ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יומא/פרק ו

< רש"י על הש"ס


תוספות יומא - פרק ו

עריכה


וכי עדרו שורף - רבא קא מהדר ליה לרב נחמן ולטעמיך וכי עדרו הזקיקו הכתוב לשרוף ותנן וכולן נשרפין אבית הדשן:

הכא כתיב אותו - לשלח אותו לעזאזל (ויקרא טז):

את הלשכה - שהשליכו לתוכה שקלים שהביאו באדר וממלאין הגזברין מהן שלש קופות לתרומה לקנות מהן קרבנות צבור תמידין ומוספין:

בעידנא דאיתחזאי - קופה קמייתא להקריב ממנה:

לא איתחזאי בתרייתא - שהראשונה נראית להקרבה משנתרמה אבל שעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות הדמים וכשגמרו נראה אחרון כראשון:

ואחר כך נמצא הראשון - או קודם חצות דארבעה עשר או אחר חצות וקא אמר רבי יוסי מצוה בראשון ואף על פי שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרוייהו איחזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא איחזי קמא

פרק שישי - שני שעירי

מתני' שני שעירי:

במראה - שניהן לבנים או שחורים או סחופים:

ויאמר אם של שם מת וכו' - הכי מיפרש' אם של שם מת יאמר זה שעלה וכו' ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה וכו':

והשני - אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני באחד יתכפר והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ובגמרא מפרש איזהו שני אם שני שבזוג שני אם שני שבזוג ראשון:

שאין חטאת צבור מתה - דכי גמירי חמש חטאות ביחיד גמירי וטעמא מפורש בהוריות (דף ו.) ובתמורה (דף טו.) מה מצינו ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה שלא תמצאם בצבור אף שכפרו בעליה ואע"פ שאפשר להיות בצבור לא נאמרה אלא ביחיד: ועוד אמר רבי יהודה בגמרא מפרש מאי אתא לאוסופי:

ימות המשתלח - ויביא שנים ויגריל עליהן בתחילה:



גמ' עיכובא מנלן - אי משום דכתיבא חוקה הא בין לרבי יהודה בין לר' נחמיה לא כתיבה חוקה אלא על דברים שהן מן העבודה אבל לא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום:

סד"א שני שני שני - תלתא כתיבי ושנה עליהן הכתוב לעכב:

חד למראה וכו' - ולמצוה ולא לעכב:

תהיה כתיב - זאת תהיה תורת המצורע דמשמע בהוייתו תהא פרשה זו ככל הכתוב בה:

ולמצוה ה"נ דבעינן - שיהו שניהן שוין והלא לא שנינו זאת אצל תמידין:

כנגד היום - כנגד זריחת השמש:

או אינו אלא חובת היום - ובא ללמד שיהו שנים לכל יום:

על קרן מערבית צפונית - של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה שחרית בשיפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית משום דקדשי קדשים שחיטתן על ירך המזבח צפונה ושם היה בית המטבחיים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והן עשרים וארבעה כמנין המשמרות ומקומן עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע קבועות בששה סדרים:

על טבעת שניה - לא בטבעת שאצל המזבח אלא בשניה לה המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך ושל בין הערבים שהחמה באה מן המערב מושך עצמו לצד מזרח בכל יכולת ופניו למערב דרום באלכסון שזריחת החמה באה משם:

ומוספין של שבת - שנאמר בהם שני כבשים ודאי שנים שוים לעיכובא מדלא הדר כתב בהו אחד לרבות אע"פ שאינן שוין להכשיר כך שמעתי וקשיא לי עיכובא מנלן ונראה בעיני דהכי גרס מוספין ודאי שנים למצוה מצותן להיות שוין ולא גרסי' מדלא כתיב אחד אחד ושיטתא דתלמידי תרביצאי היא:

שני שעירי יום הכפורים - שמשלקחן הם קדושים שהרי מתרומת הלשכה באו ושחטן בחוץ לעזרה:

חייב על שניהן - משום שחוטי חוץ ולקמן פריך קודם הגרלה למאי חזו בפנים וכיון דלא חזו אמאי חייב הא ראוי לפתח אהל מועד בעינן דכתיב (ויקרא יז) בשחוטי חוץ ואל פתח אהל מועד לא הביאו:

ופטור על של עזאזל - דלא חזי להקריב בפנים:

לשעיר הנעשה בחוץ - כל אחד היה ראוי להקריבו לחטאת המוסף של יום הכפורים האמורה בפרשת פנחס:

ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא - חזי משום דמחוסר הגרלה:

לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו - דמחסרי כל מעשה עבודת היום של מתן דמי פר ושעיר וחפינת הקטרת והקטרתה הראוין ליקדם למוספין:

אין מחוסר זמן לבו ביום - לענין שעיר החיצון אין כאן חסרון מעשה בגופו אלא חסרון זמן שעדיין לא הגיע זמן המוספין וזמן הראוי לבו ביום אין זה חסרון זמן אבל הגרלה אע"ג דלאו מעשה בגופן היא דהא אמרן עליית גורל מתוך קלפי היא מעכבת אבל הנחה אינה מעכבת אפילו הכי הואיל ומצוה האמורה בהן היא כמחוסר מעשה דמי:

השתא דאמר רב חסדא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי - ואע"ג דלאו מעשה בגופן הוא דאי לאו דחזו לשעיר המוסף לא היה מתחייב על שחיטתן בחוץ:

הא דאמר שמואל וכו' - ומחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג דלאו מעשה בגופן של שלמים הוא הואיל ובהן נאמר הוי כמעשה בגופן:



ומי אית ליה לרב חסדא הואיל - לחייב על קרבן שאינו ראוי לשם מה שהופרש בפנים ושחטו בחוץ דנימא חייב משום הואיל וראוי לשם קרבן אחר:

לשמו פטור - דאינו ראוי לשמו בפנים:

שלא לשמו - אלא לשם שלמים חייב דראוי הוא לשם שלמים בפנים: הכי גרסי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא לשמו הוא ופטור ואמאי נימא וכו':

בעי עקירה - אינו ראוי בפנים לשלמים אלא אם כן עקר שם פסח ממנו בשחיטתו הלכך לאו מתקבל בפנים הוא כל כמה דלא עקריה:

האי לא בעי עקירה - ואע"פ שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים זה חטאת וזה חטאת שניהן שוין בשמותיהן:

מתני להו בדרבה - הני תרתי שמעתתא דרב חסדא הא דאמר לעיל הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ והא דאמר רב חסדא פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה וכו' מתני לה בדרבה דרבה אמרינהו:

פסח ששחטו בחוץ - גרס בכולה:

עקירת חוץ - עקירת שם בשחיטת חוץ לא שמה עקירה אם הכשיר הכתוב פסח בשאר ימות השנה בשלמים לא הכשירו אלא בפנים ובעקירת השם אבל בחוץ לעולם שמו עליו:

חייב - עליו משום הואיל וראוי שלא לשמו בפנים:

והא תנן - במסכת זבחים:

מחוסר זמן - פטור על שחיטת חוץ בין שהוא מחוסר זמן בגופו בין שהוא מחוסר זמן בבעלים בגופו כגון בתוך שמונה ללידתו:

ואיזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה וכו' - שיש זמן להבאת קרבנותיהם לסוף ספירת שבעה והיולדת לסוף מלאת ימי טהרה:

שהקריבו - לפני הזמן חטאתן ואשמן בחוץ פטורין שאינן מתקבלים בפנים לא לחובה ולא לנדבה לחובה משום דלא מטא זימנייהו ולנדבה שאין חטאת ואשם בא לנדבה והאי אשם במצורע הוא דאילו בזב וזבה ויולדת ליכא אשם:

עולותיהן ושלמיהם חייבין - שעולה ושלמים באים נדבה ומתקבלין נדבה בפנים ובמסכת זבחים פרכינן והני בני שלמים נינהו ומשנינן תני נזיר בהדייהו ואף מצורע לא שנינו במשנה ופרכינן התם הני בני אשמות נינהו ומשנינן תני מצורע בהדייהו:

ואמר רב חלקיה לא שנו - דאשם בחוץ מחוסר זמן בבעלים פטור אלא לשמו דאינו ראוי לשמו בפנים אבל שלא לשמו כגון לשם עולה או לשם שלמים חייב שכן ראוי לפנים כיוצא בו בפנים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן:

ואמאי - לשמו פטור לימא הואיל כדקאמרת:

שלמים - הוה סתמיה בלא עקירה ומקראי ילפינן לה במסכת פסחים ובפ"ק דזבחים:

רב אשי מתני חייב - בהא דכי אתא רבין:

ורב ירמיה מתני פטור - בין לשמו בין שלא לשמו כרב דימי:

ופליגא דרב חלקיה - דאמר עקירת חוץ שמה עקירה:



אי קרבן שומע אני וכו' - רישא דברייתא בתורת כהנים הכי איתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו' ת"ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני וכו' כלומר או אינו אומר קרבן להוציא את החולין בפנים אלא להביא קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שיהא חייב שהרי אף הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא והא ודאי בדק הבית הוא:

הראוי לפתח וגו' - וקדשי בדק הבית לא היו עתידים לבא לפתח אהל מועד ואני שמעתי שאינן ראוין לפתח אהל מועד שסתם קדשי בדק הבית בעלי מומין הן דאמר מר (תמורה דף ז:) המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וא"א להעמידה כן במקומה במס' זבחים:

ולא אוציא פרת חטאת - לא גרסינן שאף היא אינה ראויה לבא לאהל מועד אלא ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא לאהל מועד להגריל ולהתוודות עליו הכי מפרש לה בזבחים:

ולה' להוציא הוא - בשעיר המשתלח שהוא ראוי לבא בתמיה:

אלו אישים - שלא יתן מהן על אש של מערכה:

מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן - ומשעת הקדשו קרוי קרבן:

התם דאל פתח לרבות - שעיר המשתלח דלא ממעט מאל פתח שהרי ראוי לבא אל פתח:

לה' להוציא - אתא דאילו לרבות לא איצטריך וכי אתא להוציא אתא ולמדרש מי שמיוחדין לשם יצא זה שאינו מיוחד:

הכא דאשה משמע להוציא - שעיר המשתלח שהרי אינו עולה לאשים:

לה' לרבוי - אתא ולמדרש לה' כל דלה':

והא אין הגורל קובע - לשם אלא את הראוי לשם וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם א"א להיות אחד מהן מחוסר זמן:

חנן המצרי היא - דלית ליה הגרלה משהגריל ומת אחד מהן הלכך כשמת שעיר המשתלח ומביא אחר שלא בהגרלה הוצרך ללמד מן המקרא שלא יביא מחוסר זמן:

אפי' דם - של שעיר הפנימי בכוס שכבר נשחט ומת המשתלח מביא חבירו מן השוק:

ומזויג - לדם ומשלחו:

דלית ליה דחויין - דלית ליה שיהא הדם דחוי בשביל חבירו שמת לומר ישפך הדם כדקאמר רבי יהודה במתני' מת המשתלח ישפך הדם:

דילמא מייתי ומגריל - וירעה אותו שיפול עליו גורל של שם ויתכפר בדם של ראשון ולעולם שנים צריך להביא ומגריל ואכתי פשיטא דמחוסר זמן לא דאין גורל קובע אלא בראוי לשם:

רבינא אמר - כי איצטריך קרא דמחוסר זמן כגון שהומם המשתלח משהגריל עליו וחיללו על אחר וזה אין צריך להגריל שהרי מכח הראשון בא:

ואשה לא תתנו וגו' - בבעלי מומין כתיב:

מקצתן - כזית מהן:



רבא אמר - מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו:

מי אסיר - להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו:

אין נדחין - אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:

הא על ידי תערובת ירצו - כרבי אליעזר:

איברים - של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת:

אם קרב הראש של אחד מהן - קודם שהרגישו בדבר:

יקריבו כל הראשין כולן - ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו:

מבם בהם - מדמצי למיכתב בם וכתב בהם:

בעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא - אבל האי לא איתחזי קמא עד דאיתחזי בתרא שאף על פי שהגריל עליו אינו ראוי לישחט עד לאחר מתן דם הפר ובתוך כך מת חבירו והביאו שנים והגרילו עליהן וכשהגיע זמן שחיטת השעיר כבר זה האחרון עומד:

אלא רבי יוסי דפסח - דהא הכא לא איתחזאי קמא עד דאתחזאי בתרא שהרי אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר חצות וקודם לכן אבד ראשון והופרש שני ונמצא ראשון והרי שניהן עומדים כשהגיע זמן שחיטה ואפילו הכי קאמר רבי יוסי מצוה בראשון:



יתקיים תחתיו - אינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל לחי אינו נותן תמורה להפסל הוא ולבא זה תחתיו:

כדקאי קאי - בקדושתיה ולא אמרינן ידחה:

שני איני יודע וכו' - אמתני' קאי שני ששנינו עליו ירעה איני יודע וכו':

הכי גרסינן ולא שחבירו מת - ולא זה שמת חבירו:

יעמד חי ולא שכבר עמד - ונדחה על ידי מיתת חבירו ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות:

ימות המשתלח - אלמא בעלי חיים נדחין:

כי קאמר אליבא דרבנן - מדקאמר ר' יהודה ועוד לאשמועינן דבעלי חיים נדחין מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי שני שבזוג ראשון קרב דבעלי חיים אין נדחין ושני שבזוג שני ירעה שאין חטאת צבור מתה ואתא לאיפלוגי עלייהו בתרתי דקא אמריתו אין חטאת צבור מתה אני אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם עליו ירעה אני אומר ימות אלא הוא יקרב ושני שבזוג ראשון ימות:

בשלמא לרב בהא פליגי רבי יהודה ורבנן - בהאי ועוד דסיפא:

אלא לרבי יוחנן - דאמר רבנן נמי בשני שבזוג ראשון אמרו ירעה במאי פליג ר' יהודה עלייהו בהך סיפא דקתני ועוד:

בשלמא לר' יוחנן - דאמר ירעה דמתניתין אשני שבזוג ראשון קאמר משכחת לה דאילו דיחיד כי האי גוונא תמות משום חטאת שכפרו בעליה:

כדרבי אבא - דאמר במסכת תמורה (דף כג.) גבי פלוגתא דרבי ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ונאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות דקאמר ר' מתכפר באחת מהן והשניה תמות וחכמים אומרים אין חטאת שכפרו בעליה מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים אבל נמצא קודם כפרה ולאחר הפרשה רועה ואמר ר' אבא עליה הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה דהיינו שניה שהופרש אחרון אבודה מתה שכך נאמרה הלכה למשה מסיני חטאת שאבדה ונתכפרו בעליה באחרת הראשונה מתה לא נחלקו אלא שנתכפר בראשונה והשניה עומדת ובהא פליגי רבי סבר מפריש לצורך תשלומי אבוד כאבוד דמי ורבנן סברי לאו כאבוד דמי וגבי מתניתין דהכא בשלמא לר' יוחנן דאמר שני שבזוג ראשון קתני מתניתין ירעה היינו דיהיב טעמא משום דאין חטאת צבור מתה הא דיחיד תמות דהוה ליה נתכפר בשאינה אבודה והדחויה קיימת והכל מודים שמתה:



אלא לרב - דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות לא מיבעי לרבנן דלא מתה דהא נתכפר בדחוייה ואינהו אמרי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי אלא אפי' לר' לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחילה היה ראשון קיים ובשביל המשתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין בעלי חיין נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חבירו:

ואמר ר' אושעיא - שני ירעה אפי' לרבי שהרי לא הופרש לאיבוד:

כיון - דמצוה בראשון מעיקרא כי אפרשינן להאי שני אדעתא דאיבוד אפרשינן ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרינן במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני':

תנן רבי יהודה אומר תמות - קס"ד בההיא דקאמרי רבנן ירעה אמר רבי יהודה תמות ועל כרחך לרבי יהודה בעלי חיים נדחין כדקתני נשפך הדם ימות המשתלח:

בשלמא לרבי יוחנן דאמר בשני שבזוג ראשון - תנן ירעה ואמר רבי יהודה עליה תמות מיכפר בשני שבזוג שני:

אלא לרב - דאמר ירעה דמתני' בשני שבזוג שני תנן ועליה אמר רבי יהודה תמות:

במאי מיכפר - דאילו בראשון לר' יהודה לא מיכפר דהאמר בעלי חיין נדחין:

מי סברת וכו' אשני שבזוג ראשון קאי - ובתרתי פליג כדפרישית לעיל:

ואיכא דמותיב הכי - הך תיובתא קמייתא דאותיבנא לעיל ועוד אמר רבי יהודה וכו' דאותיבנא לעיל לרב איכא דמותיב לה מעיקרא לרבי יוחנן והכי מותיב לה:

בשלמא לרב - דאמר לתנא קמא בעלי חיין אין נדחין ובשני שבזוג שני קאמר ירעה ורבי יהודה לאו עליה קאמר ימות היינו דהדר קאמר ועוד לאשמועינן דבעלי חיין נדחין סבירא ליה ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתא לאפלוגי ברישא פליג אחטאת צבור דקאמרי רבנן ירעה ואמר [רבי יהודה] ימות וסיפא מיפליג בבעלי חיין דקאמרי רבנן אין נדחין ויתכפר בראשון ואתא איהו למימר הוא ימות והשני יקרב:

אלא לרבי יוחנן מאי ועוד - הא רבנן נמי אמרי ראשון ידחה:

קשיא - כדאמרן: דיקא מתני' כוותיה דרב:

בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצותיה - דדם וחוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא וצריך להביא דם אחר ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחים ימות המשתלח הראשון:

אלא מת המשתלח - למה לו תשלומין שאתה מזקיקו לו להביא שנים ולהגריל ולשפוך דם הראשון הא איתעביד מצותיה דשעיר המשתלח כל דבר המעכב בו אינו אלא הגרלה בלבד לקבוע גורל של שם על שלו דהא שמעי' ליה לר' יהודה דאמר לא התודה כשר וכל שכן דשילוח דלא מעכב לדברי הכל דכי כתיב חוקה אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן ולא על דברים הנעשים ע"י איש עתי:

להיות חי - שלא ימות עד שעת מתן דמו של חבירו הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום לכך צריך תשלומין ובלא הגרלה אי אפשר וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודין בשחוטין שנדחין:

בני העיר ששלחו - ע"י שליח שקליהן לירושלים למקדש:

אם נתרמה תרומה - ג' קופות קודם שנודע שאבדו:

נשבעין - השלוחין שבועת שומרין לגזברין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבים לשקול עוד (דתנן) (כתובות דף קח.) תורמין על האבוד שלא נודע:

ואם לאו - שלא נתרמה התרומה אין ההפסד להקדש אלא של בעלים לפיכך נשבעין לבני העיר:

נמצאו - קאי אאבדו:

החזירום הגנבים - קאי אנגנבו:

ואין עולין להם - לבעלים וצריכין לשקול לשנה הבאה:

חובות של שנה זו - שהופרשו לחובת שנה זו:

שעירי ע"ז - צבור שחטאו בע"ז בהוראת ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת:

והפריש אחרים תחתיהן - ונמצאו הראשונים:

כולן ימותו - ולא אמרינן יקרבו לשנה הבאה:



קרבנות צבור - הבאין מתרומת הלשכה קאמרת:

שאני קרבנות צבור - מראש חדש ניסן ואילך אין באין מן הישנה: כדרבי טבי:

במסכת ר"ה [דף ז - ]: חדש בחדשו: לחדשי חידושין יתירי כתיבי לדרשה לומר לך יש חדש שאתה צריך לחדש הקרבנות ולהביאם מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם וגו':

התינח שעיר - דאתי מתרומת הלשכה:

מצוה היא - ולא עיכוב:

אין גורל - של שנה זו קובע לשם שנה אחרת:

ומשום גזירה ימותו - בתמיה דיו אם ירעה:

משום חטאת שמתו בעליה - שמא ימות הכהן בשנה זו:

אלא גזירה משום חטאת שעברה שנתה - שמא עד יום הכפורים הבא תעבור שנה על השעיר הזה משנולד וקיימא לן בכל שעירי חטאת שפסולין לאחר שנה דתניא בתורת כהנים גבי חטאת יחיד תורה אחת יהיה לכם וגו' הרי כל התורה כולה כע"ז מה חטאת ע"ז בת שנתה אף כאן בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים כשהוא אומר לכם לרבות שעירי ע"ז לעושה לרבות שעיר נשיא:

ופרכינן גזירה היא גופה חטאת שעברה שנתה - מאי גזירה דקאמרת הא ודאי חטאת שעברה שנתה היא לשנה הבאה:

הא לא קשיא - משכחת לה דלא עברה שנתה כרבי דאמר אין השנה שלימה מיום הכפורים ליום הכפורים מפני שאנו מונין ללבנה ושנת החמה עודפת עליה אחד עשר יום וצריך אתה ליתן לכל שנה את עיבורה מה ששנת החמה יתירה עליה:

דתניא שנה תמימה - האמורה בבתי ערי חומה להיות חלוטה ללוקח:

רבי אומר מונה שס"ה ימים - בין שעיברו ב"ד את השנה בין שלא עיברוה שאין לך למנות אלא לימות החמה:

וחכמים אומרים - הכל כמו שישראל מונין י"ב חדש מיום ליום אם פשוטה היא:



ואם נתעברה נתעברה למוכר - ולא תחלט עד שיגיע באותו יום באותו חדש שמכרה לו ולרבי משכחת לה כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכפורים בשנה פשוטה וכי מטי יום הכפורים הבא אכתי לא מלו ליה שס"ה ימים אלא שס"ד:

פר מאי איכא למימר - שהוא בן שלש:

רואין אותה - בכל מקום שהיא כאילו עומדת בבית הקברות שאין הכהן יכול ליקרב אליה אבל לא מחטאות המתות היא אלא שאינה קריבה הלכך רועה עד שיפול בה מום ותימכר:

משום תקלה - לקמן מפרש מאי תקלה:

דתנן - דחיישינן לתקלה:

אין מקדישין - שום דבר שסתם הקדש לבדק הבית ואין להן תקנה:

ואין מחרימין - קסבר סתם חרמין לבדק הבית ופלוגתא היא במסכת ערכין (דף כח:):

כל רועות - כל הני דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו ניחוש שמא יקריבם:

והנך דלאו בני הקרבה נינהו - שאר רועות אינן עומדות ליקרב הני עצמן אלא דמיהן:

לא טריד בהו - אינו מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו:

הך דבת הקרבה היא - ליוה"כ הבא טריד בהו לבו על הקרבתו ודילמא מקריב לה מקמי יוה"כ:

תנאי היא - איכא דחייש ואיכא דלא חייש:

יקרב בשני - בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה:

הא רבי - דאמר מפסח לפסח אפשר לו שלא עברה שנתו ואע"פ שהופרש לאחר שמונה ללידתו דאלו מחוסר זמן לא קדיש:

וכן המעות - שהפרישו לפסח אל יקרבו לשנה הבאה ואיכא למאן דאמר יקרבו:

מתני' בא לו אצל שעיר - השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר כהן גדול מתן דמים של פר ושעיר כדסליק פירקין דהוציאו לו בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרן בפ' טרף בקלפי (לעיל ד' מא:):

אלא שעשו כהנים קבע - שהרגילו לעשות את הכהנים קבע להיות מוליכים אותו ולא היו בית דין של כהנים מניחין את ישראל להוליכו:

ערסלא - שם האיש:

וכבש - כמין מעלה עשו לו שהוא גבוה ויוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשולח לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד:



גמ' שיהא מזומן - מוכן לכך מאתמול:

עתי אפילו בשבת - עתי בעתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור ואפי' בשבת ובטומאה ולקמן מפרש מאי איסור שבת וטומאה שייך בשילוחו דאיצטריך לרבויי:

למאי הלכתא - מה חלול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו שגזרו עליהן לאחר מתן תורה:

כמאן - איצטריך לרבויי דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו הוא ואין בו אלא משום שבות ופלוגתא במסכת שבת (דף צד.):

חולה שאני - דהשתא לא נושא את עצמו והנושא מחלל שבת:

זאת אומרת - מדאיצטריך למתני עתי אפילו בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליום הכפורים דאי יום הכפורים כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו. עירוב כדי נסבא אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים עירובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה שגזרו מרשות לרשות גזירה משום הוצאה מרשות היחיד לרה"ר:

למאי הילכתא - מה איסור טומאת מקדש או קדשיו יש בשילוחו שהוצרך לומר שידחה את הטומאה:

נכנס טמא לעזרה - שהכהן מוסרו לו שם:

יכול להרכיב אני ואתם - בריא וחזק היה השעיר להרכיב אותי ואתכם עליו לקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו:

אהא בשלום אני ואתם - כלומר מה לכם לשאול על זאת לא אני ולא אתם נזקק לשילוחו:

דחפו - לצוק ולא מת מהו שיהא צריך לירד אחריו וימיתנו:

פלוני מהו לעולם הבא - על אדם אחד שאלוהו מה מעשיו בעיניך ויש פותרים על שלמה בן דוד שאלוהו:

אלא על פלוני - שמא על אבשלום שאלתוני:

אלא על הרועה - אם מותר להצילו מפי הארי:

ממזר מהו לירש - את אביו:

אמר להם מהו ליבם - אשת אחיו שאלתם אותי:

מהו לסוד את ביתו - בזמן הזה מי אסור מפני צער חורבן הבית: אמר להם לא שאלתוני אלא מהו לסוד את קברו:

לא שהפליגן - והפרישן לדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מרבו:

שמעשה העגל שוין - עבודותיו שוות לאיסור מפני מה אין מיתתן שוה שהיו בו שלש מיתות מיתת סייף שימו איש חרבו מיתת מגיפה ויגוף ה' את העם (שמות לב) מיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים ואמרינן במסכת ע"ז (דף מד.) לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן:

זיבח וקיטר - הן עבודות שחייבין עליהן לע"ז מיתה כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס:) שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.):

גיפף ונישק - אין בהן מיתת בית דין כדתנן בארבע מיתות (שם ס:) אלא בידי שמים נידונו במגפה:

כל בני לוי - שכולן בכלל זה:

האומר לאביו ולאמו - במעשה העגל לא ראיתיו נעשו אכזרים עליהם לנקום נקמתו של מקום אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו ע"ז:

ומתוך ששונאין - בני ארץ ישראל את הבבליים היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם:

תנוח דעתך - משפחתו היתה מבבל והיה קשה לו הדבר:

מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין - מה מתעכב שעיר זה כאן ועונות הדור מרובין והן עליו:

מתני' מיקירי ירושלים - מחשובי ירושלים:

עד סוכה הראשונה - סוכות עשו לו בדרך ובני אדם הולכין לגור שם לפני יום הכפורים שמלוין אותו מסוכה לסוכה:



תשעים ריס - היו מירושלים ועד צוק הר גבוה וזקוף כדאמרי' בבבא מציעא עלתה לראשי צוקין ונפלה:

שבעה ומחצה ריס לכל מיל - הרי לתשעים ריס י"ב מיל והם י"א מסעות מירושלים לסוכה הראשונה מסע אחד ומסוכה לסוכה עד י' סוכות ט' מסעות הרי י' מסעות ומסוכה אחרונה לצוק מסע אחד הרי לכל מסע ומסע מיל חוץ מאחד מהן שיש בו ב' מילין היינו דקתני ומלוין אותו מסוכה לסוכה שהמיל הוא תחום שבת חוץ מאחרון שהוא רחוק ב' מילין ומלויהו מיל ועומד מרחוק ורואה את מעשיו והחשבון הזה אינו שוה לחשבון שיסד רבי אלעזר קליר ובשלשים קנים הוא קצב הריס אותו חשבון אינו עולה לאלפים אמה המיל אבל בברייתא דהאזינו בספרי מצינו שם מידת חלוקת ארץ ישראל לעתיד לבוא רוחב גבול כל שבט ושבט שבעים וחמשה מיל וגם רבי אלעזר קליר יסד כן בפיוט ארחץ בנקיון כפות ברוחב ע"ה מיל חריצותיה והם כ"ה אלף קנים שבספר יחזקאל (מה) שנאמר ומן המדה הזאת תמוד וגו' וכל קנה ו' אמות הרי ק"נ אלף אמה תן לכל אלפים אמה מיל הרי ע"ה מיל:

הרי מים והרי מזון - בגמרא מפרש אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

שאינו מגיע עמו לצוק - כמו שפירשתי לפי שהוא רחוק ב' מילין:

חולק לשון של זהורית - בגמרא מפרש טעמא:

בא וישב לו - חוזר עד סוכה האחרונה אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך:

מאימתי מטמא בגדים - דכתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו (ויקרא טז):

גמ' חמש סוכות ועשרה מילין - וכל אחד מלויהו יותר ממיל או עד הסוכה על יד עירוב:

סח לי אלעזר בני - בלשון שחוק על דבריי ואמר לי אם ע"י עירוב דיי לנו בב' סוכות שיהיו בני ירושלים מלוין אותו שני מילין ומסוכה ראשונה יצאו לקראתו ב' מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק הסוכה מירושלים וסוכה השניה לסוף ארבעה מילין של ראשונה ויהיו מקצת בני הראשונה מערבין לצד השניה ומקצת יערבו לצד ירושלים וכן בני שניה מקצתן מערבין לצד הראשונה לצאת לקראתו ב' מילין ומקצתן מערבין לצד צוק ללוותו ב' מילין:

כמאן כרבי מאיר - דאילו לרבי יהודה ורבי יוסי אף האחרון מגיע לצוק:

לא צריך אדם לכך - לא נצרך אדם המשלח לאכול בדרך אלא מה טעם אמרו לו כן שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו להיות רעב כמי שאין לו:

כיון דמצוה בשעיר - לדחפו לאחוריו כדכתיב אל ארץ גזירה דבר המתגזר ויורד אי אמרת נקטריה כוליה בסלע זמנין דקדים ומלבין קודם דחיפת השעיר ומייתבא דעתיה משמחת ליבון החטאים ולא איכפת ליה לקיים מצות השעיר לפיכך קושר באחרונה חציה בין קרניו ועיניו תלוין בו ומאחר שהוא עסוק בו באחרונה לא יניח מלדחפו והיא לא תלבין לחצאים עד שתגמר מלאכת כולה:

דגמיש ליה לרישיה - יכוף ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון אם הלבין:



דכתיב במדבר - ושלח את השעיר במדבר (ויקרא טז) וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר:

גזירה - לשון חומר ואיסור:

המדברה המדברה במדבר - שלש מקראות בענין לשלח אותו לעזאזל המדברה ושלח ביד איש עתי המדברה ושלח את השעיר במדבר:

חתוכה - צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך:

דבר המתגזר ויורד - השעיר מתגזר בה איברים איברים:

שמא תאמר מעשה תהו הם - מה כפרה יש בשילוח זה ומה יש ביד צוק זה להועיל:

לתקלה - שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר:

שיהא עז וקשה - אל לשון קשה:

ומניין שבצוק - הר זקוף:

גזירה - חתוכה:

עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו) כלומר על העריות מכפר:

משפטי - משמע דברים המיושרים והדין נותן לעשותו:

חוק - משמע שאינו אלא גזירת מלך כמו וישימה לחק (שמואל א ל) וישם אותה יוסף לחוק (בראשית מז):

השטן - יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו לכך נכתב בהן חוק אני ה' גזרתי עליכם:

תלמוד לומר אני ה' - אחוקותי קאי דמינייהו סליק את חוקותי תשמרו אני ה' חקקתים גזרתים:

השולח את המשלח - המלוים אותו מירושלים:

ת"ל והמשלח - משמע ששילחו כבר לצד המדבר:

זורקו בבת ראש - קסבר דחיפתו וזריקתו היא שילוחו:

מתני' בא לו אצל פר וכו' - חזר לו התנא לסדרו הראשון שהוא מסדר עבודת כ"ג וקתני בא לו כהן גדול אצל פר ושעיר העומדים לישרף אחר שמסר את המשתלח למי שהוא מוליכו בא לו אצלם וקרעם והוציא האימורין:

ונתנם במגס - בקערה של כלי שרת והקטירן כדכתיב (ויקרא טז) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובגמרא פריך הא אכתי לא חזי להקטירן:

קלען במקלעות - כמין קליעה ארבעה בני אדם נושאין שני מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכים מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימין הן אלא שנקרע כריסן להוציא אימוריהן כדתניא בגמרא שמוציאן שלמים:

והוציאן לבית השריפה - חוץ לירושלים:

מאימתי מטמאים בגדים - העסוקין בהן כדכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו (שם):

משיצאו חוץ לחומת העזרה - בגמרא מפרש טעמא: גמ' ה"ג והקטירן ס"ד אלא אימא להקטירן ולא גרס במגס מקטיר להו וגירסא משובשת היא כאן ובמסכת פסחים (דף סה:) ובמסכת סוטה (דף טו.) דשפיר הוה שייך למיתני לתנא והקטירן במגס דבמגס מעלה אותן למזבח דדכוותיה תנינן טובא מעלו ומקטירו בכלי שרת (סוטה דף יד:) מעלו ומקטירו בהמיינו אלא הכי קשיא ליה והקטירן ס"ד וכי עכשיו הוא מקטירן והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואמורי חטאת הללו ותמיד של בין הערבים כדקתני בפרקין דלקמן אלא אימא להקטירן נתנן למגס להקטירן בו למזבח כשיגיע זמנן:

לא היה מנתחן - השורפן כניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח (ויקרא א) אלא עור על גבי בשר ואינו מפשיטן:

נאמר כאן - בפר ושעיר את עורותם ואת בשרם ואת פרשם:

ונאמר - בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו (ויקרא ד):



מה להלן וכו' - כדמפרש ואזיל:

וקרבו ופרשו והוציא - בת"כ ה"ג לה ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם:

ונאמר להלן ראש וכרעים ה"ג - ומעולה גמר שנאמרו בה ראש וכרעים בהקטרתה שנאמר וערכו את הנתחים את הראש ואת הפדר ונאמר והקרב והכרעים:

כשם שפרשו בקרבו וכו' - שנאמר ואת עור הפר ואת כל בשרו הקיש הוצאת עור ובשר להוצאת קרבו ופרשו מה פרשו בקרבו אף בשרו בעורו וכתיב והוציא ושרף מה הוצאתו בשרו ועורו אף שריפתו כן:

ת"ר נאמר כאן מחוץ למחנה וכו' - הגירסא הזו משובשת היא ואי אפשר להעמידה ובמסכת זבחים ובת"כ הכי איתא ת"ר להלן אתה נותן להן ג' מחנות וכאן אתה נותן להן מחנה אחת א"כ למה נאמר אל מחוץ למחנה לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת מטמאין בגדים וגבי פר יום הכפורים תניא לה בת"כ יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' וקמתמה תנא ואמר הכי להלן בפר העדה וכהן משיח אתה נותן להן לשריפתן חוץ לג' מחנות עזרה והר הבית וירושלים כדיליף לקמן וכאן אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ למחנה שכינה מיד במחנה לויה והלא אף אלו פנימיים ואיתקישו להדדי לשריפה ולטומאת בגדים כדאמרינן גבי פר העלם דבר ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וכוליה לדרשא ודרשינן לפר זה פר יום הכפורים במס' זבחים (לט.) ובמסכת מנחות (כז.) מייתינן לה ועיקרה בת"כ וגבי פר יוה"כ נמי כתיב החטאת החטאת ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מה תלמוד לומר חטאת חטאת לפי שלא למדנו שיהו מטמאין בגדים ונשרפין אבית הדשן אלא אלו בלבד מניין לרבות פר משיח ופר העדה ושעירי ע"ז ת"ל חטאת חטאת אלמא כי הדדי נינהו א"כ למה נאמר כאן מחנה אחת לא נאמרה אלא על טומאת הבגדים הכתובה אחריה והשורף אותם יכבס בגדיו ולומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה אחת מטמאין בגדים ואף של פר כהן משיח מכאן למד שהרי לא נכתבה בו טומאת בגדים ומריבויא דחטאת חטאת אתיא כדפרישית וה"ג אמר מר להלן אתה נותן להם ג' מחנות וכו':

מחוץ למחנה בדשן - בהוצאת דשן המזבח והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה שאין [ת"ל] אינו מלמד כלום דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותו דכתיב בפרים הנשרפים אל שפך הדשן וכתיב בהו מחוץ למחנה:

ורבי שמעון - דאמר במתניתין אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובן האי מחוץ למחנה דכתיב בפר ושעיר של יום הכפורים מאי עביד ליה:

נאמר כאן - בפר יום הכפורים ונאמר להלן בפרה אדומה והוציא אותה אל מחוץ למחנה (במדבר יט):

מה כאן - בפרים הנשרפין חוץ לג' מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לג' מחנות:

ומה להלן - בפרה אדומה במזרחה של ירושלים דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד (שם) אלמא עומד במזרח ופניו למערב כנגד פתחו של היכל שהוא בכותל [מערבי] ופתוח למזרח אף כאן וכו':

ורבנן - דמפקי ליה לקרא לטומאת בגדים ולית להו גזירה שוה:

היכא שריף להו - לאיזו רוח של ירושלים:



לצפונה של ירושלים - שכל מעשה חטאת בצפון:

אבית הדשן - צריך שיקדים לשם דשן המזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלתנא קמא לא צריך:

רבי אליעזר בן יעקב הוא - דאמר לא אשמועינן אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך:

ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי - ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך:

השורף - המתעסק בצרכי שריפתן בגופן דכתיב אותם כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור:

דשויה חרוכא - דהוי ניתך הבשר ואפר מיהו לא הוו לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא ביה לרבי אלעזר ברבי שמעון שוייה חרוכא לא מטמא דלא פר מיקרי:

מתני' אמרו לו לכהן גדול וכו' - שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה:

דירכאות - בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא ורואה חבירו הסמוך לירושלים דירכאות בלע"ז רידר"יגרדש:

עד בית חדודו - הוא ראש המדבר ושם נתקיים ושלח את השעיר במדבר:

הולכין מיל - כדאמרן לעיל (דף סו:) מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה הראשונה:

גמ' נעשית מצותו - ומתחיל לקרות הפרשה:

בא לקרות - את הפרשה דילפינן ממלואים דאמרינן בפ"ק (דף ה:) מניין שאף מקרא פרשה מעכב וכו':

אם רצה לקרות בבגדי בוץ - שהוא לבוש עכשיו שעבד בהן עבודת היום:

אצטלית - לבוש כמין חלוק:

בית הכנסת - היה סמוך לעזרה בהר הבית:

חזן הכנסת - שמש:

ראש הכנסת - על פיו נחתכין צרכי הכנסת מי מפטיר מי פורס על שמע מי עובר לפני התיבה:

ואך בעשור - שבפרשת אמור אל הכהנים:

ואומר יותר ממה שקריתי וכו' - בגמרא מפרש טעמא:

שבחומש הפקודים - ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל ופרשת פינחס באותו ספר ושם המוספין אמורין:

קורא על פה - טעמא מפרש בגמרא:

על התורה - ברכה של אחריה אשר נתן לנו וכו':

ועל העבודה - רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך וכו' שאותך לבדך ביראה נעבוד:

ועל ההודאה - מודים אנחנו לך עד הטוב לך להודות על העבודה מברך בשביל העבודה שעבד והודאה סמוכה לעבודה דכתיב זובח תודה יכבדנני (תהלים נ) אחר עבודה תודה והיא הודאה:

על מחילת העון - מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה וכו' עד מלך מוחל וסולח לעונותינו וכו':

על המקדש - מתפלל על המקדש וחותם ברוך שבחר במקדש:

ועל הכהנים - מתפלל על הכהנים וחותם ברוך שבחר בזרעו של אהרן וכן על ישראל:

ועל שאר התפלה - מפרש בגמרא:

גמ' נתנו ליהנות - נתן רשות ליהנות בהן בלא שעת עבודה:

שינה הוא דלא - שמא יפיח:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ו"