ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יומא/פרק א

< רש"י על הש"ס


תוספות יומא - פרק א

עריכה


מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג - שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין:

ללשכת פרהדרין - כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

ומתקינין לו - ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

ובעד ביתו - גבי יוה"כ כתיב באחרי מות:

א"כ - דחיישת למיתה:

אין לדבר סוף - שמא גם זו תמות:

גמ' שריפת הפרה - פרה אדומה:

שעל פני הבירה - לקמיה מפרש מאי בירה:

צפונה מזרחה - במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה:

שכל מעשיה - של פרה:

כלי גללים - צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (דף סט:):

כלי אדמה - שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים:

מאי טעמא - תקינו לה כלים הללו:

דטבול יום - לקמן יליף בפרק טרף בקלפי (דף מג:) והזה הטהור כו':

כי היכי דלא ליזלזלו בה - לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן:

כיון דחטאת היא - חטאת נקראת שנאמר (במדבר יט, ט) למי נדה חטאת היא:

וחטאת טעונה צפון - חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה:

וכתיב - בפרה (במדבר יט, ד) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי:

כי היכי דליהוי היכירא - לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה:

הבירה אשר הכינותי - אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים:

מנא הני מילי - דבעי פרישה ליוה"כ ולפרה:

כאשר עשה - במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט א) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:

דלפני עשייה - קיום המצוה:



ואימא צוואה דקרבנות - להצריך כל כהן העובד במקדש פרישה לקרבנות ציבור:

זו היא שיבה וזו היא ביאה - לדון גזירה שוה זה מזה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח:

ואימא כפרה דקרבנות - כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן:

מי ידעינן הי מתרמי - והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן (דף כב.):

הכי גרסינן אמרי אלמה לא ניבעי פרישה לכולה משמרת בית אב - אלמה לא בתמיה אינך יכול לומר בהן פרישה הרי יש לומר על כל בית אב של משמרת החלוקין לימי שבת לשמש איש יומו שיפרשו כל בית אב שבעת ימים קודם היום הקבוע לו:

דבר הקבוע לו זמן - יוה"כ מדבר הקבוע לו זמן המילואים שנאמר (שמות מ) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' והוא היה שמיני למילואים:

הנוהג פעם אחת בשנה - מילואים פעם אחת הוא דהוו בשנה:

אי חג המצות - כלומר יש לך לומר שעל חג המצות נאמר הואיל ופתח בו תחילה בכל מקום או על חג הסוכות הואיל ומרובה מצותו בסוכה ולולב וערבה וניסוך המים:

ליום א' - בשביל יום שמיני לבדו:

ואימא שמיני - עצרת:

הזה כתיב - כאשר עשה ביום הזה:

כזה - לא הצריך פרישה אלא לדוגמתו:



לענין פז"ר קש"ב - פייס לעצמו שאין פייס בפרי החג אצל המשמרות שכל המשמרות שונות ומשלשות בהן לפי חשבון סדרן כמו ששנינו במסכת סוכה (דף נה:) אבל פר של שמיני בתחילה מפיסין עליו:

זמן לעצמו - לברך שהחיינו:

רגל לעצמו - שאין שם חג הסוכות עליו:

קרבן לעצמו - שאין קרבנו שוה לכל שאר ימות החג שכולם פרים מרובים ואילים שנים וי"ד כבשים וכאן פר אחד איל אחד ושבעה כבשים: שיר לעצמו שאין שירו שוה לכל שאר שירות ימי החג כל שיר ימי החג מדבר מעין גזל מתנות עניים ואותן של חול המועד מפורש (שם.) במס' סוכה הומ"בהי ושל שמיני עצרת אינו מעין אסיף ולא פירשו לנו איזהו שירו: ברכה לעצמו ברכה שהיו מברכין לתפלת חיי המלך כדמפורש בתוספ' [פ"ד] דסוכה על שם ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מלכים א ח):

תשלומין דראשון הוא - אלמא טפל דידיה הוא:

דנין פר אחד ואיל אחד - עבודת מוסף יום הכפורים פר אחד ואיל אחד ועבודת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב (ויקרא ט) קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו':

איל אחד הוא - שהיה קרבן ציבור ביוה"כ הוא האמור כאן באחרי מות ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפינחס למוספין:

התם חד לחובת היום - ההוא דאחרי מות חובת היום ואינו קרוי מוסף ולא כתיב התם מלבד עולת הבקר כדכתיב בכל המוספין מלבד עולת הבקר דמשמע זה מוסיף על דבר יום ביומו:

לאפוקי עצרת דתרווייהו חובת היום נינהו - לחובת שתי הלחם כתיב (שם כג) והקרבתם על הלחם וגו' ואילים שנים ובחובת היום דמלואים איל אחד הוא דהוה:

דנין פר שלו - דמלואים משלו הוא דכתיב קח לך עגל וביוה"כ נמי איכא פר ואיל משלו בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו' לאפוקי עצרת וראש השנה דציבור נינהו:



ועשה לך - כמו עשה לך שתי חצוצרות כסף:

כביכול - אני שמעתי: אם היה ציבור יכול להתכפר בשל יחיד הייתי רוצה ואני אומר לפי שדבר קשה הוא לומר שהקב"ה קץ בישראל אומר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן כאילו (אי) אפשר לומר כן וכן כל כביכול שבהש"ס:

בזמן שהן עושין רצונו של מקום - נקראת העבודה על שמם:

עד כאן לא פליגי - תירוצא הוא:

קח לך למה לי - דשני קרא בדיבוריה ממה שהתחיל לדבר:

דנין פר לחטאת ואיל לעולה - ביוה"כ יש פר לחטאת ואיל לעולה בקרבן יחיד דכהן גדול בזאת יבא אהרן וגו' ודשמיני למילואים נמי עגל לחטאת ואיל לעולה:

עבודה בכהן גדול - ביום הכפורים מעבודה בכ"ג במלואים דכתיב (ויקרא ט) ויקרב אהרן אל המזבח:

אילימא תחלה בכהן גדול - דנין יום הכפורים שהיא עבודה ראשונה שהוטלה בכהן גדול בקרבנות צבור ביוה"כ הראשון מעבודת שמיני למלואים שהיא עבודה ראשונה שנעשית על ידי כהן גדול מעולם:

תחלה במקום - יום הכיפורים יש לו עבודה לפני לפנים שביום הכיפורים הראשון היתה תחלה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה ויום שמיני למלואים היתה עבודה תחלה במזבח החיצון ואם בשביל ששימש משה כל שבעת ימי המלואים אין קרויה עבודה אצל עבודת כהנים שהוא בלבוש בגדי כהונה ושל משה בחלוק לבן שלא הוכשר אלא לשעה:

ר' יוחנן מתני חדא - לא דריש מהאי קרא דכאשר עשה ביום הזה אלא חדא פרישה:

מעלה בעלמא - מפני הקל שהקילו בה לטמא מדעת הכהן השורפה עשו בה מעלות רבות:

מהיכא ילפת לה - להך פרישה:

אי מה מלואים כל הכתוב מעכב בהן - כדילפינן לקמן בשמעתין (דף ה.):

ולא קתני מפרישין - ואם יארע פסול בכהן גדול ישמש זה בלא פרישה:

אלא מר מהיכא יליף אמר ליה מסיני - שמצינו שפירש משה קודם כניסתו למחנה השכינה:

ויכסהו הענן - למשה:

ר' יהודה בן בתירא - לקמן בפרקין (דף ו.):



לטומאת ביתו - שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים:

זה וזה - כהן דיום הכפורים וכהן דפרה:

כל שבעה - ימי דהפרשה:

מכל חטאות שהיו שם - מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה (פ"נ משנה יא) ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה:

דהואי נמי הזאה - בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב (ויקרא ח) ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון:

ובמלואים דם - הזאת מלואים של דם כדכתיב:

דתני ר' חייא כו' - לקמיה בשמעתין מייתי לה:

מעלה בעלמא - בפרה כדאמרן וביוה"כ לכבוד כניסת מחנה שכינה:

תניא כוותיה דרבי יוחנן - דיליף ממלואים:

כריש לקיש - דיליף מסיני:

בזאת - קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש:

מאי היא - באיזה ענין:

ושימש יום אחד - עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר (ויקרא ט) קרב אל המזבח:

לאפוקי צדוקים - שהיו משנין עבודת קטורת יוה"כ כדלקמן בהוציאו לו (דף נג.) שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים:

וכשם שמפרישים - לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא:

לחנכו - ללמדו:

אמרת - אמור מעתה:

מאי בזאת - לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן:

שמע מינה - בענין מלואים ופרישה לשון נקבה:

כהן גדול קמא - אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן:

זה מעשה כו' - כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו:

ר"ע אומר - קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (מכות דף כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:



ויכסהו הענן להר - ולא למשה שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות יט) וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם:

ולא בא הכתוב - לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלק לו כבוד:

למרק אכילה ושתיה - ר' נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת אבל בעלמא לא בעינן מירוק:

לאיים עליו - הוא נמי סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה:

במקום גילה - מתן תורה של לוחות דכתיב (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב:

במאי קא מיפלגי - מה ראייה מביאין לדבריהן:

ניתנה תורה - עשרת הדברות ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי במסכת שבת פרק רבי עקיבא:

מ"ד בששה כו' - כדי נסבא הכא ופירוש היה בספרים כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות:

בשבעה עלה - לקבל הלוחות ושהה מ' יום:

ר' יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא - הלכך על כרחך ששה ימים ויום השביעי על כרחך אחר עשרת הדברות היו ופירש משה ששה ימים ובשביעי נכנס לקבל הלוחות:

ור"ע סבר לה כרבי יוסי - הלכך שביעי זה ז' לחודש היה:

בשלמא לר"ע - דאמר לא הוי פרישה התם מ' יום הוא ולא יותר ושלמו בי"ז בתמוז כ"ד בסיון שהרי ו' ימים עברו ממנו ובשביעי עלה וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך י"ז בתמוז שהוא מ' שלימין:

קול לו קול אליו - וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז) לו היה יכול לומר וכתב מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת לא היה הקול נשמע לישראל דהאי קרא דוישמע את הקול באהל מועד כתיב רישיה דקרא ובבא משה אל אהל מועד וגו':

שהוא בבל יאמר כו' - תלמוד לומר לאמר לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות:

מכלל דתרוייהו וכו' - מהדר לעיל מדאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה מלואים כל הכתוב בהן וכו' ואודי ליה מכלל דתרוייהו כו':

ותסתיים - פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דפליגי בהא מילתא בעלמא תסתיים מהכא דרבי יוחנן הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכבא בהן:



דבר שאין מעכב בהן לדורות - לקמיה מפרש לה:

שירי מצוה - כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה ולא סמך:

כאילו לא כיפר - מן המובחר:

וכיפר - (דאין כפרה אלא בדם) כדאמרינן בזבחים (דף ו.) כיפר לגברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כיפר נמי (שלא קיים) מצות קונו מן המובחר:

ולא קתני מפרישין - ואע"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני שמע מינה פרישה לא מעכבא (בה) עבודה:

ריבוי שבעה - שישמש כ"ג שבעה ימים רצופים כשממנין אותו בכהונה גדולה וילבש שמונה בגדים בשעת עבודה וריבוי לשון מרבה מרובה בגדים שהוא משמש בשמונה וההדיוט בארבעה:

משיחת שבעה - [שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים] רצופין:

כל הכתוב בהן - ז' ימים ימלא וגו' (ויקרא ח) וכל מילוי ידים האמור שם לבישת בגדים הוא שנאמר (שמות כט) ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם וגו' ומשיחה נמי כל שבעה מדאיתקש משיחה לריבוי:

וכפר הכהן אשר ימשח אותו - גבי יוה"כ באחרי מות כתיב:

מה תלמוד לומר - אם ללמד שתהיה עבודה בכ"ג והלא כל הפרשה באהרן נאמרה בזאת יבא אהרן ונתן אהרן והקריב אהרן ובא אהרן (ויקרא טז):

לפי שנאמר - בפרשת ואתה תצוה שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו העומד תחת אהרן בכהונה גדולה אשר יבא ביום הכפורים אל אהל מועד לשרת בקדש:

אין לי אלא - שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביום הכפורים אלא מי שנתרבה שבעה ונמשח שבעה כשנתמנה ולקמיה בעי משיחה שבעה היכא כתיבא: אפילו שעה אחת לא גרסינן:



מילתא דכתיבא בהאי ענינא - בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה תצוה:

דלא כתיב - בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את אהרן שנאמרה שם עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים וא"ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים אין זו מפרשת המלואים אלא עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא כתיב ככה לעיכובא:

פתח פתח - בצוואה כתיב (שמות כט) אל פתח אהל מועד [יתירא] וכן בעשייה [בצוואה כתיב] תקריב פתח אהל מועד ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח אהל מועד:

ורב משרשיא אמר - בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל הכתוב ולא צריך גזירה שוה:

ת"ר כי כן צויתי וכו' - איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה (ויקרא י) קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי:

כאשר צויתי - גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי (שם):

כאשר צוה ה' - גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה ה' (שם) ולמה לי חד מכל הני כו' וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר כי כן צויתי:

אוננין - על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה:

כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם - כשמצא מה שעשו ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ר"ח אמר להם הן לא הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב"ה נצטויתי:

כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר - היו סומכין ע"פ הדיבור ואכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת ומשה טעה בדבר שלא נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר"ח בלבד שנאמר (ויקרא י) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר"ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות (דף ט:):

אינן כתובין בפרשה - בלבישת הבגדים לא בצוואה ולא בעשייה:

כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם - וי"ו מוסיף על ענין ראשון המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב ועשה להם מכנסי בד:

ועשירית האיפה - שהכהנים צריכים להביא ביום חינוכם ואפילו ההדיוט כדאמרינן במנחות (דף נא:) בשלמא מכנסים כתיבי בעניינא דבגדים. דלעיל מיניה דההיא פרשתא איכא לרבויינהו וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

זה קרבן אהרן ובניו - בעשירית האיפה כתיב שההדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום:

מקרא - פרשת מלואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן:

כיצד הלבישן - סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה:

מאי דהוה הוה - ומה צריך לנו לשאול:

למסבר קראי - דלא לירמו אהדדי דבצוואה כתיב (שמות כט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. משמע חגירתם של אב ובנים בסדר אחד ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים ובעשייה כתיב באהרן (ויקרא ח) ויחגור אותו באבנט בסדר לבישת בגדים וגו' והלבישו כל המלבושין ואחר כך הקריב בניו והלבישם [ולא] חגר אהרן ובניו בבת אחת: אביי מפרש לה למילתייהו בכתונת ומצנפת להכי נקט כתונת ומצנפת ששוין בגדול ובהדיוט ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמין לכל כדאמרינן לקמן מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים כו':

כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו - לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ מאבנט ואחר כך התחיל להלביש את בניו:

דבין בצוואה בין בעשייה - כך כתיב:

כי פליגי באבנט - שבצוואה נאמר חגירתם כאחת וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו ולא נאמרה חגירה באהרן כסדר לבישת בגדים ובעשייה נאמרה חגירתו כסדר שאר בגדיו וחגירת בניו לעצמן בסדר בגדיהם. מאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת. אזל בתר צוואה ולקמיה מפרש בבת אחת מי משכחת לה:



אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו' - כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ:

זהו אבנטו - כלומר: שניהם של כלאים:

ובבת אחת מי משכחת לה - שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת:

לא צריכא דאקדים - לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח"כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו:

אי לר' יוחנן כדאית ליה - דיליף ממלואים אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני:

מביתו למה פירש - מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה: הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו':

ברשיעי עסקינן - שיבא על ספק נדה:

אלא שמא יבא על אשתו ואח"כ תמצא ספק נדה - שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים:

כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלה - למפרע כל מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק כל היד (דף יד.) והכי תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא לאחר זמן כלומר שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח"כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר"ע אומר אף מטמאה בועלה:

אלא באחר אחר - ששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים מספק ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח"כ מטמאה את בועלה מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו בתוך כדי שתרד מודו:

ש"מ - מדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה:

בועל נדה אינו כנדה - שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה"כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה"כ:

דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל - זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה"כ למחר היכי עביד עבודה:

סמוך לשקיעת החמה - שמונה ימים לפני יוה"כ והאי דקרי ליה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה"כ ועביד למחר של ערב יוה"כ הערב שמשו:

כל חייבי טבילות טבילתן ביום - כדיליף במסכת מגילה (דף כ.) מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' (במדבר יט):

נדה ויולדת טבילתן בלילה - נדה דכתיב (ויקרא טו) שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא (שם יב):

בעל קרי כמגע שרץ - לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [דף סז:] ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום:

לא לטומאתן - בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת:

האי טומאת שבעה כתיב ביה - ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (שם טו):



שמטמא משכב ומושב - אפילו עשר מצעות זו על גב זו וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו:

לטמא אוכלין ומשקין - ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב כגון זב וזבה ונדה ומצורע שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אבל בועל נדה כתיב ביה (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם כדכתיב (שם) וכל אשר יגע במשכבה וגו' והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין דאי לטומאה חמורה לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה דהא כתיב ותהי נדתה עליו (שם):

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו - ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו הפרישו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו:

הותרה היא בציבור - כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו:

דחויה היא בציבור - אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה:

בההוא בית אב - שעובד באותו יום דכולי עלמא טהורין עבדי תמידים דההוא יומא אע"פ שקרבן ציבור הן:



כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה - דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:

ואם אין אלא היא - שלא מצא מזומן לכך:

מאי לאו פרים ואילים דחג - שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:

פר דע"ז - דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:

אילו של אהרן - דיום הכפורים:

בכבש הבא עם העומר - כדכתיב (ויקרא כג) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:

במזיד לא הורצה - ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:

על מה הציץ מרצה - דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:

רצון - הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:

בין בצבור - ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ (מרצה) לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:

כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני - וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:

ואי בעית אימא אצבור - נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן: ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים (דף כח.) שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:



הא אינו נושא וכו' - הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור:

בין שישנו הציץ על מצחו - של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:

יוה"כ - אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב:

שטומאה הותרה לו - שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ:

מכלל דר"ש סבר דחויה היא - וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי:

אמר אביי כו' - מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו:

בסיכתא - יתד:

על מצח ונשא - והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח):



אחד זה ואחד זה - דיוה"כ ופרה:

שלישי ושביעי - לפרישתו:

כהן השורף כו' - לקמיה מפרש טעמיה:

דרבי מאיר סבר דחויה היא בציבור - ובעינן טהרה מעלייתא והזאה בזמנה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום שלישי הוא לטומאתו בשלשה ראשונים ובשלשה האחרונים כל יומא ויומא איכא לספוקי מספיקא שהוא שביעי:

ור' יוסי סבר היתר היא בציבור - דלא מחמרי בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים:

הזאה כלל למה לי - בתורת שלישי ושביעי:

טבילה בזמנה מצוה - דכתי' (במדבר יט, יט) וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה:

לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה - והאי וחטאו דרשינן ליה במסכת קדושין בפ"ג (דף סב.):

לא ירחץ - שלא ימחקנו ואזהרה למוחק את השם ואבדתם את שמם (דברים יב) וסמיך ליה לא תעשון כן וגו:

טבילה של מצוה - טבילת טהרה שהטילה הכתוב עליו:

כורך עליו גמי - להגין עליו חוזק שטף המים:

וקיימא לן - במסכת שבת (דף קכ:) דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ר' יוסי סבר מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר:

לא מקשינן - הזאה בזמנה לאו מצוה היא וכי כתיב שלישי ושביעי שלא יקדים וישהה בין הזאה להזאה ארבעה ימים אבל אם השהה הזאתו לזמן מרובה לית לן בה:



שזה פרישתו לקדושה - ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות:

וזה פרישתו לטהרה - להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום להטבילו להוציא מלבן של צדוקים לכן החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו:

הא איכא נמי האי - שזה מזין עליו כל שבעה וזה אין מזין עליו כל שבעה:

בשלמא - יום ראשון מזין עליו שמא היום יום שלישי לטומאתו וכן שני וכן שלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא:

חמישי שמא שביעי - שאם היה הראשון לפרישה שלישי לטומאה נמצא החמישי שביעי וכן ששי וכן שביעי:

אלא רביעי - אמאי מזינן עליה לא בשלישי איכא לספוקי דהא משפירש לא נטמא במת ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאה נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום:

וכל אימת דמתרמי מפרשינן ליה - ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטלה שני ימים:

דבדידן תליא מילתא - שאין זמנה קבוע:

דניתרמי רביעי שלו בשבת - ולא יפסקו הזיותיו אלא יום אחד:

פרהדרין - פקידי המלך:

לשכת בלווטי - לשון שרים כך היתה נקראת לשכת שרים:

בתחלה - כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קוראין אותה לשכת בלווטי:

מתוך שנותנין ממון לכהונה - מתוך שכהני בית שני היו עומדין ע"י ממון שנותנין על כהונה גדולה למלכי בית חשמונאי:

מחליפין אותה כל י"ב חדש - כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו וכל כהן המתחדש בה סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון שתהא קרויה על שמו ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה:

כפרהדרין הללו - שהמלך מחלפן בכל שנה ושנה חזרו לקרות לשכת פרהדרין:

הנחתומין - הלוקחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים אלא תרומת מעשר שהוא אחד ממאה וחלה יתן לכהן אבל שאר כל אדם הטילו עליו להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישין אותן ואין נותנים ובנחתום חבר עסקינן ומתוך שהוא רגיל למכור כל שעה הקילו עליו שאינו צריך להפריש עליו מעשר שני של דמאי לעלות לירושלים לפדות:



לפי ששלח - יוחנן כהן גדול שגזר על הדמאי בסוטה בפרק עגלה ערופה (דף מח.):

המוציא מחבירו עליו הראייה - מכי אפרשיה ואפקעיה משום טבל אין בו אלא ספק גזל לויים ועניים חוץ מתרומת מעשר שבתוך מעשר ראשון אותה יתן לכהן שיש איסור ועון מיתה באכילתה וללוי ועני יאמר הביאו ראיה שלא עישר עם הארץ שלקחתי ממנו:

נפרשו ונסקו - שהרי יש בו איסור לא תוכל לאכול בשעריך יפרישו כדי לתקן טבלו הואיל ולא פסדי ביה מידי דהא אינהו נפשייהו הדר קא אכלי ליה בירושלים:

חובטין אותן - (מן) הנחתומין כל י"ב חודש משנה לשנה הממונים מתחדשין ומכבידין למצוא עלילות לגבות ממון כשהן מתחדשין:

לא אטרחונהו - וסמכו לומר שרוב עמי הארץ מעשרין הן:

פורסי - פקידי המלך:



ששהו את קיניהן - שהיו מביאות במלאות ימי לידתן ליטהר לאכול בקדשים והם היו בעלי גיאות והיו מתרשלין בהקרבתן והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה:

מהשתרע - דריש בנוטריקון מהשתרר ריע אחד:

שני ריעים - צלם שהעמיד מנשה בהיכל צרה לשון ריעות כשתי נשים לאיש אחד וכעסתה צרתה (שמואל א א) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא יח):

ראשיה בשוחד ישפוטו - סיפה דקרא ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו וגו':

ועליהם - אמקדש ראשון קאי:

ושלש גזירות - שדה עיין ובמות יער ועיין חורבא במטאטא השמד (ישעיהו ד) כמו ויעה ברד מחסה כזב (שם כח):

שנתגלה עונם - לא היו מכסין פשעיהם:

נתגלה קצם - לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיהו כט):

אחרונים לא נתגלה עונם - בני מקדש שני רשעים היו בסתר:

בירה תוכיח - בית המקדש:

עידיכם בירה - בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים:

סנינא לכו - לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני:

נמשלתם ככסף - שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה:

כדלתות - שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין:

שהרקב שולט בו - מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה:

מאי ארז - מאי נמשלתם לארז דקאמר:

אמר עולא ססמגור - מכתתו ומגררו מבפנים ססמגור שם תולעת:

מאי ססמגור - כלומר למה נמשלו בבית שני לססמגור לענין שריית שכינה:

א"ר אבא בת קול - נשתייר להו כאשר נשאר מן הארז מקצת מועט:

שדי גברא בינייהו - או הרוחץ תחליף או הפושט היד אי ר"ש בן לקיש הוה הרוחץ זעירי פשט לו היד או רבה בר בר חנה פשט לו היד ור"א היה הרוחץ:

כי אתא - ר"ש בן לקיש לקמיה דר' יוחנן וסיפר לו כך אמרתי לו לפלוני:



אעפ"י שיפת אלהים ליפת - שזכו פרסיים לבנות בית שני אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה שבא מזרעו של שם:

סקיסתן גווייתא וסקיסתן ברייתא - אסבתה וסבתכא קאי ששמן שוה והם מחוז מוקף הרים והחיצונה מקפת את הפנימית ורחוקה פנימית חוץ מן היקף חיצונה לכל צד מאה פרסי והיקף החיצונה אלפא פרסי:

מן הארץ ההיא יצא - שלא להיות בעצת דור הפלגה:

ושם אחימן וגו' - איידי דדריש שמהתא נקט נמי להאי:

שמשים את הארץ כשחיתות - בפסיעותיו:

וששי - לשון השאת והשבר (איכה ג) והשי"ן אחד לבדו שורש בתיבה:

תלמים - כשורות המחרישה: דבר אחר לא גרסינן:

מעניקין את החמה - דומה שצוארו נוקב ועולה בחלון הרקיע: אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי גרסינן:

אמרה קמיה ההוא מרבנן - להא אתקפתא דרבה בר עולא:

נפלו כשדיים ביד פרסיים - בלשאצר ביד דריוש המדי וכורש הפרסי חתנו:

והלא כמה לשכות היו שם - לשומרי הבית:

גזירה היתה - לקמיה מפרש: גזירה שמא יאמרו כהן גדול בבית האסורים הוא חבוש:

אינו בית - וגבי מזוזה בעינן בית חשוב:

רבי יהודה מחייב - לענין מעשר דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר מלאכול ממנו אכילת עראי עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית:

בעירוב - אם פתוחה לחצר שיש בה שאר דירות אוסרת על (בני) כולם אם לא עירבה עמהן:

ובמזוזה - ואע"ג דאינה עשויה לימות החמה ולימות הגשמים:



אלא אמר אביי - בשבעת ימים של פרישה לא פליג ר' יהודה דודאי מיחייב דומיא דסוכה:

כי פליגי בשאר ימות השנה - רבנן סברי גזרינן שאר ימות השנה אטו שבעה ור' יהודה סבר לא גזרינן אלא לשכת פרהדרין בשאר ימות השנה היה לה מזוזה כדי שתהא מוחזקת לכל יודעיה כבית דירה גמורה שלא יאמרו על הכהן בשבעת ימי הפרישה בבית האסורין חבוש:

והא סוכת החג בחג קתני - ופטרי רבנן אלמא בשבעה נמי איכא למאן דפטר:

כי פליגי בשבעה - בין בלשכה בין בסוכה והפוטר כאן מחייב כאן והחליפו דבריהם:

וסוכה טעמא לחוד כו' - ר' יהודה לטעמיה דאמר במסכת סוכה (דף ז:) דירת קבע היא והכשיר סוכה גבוה מעשרים אמה שאינה ראויה ליעשות אלא במחיצת קבע הלכך בית חשיבא נמי לענין מזוזה:



כל השערים - שערי מזרח עזרה:

אחד שערי מדינות - יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר:

אבולי דמחוזא - שערי עיר ששמה מחוזא והיו רובן ישראל:

לאקרא דכובי - בנין בנוי עליהן ונקרא כובי והשערים תחתיו עשויין ככיפה ובניין הבנוי על גבי כיפין חזק יותר:

ואקרא דכובי גופה - משום אותו בנין עצמו תבעי השער מזוזה שדרך אותו השער נכנסין לו:

משום סכנה - שלא יאמר המלך כשפים עשיתם בשערי עירי:

נבדקת - שמא נרקבה או נגנבה:

ושל רבים - שערי חצירות ומדינות ועיירות:

פעמים ביובל - כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטרח יהא כל אחד אומר יעשו חביריי:

בארטבין - שם האיש ואמרי לה על שם האומנות:

קסדור - שם פקידות הוא כגון סרדיוט והוא שוטר:

דקביע היזקא - עלילות המושל מזומנות תמיד:

איך אלך - למשוח את דוד ע"פ הדיבור:

בית אוצרות - של יין ושמן ותבואה ואין אדם דר בו:

מאי נאותות רוחצות - נאותות לשון הנאה ומשום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה:

אע"פ שהנשים מתקשטות - שם בבשמים וס"ד אמינא דירה היא אשמעינן דלאו דירה היא:

אלא מאי אית לך למימר - כי פרשת נאותות מתקשטות שם ותיקשי מתני' אמתני' ונימא תנאי היא:

ויש מחייבין - והיינו תנאי וכל חד מן אמוראי מתרץ לטעמיה רב כהנא מתרץ דבסתמא פליגי אבל מתקשטות דכ"ע חייבין ורב יהודה מתרץ דבמתקשטות פליגי אבל סתמא דכולי עלמא פטור:

ושהנשים נאותות בהן - כלומר בית התבן ובית הבקר ובית העצים ושהנשים רוחצות בהן ובית הטביל' אע"ג דאשמעי' מרחץ איצטריך לאשמועינן בית הטבילה אע"ג דליכא זוהמא:

ולולין - מקום גידול התרנגולין:



בית שער - בית קטן שעושין לפני שער החצר והכל עושין אותו קפנדריא:

מרפסת - אלרו"ד והוא ארוך לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם:

אכסדרה - פרוזדור שלפני בתים:

תיובתא - ועל כרחך סתמא תנאי היא:

ושער המדי - שעושין בכיפה שכן עושין במדי:

שאינו מקורה - שהוא פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כיסוי:

וחכמים פוטרין - שאין שער בלא רוחב ד' וכל כיפה מתקצרת בראשה לפחות מד':

ושוין שאם יש ברגליה י' - קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רחבה שחייבת שאפי' שהכל סתום מי' ולמעלה יש שיעור פתח בגובהה י' ברוחב ד':

גבוהה י' - בין הכל:

ואין ברגלה ג' - גובה שנתמעט רוחבה קודם שיגביה גבהה ג':

ולאו כלום היא - דכל פחות מג' גובה ארעא סמיכתא היא ואין כאן צד שם פתח של ד' ואפילו ר"מ מודה שאין כאן התחלה לומר חקוק והשלם:

א"נ יש ברגלה ג' - קודם שנתמעט רחבה מד' ואינה גבוהה יו"ד בין הכל ולאו כלום היא:

ויש ברגלה ג' - ברוחב ד' ואינה רחבה ד' בגובהה י' שקודם שהגביהה י' נתמעט רחבה מד' ויש בה לחוק ולהרחיב החלל למעלה כמדה של מטה שאין החומה הולכת וכלה מבחוץ לפי החלל הפנימי כזה אלא החומה ארוכה למעלה מבחוץ לחלל כמשפט כזה:

ר"מ סבר - הואיל והתחיל בה ג' ברוחב ד' שם פתח עליו ורואין כאילו הוא חקוק למעלה להרחיב כמדתו שלמטה:

למען ירבו ימיכם - כל החפץ בחיים חייב משמע:

דרך ביאתך - לימין בבואו לבית ולא מימין לצאתו:

למי שמייחד ביתו לו - שכלי תשמישו מיוחדין לו ואינו משאילן לשכניו כלומר שהנגעים באים על צרות העין:



דכרכים - שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים:

דכפרים - כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין:

ואין ירושלים מטמאה בנגעים - שאין אחוזה להם קסבר לא נתחלקה לשבט יהודה ובנימין אלא כל השבטים שוין בה:

אני לא שמעתי - קסבר נתחלקה לשבטים:

אלא מקום מקדש בלבד - שכשקנה דוד את גורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים [זבחים קטז:]:

במאי קא מיפלגי - ר' יהודה ורבנן:

הר הבית והלשכות והעזרות - צד המזרחי רוחב הר הבית עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כולה י"א אמה של מקום רגלי דריסת הכהנים להלן מרגלי ישראל ושם המזבח מתחיל משם ולמערב בחלקו של בנימין אלא שבמקום מושב המזבח יוצאה רצועה מחלקו של יהודה ונכנסה לקרן מזרחית דרומית:

חופף - כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר (לא יחוף ראשו) (נזיר דף מב.):

אושפיזכן - שהיה הארון נתון בחלקו:

והאי תנא - דלקמן סבר לא נתחלקה והיינו תנאי:

עורות קדשים - של שלמי חגיגה ושמחה שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם:

גולפא - קנקן של חרס:

ומשכא - עור בהמה שהוא שוחט ואוכל בבית בעל הבית:

לאחוזה - גבי נגעים כתיב (ויקרא יד) אשר אני נותן לכם לאחוזה לבית אחוזה:

לבית אבות - למשפחות:

ואין כל אחד ואחד - שלא חלקו אחוזת המשפחה לגברים:

כדשנין מעיקרא - דאית ביה דירה:

פשיטא אירע - בכהן גדול פסול ביוה"כ קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים:

במה מחנכין אותו - הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בארבעה בגדים היא ובמה הוא ניכר שהוא כהן גדול מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכהן גדול:

באבנט - באותן ד' בגדים עצמן יש היכר לכהונה גדולה שאבנטו של כהן גדול בעבודת יוה"כ של בוץ הוא כדכתי' (ויקרא טו) ובאבנט בד יחגור וזה עד עכשיו היה רגיל לעבוד בשל כלאים:

הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - של כל ימות השנה היה של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת:

זהו אבנטו של כהן הדיוט - שאין חילוק באבנטיהם איכא היכירא ביום הכפורים באבנט לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ:

אלא למאן דאמר - לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שההדיוט של בוץ נמצאו אבנטיהם שוין ביום הכפורים ומאי היכירא כהונה גדולה איכא להאי:

אמר אביי - קודם שיתחיל עבודת היום שהוא בבגדים השוין בהדיוט לובש שמונה בגדים ויהפוך במזבח החיצון אחד מאיברי התמיד במזלג של ברזל דקירוב עבודה היא שממהר להתעכל מחמת הפיכה זו ועבודה היא כדרב הונא ונמצא שנתחנך לכהונה גדולה קודם לכן:

בצינורא - במזלג:

חייב מיתה - משום והזר הקרב יומת (במדבר יח) אלמא קרובי עבודה הוי עבודה:



עבודתו מחנכתו - עבודת יוה"כ עצמה שאינה כשירה אלא בכהן גדול וזה עובדה מחנכתו לכהונה גדולה:

משיחתן מקדשתן - כדכתיב (במדבר ז) וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם כדאמרינן במסכת שבועות (דף טו.) אותם במשיחה: הכי גרסינן כי אתא רב דימי אמר אבנטו של כהן הדיוט רבי ור' אליעזר ברבי שמעון כו' ולא גרסינן ביום הכפורים דהא בכהן הדיוט אין חילוק ביוה"כ לשאר ימים:

אימת אילימא בשאר ימות השנה - שכהן גדול משמש בשל כלאים וקאמר דחלוקין באבנטיהן דשל הדיוט דבוץ טובא איכא:

אלא לאו ביום הכפורים - דשל כהן גדול דבוץ ואשמועינן דשל הדיוט דכלאים והוא הדין להדיוט דכל ימות השנה:

לעולם בשאר ימות השנה - דכהן גדול בשל כלאים ואשמעינן דשל הדיוט דבוץ ודקאמרת טובא איכא:

בהנך דשוין - באותן בגדים ששניהם שוין בהם דהיינו כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט אין ביניהם אלא אבנט:

כי אתא רבין כו' - בין רבין לרב דימי ליכא מידי אלא דרב דימי לא פירש הי מינייהו דאמר של כלאים והי מינייהו דאמר של בוץ ורבין פירש בהדיא רבי אומר של כלאים:

אף אנן נמי תנינא - דרבי הוא דאמר של כלאים:

על בשרו - גבי תרומת הדשן כתיב (ויקרא ו) ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו וגו' והוה ליה למיכתב ומכנסי בד על בשרו דהא כתיב ברישיה דקרא ולבש:

ומה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט - משום דלא כתיב אלא מדו בד ובמכנסים כתב ילבש ללמדך שהיא עבודה גמורה וצריכה ארבעה כלים:

ר' דוסא אומר להביא - ארבעה בגדי כהן גדול ששימש בהן לפנים ביום הכפורים שכשרים להדיוט כל ימות השנה שלא תאמר והניחם שם שיהו טעונין גניזה אלא שלא ישתמש בהן ליום הכפורים אחר:

אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו אבנטו הכשר להדיוט - שהרי הוא של בוץ ודכהן הדיוט כל הימים דכלאים:

את השחקין - שאף השחקין כשרים לעבודה ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו ואין נראה בעיני דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן לקמן (דף כג:) הכי מפני שהבגדים מתבזים ומתלכלכין בהן אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום כדאמרינן במסכת תמיד (ד' ד.) ואין שם לכלוך בגדים:

הכי גרסינן ואזדא רבי דוסא לטעמיה דתניא והניחם שם וכו' - גבי בגדי יום הכפורים כתיב ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם:

כל מצות כהונה גדולה עליו - לא פורע ולא פורם ואינו מטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומשמש בשמונה בגדים:

אינו ראוי וכו' - כלומר אינו משמש במקדש לא בשמנה ככהן גדול ולא בארבעה ככהן הדיוט:

שאם עבר ועבד - בשמונה בגדים ככהן גדול עבודתו כשירה דהא כה"ג הוא אלא דאמרו רבנן לא לישתמש משום איבה אבל בארבעה ודאי פסולה דהוה ליה חסר בגדים:


[[1]שחוזר שני לעבודתו - לכהונה גדולה:

פשיטא - דהא משום איבה הוא דאיפסיל:

מהו דתימא - משום איבה נפסיל אף לאחר מיתת ראשון דאי אמרת ישמש אחריו הויא ליה צרה מחיים כאשה שהיא צרה לחבירתה דאמר זה מצפה מתי ימות וישמש הוא קא משמע לן דלא חיישינן:

הא קא חייש לשמא - יארע בו פסול:

טומאה שכיחא - על ידי קרי או על ידי התזת צנורא מפי עם הארץ:

נימרו אינהו לנפשייהו] - כיון דאמרי אי איכא למיחש חיישינן נמי למיתה דתרתי נימרו נמי בטומאה אי איכא למיחש חיישינן נמי לטומאה דתרי ואין לדבר סוף:

זריז הוא - ונשמר מן הטומאה אבל מיתה אין מסורה בידינו:

בתקנתא - בהזמנה:

הדרא קושיין - דשמא תמות:

על מנת שתמותי - ביוה"כ ואם מתה בו ביום נמצא גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד ואם לא מתה היא ומתה חבירתה נשארה לו זאת שאין הגט גט וכל סוגיא זאת אין תירוצין שבה יכולין לעמוד כי יש להן תשובות רבות ואינו אלא כי מלמדין אותנו ואם תאמר כן יש להשיב כן ואינו משיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לתרץ בענין אחר עד שהעמידה על מכונה:

ודילמא לא מייתה - ואין הגט גט:

ע"מ שלא תמות - ואי לא מתה כדקאמר. הוה ליה גיטא למיפרע:

כהאי גוונא - שהתנאי תלוי בחייה מי הוה גט:

אין זה כריתות - שהרי כל ימי חייה קשורה בו ואנן כריתות בעינן:

כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות - ותינשא לאחר מיתת פלוני וגם מהיום הוא גט שאם קלקלה אין כאן חיוב אשת איש שאינו אלא כחשש שמא תשתה יין בחיי פלוני:

שלא תמות חברתיך - ואי לא מתה חבירתה הוה לה גט למפרע ואין כאן אלא בית אחד:



אם מתה חבירתה - קיימא הך דאין גיטה גט:

שלא תכנסי כו' - ביום הכפורים:

אלא מעתה - כיון דאמרן לעיל ביתו אין כאן שתים במשמע:

שתי יבמות הבאות מאדם אחד - שהיה לו שתי נשים לא תתייבם אפילו אחת מהן דהא בית אחד כתיב:

ארוסה לא תתייבם - דהא בית כתיב ואת אמרת לעיל כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא:

מקריב אונן - דרחמנא שרייה דכתיב (ויקרא כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו' ודרשינן לה בשחיטת קדשים (זבחים טז.) במת אביו ואמו ואינו צריך לצאת מקדושתו כלל להיות עומד ומקריב כי לא חילל עבודתו בכך ומינה ילפינן הא כהן הדיוט שלא יצא חילל:

ואינו אוכל - שלא הותרה כאן אלא עבודה וקדשים אסורין לאונן קל וחומר ממעשר הקל שאמרה תורה (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו:

להביאו מתוך ביתו - מצוה הוא שיביאוהו למקדש לעבוד כל היום כדי לפכח צערו וה"ק ר' יהודה כל היום יהא עסוק בהקרבה:

השתא לרבי יהודה אפוקי מפקינן ליה - להדיוט אונן אפילו התחיל בעבודה אלמא ר' יהודה בהקרבת אנינות לחומרא ורבנן לקולא וגבי כהן גדול החליפו שיטתן:

היה עומד ומקריב - בכהן הדיוט קאי:



לומר שאינו עובד כל היום - עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר חלבים ואימורים יקטיר:

גזירה שמא יאכל - כל היום אסור באכילת קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה במסכת זבחים (דף צט:) והכי קאמר רבי יהודה כל היום הוא באנינות ולא יקריב:

והא מיגרשא - דהכי אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע:

מי לא מיטרד - ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב:):

מתני' הוא זורק את הדם - של תמידין כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה"כ:

ומטיב את הנרות - מדשן מן אפר הפתילות שכבו וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכל יום מקטירין קטורת בהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערבים:

ושאר כל הימים אם רצה - להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה מקריב ואין המשמר יכול לעכב על ידו:

מקריב חלק בראש - ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר:

ונוטל חלק - בחלוקת אכילת קדשים:

בראש - מנה יפה שיבחר לו:

גמ' דרבי עקיבא - לקמן בשמעתין:

היכי עביד עבודה - כל שבעה הרי מזין עליו:

על הטמא טהור ועל הטהור טמא - אם הזה על הטמא נעשה טהור ואם הזה על הטהור נעשה טמא ויליף טעמא מעל הטמא יתירא כדמפרש לקמן:

וחכמים אומרים - על הטמא לדרשא אתא לומר שאין דברי הזאה אמורים אלא בדברים המקבלים טומאה אבל בדברים שאין מקבלים טומאה אין הזאה הניתזת עליהן קרויה הזיה ונפקא מינה שהשיריים שיש באזוב שירי פסולי הן ואין להכשירן להזות:

כדתנן נתכוון וכו' אם יש באזוב ישנה - כלומר ראויין השיריים להזות על אדם שצריך הזאה דלא נתכוון (לו) וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל:

לא ישנה - דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה:

למזה טהור - דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בזבחים בפרק התערובת (דף פ.):

אגבא דגברא - כל שהוא שנותן עליו מטהרו:

אבל במנא - שהוא מטבל ראשי גבעולי אזוב בו צריכה שיעור:



שיטביל ראשי גבעולין ויזה - כלומר כדי שיטבילם בהן טבילה שיהא בה להתיז ממנה:

כל מי שזכה כו' - שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו כסדר עבודתו מי שזכה לפייס בדישון מזבח הפנימי נוטל את וכו' וכשסיים סדר מעשה הדישון נקט בתריה מי שזכה במנורה נוטל את הטני כו' ומפרש מעשה הטבת נרות וחוזר ושונה מי שזכה בקטורת ומפרש הלכותיו אלמא כך סידרן:

מאן תנא תמיד רבי שמעון איש המצפה הוא - דשמעינן ליה בברייתא דאיירי בהלכות סדר התמיד:

והא איפכא שמעינן ליה - דבר פלוגתייהו הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד ולא מיתוקמי סתמיה דתמיד כוותיה:

דתנן - במסכת תמיד בא לו כהן הזורק את הדם לקרן מזרחית צפונית של מזבח נותן מתנה ראשונה מזרחה צפונה מתנה אחת כמין גאם יונית ניכרת למזרח ולצפון ומשם מקיף והולך ובא לו לקרן מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה שהעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע בשתי קרנות זו כנגד אלכסונה של זו כדי שיהא מן הדם בארבע רוחות המזבח כארבע מתנות ולקמיה (טו:) מפרש מאי שנא הני תרתי קרנות:

ותני עלה ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד - במתן דם התמיד ממתן דמי כל שאר עולות לתת ממנו מתנה ראשונה אחת שהיא שתים כמו שאמרנו כמין גאם יונית ובשניה שתים שהן שתים להפסיקה ולתת מערבה תחילה ואח"כ דרומה כדרך ביאתו שהוא מקיף ובא מן המערב לדרום וכשמגיע לקרן נותן שתי מתנות בפיסוק וטעמא מפרש לקמיה (שם ע"א):

מאן תנא סדר יומא - מאן תנא לסדר תמיד דהך מס' דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד רבי שמעון איש המצפה הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד:

הפייס השני - בפירקין דלקמן (כה.) איירי בסדר ארבע פייסות שהיו שם בכל יום וקתני באסיפת קיבוץ פייס שני היו מפייסין שלש עשרה עבודות:

מי שוחט ומי זורק - את דמו ומי מדשן מזבח הפנימי ומי מעלה אברי תמיד לכבש וסודרן אותן עליו ואחר כך מעלן משם למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ומונה והולך שלש עשרה ומתפרדין וחוזרין ונאספין לאחר שעה ומכריזין לפייס שלישי כלומר באסיפה שלישית ולקמן (דף כד:) מפרש למה מתפרדין וחוזרין ונאספין כדי שתהא הרגש קול בעזרה שנאמר (תהלים נה) בבית אלהים נהלך ברגש:

חדשים - כהנים שלא הקטירו קטרת מימיהם יתקבצו כולן לכאן לגורל הקטרת אבל לא ישנים דאמר לקמן (דף כו.) מעולם לא שנה בה אדם לפי שהיתה מעשרת שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג) וכתיב בתריה ברך ה' חילו מ"מ שמעינן מינה הטבת הנרות קודמת לקטורת:

כאן בהטבת שתי נרות וכו' - לקמן בפרק שלישי (דף לג.) אמרינן שמפסיק בהטבת הנרות משהטיב חמש פוסק וממתין עד שנעשה עבודה אחרת בנתים וחוזר ומטיב שתים ופליגא אבא שאול ורבנן איכא למאן דאמר בקטורת מפסיק להו ואיכא למ"ד בשחיטת התמיד וזריקת דמו מפסיק להו ולקמן (שם:) מפרש טעמא דהפסקה ותנא דידן סבירא ליה בקטרת מפסיק להו הלכך הא דקתני קטרת ברישא בהטבת שתי נרות קאמר והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש ראשונות קאמר:

והא אביי - לקמן בפ' שלישי (שם.) מסדר בגירסי דסדר מערכה עבודת כל יום ויום:

משמיה דגמרא - דבר מקובל מכל בני הישיבה שקיבלו מרבותיהם:

לא ייטיב - שבעתן ואחר כך יקטיר אלא יקטיר באמצע ואח"כ יגמור הטבת שתים והא ליכא למימר יקטיר תחלה ואח"כ יתחיל להיטיב קאמרי רבנן דהא קיי"ל דבעי הפסקה וכל עבודות סדורות זו אחר זו על פי הכתובים לקמן במילתא דאביי ואי אפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד ואי אמרת קטרת קודמת להטבת הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקן בה:

אבא שאול אומר מטיב - את כולם קודם להקטרת והפסקה בדם התמיד:



מערב עד בקר - בנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר:

תן לה - למנורה מדת שמן כדי שתהא דולקת כל הלילה ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר ויש בו כדי להדליק כל הלילה של תקופת טבת ואם יותיר בקצרה יותיר:

אין לך עבודה שכשירה - כלומר אין לך עבודת יום כשירה אחר הדלקתן דדריש הכי אותו מערב ועד בקר ולא אחר מערב עד בקר:

דכתיב אותו - כדפרישית ועל כרחך בעידן הדלקה תהא מיקטרא קטורת קאמר אבל שחרית בסדר משמעו של מקרא סדר העבודה בהיטיבו והדר יקטירנה:

רב פפא אמר לא קשיא - סדר יומא אסדר יומא וכו' בהטבת שתי נרות הא דתנן קטרת ברישא רבנן והא דתנן נרות ברישא אבא שאול:

למתניתין דהכא - דפירקא קמא (יד.):

פייס - דמתניתין דפייסות השנויה בפ' שני (דף כה.) דקתני קטרת לבסוף כאבא שאול:

אימא סיפא - דסדר יומא קתני בפ' שלישי (דף לא:) הביאו לו את התמיד לכהן גדול ביום הכפורים:

קרצו - חתכו חתך בו הכשר שחיטה ברוב שנים ולא כולן לפי שצריך הוא עצמו למהר וליטול מזרק לקבל הדם שכל עבודת יום הכפורים אינה כשירה אלא בו:

להיטיב את הנרות - ועל כרחך בשתים האחרונות קאמר דליכא למ"ד קטורת קודמת לחמש הנרות:

רישא וסיפא - דסדר יומא רבנן וכו' בתמיה [דכל מסכת זו כמשנה אחת שעסוקה כולה בסדר כמות שהן הפסוקים סדורין והולכין]:

תנא ברישא וכו' - [בתמיה] דאוקי אביי מתניתין דפ"ק בהטבת שתי נרות ודפרק שני בהטבת ה' נרות:

ואביי אמר לך - האי דפ"ק דקתני כל שבעת הימים הוא זורק כו' לאו ביום הכפורים קאי ולא קפיד אסידרא אלא אורויי בעלמא מיירי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק בעבודה כל שבעה כדי שיהא רגיל ומזומן בה ביום הכפורים וסדרא דיומא הדר תני לה לכך שנה בפרק שני הטבת חמש ובפ"ג שנה הטבת שתים:

לחטאת לה' על עולת התמיד - מעשה חטאת על עולת התמיד והחטאת טעונה פיסוק מתנות שהרי דמה ניתן על ארבע קרנות אף עולת התמיד יש בה פיסוק מתנות לא שביטלו ממנו מעשה עולה שהרי עולה היא אלא שניהן נוהגין בה:

ארבע שהן ארבע - על ארבע קרנות:

לא מצינו דמים שמכפרים - כפרה אחת שלהן וחוזרין ומכפרין כפרה אחרת:

פיסוק מתנות בעלמא הוא - הואיל ושתיהן בקרן אחת אין כאן הוכחת מעשה חטאת:

וניתיב אחת וכו' - דם עולה ניתן למטה מחוט הסיקרא ודם החטאת למעלה וכיון דהך מתנה בתרייתא המפסקת משום מעשה חטאת עבידא תהוי למעלה כחטאת:

הזה ממנו כו' - לקמן בפרק חמישי [דף נג:] כשהוא מזה מדם הפר כנגד עובי של כפורת וקא ס"ד אחת מאמצע עוביה למעלה ושבע מאמצעיתה ולמטה:

ומשני כמצליף - האי למטה ולמעלה דתני לא אאמצעית קאי אלא ראשונה נתן תחילה כלפי מעלה והשבע תחתיה זו למטה מזו כמצליף:

כמנגדנא - כשליח ב"ד המכה ברצועה זו למטה מזו שאינו מכה במקום אחד ולשון מצליף לא נודע לי:

הזה על טהרו של מזבח הפנימי שבע פעמים - כמו שנאמר והזה עליו מן הדם וגו':

אפלגיה - נגד אמצע גובה קירו:

טיהרא - צהרים פלגא דיומא וכיון דשבע הזאות הזה המזה אי אפשר לצמצם שלא יהא מהן לא למעלה ולא למטה:



אגופיה דמזבח - על גגו ומאי לשון טהרו על שם שמטהר ומפנה הקטורת שנשרף עליו בבקר וחותיהו אילך ואילך ומזה על מקום הגילוי כדכתיב וכעצם השמים לטוהר כמו לטהר:

עולה טעונה יסוד - שיהא דמה ניתן במקום שיהא יסוד למטה הימנו דהכי אמרינן בזבחים (דף נא.) אל יסוד מזבח העולה לזבחה של עולה יהא יסוד למטה הימנו:

קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד - כדאמרינן במסכת מדות (פ"ג משנה א) היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל במזרח אמה אחת כשהצפון כלה למזרח ובדרום אמה אחת כשהמערב כלה לדרום אלמא לא היה יסוד למזרחית דרומית ואמרינן בזבחים (דף נג:) לפי שלא היתה אמה היסוד של כל המזרח ושל כל דרום בחלקו של בנימין כדמתרגמינן באחסנתיה יתבני מדבחא (בראשית מט) לפיכך לא היה יסוד לה:

כיון דאמר מר כו' - ממתניתין דרמי בר יחזקאל היא לקמן (דף נח:):

לא יהו אלא דרך ימין למזרח - הכא לא שייך למזרח אבל בזבחים שייך למיתנייה דאיירי התם בנתינת כבש המזבח לדרום ויליף לה מן ומעלותיהו פונות קדים תן מעלותיו לדרום כדי שתהא תחילת פינותיו לקדים כשתפנה לדרך ימין דכל פינות דרך ימין הן דתני רמי בר יחזקאל עומד על שנים עשר בקר וגו' ואגב ההיא גירסא נקט בכל דוכתי למזרח ולא שייך למימר אלא דרך ימין ותו לא:

ברישא בההוא פגע - כשעלה בכבש ופונה לימין פוגע בקרן מזרחית דרומית תחילה ושם אי אפשר ליתן משום דאין לה יסוד ומקיף ובא עד מזרחית צפונית ונותן ואע"ג דמתן דם אינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק דכתיב וזרקו דהא למטה מן החוט הוא נותן אפילו הכי כיון שבחטאת שניתנה בעליונה של קרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום ופונה למזרח ה"נ בכל הדמים אע"פ שנותנן למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח כפתח כניסת הבית ומשם פונה לימין:

דילמא בחטאת - דראש חודש אמר רחמנא עביד ביה מעשה עולה:

לא ס"ד דכתיב - לחטאת על עולת:

תנן התם - במסכת תמיד ולא שייך למיקבעיה בגמרא דיומא אלא משום דמיירי לעיל בשינוי כהאי גוונא מאן תנא סדר יומא ר"ש איש המצפה היא לא שמעינן ליה דאמר הכי אלא משום דשמעינן ליה דפליג אסדר תמיד מוקמי לסתמיה דפליגי אתמיד אליביה ואין שיטה כזאת מצויה בגמרא קבעה נמי להך גביה דמתוקמא נמי בהך שיטתא:

הממונה - הוא הסגן:

והביאו כו' - לתמיד:

מלשכת הטלאים - שהיו הטלאים שם מבוקרין כדתנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים:

והלא - כמו והרי היא במקום פלוני:

במקצוע צפונית מערבית - של בית המוקד שהיה טרקלין גדול והיו מסיקין בו מדורות גדולות להתחמם שם הכהנים שהולכים יחפים על רצפת עזרה שהיא של שיש והיו במקצעותיה לשכות פתוחות כקטוניות פתוחות לטרקלין כדקתני לקמן וארבע לשכות היו שם בד' המקצועות אחת לשכת הטלאים וכו':

לשכת החותמות - שמניחין שם חותמות של לוקח סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים כדתנן במסכת שקלים (דף ז:) ד' חותמות היו במקדש והיה כתוב עליהן עגל גדי זכר חוטא והן סימני כבש ואיל ופר ושלש בהמות של מצורע כל מי שמבקש נסכים בא לו אצל הממונה על החותמות ונותן לו מעות כפי נסכים שהוא צריך ומקבל ממנו חותם של אותם נסכים ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה לו החותם ומקבל ממנו נסכים וכו' כדמפרש התם:

לשכת בית המוקד - לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול:

שעושים בה לחם הפנים - של בית גרמו עושין שם מעשה לחם הפנים שהיו שם:

לבית המוקד - פתוחות לה:

שתים בקודש ושתים בחול - של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול:

וראשי פספסין - חתיכות עצים מבדילין לסימן במקום המפסיק בין קודש לחול:



ששיקצום מלכי עובדי כוכבים - שהקטירו עליה לעבודת כוכבים במקדש קתני בלשכת הטלאים שהוא במערבית דרומית:

מאן תנא מדות - הא מתניתין דמסכת מדות היא:

ר"א בן יעקב היא - דסתמיה דמתניתין דמדות קיימי כוותיה:

היתה אורך - מן המזרח למערב על רוחב מן הצפון לדרום:

ומשלחין תחת הדוד - דכתיב (במדבר ו) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

לשכת המצורעין - מפרש בפירקין דלקמן ששם המצורעין טובלין בשמיני לטהרתן כשבאין להכניס ידיהן לבהונות אע"פ שטבל מבערב:

אמר ר"א בן יעקב שכחתי כו' - מכלל דרישא ר"א בן יעקב קאמר לה:

ה"נ מסתברא - דסתמא דמדות ר"א קאמר לה:

דתנן כל הכתלים וכו' - ולא מצית מוקמת לה אלא כר"א בן יעקב:

כל הכתלים שהיו שם - בכל בניני הר הבית היו גבוהין הרבה מאד עד שהיו כל פתחים שבהן גבוהין כ' אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד:

חוץ מכותל מזרחית - הוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסין לחיל שלפני עזרת נשים ומן החיל נכנסין לעזרת נשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה:

שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה - הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב:

ומתכוין ורואה - מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים הימנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו' ואם היתה הכותל גבוה אע"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת נשים ושער עזרת נשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה כ' אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת איסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח היכל דרך אותו פתח:

ותנן כל הפתחים וכו' ותנן לפנים הימנו וכו' - כל הני תנן ותנן דקא מייתי הכא לפרושי אתי דלא משכחת דאיכסי פיתחא תתאה במעלות הר הבית אלא לר' אליעזר בן יעקב:

גבוהין עשרים אמה - כיון דגבוהין עשרים אמה לא משכחת שנסתם במעלות ההר לרבנן:

לפנים ממנו סורג - היה שם לפנים מכותל מזרחי והיא מחיצה העשויה נקבים נקבים כסירוגי מטה של חבלים ועושין אותה בדפי עץ ארוכים וקצרים שקורין לט"ש ומרכיבין אותן זו על גב זו באלכסון וקורין אותן בלע"ז פרודנ"י:

לפנים - מאותו סורג היה מקום פנוי י' אמות והוא נקרא חיל:

ושתים עשרה מעלות היו - באותן י' אמות שההר מגביה מן הסורג עד שער עזרת נשים רום כל מעלה ומעלה חצי אמה הרי שעלה קרקע עזרת נשים ו' אמות:

ושלחה - משך רוחב המעלה חצי אמה ואורכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום:

ט"ו מעלות - גובה קרקע עזרת ישראל מעזרת נשים הרי שעלה ההר י"ג אמה וחצי:

ותנן בין האולם למזבח י"ב מעלות - הרי שגבה קרקע היכל מקרקע הר הבית התחתון תשע עשרה אמה וחצי עדיין נשאר מן הפתח התחתון חצי אמה עליונה לראות דרך שם חצי אמה התחתונה של חלל פתח ההיכל:

ותנן ר"א בן יעקב אומר מעלה היתה - עוד בעזרת ישראל וגבוהה אמה ואורכה ברוחב כל העזרה:

ודוכן - של לוים בנוי עליה וגבוה אמה וחצי:

ובו ג' מעלות של חצי אמה - שעולין בהן לדוכן:

אי אמרת בשלמא - סתמא דקתני דכותל מזרחי נמוך כדי לראות ממעל לו דרך שערי עזרת נשים ועזרת ישראל את חלל פתח ההיכל:

ר"א היא - דאית ליה מעלה יתירה וגבה קרקע ההיכל מקרקע התחתון כ' אמה וחצי:

היינו דאיכסי ליה - פתח התחתון בגובה קרקע ההיכל:

אלא אי אמרת רבנן - הרי לא עלו המעלות אלא י"ט אמה וחצי ופש ליה פלגא אמתא דמיתחזי ליה פתח ההיכל בגוויה לכהן שבהר הזיתים:

רב אדא בר אהבה אמר הא מני - דקתני דכותל מזרחי הוצרך להיות נמוך ר' יהודה היא דאמר המזבח עומד באמצע העזרה כנגד הפתחים ונמצא גובהו סותם את הפתח התחתון שהרי עלה קרקע עזרת ישראל מקרקע התחתון י"ג אמה וחצי אמה קודם שהגיע למזבח והמזבח גובהו תשע הרי עשרים ושתים וחצי:



עשר אמות כנגד פתחו של היכל - י' אמצעית של רחבו:

אחת עשרה לצפון - כנגד ה' אמות הנותרים לחלל ההיכל מן המזוזה ולצפון שהרי חלל ההיכל כ' אמה רחב וכנגד ו' של עובי כותל צפונית של היכל וכן לדרום נמצא רוחבו של מזבח מצומצם כנגד היכל וכותליו:

ואי סלקא דעתך מדות רבי יהודה היא וכו' - פרכא היא דקא פריך הש"ס לרב אדא דאוקמיה כרבי יהודה ואי סתמי מדות רבי יהודה נינהו מזבח דאתא באמצע עזרה אליבא דסתמא דמדות מי משכחת לה:

כל היקף העזרה - הגדולה אורך קפ"ז ובתוך אותו היקף נבנה הבית לצד מערבי והחצר והמזבח במזרחו היכל מאה אורך עם כותל אולם וחללו וכותל היכל וחללו ואמה טרקסין וחלל בית קדשי הקדשים ועובי כותל מערבי וחלל התא אחריו ועובי כותל חיצון הכי מיפרשא במסכת מדות ולקמן מייתי לה בפרק הוציאו לו (דף נב:):

י"א אמה - היה מקום פנוי אחורי בית הכפורת בין כותל התא לכותל עזרה:

הכבש והמזבח כו' - ולא פירש עכשיו מקום פנוי שבין כבש לכותל דרומי של עזרה ובסיפא קתני לה ועכשיו מונה והולך מן הדרום לצפון:

מן המזבח ולטבעות - קבועים בקרקע בבית המטבחים שבצפון המזבח שנותנים בהן צוארי בהמות כששוחטין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:

שלחנות - שעליהן מדיחים קרבי קדשים:

ננסין - עמודים נמוכין התקועין בקרקע ואונקלאות של ברזל קבועין בהן שבהן תולין את הבהמה להפשיט:

והמותר - ממאה ושלשים וחמש שלא נמנה כאן ומקום השלחנות שלא הוצרך לפרש שרחבו מפורש בספר יחזקאל אותו העודף חלקהו חציו לדרום בין כבש לכותל וחציה למקום הננסין:

רובא דמזבח בדרום קאי - לפי מנין זה שהרי חצי רוחב העזרה ששים ושבע וחצי וכשתתן מהם מכותל צפונית לננסין שמונה ומן הננסין לשולחנות ד' הרי י"ב ומקום ד' שולחנות זו אצל זו אינו פחות מד' והן היו ח' שלחנות כדתנן בשקלים (דף ט:) נתונות ד' בראש ארבע נמצאו ד' זו אצל זו ברוחב הרי ט"ז ומשם לטבעות ארבע הרי כ' ומקום הטבעות כ"ד הרי מ"ד ומן הטבעות ולמזבח ח' הרי נ"ב ומקום הננסין י' אמות ומחצה שהוא חצי העודף הנשאר מהנותר שלא מנה במשנה שהרי מאה ועשר אמות מנה מן הכבש לצפון נשארו ממאה ושלשים וחמשה של רוחב העזרה כ"ה ונתנו לשלחנות ד' ונשאר כ"א אותן תחלוק למקום הננסין חציין וחציין [השניה] בין כבש לכותל הרי מן המזבח לצפון ס"ב ומחצה כשתתן חמש אמות הצפונית של מזבח עליהם הרי חצי רוחב העזרה שהוא ס"ז ומחצה נמצא כ"ז אמות מן דרומית של מזבח כלין בחצי דרומי של העזרה ונמצא צפונו של מזבח כלה לסוף צפוני של חלל הפתח אצל המזוזה צא ממקום המזבח ב' אמות של כניסת היסוד והסובב נמצא צפון חלל הפתח מגולה למעלה מכניסת הסובב ב' אמות ויכול לראות כהן שבראש הר המשחה דרך אותן ב' אמות את פתח ההיכל דרך פתח התחתון ואם תאמר גובה שש אמות שגבה המזבח עד כניסת הסובב סותם את פתח התחתון אינו כן שהרי קרקע העזרה לא עלה מקרקע הר הבית אלא י"ג ומחצה ושש של גובה הסובב הרי תשע עשרה ומחצה אכתי פש ליה פלגא דאמתא בגובה פתח התחתון אלא לאו ר"א היא ואיכסי ליה במעלה יתירה שמע מינה ולבי מגמגם ביה דיש לומר הואיל ולא פירשה המשנה מקום השלחנות שמא עם מקום הננסין הוא כלול באותו חלק שאתה חולק כ"ה אמות העודפים ברוחב העזרה על מאה ועשר המפורשין נמצא מן הכבש לכותל דרומי י"ב ומחצה והכבש והמזבח ס"ב הרי ע"ד ומחצה צא מהן ב' אמות של כניסת היסוד והסובב לצפון נשארו ע"ב ומחצה ולא נתגלה מחלל הפתח מלא החוט שהרי אמצעו של פתח באמצע רוחב עזרה שהיא לסוף ששים ושבע ומחצה הוסיף עליהן חמש אמות שיהיו שבעים ושתים ומחצה כללתה כאן חמש אמות של חצי הפתח הצפוני ואני כך שמעתי שמקום השלחנות כלול עם מקום הננסין אבל מה ששנינו כאן והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין פירש לי מורי צדק רבינו יצחק בר יהודה ז"ל שנים עשר מן העשרים וחמש בין כבש לכותל ושלש עשרה למקום הננסין והשלחנות ונתן טעם לדבריו לפי שבין כבש לכותל מקום פנוי וכאן יש צורך תשמיש של שלחנות וננסין ונמצא מחלל הפתח מגולה חצי אמה ולבי מגמגם לפי שהיה לתנא לפרש וכיון שלא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין ואם באת להרבות כאן ולמעט כאן יכול אתה לגלות הפתח כמה שתחפוץ או לכסות כמה שתחפוץ לפיכך טוב לי כמו שפירשתי (מלומר כן שבשפת חצי רוחב היכל דרומי כלה המזבח והוא כנגד חלל הפתח):



אלא לאו שמע מינה ראב"י היא - ואיכסי ליה במעלה יתירה ולא במזבח דשמעינן ליה לראב"י בפ' שלישי (לקמן דף לז.) דאמר כוליה מזבח בדרום קאי וכל חצי חלל הפתח מגולה ואי קשיא היכי מתוקמא סתמא מדות אליביה הא שמעינן מהא סתמא שאוכל המזבח שבע אמות בצפון על כרחיך הכי מפרשי' הני עשרים וחמשה אמות שאתה נותן שאין בין כבש לכותל אלא חמשה אמות ומחצה והכבש והמזבח ששים ושתים הרי המזבח כולו בדרום קאי וכולו כנגד אמצע עזרה והמותר כולו למקום הננסין וא"ת אם כן שלא דקדק התנא לחלקו לחצאין ויש לך להרבות ולמעט להיכן שתרצה כר"י נמי מצית מוקמת לה ויהא מזבח ממוצע באמצע עזרה כיצד תן עשרים ואחד ומחצה מהם בין כבש לכותל והכבש שלשים וחצי המזבח ששה עשר נמצא אמצעו של מזבח לסוף ס"ז ומחצה שהוא אמצע עזרה הא לא מצית אמרת שלא יהו מקום השולחנות והננסין אלא שלש ומחצה ובעיני נראה לפרש הא דרב אדא בר אהבה וכל הסוגיא בלשון אחר רב אדא בר אהבה אמר הא מני אמתניתין דתמיד אמר להם הממונה קאי דרמיא מדות עילויה מתניתין דתמיד דפליגי אסתמא דמדות ר"י היא דשמעינן ליה דפליג אסתמא דמדות דתניא ר"י אומר מזבח ממוצע וכו' ואי ס"ד מדות ר"י היא מי משכחת לה והא תנן כו' אלמא רוביה דמזבח בדרום קאי שמע מינה ולא גרסינן אלא לאו שמע מינה ר"א היא והכי פירושו שמע מינה מדות לאו ר' יהודה היא:

רב אדא בר יצחק אמר הא לשכת הטלאים אקצויי מקציא - בשתי המקצועות נראית שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן:

ודאתי מצפון מיתחזיא ליה - שמשוכה לצד דרום יותר:

ודאתי מדרום מיתחזיא ליה - משוכה לצד צפון:

מסתברא דבמערבית דרומית הוה - טפי ומודי בה תנא דתמיד אלא דנקיט סידרא מדרום לצפון מיתחזי ליה דרך הילוכו כאילו הוא בצפון:

מדרמינן לחם הפנים - דהוה סלקא דעתיה שהוא מונה והולך דרך ימין מצפון למערב וממערב לדרום ומדרום למזרח לשכת הטלאים בצפונית מערבית לשכת החותמות במערבית דרומית לשכת בית המוקד בדרומית מזרחית לשכת לחם הפנים במזרחית צפונית והוה רמינן עלה מתני' דמדות דקתני דרומית מזרחית היא היתה לשכת לחם הפנים:

ומשנינן אמר רב הונא בריה דרב יהושע - תנא דמדות קא חשיב דרך ימין כדמפרש בהדיא דקאזיל ומני מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום והבא להקיף סביב כל הבית ומקיף דרך ימין מבחוץ זהו סדר הקפתו ומתניתין דתמיד דלא פירש מידי איכא למימר דדרך שמאל מנה ותו לא תיקשי מידי מהשתא:



אי אמרת בשלמא - תנא דתמיד גופיה דתני לשכת הטלאים בצפונית מערבית מודי הוא דלצד מערבית דרומית הואי טפי אלא לפי מראית עינו שנה משנתו ודאתי מדרום מיתחזיא ליה מצפון ולעולם מקרן [דרומית] מערבית בא להתחיל למנות היינו דמתרץ לחם הפנים אלחם הפנים להיות בדרומית מזרחית כדקתני במדות דלא ליקשי אהדדי כיצד לשכת הטלאים בדרומית מערבית לשכת החותמות כי אזלת דרך שמאל במערבית צפונית לשכת בית המוקד צפונית מזרחית לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית:

אלא אי אמרת - דוקא תנא לשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית סוף סוף מאי תרצתא לחם הפנים כי מני דרך שמאל הוה לשכת לחם הפנים בדרומית מערבית לפי מניינו:

והאמר מר - לקמן (דף נח:):

משתי חלות - של עצרת:

ארבע או חמש - בכל שבת ושבת ולקמיה מפרש מתי ארבע ומתי חמש:

והיתה לאהרן ולבניו - בלחם הפנים כתיב:

מחצה לאהרן כו' - ואף על פי שהן שנים עשר יש בהן שתי חלות שאינן מתחלקות כדמפרש ואזיל:

אתאן לרבנן - דאמרי לא שקיל פלגא דאי שקיל פלגא בציר מחמש לא שקיל:

רישא ומציעתא רבנן - דאמרי לא שקיל פלגא אלא בציר מפלגא ודקשיא לך חלה דשתי לחם דשקיל לה כולה מודו רבנן דלאו אורח ארעא למיפרסיה ולמיתב פרוסה לכ"ג:



ומאי ארבע או חמש - מתי ארבע ומתי חמש:

לרבנן - דפליגי עליה דר' יהודה בפרק החליל (סוכה דף נו.) ואמרי משמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש חלות ושכר הגפת דלתות לא שקיל משמר הנכנס נמצאו כולן באות ומחלקות וכהן גדול חולק עם שתיהן ומשנים עשר בעי מיפלג ומחצה שלם אינו נוטל בציר חדא מפלגא חמש שקיל:

לר' יהודה דאמר נכנס נוטל שתים - בלא מחלוקת בשכר שהוא מקיף למוצאי שבת דלתות העזרה וחיל והיכל ולשכות שפתחו שחרית משמר שיצא לו מעשר בעי מיפלג שאין השתים באות במחלוקת כי שכרם הם:

בציר חדא מפלגא - דעשר ושקיל ארבע:

כולה רבי היא - דאמר פלגא שקיל:

וסבר לה כרבי יהודה - דאין השתים מתחלקות לעולם: אלא מאי ארבע הא חמש בעי למישקל לא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב וכו'. פעמים שיום טוב חל בשני בשבת ויש משמר מקדים ובא מערב שבת ומתעכב עד הרגל שכל המשמרות באות ברגל או פעמים שמוצאי יום טוב ערב שבת והמשמרות הולכות למקומם בערב שבת ויש משמר שמתעכב שם עד מוצאי שבת ותנן במסכת סוכה (דף נה:) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים וכן י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שאין יכולין לשוב בשבת למקומן בין מלאחריה שעל כרחן הן מקדימין לבא מע"ש היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים שהרי על כרחן שוהין שם והרי היא כשבת שבתוך הרגל חל יום אחד להפסיק בינתים או מלפניה כגון שכלה המועד בחמישי בשבת או מאחריה שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים לבא מלפני השבת אינן שוות אלא משמר המתעכב בשבת בין שהוא משמר אחד בין שהוא משמרות הרבה נוטל שתי חלות והשאר מתחלקות למשמר היוצא ונכנס שזמנו קבוע לאותה שבת:

אי הכי - דמציעתא רבי היא מאי לעולם חמש:

מתני' אישי - אדוני:

קורין לפניו בסדר היום - פרשת אחרי מות וכן כל שבעת הימים:

שיהא מכיר - מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום:

גמ' במקדש ראשון - לא העמידו אלא על פי התורה כהנים מהוגנין:

מרתא בת בייתוס - אלמנה עשירה היתה וקידשה יהושע בן גמלא ונתנה ממון לינאי המלך ומינהו להיות כהן גדול:

תרקבא - חצי סאה תרי קב:

דינרי - זהובים:

דיילא - שוטר המלך:

בשוקא קמיה לא תחליף - מתוך שהיה מכירך מתחילה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון:

מאכילין אותו - ערב יום הכפורים שחרית סלתות וביצים כדי למסמס אכילה שבמעיו לשלשלו שלא יצטרך לנקביו למחרת:

לידי חימום - של קרי שהסלתות וביצים מרבים את הזרע:

אב"י ואבב"י - סימנים הן ומפרש להו ואזיל:

זב תולין לו במאכל - אם אכל מאכל הרבה מכל מין שהוא תולין לומר שמחמת רוב מאכל ראה ואינו זב לטומאת שבעה ולקרבן דכתיב (ויקרא טו) בשרו ולא מחמת אונסו אבל בעל קרי טמא באונס דאין קרי וזוב באים ממקום אחד ואין מראיהם שוה שהזוב דומה למי בצק של שעורין ואינו קשור אלא כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

אין מאכילין אותו - בימי בדיקתו:



השחלין - קרשי"ן:

חלגלוגות - פולפו"ר:

הגרגיר - ארוג"א:

מצרנאה - הגדל על המיצר שאין סביבותיו זרע אחר שיכחיש כחו:

לא יאכל ביצים - שמביאין לידי קרי ומתגנה על בני הבית:

לא יישן בטליתו של בעל הבית - שהוא מתכסה בה ביום שלא ימצא עליה קרי:

כי מיקלע לדרשיש - שם היה רגיל לילך:

מאן הויא ליומא - יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן:

זה אצל זה - בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת:

רבנן קלא אית להו - ושמם קרוי על בניהם:

צריכה לישב שבעה נקיים - מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם:

יחודי בעלמא - ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה:

מתני' מסרוהו זקני בית דין - שקראו לפניו בסדר היום:

לזקני כהונה - ללמדו חפינת הקטורת המוטלת עליו ביום הכפורים שנאמר (ויקרא טז) ומלא חפניו קטורת סמים וגו' ועבודה קשה היא כדלקמן (דף מז:): בית אבטינס היו עושין את הקטרת כותשין אותו ומערבין סממני':

והשביעוהו - שלא יהא צדוקי לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים כדאמרינן בגמרא (לקמן דף יט:):

אישי - אדוני:

הוא פורש ובוכה - מפרש בגמ' (שם):

אם היה חכם דורש - בדבר הלכה כל ליל יוה"כ שלא יישן ויראה קרי:

ואם לאו - חכם הוא ויודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש דורשין לפניו:

באיוב ובעזרא וכו' - שהן דברים ממשיכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:



גמ' תנא ללמדו חפינה - מוליכין אותו לבית אבטינס ששם הקטרת מצוי:

לשכת פרהדרין - לישן שם:

לשכת אבטינס - ללמוד חפינה:

על גגה - היה בית הטבילה מי מעיין היו באין לשם ברומה:

מסיבה - בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת:

לגג בית הפרוה - לעלות לה דרך המסיבה:

לשכת הגולה - על שם בור שכרו שם עולי גולה:

אחורי שתיהן - ללשכת הגולה וללשכת הגזית:

וגג שלשתן שוה - קירוי אחד לשלשתן:

שער הדלקה שער הקרבן - לא ידעתי למה נקרא שמם כך:

שער המים - שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג כך מפרש בשקלים (דף ט:):

ועשרה קדושין - ידיו ורגליו מן הכיור:

בו ביום - ביוה"כ ולקמן (דף לב.) יליף להו מקראי וכולן בקדש כדמפרש:

על גג בית פרוה - שהיתה בנויה בתוך עזרה מקודשת:

חוץ מזו - טבילה ראשונה שאינה באה בשביל יוה"כ שאף כל ימות השנה שנינו בפ"ג (דף ל:) אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול אבל טבילות הבאות מחמת יוה"כ בעינן מקום קדוש דהכי כתיב בהו ורחץ את בשרו במים במקום קדוש (ויקרא טז):

ובצד לשכתו היתה - אלמא לשכה יש לו בדרום:

ומסתברא לשכת פרהדרין - שהוא ישן שם בדרום הויא אצל בית הטבילת חול:

מאי טעמא מקדים קאי כו' - כשהוא משכים לבקר כל שבעה עומד ממטתו:

ומיסך רגליו וטובל - התם על גב שער המים שהיא על גבה בעובי החומה מתוקן בית טבילת חול ומעיין משוך שם באמה מעין עיטם כדלקמן (דף כח.) וכל המיסך רגליו טעון טבילה ליכנס בעזרה ואזיל לצפון ללשכתו השניה ללמוד חפינה ואתי לבית המקדש ועביד עבודה כוליה יומא כדתנן (לעיל דף יד.) כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו':

לבהדי פניא מדו עליה - כדאמרינן בריש פירקין:

ואזיל לדרום וטבל - על שער המים כר"ע דאמר (שם) טהור שנפל עליו הזאה טמאתו:

ונייח - הולך ושוכב בלשכת פרהדרין אשר אצל בית הטבילה:

דאי אמרת לשכת פרהדרין - שהוא ישן בה הויא בצפון ורחוקה מבית הטבילה הטרחתו כל העמל הזה:

מקדים קאי ומיסך רגליו - כדרך כל המשכימין:

ואזיל לדרום - לשער המים:

וטבל וגמר חפינה - התם בבית אבטינס אשר שם ואזיל לבית המקדש וכו':

אלמה לא - קושיא היא כלומר וכי לא טוב לך להטריחו מטרחינן ליה מדעת דאי צדוקי הוא ואינו ירא שמים לקבל עליו טורח המקדש ליפרוש מן הכהונה גדולה ולא יקבלנה מתחילה וטוב לנו שהרי הן משנין את עבודה כדלקמן בשמעתין:

א"נ - אפילו אדם כשר הוא טוב לנו להטריחו כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה:

דאי לא תימא הכי - דלא בעינן לאטרוחיה ליעבד שתי לשכיותיו בהדי הדדי:

לימא תיהוי - מתני' דקתני אתה שלוחנו תיובתא דרב הונא כו':

הני כהני - בהקרבת קרבנותיו שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו ונפקא מינה דאם הוא מודר הנאה ממנו מותר לו שיקריב עליו קרבנותיו כדתנן בנדרים (דף לה:):



הכי קאמרי ליה - האי דקאמרי ליה אתה שלוחנו לאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת בי"ד:

שחשדוהו צדוקי - לתקן הקטורת ולתת אותה על מחתת האש בהיכל ולהכניסה אחרי כן לבית קדשי הקדשים שכן אומרים הצדוקים כדלקמן:

החושד בכשרים לוקה בגופו - דכתיב (שמות ד) הן לא יאמינו לי וגו' וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:

וכל כך למה - השבועה הזאת למה:

שלא יתקן - הקטורת מלא חפנים הניתנת ביוה"כ על המחתה כדכתיב (ויקרא טז) ומלא חפניו וגו' ונתן את הקטורת על האש וגו':

מבחוץ - בהיכל היו נותנין אותה צדוקין על האש ואח"כ מכניסין שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה (שם) וכתיב ברישא דקרא ואל יבא בכל עת אל הקדש ומשמע כי בענן עשן הקטרת יבא ואז אראה על הכפרת:

מחוטמו - שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו כדאמר נמי במס' שבועות (דף יז:) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור אלמא הבא דרך אחוריו נכנס חוטמו אחרון:

מתני ליה לחייא בר רב א"ר זכריה בן קפוטל - בפ"א ומחוי ליה רב בבי"ת עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי"ת:

ירמוז יקרוץ יורה - כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו:

בפרק ראשון - צריך בו כוונה שנאמר בו (דברים ו) והיו הדברים האלה על לבבך:

בם - שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך:

ולא בתפלה - שהתפלה בלחש שנאמר (שמואל א א) וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון:

בם - בדברי תורה:

ולא בדברים אחרים - שיחת הילדים וקלות ראש:

לא יוכל איש לדבר - אין לו רשות:

מתני' אצבע צרדא - מפרש בגמ':

והפג - טייל להפיג שינה מעיניך עמוד והפג אחת שחוק לנו פעם אחת על הרצפה להפיג שינתך ובגמרא מפרש מאי היא:

ומעסיקין אותו - בהפיגותם ובטיוליהם שלא יישן עד שמגיע זמן שחיטת תמיד של שחרית שהוא בהאיר המזרח:

גמ' צרתה דדא - צרתה של זו אצבע תהי צרה לזו ומאי היא זו גודל באצבע הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול:

בכוליה בי רב - בית המדרש:

על חדת - דרך חידוש הראה לנו:

אחוי קידה - נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד כך מפורש במס' סוכה (דף נג.):

אלא בפה - היו משוררין לפניו:

אם ה' לא יבנה בית וגו' - כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצות שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום:

שוא עמלו בוניו בו - בחנם יגעים בבנין שלא יתקיים:

מיקירי ירושלים - מחשובי ירושלים עושין כך שלא היו ישנים:

אלא שהיו חוטאין - משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה:

תרגומא - להאי בגבולים היכא היו חוטאין בנהרדעא:



לפתח חטאת רובץ - יצה"ר מחטיאו בעל כרחו:

מתני' תורמין את המזבח - הדשן שהוא חותה מן הדשן במחתה פעם אחת בין רב למעט ובלבד שלא יפחות ממלא קומץ ונותנו במזרחו של כבש ונבלע במקומו שנאמר (ויקרא ו) והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח וילפינן לקמן מוהרים ממנו בקומצו והיא היתה תחילת עבודת שחרית בהשכמה:

סמוך לו - סמוך לקריאת הגבר לפני קריאתו או לאחריה:

ביוה"כ - תורם מחצות:

וברגלים מאשמורה הראשונה - שהיא בשלישית הלילה כדאמר במסכת ברכות (דף ג.) ג' משמרות הוי הלילה ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:

ולא היתה קריאת הגבר מגעת - ברגלים עד שהיתה העזרה מלאה מישראל המביאין קרבנותיהן להיות מזומנים להקריבן אחר התמיד מיד:

גמ' אהיכא קיימי' - איני יודע לפרשה ונ"ל דה"ג תנן התם אברים שפקעו כו' והיא משנה במס' זבחים (דף פו.) ומתוך פקיעותן קופצין ונופלין מן המערכה:

קודם חצות - לילה:

ומועלין בהן - וקודם חצות אינו חשוב עיכול באבר שיש בו עדיין ממש לפיכך צריך להחזירו למערכה וכיון שלא נעשית כל מצותן קדשי ה' קרינן ביה ואית ביה מעילה לנהנין ממנו:

אחר חצות - אין צריך להחזיר (בו) שהחצות עושה עיכול באברים שמשלה בו האור ואע"פ שיש בו ממש כדיליף לה לקמיה:

ואין מועלין בהן - כדקיי"ל (פסחים דף כו.) שנעשית מצותו אין מועלין בו כיון דלית בה צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה' ובמעילה כתיב (ויקרא ה) וחטאה בשגגה מקדשי ה':

מנה"מ - דחצות עושה עיכול:

כל הלילה והקטיר - היא העולה על מוקדה כל הלילה אלמא כל הלילה מצוה להיות על מוקדה אלמא כל ליליא הויא הקטרת אברים ואפי' מה שעל המוקד אם פקע:

וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים - דסמיך ליה לההוא קרא ולבש הכהן מדו בד והרים הדשן אלמא כל הלילה הוא חשיב כעיכול וקרי בשר העולה דשן משמשלה בו האור וכשר להרימו:

חציו להקטרה - שאינו עיכול ואם פקעו צריך להחזיר להקטיר וחציו להרמה מחצות ולהלן קרוי דשן אלמא חצות משויא ליה עיכול:



ואי דאורייתא הוא היכי מקדמינן - גרסינן ולא גרסינן היכי מאחרינן הלא כל חציו ראוי להרמה ומה לנו אם יאחר: היכי מקדמינן: אפילו דשן המעוכל יפה והא אמרת חציו להרמה אלמא אין חצי הראשון כשר לכך:

אלא א"ר יוחנן - לא תימא חציו לכך וחציו לכך אלא הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה בין להקטרה שאין מעוכלין בין להרמה אם יש דשן מעוכל וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה בהן האור מהכא נפקא ממשמע שנאמר בהקטרה כל הלילה על מוקדה איני יודע שעד הבקר קרוי לילה:

ומה ת"ל עד בקר תן השכמה אחרת לבקרו של לילה - בוקרו של לילה הוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בו בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחך הוא חצות לילה הלכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה בכל יום דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקרות הגבר סגי:

ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג - שהרי עליו לבדו הוא מוטל צריך להשכים יותר:

דנפישי קרבנות - ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר ההרמה כדתנן במסכת תמיד (דף כח:) מעלין האפר לתפוח ותפוח הוא גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת ששם כנסו אפר של כל ימות החג והוא באמצע המזבח ופעמים שהוא עליו כג' מאות כור לפיכך צריך להקדים לתרום מאשמורה הראשונה:

קרא גברא - מכריז הממונה על הכרוז ואומר עמדו כהנים לעבודתכם כדקתני בברייתא בשמעתין:

רב איקלע לאתריה דר' שילא - ולא היו מכירין אותו:

לא היה אמורא - מתורגמן העומד לפני חכם הדרשן והחכם לוחש לו לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהן שומעין:

וקא מפרש קרות הגבר קרא גברא - נפל לו בתוך הדרש שלחש לו ר' שילא קרות הגבר לשון עברי והוא תרגם לרבים קרא גברא:

אבוב לחרי זמר - חליל שהוא חשוב לפני בני חורים זמר נאה וערב:

לגרדאי לא קבלוה מיניה - בא אצל גרדיים לשורר ולחולל להם לא הוכשר בעיניהם ומשל הוא כלומר פירוש זה שפירשתי לפני שרים רבים פעמים רבות ולא מיחו בידי עכשיו פירשתי לפניך שאינך גדול כמותם ולא קבלתו:

מר הוא רב - שאתה רגיל לקום ולתרגם לפני ר' חייא שהוא דודך:

נינח מר - לך ושב בכבודך שאיני כדאי שתהא מתורגמני:

אי תגרת ליה פוץ עמריה - אם נשכרת אצל אדם למלאכת יום כל מלאכה שיטיל עליך ואפילו היא בזויה כגון ניפוץ צמר שהיא מלאכת נשים עשה לו אף אני מאחר שהתחלתי בפעולותיך אגמור:

ולא מורידין - גנאי הדרשה הוא שארד אני ויקום פחות ממני לגומרה:

גביני כרוז - גביני המכריז:

דאמר מר - לקמן בפ"ד (דף לט:):

כבר אמר אנא השם - כבר פעם אחת היה מעשה שהיה כ"ג מתודה על פרו ביום הכפורים ואמר אנא השם חטאתי וכו' ונשמע קולו ביריחו:

ואיכא חולשא - דתעניתא:

והכא יממא - שאין הקול נשמע בו כבלילה:

והאי חירגא לא שמיה - והאי פסולת הנסורות והוא נראה בעמוד של חמה דיומא ממש:

לא שמיה - כן שמו לשון אין:



וי"א אף רידייא - מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן שנאמר תהום אל תהום קורא כדאמרי' במס' [תענית דף כד. ודף כה:] ואמרינן התם דדמי לעגלא ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש מתרגמינן לא תחרוש לא תירדי (דברים כב):

כוותיה דר' שילא - דאמר קרות הגבר קרא תרנגולא:

היוצא יחידי לדרך דמו בראשו - מפני המזיקין:

דמו בראשו - עון מותו על ראשו מוטל שהוא המית עצמו:

בתרנגול בינוני - שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר:

צפופים - לשון צף מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה אף רגליו ניטלים מעל הארץ:

משתחוים רווחים - וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם:

נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת - נמשכין מתוך דוחקן ומתפזרין על פני אורך כל י"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל לצפון ולדרום ויוצאין ממקום דריסת רגליהם ונכנסין דרך בית החליפות בין צידי ההיכל לכותלי העזרה לצפון ולדרום ומשם נכנסין למערב באחת עשרה אמה שיש אויר אחורי בית הכפורת עד כותל מערבי של עזרה כדתנן במסכת מדות (פ"ה משנה א) ואמרינן לה לעיל בפרקין (דף טז:):

מאי קאמר - מאחר שמשתחוים רווחים ונתרווח המקום על ידי הנס אתה מזקיקו לימשך ולהתפשט אחורי בית הכפורת:

הכי קאמר כו' - האי ונמשכים אחורי כו' ארישא קאי קודם השתחואה והכי קאמר אע"פ שנמשכין אחורי הכפורת והיו צריכין לעמוד צפופים מרוב דוחקן אפילו הכי כשהיו כולם משתחוים באים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח:

לא הפילה אשה - עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח בבית הטבחים. של עזרה:

ולא נמצא פסול בעומר - שאם יארע בו פסול אין אחר להביא תחתיו שהוא נקצר בליל מוצאי י"ט ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה וכן שתי הלחם נאפין מערב י"ט ואין אפייתן דוחה יום טוב ואם יפסל לא יאפו אחרת בי"ט וכן לחם הפנים שנאפה מע"ש ואם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבאה:

צר לי המקום - מזונותי דחוקים דירתי דחוקה:

בקלנבו - שם מקום:

שברי כלי חרס - שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב (ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת (דף צג:) ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה:

מוראה ונוצה - של עולת העוף:

ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה - בכל בקר נותנן עם תרומת הדשן במזרח של כבש כדתנן גבי תרומת הדשן (תמיד פ"א משנה ד) הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך במזרחו של כבש כעשר אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקרא נמי דמוראה ונוצה הכי כתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן (ויקרא א):

פסולי תלתא הוו - פסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים תלת ניסי חשבתינהו:

בלועין תרי הוו - דשברי כלי חרס הוה חד ומוראה ונוצה וכל הניתנים שם חד הוה:

סילוקו כסידורו - כשמסלקין אותו עדיין הוא חם:

חום ביום הלקחו - שהוא חם ביום שנלקח משם והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל:

מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת והרי כל החלל לא היה אלא כ' על כ' שנאמר (מלכים א ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום:

כרובין בנס היו עומדין - גופי הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ אצל ארון אחד בצפון ואחד בדרום (שם) ובכנפיהם עשרים אמה פרושות מקיר אל קיר כדכתיב כנף הכרוב חמש אמות נמצאו הכנפים מחזיקים את כל החלל נמצא עובי הגוף אינו מן המדה:

דבראי - מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל:

מכלל שהוא טמא - שמקבל טומאה:



עשוי לנחת - שאינו מיטלטל וכלי עץ לענין טומאה הוקש לשק שנאמר (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגו' מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקן ואף על גב דשלחן מצופה בזהב בטל ציפוי לגביה כדאמרינן בשילהי חגיגה שאני שלחן דקרייא רחמנא עץ:

שמגביהין אותו - ומראין אותו לחוץ:

ירעש כלבנון פריו - ירעש פריו של ישראל כפירי הלבנון אלמא יש פירי בלבנון ולבנון הוא בית המקדש ומהו הרעש כשהרוח נושבת והן מקישין זה לזה רועשים ונשמע קולם:

דקביעי - קבועים ועומדים תמיד במקומן:

רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה היתה דומה לארי רובץ:

ויש בה ממש - בשלהבת שלה:

כי קאמרי' - דמעלה עשן בהדיוט קאמרי' באש הדיוט שהיו מביאין אצלה:

וארצה בו ואכבד - חסר ה"א בנבואת חגי כתיבא ובבית שני משתעי קרא:

ארון כפורת וכרובים - כוליה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך:

דחולין - מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול:

דוחה אש - ממקומה להלן:

דגבריאל - שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיח.):

הושיט אצבעו - בסנהדרין הוא בפרק אחד דיני ממונות (דף לח:) גבי כיתות של מלאכים שאמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו:

מוצאי י"ט האחרון של חג - שמאתמול נתחתם גזר דינם על גשמי שנה כדתנן בחג נידונין על המים:

נוטה כלפי צפון - שרוח דרומית נושבת ופירותיהן מרקיבין ואינן יכולין לאוצרן ופותחין ומוכרין אותן בזול:

הכל שמחים - שרוח מערבית שקולה היא ומביאה גשמים לפי הראוי לא הפירות מרקיבין ותבואת הזרע מצלחת ואין רעב בעולם:

הכל עצבים - שהוא רוח המייבשת את הזרעים כדאמרינן במסכת גיטין (דף לב.) אפי' שופתא בקופינא דמרא רפיא:

האי מרבה דידיה - צפונית מגדלת הראויין לשלחן:

הא לן והא להו - מזרחית יפה לארץ בבל שהיא ארץ לחה מחמת מימיה לעולם ולארץ ישראל קשה שהיא ארץ הרים ובקעות וממהרת ליבש:

  1. ^ בדפוס וילנא נמצא בעמוד הקודם אך שייך לכאן
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_א"