובשרו אע"ג דאינה משמונה שרצים מצטרף:

מאי קמ"ל. רבינא היינו היקשא דמה לי שרץ ובשרו מה לי נחש ובשרו:

אצטריך דרבינא ואיצטריך היקשא סד"א שרץ הוא דאיתרבי לטומאה כדכתיב וזה לכם הטמא הואיל ומצטרף לטומאה מצטרף לאכילה אבל נחש דלא דאיתרבי לטומאה דלא מטמא קמ"ל היקשא כו':

שלש כריתות בדם. למה אחת בפרשה צו את אהרן ושנים בפרשה אחרי מות:

אין לי. עיקר דם קדשים שהנפש יוצא בו שמכפר כדכתיב כי הדם בנפש יכפר:

דם חולין ודם התמצית מנין. ת"ל כל דם דם חולין דהכא לאו דווקא נסיב ליה דבדם חולין בפירוש אשכחן כרת דכתיב אשר יצוד וגו' אלא ואחד לדם כסוי הדם חיה ועוף בין לר' יהודה ובין לרבנן:

חמש לאוין. הכתובין בדם לאו דחוקת עולם ולאו דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ושלשה בפרשת אחרי מות אחד לדם חולין כו' לדם האברים שיוצא מן האברים כשחותכין אותן (אחר) [קודם] שחיטה דהוי אבר מן החי ועוד יש בו ארבעה לאוין בדם והן לדרשה באין אחד ואליהם תאמר איש וגו' אתי להזהיר בני ישראל קטנים על הגדולים שיפרישם מדם ורק את דמו לא תאכלו דבכור מוקמינן בבכורות מאי דמו חלבו דפסולי המוקדשין. ולא תאכל הנפש עם הבשר אתי למיסר דם מן החי דם הקזה שהנשמה יוצאה בו. ולא תאכלנו על הארץ תשפכנו אתי לבשר בחלב כדאמר בפ' כל הבשר האוכל מעשר שני אלו ג' מינין בחוץ דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וגו':

אי מן ההוא. ואכלת הוה אמינא הני מילי בעשה הוא עובר דהיינו לאו הבא מכלל עשה עשה:


דף ה עמוד אעריכה


[14] ועדיין. אמאי לקי לאו שבכללות הוא ולאו לחלק:

א"כ דמשום לאו שבכללות גרידא נימא קרא לא תוכל לאכלם שכבר הזכירן:

לחם קלי וכרמל. קודם העומר:

דקלי איתיה בעיניה. דלא נטחן ולא נתערב במים ומלח:

דקלי נתרבה אצל מנחות. אביב קלוי באש גרש כרמל האי כרמל היינו רך ומל כדמתרגם פירוכן רכיכן:

כרמל לא נתרבה אצל מנחות דהאי כרמל דלא תאכלו היינו יבש לגמרי כדמתרגם לחם וקלי ופירוכן ולא כתב ביה רכיכן:

מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו. כלל שלא נתחרך ולא נטחן:

מה לקלי וכרמל. שכן איתנהון בעיניהון דלא נטחן ולא נתערבו במים ומלח:

אמר לך ר' יצחק. קלי מייתר דלא נכתוב קלי ואי פרכת דכרמל דלא נשתנה מברייתו אפי' ע"י חירוך לחם יוכיח:

הלכך קלי מייתר. לחייב מלקות אמאי כתביה קלי במיצעי בין לחם לכרמל הכי קאמר לחם כי קלי נתחייב כרמל כי קלי נתחייב לחייב על כל אחת:

שהרי פיגול במחשב לאוכלו חוץ לזמנו אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב לכרת אלא מג"ש דיליף עון עון מנותר נאמר כאן בנותר ואוכליו עונו ישא והאי פגול דהכא חוץ למקומו הוא דהא כתיב ביה הכא לא יחשב ונאמר להלן בפגול עונה תשא מה להלן בנותר כרת דכתיב ואוכליו וגו' ונכרתה וגו' אף כאן כרת:

שהרי נותר. לא למדו הכתוב אלא בג"ש דיליף קדש קדש כתיב הכא כי את קדש ה' חילל וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש מה להלן נותר אף כאן נותר ולא פגול אע"ג דכתיב ביה פגול דחוץ למקומו הוא כמקומו:

שהרי בתו מאנוסתו. לא למדה אלא מג"ש דאמר ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא כתיב הכא גבי לאו ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה וגו' והאי דקאמר ערות אשה ובתה באשה שיש לו אישות בה קא מיירי לא שנא בתה שהיה לה מאחר לא שנא בתה שיש לה ממנו וכתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה והכא לא כתיב אשה משמע דכל הני לאו באישות מיירי אלא באונס אשכחן בת בנו ובת בתו מאנוסתו בתו מאנוסתו מנין וכי תימא ק"ו אין עונשין מן הדין אלא אתיא הנה הנה לאיסורא מה כאן גבי ערות אשה ובתה גלי בבתו מאישות אף הכא בערות בת בנך או בת בתך מיחייב נמי אבתו מאנוסתו ואתיא זמה זמה לשרפה כתיב הכא גבי ערות אשה ובתה זמה וכבר ילפינן בתו מאנוסתו נמי מיניה דכתיב ביה נמי‏[15] (הנה שארה הנה זמה היא) וכתב בשרפה זמה דכתב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה זו בשרפה אף זו בשרפה ובתו מאנוסתו נמי:

מה אוב וידעוני בסקילה דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

המפטם. ע"מ לסוך ממנו חייב ואינו מוסר לציבור ועובר משום על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו וכו' ואחד הסך ממנו שלא עשה פטור אע"פ שמסרה זה לציבור מ"ט לפי שאין חייבין כו':

מה שמן כדמפטם. ליה לחצאין פטור כדמפרש לקמיה:

אשר תעשה. כתיב כל עשייה דקטרת כלומר כל אותו שיעור שמקטיר אסור לפטם כמוהו ואפשר דמקטר קטרת לחצאין פרס שחרית ופרס בין הערבים דמנה היה מקטיר בכל יום משום הכי כי מפטים לחצאין חייב:

אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. כלומר דכולה חמש מאות והוו להו תרי אלפין:

ואימא הכי נמי. נימא תרין אלפין:

א"כ נימא קרא לתרווייהו לקינמון בשם ולקנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. מדלא קאמר לקנה בשם מחציתו ש"מ דאלף ותש"נ:

כתב רחמנא בד בבד. מתקל במתקל דהיינו עין בעין:

ואת אמרת בהכרע. כלומר שהיה שוקל ההכרעות אח"כ לבד לידע כמה הכרע יש בהן אלא מדכתיב בד בבד אלמא לית בהן הכרע:

והאמר רב יהודה המקום הוא יודע בהכרעות. כלומר שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלן אלמא דאית ליה הכרע לכל שקל:

אמר לך אביי רב יהודה דאית ליה הכרע יליף מהכא דסבר קנמון בשם אמאי מייתו במחציות בתרין זמני אלא ש"מ למילף דאית בהו הכרע והמקום יודע כמה הכרעות ואין שעור להכרע:

ומאי בד בבד. דקאמר לא דמשמע עין בעין אלא שלא יניח משקל במשקל ויתקול. כלומר שלא יניח משקל האבן של חמשים ומאתים עם החמשים ומאתים וישקול שקל של חמש מאות כן אלא לכל משקל יניח אבנו היינו בד בבד:

לישנא אחרינא מכלל דאית ביה הכרע דאמר ר' יהודה קנמון‏[16] בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות ומאתים כו':

שמן המשחה שעשה משה במדבר. דכתיב ושמן זית הין בו שלקו (את) [עם] העיקרין מר דרור כו' כדי שיקלטו ריח:

אלא הביא עיקר ושראום במים כדי שלא יבלעו מן השמן והיה זורק המים לחוץ והיה זורק השמן על גבי העיקרין והציף עליהן שמן שיהו מכוסין וקלט השמן את הריח מן הבשמים:

וקפחו. והיה מסירו מיד כדי שלא יבלעו העיקרין השמן:

א"ל ר' יהודה. מה צורך בכך‏[17] וכי נס אחד כו':


דף ה עמוד בעריכה


מלכות ירושה היא ואין צריך משיחה:

ולאו כל אימת דבעי מלך מורית. מלכות לבניו בלא משיחה:

בקרב ישראל. בזמן ששוכן בקרב ישראל בשלום דאין מחלוקת בינייהו מוריש מלכות לבניו:

תיפוק לי דמלך ראשון הוא. דלא היה בן מלך:

כדאמר רב פפא לקמן באפרסמא דכיא משחוהו שהיה יהויקים גדול ממנו ב' שנים:

אלא יהואחז קשיש מדקרי ליה בכור:

לא להכי קרי ליה בכור שהוא בכור למלכות שמלך קודם אחיו:

והא בדארי קא חשיב להו. כלומר שלישי והדר רביעי שהוא רביעי למלכות:

דמלך יכניה בן דודו קמיה. ויצא בגלות וגלותו עמו קודם חרבן וסוף מלך צדקיהו:

ומי הוה שמן המשחה. בימי יהואחז והא נגנז בימי יאשיה אביו דתניא משנגנז ארון כו':

תשימו בארגז מצידו. כלומר שנגנז בצד הארון:

ואמר ר' אלעזר. צנצנת המן דנגנז אתיא שמה שמה כתיב הכא ותן שמה מלא העומר מן וכתיב בארון ונועדתי לך שם וכתיב בצנצנת משמרת וכתיב במקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי:

ואתיא דורות דורות. כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם וכתיב בשמן המשחה זה לי לדורותיכם מלמד (שכולו) [שכולן] נגנזו:

כמין נזר. משחו במצחו מאוזן לאוזן וערפו אחוריו כלומר סביב סביב כמין כי יווני ח כך מן המצח על גבי הראש עד העורף‏[18] ומפרש כמין כי:

תני חדא כו' מאן דאמר תחלה בין ריסי עיניו מושח קסבר משיחה עדיפא שכן נתרבתה אצל כלי שרת. שלא מצינו בהן יציקה אלא משיחה:

משום דוימשח אותו לקדשו. כבר:

כשהוא מספר. מדבר עולות ויושבות לו בעיקרי זקנו. כדי שלא יפלו לארץ כשהוא מנענע פיו לדבר:

ועל דבר זה היה משה דואג שהיה משה (אמר) [אומר] שמא מעלתי לפי שהזקן לא נצטוה למשוח והיה רואה בו ב' טיפין מן הראש ירדו לזקן:

יצאה ב"ק כו'. שמא אני מעלתי שאני נהנה בריח שבזקני יצאה ב"ק כו':

אי משיך נהוריה. עד שיכלה כל השמן שבכלי:

נירבי תרנגולתא. על שם אותו עסקא:


דף ו עמוד אעריכה


[19] ולאו מילתא היא. דדילמא לא חזי ואפילו הכי ליהדר לישלם ודילמא חלשא דעתיה ולא חזא ושמא כיון דקפיד וחליש דעתיה בחנם דילמא ליתרע מזליה:

ורוביא. תלתן דכל אלו גדלין הן מהרה כלומר כן יגדלו נכסיו:

גרסי. מתנו הברייתות והדר עולו כדי שתדעו לשאל ולהביא ראיה מהן:

תימשך שמועתכון לאורך ימים:

על קלקלי דמתא מחסיא תיבו שתדורו שם במקום חכמים:

ולא אפדני. ולא בפלטין דפומבדיתא במקום עמי הארץ:

טב גילדנא סריא למיכל מן כותחא דרמי כיפי. אע"ג שהוא חריף כ"כ שכשנופל על האבן מתבקעת מוטב ליכל גילדנא סריא לפי שהכותח מטמטם הלב:

ואם הריח בה באותה שעושה לציבור פטור אלא שמעל:

קול. של שיר:

ומראה. אם זן עיניו מבית קדש הקדשים:

וריח. של קטרת:

תימרתו. עשנו הא קודם שעלה תימרתו יש בו מעילה:

הוי תרומת הדשן שהיה תורם ממנו מלא קומצו ומניחו אצל המזבח זו היא מצותו ומועלין בו מי שמזיזו מאצל המזבח:

הניחא לרבנן. דאמרי טעונין גניזה דאין מזיזין אותן הוו שני כתובין:

פיטום הקטרת הצרי. שהוא נטף ולמה נקרא נטף שנוטף מעץ הקטב כדאמר רבן שמעון הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטב:

הצפורן. זו שחלת כדתרגמי' נטופא וטרופא:

משקל כל אחד שבעים מנה:

מור וקציעה. זהו קידה:

שבולת נרד. בלע"ז שפיקו:

הקושט שנים עשר. מנה:

וקלופה. לא נתפרשה לנו מה בושם הוא:

הללו יוצאין מכלל סמים ובשמים:

בורית כרשינא. של אותו מקום וי"א כרשינא של חלב כר בן שנה:

ויין קפריסין. שעושין מן אביונות מן צלף:

כיפת הירדן. בושם שגדל על שפת הירדן וי"א רעי של דג והוא עמברא בלע"ז:

אם חסר אחת מסממניה חייב מיתה. דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו ביאה ריקנית אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן כלומר כשהוא נכנס ומקטיר בהליכתו ומעלה ענן לא ימות הא אם חיסר כלום ימות:

רשב"ג אומר. מפרש מאי צרי:

ששפין בו. שמכבסין בו את הצפורן כדי שתהא נאה:

שתהא עזה. כדי שיהא ריחה נודף:

שאין מכניסין מי רגלים במקדש. בעזרה במקום עשייתו:

מסייעא ליה לר' חנינא. כל מעשי עשייתה לא יהו אלא בקדש בעזרה:

אי בהמה חיה ועוף הא תנא ליה באותה משנה בשקלים ויינות ושמנין נמי תנא ליה בהדיא:

אלא לאו קטרת. ומדקאמר נכסיו והיה בהן קטרת אלמא דאותה קטרת עשאה בחול דאי נעשית בקדש דציבור הויא אלמא עשייתה בחול:

אמ"ר הושעיא. לא בקטרת דציבור קא מיירי דמעשיה בקדש (ומאי) [ואמאי] קרי לה נכסיו דבאותה הניתנת לאומנין בשכרן שעושין מלאכה בבדק הבית מיירי:

כדתניא מותר הקטורת. היינו מותר הקטרת מה שמשתייר מאותן שלשת מנין יתירין אחר שנטל מהן מלא חפניו ביום הכפורים כדאמר לקמן:

מה היו עושין בה היו מפרישין הימנו שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין. דהכי אמר שמואל במסכ' מעילה [ד' יד ע"א] בונין בחול ואח"כ מקדישין. כלומר היו קונין האומנין משלהן צורכי הבנין ומתקנין אותו וכשהיה מתוקן היו הגזברים נוטלין מעות הקדש כשיעור שנתנו האומנין ומחללן קדושתו על הבנין והיה הבנין קודש והמעות של הקדש יצאו לחולין ואח"כ מביאין מותר הקטרת כשיעור אותן מעות דמי האומנין ומחללין הקטרת על אותן מעות שהיו של הקדש וחזרו הן בקדושתן והקטרת יצאת לחולין:

ונותנין אותה לאומנין בשכרן. אותן מעות היו נותנין לבית גרמי ובית אבטינס בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה קטרת מן האומנין מתרומה חדשה מדמי הלשכה ומערבין אותה עם הקטרת חדשה והויא כולה חדשה הואיל ומתרומה חדשה נקנית ואם הקדיש האומן נכסיו בשעה עד שהיה הקטרת בידו באותה קטורת מיירי דמעשיה היו בקדש ולא קשיא:

מתקיף לה רב יוסף. מי מצית אמרת דבההוא מיירי והא בכולהון מותרות דקרבנות בין דיין בין בהמה תני רב יהודה חוזרין ולוקחין אותן מן האומנין מתרומה חדשה והיו ראויין לקרבנות וכאן בהמקדיש נכסיו ואוקמינן בקטרת ולא תני בה חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה דהא לא קתני הכא אלא ינתנו לאומנין בשכרן ולא קתני חוזרין ולוקחין ומדלא קתני חוזר ולוקח ש"מ והיה בהן קטרת דקתני בקטרת דחול קתני אלמא מעשיה בחול וקשיא לר' יוסי בר' חנינא:

אלא אמר רב יוסף. תריץ הכי. והיה בהן דברים הראויין דלאו בקטרת עצמה מיירי אלא והיה בהן אחד מן סמנין הראויין לקטרת ינתנו לאומנין:

שס"ח מנה. שכך עולה חשבון המנין של אחד עשר סמנין קטרת:

שיעור מלא חפניו היו קרוב לפרס:


דף ו עמוד בעריכה


אחד לע"ב שנה. כל סוף ע"ב שנה היו מפטמין את הקטורת אותה שנה לחצאין חצי חשבון המנים שאמרנו ולמה כן לפי שמותר הקטרת שני מנין וחצי של ע' שנה עולה חשבונן לק"פ מנין וחצי הקטרת עולה קפ"ד מנין ואותן ד' מנין שלא מצינו בחשבון המותרות גדילין הן מן אותן משהו שנשתייר מן הפרס על מלא חופניו:

ט"א מפי' ר' יצחק זצ"ל האי דקתני מפטמין אותו לחצאין לאו דווקא לחצאין קאמר דהא איבעי ליה לעשות לו שמונה מנים יותר על החצי שהרי חשבון המותרות אינו עולה אלא לק"פ דקסבר מלא חפניו הוה פרס מכוון וכיון שהוא קרוב לחצי תנא לחצאין:

[20] לפיכך יחיד שפיטם. את הקטרת לחצאין כדי להריח בו חייב שהרי מצינו פיטום לחצאין במקדש אבל פיטום שליש ורביע לא שמעתי שיהא במקדש:

וחכ"א בכל יום היה מתקן במתכונתה. כלומר שלא היה מפטם של כל השנה כולה ביחד אלא בכל יום היה מתקן לצורך שעור היום ומכניס:

כל אשר תעשה. הוא דמיחייב אם עשה כמוה להריח ואיפשר דמפטם מנה של יום פרס שחרית ופרס ערבית:

פעמיים בשנה. כדי לחדש ריחה:

בימות החמה בזורה. מפזר שלא תתעפש מן החום:

שלא תפיג ריחה. מן הקור:

אומר. הגיזבר הדק היטב כל שעה ששוחק מפני שהדבור יפה לבשמים בשעת שחיקה ודבור רע ליין בשעה שמקלח כדתנן במנחות זרק הגיר הקיש בקנה כלומר לעשות לו סימן שיסתום:

וסמים אחריני. דכתיב חמשה כהני דלעיל:

ומאי דוחקא למילף הכי שינוי דחיקי לילף להו בכלל ופרט ואימא סמים כלל כו':

דבר שקוטר. שמתמר עשנו למעלה אף כל דבר שקוטר ועולה וריחו נודף ומהכא מירבי הנך אחריני דלא כתיבי בהנך הוו דבר שקוטר ועולה ולא אחריני דאין לך שקוטר ועולה אלא י"א:

וכי תימא א"כ. דמכלל ופרט וכלל אתי נכתוב חד פרטא נטף:

לאיי. מכלל ופרט ילפינן ומיצרך צריכי כולהו פרטי דאי כתיב נטף הוה אמינא מין אילן אין דנטף שרף הוא שנוטף מין אילן קטב:

ואי כתיב שחלת ולא כתיב נטף הוה אמינא כו':

וחלבנה. למאי איצטריך לגופה אתיא אע"פ שריחה רע הואיל דקוטר ועולה ואכתי מכלל ופרט מצי יליף:

א"כ מכלל ופרט יליף מן קח לך נפקא לי כללא קמא:

דהכי אשכחן דקיחה הוי כלל דכתיב ולקחת כלל ולא לכתוב סמים אלא לאו ש"מ סמים למנינא כדאמרן:

ט"א מפי ר' יצחק א"כ כדקאמרת דכלל ופרט הוא וחלבנה לגופה אתיא חלבנה מן קח לך נפקא כלומר כל מילי דלצורך קטרת אלא ש"מ להכי כתיבא למניינא. ואכתי היכי נפקא מן מנינא אימא סמים בתראי תרין כי סמים קמאי ולא חמשה ובצרו להו:

א"כ. דלא הוויין אלא תרין ניכתוב קח סמים סמים בהדדי וסוף ניכתוב נטף ושחלת וחלבנה אלא מדכתב סמים לבסוף ש"מ כדאמרן. דבי ר' ישמעאל תאנא. מכלל ופרט וכלל:

או אינו אלא כלל בכלל דראשון וכו' ר' ישמעאל בעי למילף מתרוויהו מכלל ופרט וממנינא דרב הונא דמכלל ופרט יליף כל שקוטר. ומקרא יליף כמה הוויין דאי מכלל לחוד קא קשיא ליה אימא סמים בתראי תרין כו':

ונילף נמי מן פרט אחרון מן לבונה זכה דנייתי אפילו הני דלית בהו אלא חד צד דומיא דלבונה דריחה נודף ולפיק חד מהנהו דקוטר ועולה ואע"פ שאינו קוטר:

הדר אמר א"כ. דילפינן מינה ניכתוב קרא ללבונה במיצעי קודם סמים בהדי אידך פרטי אלא מדכתבה לבסוף ש"מ הא אין עליך לדון בלשון כו':

אי משום הא לא איריא דאילו אי כתבה ללבונה במיצעי הוויין תרין עשר דאמרי' סמים בתראי שיתא כי הנך ד' דבפרט וב' בכלל אלא הכי מצית למימר א"כ דלמילף מינה אתיא לבונה ליכתבה במצעי וחלבנה לבסוף בתר סמים ולא הוויין אלא חד סר אלא מדלא כתבה במיצעי ש"מ דאין עליך לדון בלשון אחרון דמייתי אפי' דחד צד אלא בלשון ראשון מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף:

ריש לקיש אמר. לא צריך למילף לא ממנינא ולא מכלל ופרט אלא מן גופה מן שם דקטרת מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה ולא משכחת לה דקוטר ועולה אלא הנך י"א:

שאין מפושעי ישראל שחוזרין בתשובה ומתענין אינה תענית:

מהכא ואגודתו על ארץ יסדה. כלומר כשהן באגודה אחת על הארץ הטובים והרעים ומשברים לבם וחוזרין הקב"ה יסדה העולם מתקיים בשבילן:

ההוא. ונפש אדם דכתיב לאפוקי בהמה אתי כלומר דמנפש אדם הוו ששה עשר אלף מלבד הבהמות:

כל שישנו בסך. שהוא מוזהר אם סך עצמו ישנו בבל ייסך חייב נמי האחד שסכו. ועובד כוכבים כיון דאינו מוזהר אם סך עצמו אינו בבל ייסך אינו חייב האחד שסכו הילכך לעובדי כוכבים נמי פטור:

למלכים ולכהנים. מאחר שנמשחו בחניכתן ר' מאיר מחייב ור' יהושע פוטר מפרש לקמן טעמייהו:

ואמאי נקיט ר' יהודה שיעור כזית והא ר' יהודה‏[21] פטר מה סיכה כל שהן דמכל דהו יכול לסוך חד אבר אף נתינה דעונש נמי בכל שהוא:

ור' יהודה סבר. ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא בכזית דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן והא נתינה (דהכא) [דהתם] בכזית דיליף מאכילה דקדש דאין אכילה פחות מכזית אף נתינה דעל זר נמי בכזית אבל סיכה דמלכים וכהנים שלא בזמן חניכתן דברי הכל בכל שהוא דאין בהן נתינה‏[22] דלא קרינן בהו זר גמור:

מעיקרן בשעת חניכתן לאו זרים אינהו גבי שמן המשחה:


דף ז עמוד אעריכה


[23] בת כהן שנשאת לישראל. אין דינה ליכל בתרומה ואם אכלה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש דאין דינה כזרה גמורה שהרי אוכלת היא בתרומה בחוזרת אם תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וכו' והואיל וכך מיתתה נמי בשרפה אם זינתה כדין בת כהן:

נשאת לאחד מן הפסולין לה. הואיל ונתחללה דינה כזרה בת ישראל:

וחכ"א אחת זו ואחת זו כו'. כלומר כיון דלא הויא זרה מתחילתה ועד סופה אינה משלמת את החומש ודינה כבת כהן והיינו ואזדו לטעמייהו:

מחלוקת. באותה נתינה דשמן המשחה וכי שינוייא דשנינן דר' מאיר דיליף מעל בשר אדם לא ייסך ור' יהודה יליף מנתינה דעלמא אבל כל נתינה דעלמא דברי הכל בכזית:

שפיר קא אמרת לא ייסך כתיב. ויכול אתה לדורשו בלא ייסוך ובלא יסיך:

כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו ואעפ"כ מתעגל בו אותו בן בתו ישראל מתהפך בו באותו שמן כדי שימשח כל גופו ואינו חושש לשם איסור הואיל והוא לא שם על עצמו קודם לכן באיסור:

א"ל. לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו הוא הכהן שסכו ענוש שחיללו וכיון שחיללו יצא לחולין הילכך מתעגל בו ואינו חושש הכא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל דהא נמשח ראשו בהיתר וכיון דלא איתחל הילכך כי סכו על בני מעיו חייב:

ממאי קא מפיק ליה. דקתני חוץ והלא חייב נמי בזדון כרת ובשוגג חטאת דקרבן עולה ויורד היינו חטאת. האי חוץ דקתני למעוטי מטומאת מקדש וקדשיו על לא הודע שלו מאשם תלוי דמי שחטאתו בקבועה מביא אשם תלוי ולא מי שמביא קרבן עולה ויורד א"כ כיון דלמעוטי מאשם תלוי קתני חוץ וניתני נמי ממי שעבר עליו יום הכפורים אחר שבא אותו ספק חטאת לידו אינו מביא אשם תלוי שכיפר עליו יום הכפורים:

אמר ריש לקיש כי קתני. חוץ מידי דאתיא ליה לספק חטאיה ורחמנא פטריה מאשם תלוי משום דאין חטאתו קבועה אבל דעבר עליו יוה"כ לא איתיה לחטאיה הילכך לא קתני:

ר' יוחנן אמר. היינו טעמא דלא תנא חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ במבעיט יוה"כ דקאמר דלא ניכפר עליה יוה"כ דאי הדר ביה בתר יוה"כ דבעי לאייתויי קרבן מחייב לאייתויי אשם תלוי דהא לא כיפר עליו יוה"כ דבעט בו וכיון דחייב באשם תלוי במבעט משום הכי לא תנייה:

וריש לקיש סבר אי לאו משום טעמא דידי משום מבעט נמי מיפטר דהא כיפר עליה:

ובפלוגתא. אביי כר' יוחנן ורבא כר"ל:

תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג כדכתיב והתודה עליו את כל עונות ב"י:

אי נימא שבין שוגג ושאינן שבין מזיד. שלא שב מידיעתו הא קתני לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפר על המזיד כשוגג היינו הא ומאי קא מהדר ליה:

אלא. מאי על שאינן שבין דלא מכפר דכתב אך חלק כי הא דאמר עולא אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד קודם שהקריבו ואח"כ חזר בו בתשובה הואיל ונדחה קרבנו כי דלא שב מידיעתו נשתמד ידחה והיינו שאינן שבין נשתמד דלא מכפר עליה קרבנו:

וקא מותיב אמאי קרי ליה שאינן שבין נהי דאידחי קרבן דידיה כיון דמשתמד אבל כיון דחזר בו גברא בר כפרה הוא:

אלא. לאו שבין דאמר תכפר עליה חטאתי שאינן שבין דמבעט דאמר לא תכפר עליה חטאתי וקאמר אך חלק אלמא הדר ביה רבא מדתניא:

ורמינהי. דלא כהא דקתני דאינן מכפרין על שאינן שבין:

וקראו מקרא קודש בברכות ובתפלות:

ותרווייהו. הנך ברייתות:

סתם סיפרא ר' יהודה:

הא. דקתני כי יום כפורים הוא מכל מקום היינו ר' אליבא דידיה:

ומודי ר' בעבירות דיוה"כ גופיה. והיינו דקתני אך חלק:

דאי לא תימא הכי. דעבירות דגופיה לא מכפר כרת לר' בעבירה דיוה"כ גופיה היכי משכחת לה:

מאי קשיא. משום הא לא איריא דדילמא כי האי גוונא משכחת כרת ביוה"כ דעביד עבידתא כוליה ליליא כו':

תינח כרת דליליא. משכחת לה כדאמרת:

כרת משום יממא מאי קושיא דילמא כו' אלא מחוורתא כדאמר מעיקרא הא ר' אליבא דר' יהודה הא ר' אליבא דידיה:

וחכ"א אף המגדף. אין מביאין על שגגתו חטאת:

אמאי קתני (יצא) [אף] המגדף שאין בו מעשה מאי קא איירי לעיל דקאמר אף המגדף:

רבנן שמעוה לר' עקיבא דתנא בעל אוב ולא תנא ידעוני כו'. ואומר חטאו ישא מפרש לקמן אמאי נקטו:


דף ז עמוד בעריכה


[24] כרת במקום קרבן. בפרשת כי תשגו דמיירי בה בקרבנות:

ואומר חטאו ישא. דכתיב גבי פסח דכתיב כרת והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' אתאן לרבנן דלרבנן פסח שני יליף חטאו חטאו ממברך את השם לכרת כדאמר לקמן:

והכין אמר להון ר' עקיבא לרבנן אמריתו מגדף (ליה) [לית] ביה מעשה ולא אתא כרת דיהא לקרבן מיהו מודיתו לי דמגדף היינו מברך את השם ומשום הכי לית ביה קרבן דסבריתו (דעקיצת) [דעקימת] שפתיו לא הוי מעשה כלל ולדידי אפי' הכי חייב קרבן ואלא לדידכו אמאי כתיב כרת במגדף:

אמרין ליתו כרת למברך את השם דהיינו מגדף ולמילף מינה כרת לפסח שני דהא כתיב הכא במברך ונשא חטאו ואית ביה כרת וכתיב בפסח שני חטאו ישא מה להלן כרת במברך אף כאן בפסח שני בכרת ואע"ג דכתיב גבי פסח כרת דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה:

רבנן כר' סבירא להו כפלוגתא דר' ור' נתן דאמר במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא חייב על הראשון וחייב על השני דברי ר' ר' נתן אומר חייב על הראשון ופטור על השני ותרוויהו ילפי מהאי קרא והאיש אשר הוא טמא ר' סבר וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת אי נמי כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא היינו כרת דיליף מונשא חטאו דמברך דהיינו מגדף ור' נתן סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון והאי חטאו ישא מאי עביד ליה קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם אלא מזמר לפני ע"ז וגמר ונשא חטאו דמברך מחטאו ישא דפסח מה חטאו דפסח כרת אף חטאו דמברך כרת ור' עקיבא גמר כרת למברך מחטאו דפסח כר' נתן אייתר ליה כרת דמגדף לקרבן. לישנא אחרינא בשלמא לדידי להכי כתב כרת במגדף במקום קרבן לחייבו קרבן אע"ג דאין בו מעשה ומגדף דהיינו מומר לעבודת כוכבים אלא לדידכו דאמריתו מגדף לית ביה מעשה ופטור מקרבן אמאי כתב כרת במגדף אמרו ליה ליתן כרת למברך את השם אמר להן א"כ לדידכו לית (להו) [לכו] מגדף היינו מומר ומהו מגדף עצמו אמרו היינו מברך את השם וילפינן מיניה נמי כרת לפסח שני כדאמר לעיל ור' עקיבא יליף כרת למברך מפסח כר' נתן:

מגדף קא מפרש כגון גורף קערה וחיסר מן הקערה עצמה קסבר מגדף היינו מברך את השם כלומר שפושט יד וכופר בעיקר. גורף קערה ולא חיסרה קסבר מגדף היינו עובד עבודת כוכבים משורר לע"ז גירף קערה שכפר בעיקר ולא חיסרה שלא פשט ידו בשם הקדש:

המפלת כמין בהמה חיה ועוף. שנאמר בהן יצירה כמו באדם:

המפלת סנדל. ולד שנתקלקלה צורתו ושפיר מרוקם כדאמר במס' נדה תחלת ברייתו מראשו ב' עיניו כב' טיפי זבוב:

או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח:

והיוצא מחותך. שהוציא החיה אברים אברים:

מאי וכן שפחה פשיטא דהא איתרבי:

הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה. כגון עשה שלא הזמן גרמא:

ואין ידוע מה הפילה. אם נפל הפילה או רוח הפילה:

אחת ממין פטור. כהללו דאמר לקמיה שפיר מלא מים וכו' ואין ידוע איזו ילדה מין פטור:

מביאות. אינו נאכל אלא ישרף או יקבר:

א"ר יוסי אימתי אינו נאכל בזמן שהלכו זו למזרח או למערב דאינן יכול להתנות אבל אם היו שתיהן עומדות כאן מביאות קרבן ונאכל דמתנו כל אחת אומרת לחברתה אם אני הפלתי מין פטור ואת מין חיוב יהא חלקי נתון לך הלכך מביאין ונאכל:

חד קרבן קנין וודאי חד קרבן דלעולה מייתי ודאי בלא תנאי משום דעולה דורון בעלמא הוא:

וחטאת העוף שנאכל לכהנים מייתו בספק ומתנין:

ומי אית ליה לר' יוסי תנאיה. והא תנן בהא מסכת בפרק דם שחיטה בחתיכה של חלב וחתיכה של חולין ר' שמעון אומר שניהן מביאין חטאת כו':

מודה ר' יוסי במחוסר כפרה. כגון מתניתי' דיולדת דהיינו מחוסר כפרה דמתיין ומתנין:

מ"ט התם. בחתיכה של חלב וחתיכה שומן של חולין מ"ט דר' יוסי דאין מביאין חטאת אחת דהתם בעי ידיעה כו':

כדקתני סיפא בההיא מתני' דדם שחיטה ר' יוסי אומר כל חטאת כו':

מלא גננים. גוונים בלא צורה:

המפלת ליום ארבעים. לעיבורה שאין הוולד נוצר אלא לסוף מ"א יום:

ויוצא דופן. כגון שנגממו כותלי בית הרחם ואח"כ יצא:

תלד יתירא הוא לרבות לידה אחרת:

ממקום שמזרעת. דרך רחם ממש:

לאור ליל שמונים ואחד. בימי טהרה דיולדת נקבה מיירי:

בית שמאי פוטרין אותה מקרבן שני דקסברי הואיל ולא הפילה בשעה שראויה להביא קרבן על הלידה הראשונה נפטרת בקרבן ראשון:

וב"ה מחייבין. כדמפרשי טעמא אם שוה לו ליל פ"א ליום פ"א לטומאה דלדברי הכל צריכה למנות ימי טומאה וימי טהרה אחרים לא ישוה לו לילה ליום נמי לחייבו קרבן שני:

שחל להיות בשבת יוכיח. שלא יצא בשעה שראויה להביא בה קרבן דאין קרבן יחיד דוחה שבת וחייב בקרבן:

הדמים שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה אינן מוכיחין שהמפלת בתוך מלאות דמיה טמאין דצריכה להשלים ימי טומאה של מפלת לאחר פ' ופטור מן הקרבן הואיל ותוך מלאות הפילה:


דף ח עמוד אעריכה


[25] הרי הוא אומר או לבת. דיתירא הוא דיכול למימר ובמלאת ימי טהרה תביא כבש אלא להכי כתיב לרבות אור פ"א לקרבן:

הוה שכיח. שהיה תלמידו:

שבקיה. לבר קפרא ואתא ולמד מר' חייא שהיה גדול מן בר קפרא:

פגע ביה. בר קפרא בר' אושעיא:

בעא מיניה. ר' אושעיא זב שראה ג' ראיות בלילי שמיני בסוף ימי ספרו שביום שמיני צריך להביא קרבן על זבות ראשון ועכשיו שראה בליל שמיני ג' ראיות דמחוייב קרבן אחר הוא מה בית הלל אומרים בדבר זה כו':

דקא מייתרי קראי או לבת כדאמר. לא הדר ליה ר' אושעיא כלום מפני שצער היה לו שקרא לר' חייא רבו עייה בלשון גנאי ובבלאי שר' חייא עלה מבבל ולא רצה לקרותו בשמו:

א"ל. ר' אושעיא בר קפרא צריכים אנו לדבר עייה שאתה מגנה לפי שהוא יודע להשיב ולא אתה:

נחזור על הראשונות דברים ששאלו. כלומר היינו כגון אמר מר הרי הוא אומר כו':

מאי לאו תנאי הוא דהא דתניא מביא קסבר לילה אין מחוסר זמן. והיינו טעמא נמי דמפלת לאור פ"א ולא צריך קרא:

והא דתניא אין מביא דקסבר לילה מחוסר זמן. והכא במפלת לאור פ"א היינו טעמא דמחייבי דכתיב או לבת לא דכולי עלמא סברי דלילה מחוסר זמן ואית להו או לבת לרבות אור פ"א והא דתניא מביא בזב בעל שתי ראיות דחזא מעיקרא קודם ספרו וכי הדר וחזא בלילי שמיני שלש כיון דלילה מחוסר זמן מצטרפי הני שלש בהדין תרין קמאי וכטומאה חדא אריכתא דמיא ומייתי קרבן חד:

והא דתניא אין מביא בזב בעל שלש ראיות. הוה מעיקרא דהא איחייב לזה בקרבן והשתא לא איצטריך לאיצטרופי הנך בתראי לקמאי וכיון דבשעת דחזא בתראי מחוסר זמן הוא אינו מביא אלא קרבן אחד:

בזב בעל ב' ראיות מעיקרא פשיטא דמביא דמצטרפין:

הא קמ"ל דוקא. דמצטרפין דראה בלילי שמיני דכבר חוץ לימי ספרו הוא והיינו טעמא דמצטרפין דלילה מחוסר זמן:

אבל חזא ביממא דשביעי בתוך ימי ספרו לא מצטרפין ולא מייתי:

דקסבר כל ראיה שהיא סותרת. חשבון ימי טהרתו אינה מצטרף להביא לידי קרבן דאמרינן התם (דחיילא) [דחזא] בשביעי אינה סותרת אלא יומה ויוסיף יום אחד כנגדו:

וליתנייה להא גבי חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כלומר האי נמי מביא קרבן אחד על זיבות הרבה:

לא פסיקא. ליה הא למיתני דהא אמ"ר יוחנן ראה אחת בלילה בליל יום שמיני ושתים בשמיני מביא שני קרבן כיון דרובא חזא בשעה שראוי להביא קרבן:

תדע. דמצטרפי אחת בלילה ושתים ביום ומביא דהא ראייה ראשונה של זב אם לא ראה שוב אותה ראייה אחת דינה כשכבת זרע בעלמא וכבעל קרי דאין לה אלא טומאת ערב בלבד:

ואילו חזא עוד תרתי מצטרפי לקרבן:

מאי אריא. לא מצי יליף דראייה ראשונה בדין הוא דמצטרפין דחזיא בזמן חיובא כו':

והאמר חזקיה נטמא. נזיר ביום שמיני לטהרתו מביא קרבן אחר בליל שמיני אינו מביא קרבן אחר:

ור' יוחנן אמר אפי'. נטמא בלילה דקסבר לילה לא מחוסר זמן:

כי איצטריך ליה לר' יוחנן למימר אחת בלילה ושתים ביום מביא קרבן וכו' מהו דתימא כו':

האשה שיש עליה ספק חמש לידות. ספק אם ילדה הוא או ספק ולד:

או ספק חמש זיבות. ספק אם ראתה שלש זיבות קודם נדתה או בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהיא שומרת יום ולא זבה:

מביאה קרבן אחד. מספק ומותרת ליכל בזבחים:

ואין השאר. דקרבנות האחרים עלה חובה להביא הואיל וספק לידות היו:

אבל אם היו עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה להביא:

ומעשה שעמדו קינין של יולדות ושל זבות בירושלים בדינר זהב הקן מפני שאמרו השאר עליה חובה ובאו נשים הרבה שהיו עליהן חמש לידות ודאות וזיבות ודאות ורבו לקנות והוקירו הקינין:

אמר רשב"ג המעון הזה. נשבע במי ששיכן שמו בבית הזה שלא אלין הלילה עד שאזלזל הקינין עד שיעמדו בדינרין של כסף ונכנס לב"ד בלשכת הגזית ולימד האשה כו' מביאה קרבן אחד על האחרות שבהן ואוכלת בזבחים ופטורה ואין השאר עליה חובה והוזלו הקינין מפני ההוראה זו ועמדו בו ביום ברבעתיים בחצי דינר של כסף שבלשונם ובלשון הברייתא קורין לחצי דינר ריבוע:

חמש לידות ודאות וחמש לידות ספק. כך כתוב בתוספתא וכך מיסתבר יותר:

מביאה ב' קינין אחת על הודאי כו' ולא יותר:

ור' יוחנן בן נורי אומר על הודאי תאמר. בפירוש על האחרונה אני מביאה ותיפטר מן האחרים ועל אותן של ספק אם יש לידה או זיבה אחת ודאי בינייהו תאמר על הודאי אני מביאה ותיפטר על השאר:

דר' יוחנן בן נורי דאמר על האחרונה מדמי להון לחטאת דמאן דמיחייב חמש חטאות עד דמייתי כולהון וסוף כי השלים האחרונה נכפר ליה הכא נמי לא שנא דמביא על האחרונה ודמי כולהו כטומאה אריכתא וכמביא קרבן אכולהו דמי ומיכפר:

ור' עקיבא. דקאמר על אחת מהן על איזו שירצה מדמי להון לטבילות דמאן דמיחייב חמש טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר הכא נמי לא שנא ובהאי קרא קא מיפלגי וכפר עליה הכהן וטהרה:

ר' יוחנן בן נורי סבר וטהרה בחטאת קא מיירי הלכך מדמי להון לחטאות. ור' עקיבא סבר וטהרה בטבילה קא מיירי הילכך מדמי להון לטבילות:

אילו מאן דמחייב‏[26] חמש אשמות תלויין. להכי מדמו להו לאשמות תלויין דאשמות תלויין הוו ספק כי הני וחלוקין באשמות בעי איתויי אשם תלוי אכל חד וחד הכא נמי בעי אייתויי אכל ספק לידה ולידה:


דף ח עמוד בעריכה


אלא דכולי עלמא לטבילות מדמי להון ובחוששין לפשיעה קא מיפלגי דר' יוחנן בן נורי. דאמר תאמר על האחרות ותיפטר משום דסבר חוששין לפשיעה דאי אמרת תאמר על אחת מהן ותיפטר שמא יש אשה שתלד לידה אחת ודאית ואינה רוצה להביא קרבן שתאמר והלא אישתקד היו עלי חמש לידות ודאות ולא הבאתי קרבן על ארבע מהן ועכשיו נמי אינה מביאה קרבן על לידה זו ופשעה ואינה מביאה אבל כשנאמר תאמר על האחרונה סברה זה שחייבוני לומר על האחרונה היינו טעם דשם לידה אחת היא והוי משמע כאילו אחרונה כיפרה על כולם אף עכשיו איני נפטרת בלא קרבן:

ור' עקיבא. דאמר על אחת מהן סבר לפשיעה לא חיישינן דכיון דידעה דלא נפטרה אישתקד בלא שום קרבן אף השתא נמי אינה נפטרת ותביא קרבן:

סליק פרקא

  1. ^ הערת המדפיס - צ"ע דהא הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' עד הבא על הנדה כולהו אין בהם מיתת ב"ד כלל ואולי דטס"ה וצ"ל כגון הבא על אחותו ואילך עד הבא על הנדה ועד בכלל.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וצ"ל להביא פרידה אחת אי אפשר כלומר שמביא וכו' לערב ומ"מ צריך להביא השניה וע"ש בסוגיא.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל להא כרת דכתיב באחותו דיצאת לדונן וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לעמוד הקודם
  5. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לעולם בגברי קחשיב והא דמקשת דל האשה הנרבעת תני הכי במקומה וכו'.
  6. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דכי נמי שגג גם במלאכות מ"מ מחדא מיהת לא מיפטר לאפוקי וכו'.
  7. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ג ע"א
  8. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ואפי' כי לית ביה מעשה מ"מ אית ביה חיוב חטאת כדסבירא ליה כו'.
  9. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ג ע"ב
  10. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לוקין על לאו שבכללות והיינו לאו וכו'.
  11. ^ הערת המדפיס - נראה מזה דרבינו היה לו גירסא אחרת כאן דרבנן סברי דלא ילפינן מיתורא רק לאיסורא בעלמא דעובר בג' לאוין אבל לא למלקות.
  12. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ד ע"א
  13. ^ הערת המדפיס - כל זה הובא בערוך ערך דם ג'.
  14. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ד ע"ב
  15. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל דכתיב ביה נמי כי ערותך הנה וילפינן הנה הנה מהתם והוי כמו דכתיב ביה נמי זימה וכתיב בשריפה וכו'.
  16. ^ הערת המדפיס - פי' דהל"א לא גריס אלא אמר לך רב יהודה רק דאמר רב יהודה וכו'. ורב יהודה בעצמו הביא ראיה מהכתוב ונראה דלזה כתב רש"י דה"ג אלא אמר ר"י וכו' ור"ל (לאסוקי) [לאפוקי] מגי' הל"א.
  17. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ה ע"א
  18. ^ הערת המדפיס - עי' מ"ש בערוך השלם ערך כי א'
  19. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ה ע"ב
  20. ^ הערת המדפיס - שייך לדף ו ע"ב
  21. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל פטר גבי מלכים וכהנים: מה סיכה וכו'.
  22. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל השתא זרים נינהו וקרינן בהו זר גמור: מעיקרא. בשעת חניכתן כו'.
  23. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ו ע"ב
  24. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ז ע"א
  25. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ז' ע"ב
  26. ^ הערת המדפיס - ע"כ שייך לדף ח' ע"א