גבורות ארי/יומא/פרק ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ו - פרק שני שעיריעריכה

דף ס"ב ע"אעריכה

שני שעירי יום הכפירים מצותן שיהיו שניהם שדין וכו':    הקשו בתוס' ישנים מדאמר בפ"ח דסנהדרין [דף עא ע"א] בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות משום דבעינן שיהיו אביו ואמו שדן במראה ובקומה וזה אי אפשר להיות, ותי' דבבהמה מיהא יכול להיות יותר. ולדידי לא קשה מידי דהכי איתא התם ר' יהודא אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ומראה וקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקולנו מדקול בעינן שדן מראה וקומה נמי בעינן שווין, וכיון שכן איכא למימר דזה אי אפשר להיות שיהיו שניהן שדן בקול. ואפילו אם תמצא לומר דבקול אפילו רבנן מורו דבעינן שיהיו שדן מדכתיב בקולנו משמע חד קול ולא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד כדפירש"י התם ולא פליגי אדר"י אלא במראה ובקומה בלבד, ולפ"ז בקול אפשר שיהא שדן מדמוקי לה להא רבן סורר ומורה דלא כר"י ש"מ לרבנן אפשר, אפילו הכי איכא למימר דהא ודאי לא אפשר שיהיו שדן בשלשתן בקומה ומראה עם הקול, אבל בקומה ומראה לחוד בהני תרתי אפשר ואפשר. ותמיהני על התוס' מה עלתה על דעתם להקשות מהבא להתם, דהתם בעי ר"י ג' דברים והא לא אפשר, (והכי) [והבא] סגי בב' דברים, בדברים שעצם הגוף הא אפשר:

ובלקיחתן כא':    קשה לי הא מנא ליה, הא בגמ' אמרינן מהכתיב שני ג' פעמים החד למראה וחד לקומה וחד לדמים, אבל לקיחתן כאחת מנא ליה. ובגמרא אפרש לה:

[אם עד שלא הגריל מת] יקח זוג לשני:    ולקיחתן כאחת לא בעינן אלא למצוה, כן פירשו בתוס' ישנים. מ"מ קשה לי לא יהא אלא למצוה ולא לעכב למה ליה לבטל מצות המקום בחנם כיון שיש לו תקנה לעשות במצותו שיקח זוג אחר ויגריל עליהם, והאי שעיר הנשאר חי בזוג א' ירעה, אטו מפני תקנת השעיר החי שלא יהא ניתק לרעיה נבטל מצות לקיחה כאחת הצריך מן התורה, וכי מה ביטול מצוה יש כאן אם השעיר החי ידחה מהקרבה לרעיה שנבטל בשביל זה מצות לקיחה הצריך מן התורה.

והיה נראה לי דהיינו טעמא, דהא דקפיד רחמנא אלקיחה כאחת לאו אשעת קנית המקח קפיר שיהיו שניהם ניקנים להקדש ביחד, דהא לאו מילתא היא, אלא עיקר קפידא דלקיחה ביחד משום הקדשן הוא שיהא חל קדושה ביחד עליהן. והא התלי לה בלקיחה משום דשעירי יום הכפורים קרבן ציבור הן ונלקחין ממעות הקדש מתרומת הלשכה לקיחתן זהו הקדשן, וכדמוכח בגמ' [בע"ס גבי הא דשעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל חייב על שניהם וכדפירש"י התם [ד"ה השני] שמשלקחן הם קדושים שהרי מתרומת הלשכה באו. וכיון שכן איכא למימר שלב בית דין מתנין עליהן ראם ימות א' שלא יהא הפרשת החי הפרשה לקדש עד אחר שיקחו לו זוג בשניה, וכשיקחו לו אז יהיה קדושה חלה עליו ונמצא הקדשן כאחת. ובהאי גוונא אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ר ע"ב) גבי ב' שעירי עצרת דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ראשון קרב, שני למה בא, לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה, ראם תמצא לומר דאינו מכפר על חטא דלאחר הפרשה והא הפרשת שעירים הללו סתמן היו בבת אחת, הואיל וקרבן ציבור הן לב בית דין מתנה עליהם שאפילו יפרישו בבת אחת שלא יהא הפרשת הב' הפרשה עד לאחר הקרבת הא', והבא נמי איכא למימר הכי. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דשבועות (דף יא ע"א) אהא דפריך מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן לר' יהודה ימותו, ולא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם ויפדו בלא מום, משום דאבודין לא שכיחי ולא חשו בית דין להתנות עליהן, ואם כן במת א' מהם דהכא איך מתני הא מיתה נמי לא שכיחי כדאמרינן בפ"ק (דף יג ע"א) גבי אף אשה אחרת מתקינין לו. י"ל דאבודין לא שכיחי לגמרי בזמנן כדאמרינן בפ"ב דקדושין(דף נ"ס [דף נה ע"ס גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ודלמא פסח הוא פסח בזמנו מזהר זהירי ביה, [אם כן מיתה] שכיח יותר (ואין) [דאין] בידו להזהר ממנו. וכן נראה לי מפירש"י התם [בשבועות] [אהא דקמשני אבודין קאמר[ת]] אבודין לא שכיחי, פריך והרי פרה דלא שכיחי ותניא פרה נפדית על כל פסול שבה, מתה תפדה, ופירש"י [ד"ה דלא שכיחא] פרה לא שכיחי דכל ימי בית ראשון ושני לא עשו [אלא שבע. ואי מיתה נמי לא שכיחי הא ממיתה תפדה (קשה לי) [תיקשי ליה], אלא ודאי מיתה שכיח סיותר מאבוד ובדפי'.

מיהו קשה לי אם איתא דמיתה חשו לב ב"ד להתנות עליהם, אם כן אמאי [קתני] סיפא [אם משהגריל מת] יביא זוג אחר ויגריל, והשני לרבנן ירעה ולר"י ימות, ואמאי נימא לב ב"ד מתנה עליהם ויפדו בלא מום. אלא ודאי [מיתה נמי לא שכיח ולא חשו ב"ד להתנות], ואם כן תקשה לך במת אחד עד שלא הגריל אמאי סגי ביקח זוג לשני הא לא הוי לקיחתן כא'.

[מצאתי נוסחא אחרת בין הכתבים, אחר תי' הא' דלב ב"ד מתנה, וזה תארה]

מיהו אכתי קשה לי מהא דאמרינן לקמן (דף סה ע"א) דפריך אדרבי יהודה דאמר גבי פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ימותו ואמאי לא אמרינן יקרבו לשנה הבאה, ומשני משום דר' טבי דאמר קרבן ציבור בא' בניסן באין מתרומה חדשה, ופריך פר מאי איכא למימר גזירה פר אטו שעיר, ופריך ומשום גזירה ימותו ועוד הא דר' טבי גופיה מצוה היא ואם הביא מן הישן כשר, והשתא מאי פריך הא דר' טבי גופיה מצוה היא מה בכך הא מ"מ כיון דמצוה מן התורה להביא מן החדש אי אפשר להקריבו לשנה הבאה לכתחילה.

והא ליכא למימר דהא דפריך דר' טבי גופיה מצוה היא לאו אמאי לא יקריבו לשנה הבאה קשה לו דכיון דאינו אלא מצוה יקריבו השעיר לשנה הבאה ומה בכך, דהא ודאי לא קשה מידי דכיון דאיכא מצוה אי אפשר להקריבו לשעיר לכתחילה, אלא הכי קשה לו כיון דהא דר' טבי אינו אלא למצוה בעלמא אין ראוי לגזור פר אטו שעיר ואהא דקאמר גזירה פר אטו שעיר פריך לה, ותרתי קא קשה ליה חדא ומשום גזירה ימותו פי' אמאי ימות הפר, ועוד קשה לי' אמאי לא יקרב נמי הפר משום גזירה אטו שעיר כיון דהא דר' טבי אינו אלא למצוה נהי דהשעיר גופיה אי אפשר להקריבו לשנה הבאה משום מצוה מ"מ הפר אפי' לכתחילה יקרב, ולא שייך למגזר פר אטו שעיר כיון דשעיר גופיה אי מקריבו לשנה הבאה בדיעבד כשר, ולפי זה הני ב' קושיות אדסליק מינה קאי, קושיא א' אמאי ימותו, וקושיא ב' אלים ופריך דאפילו מהקרבה אינו ראוי לדחות את הפר משום האי גזירה, אבל הא דשעיר אינו קרב לשנה הבאה לא קשה לי' מידי, דבדין הוא דאינו קרב הואיל ומצוה להביא מתרומה חדשה. דאי אפשר לומר כן, דהא בתר הכי קאמר גזירה משום חטאת שמתו בעליה וקאמר הא תינח פר שעיר מאי איכא למימר, והשתא מאי קשה ליה לימא שעיר, היינו טעמא דלא משום מצוה וכדר' טבי. אלא ודאי ש"מ אע"ג דאיכא מצוה משום דר' טבי אפילו הכי כיון דקדוש כבר יקרב, והשתא תקשה אמאי יקרב לכתחילה כיון דמצוה מיהו איכא, והתם ליכא למימר כיון דשעירי יום הכפורים קרבן צבור הן לב בית דין מתנה עליהן ובדפי' ההיא דהכא דאם כן אמאי ימותו. וי"ל דודאי לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם באבודין דלקמן וכן בההיא דהכא דמת א' מהן כיון דאבודין וההיא דהכא לא שכיחי [ולפיכך] אין לב ב"ד מתנה בהן, וכדמשני עלה דההיא פר ושעיר שאבדו בהדיא בפ"ק דשבועות (דף יא ע"ב) אבודים קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי ולא חשו ב"ד להתנות עליהן, וכ"ש הא דמת א' מהם דלא שכיחי יותר דלא חשו. והדרא קושיא לדוכתיה אמאי יקח זוג לשני הא בעינן לקיחתן כאחד לכתחילה למצוה.

ונראה לי די"ל דקרא לא קפיר על ב' שעירים [שיהיו דווקא בשעת עשייתן] מאותן שנים הנלקחין כאחת, אלא בלקח ב' שעירים כא' שבשעת לקיחתן שניהם ראוים לה' ולעזאזל סגי, ואפילו [מת א' מהם תיכף אחר] לקיחה לית לן בה ויקח זוג לשני ושפיר דמי, דהא האחד בשעת לקיחתו היה בן זוגו עמו דבשעת לקיחתו זה שמת [אע"פ שאינו ראוי אחר לקיחה] מ"מ בשעת לקיחה היה ראוי, והשני שלוקח תחת המת או הנפסל בשעת לקיחתו נמי הא יש לו בן זוגו זה הנשאר עדיין בחייתו וכשרותו.

מיהו גם על זה אכתי קשה לי מהא דתנן בפי"ד רמס' נגעים [מ"הן שתי צפרים מצוותן שיהיו שווין במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אע"פ שאין שוות כשירה, לקח א' היום וא' למחר כשירה, שחט א' מהם ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשני וראשונה מותרת באכילה, שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לב' והא' מותרת בהנאה. והא הכא כששחט לא' מהן ונמצאת שלא דרור או טריפה מעולם לא היה בשעת לקיחת זה הנשאר זוג הראוין לטהרת מצורע דהא בעי דרור וכשירה, וההיא שנמצאת שלא דרור או טריפה כמאן דליתיה דמי, ואמאי סגי כשיקחו(להזוג) [לה זוג] הא בעינן לקיחתן כאחת וזו בשעת לקיחה כיחידית היתה כיון דחברתה הנלקחת עמה פסולה וכמאן דליתא ואנן בעינן שיהא בשעת לקיחה שתים והא ליכא. ולתי' א' נמי קשה מהא, דהא לא שייך לב ב"ד מתנה אלא בקרבן צבור לחוד ולא בקרבן יחיד כ"ש בצפורי מצורע הנעשים בחוץ דלא שייך למימר לב ב"ד מתנה עליהם כלל. ושמא י"ל דלקיחתן כא' גבי ציפורי מצורע אינו מן התורה אלא מדרבנן, וכיון שלקח מתחילה שתים ביחד אע"ג דא' נמצאת פסולה (למפריע) [למפרע] בשעת לקיחה וכאילו אינו דמי תו לא צריך, ובגמ' אבאר זה. [האי תי' הבא, הוא כמו תי' הב' לעיל רק בשינוי לשון, ומחמת שבנוסח הא' היה קרוע וחסר והוכרחתי להוסיף ולהגיה בו, על כן העתקתי כפי מה שכתוב בנוסח ב'].

וי"ל דקרא קפיד שבשעת לקיחה יהיו ב' שעירים כאחד שיהא א' ראוי לשם וא' לעזאזל, ולא קפיד שיהיו דווקא השל שם ושל עזאזל מן הנקחים בבת אחת אלא כיון שלקח ב' שעירים בבת אחת (הראשון) א' לשם וא' לעזאזל סגי בהכי, הלכך כשלקח ב' שעירים הראויין לכך בשעת לקיחה סגי, ואע"ג שלבתר כן מת א' מהם הנשאר ראוי עדיין כיון שהוא בא מן הנלקחין זוג, והכי נמי כשלוקח לו א' לזוג הא בשעת לקיחתו והקדישו של זה יש לו בן זוג זה הנשאר מזוג א'. [ע"כ מהנוסח הב'].

ולמאי דאפרש בסמוך [ד"ה אם משהגריל] בשם תוס' ישנים דעיקר מצות לקיחת השעירים מערב יום הכפורים הוא, אתי שפיר בלאו הכי, שמשום הכי במת א' מהם יקח זוג לב' אע"ג דהשתא אין לקיחתן כאחת, דהיכי ליעביד דהא אם יביא ב' אחרים ויגריל עליהם, נמי לא נעשה הלקיחה כמצוותה דעיקר מצות לקיחה הוא קודם יום הכפורים, אבל השתא שמביא זוג לראשון נהי דלקיחת שעיר זה אינו [במצותו להיות נלקח כא'] מקודם יום הכפורים, אפילו הכי לקיחת שעיר הא' הוא כעיקר מצותו, וכיון דסוף [סוף] לקיחת שעירים במת א' מהם ביום הכפורים אי אפשר לקיים בהם ככל מצוותן, [מוטב לזווג לאותו] הנותר ולא ידחה לרעיה. ולפי"ז הא דתנן אם עד שלא הגריל מת א' מהם לא מתוקם אלא במת ביום הכפורים, דומיא הסיפא ו[אם] משהגריל מת דמיירי לאחר הגרלה, [אבל אם מת א' מהם קודם יום הכפורים] יביא שנים דהשתא מקיים לקיחתן כמצוותה לקיחה כא' וקודם יום הכפורים. אבל להני ב' תירוצי קמאי דפי' הא רמת א' מהם קודם הגרלה [משום לב ב"ד או שיהיה שנים בשעת לקיחה דווקא אפילו מת] קודם יום הכפורים נמי ביקח זוג לב' סגי.

מיהו כל זה איננו שוה לי וכמו שאפרש עוד, וגם על תי' זה יש לגמגם עוד דאפילו אם תמצא לומר דעיקר מצות [לקיחת השעירים מקודם יום הכפורים], אפילו הכי הא עדיף להביא ב' ביום הכפורים ולהגריל עליהם [דהשתא] הב' שעירים אינן נעשית שלא כמצותן אלא בדבר א' בלבד שאין לקיחת [השעירים מקודם יום הכפורים, מליקח זוג לשני דאע"ג] דלגבי דידיה אין שלא במצותו אלא מה שלא במצותו הוא בבן זוגו החדש, אפילו הכי לגבי חבירו שמזווגין לו מחדש הוי ליה ב' [דברים שלא במצותו, א' שאין לקיחתו] כא' עם בן זוגו, שנית שאין [לקיחתו מקודם יום הכפורים], ומוטב לבטל א' אעפ"י שהשעיר הנשאר ינתק לרעיה משנבטל ב' דברים.

[ל]אם משהגריל מת יביא שנים [ויגריל] בתחילה:    הקשו בתוס' ישנים אמאי אינו מוכיח לעיל ריש פ"ד (דף לט ע"ב) מהא, דהגרלה עכ"פ לר' נחמיה בדיעבד מעכב, דאי אינו אלא למצוה יביא חבירו שלא בהגרלה כדאר"ש בגמ', ובדפי' גבי לקיחתן כאחד כיון דאינו אלא למצוה משום הכי אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לב'. ותי' לפי שעיקר מצותו מאתמול, ואע"ג דלקיחתו יכול לדחות יום הכפורים כדאמרינן פ"ו דפסחים (דף ס"ו ע"ב) ובר"פ שואלנשבת קמח ע"ס וכן ערב פסח שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכר, מ"מ אין עיקר לקיחתו ביום הכפורים.

ולכאורה דבריהם תמוהים ואינם מובנים כלל דמה לי אם יביא ב' בתחילה למביא חבירו שלא בהגרלה כיון שמת משהגריל הוי ליה ביום הכפורים אפילו אם מביא ב' בתחילה עיקר הלקיחה דמאתמול לפי דברי התוס' אי אפשר לקיים, ואדרבה האי גרע טפי כשמביא ב' בתחילה אין שניהם נלקחים כמצוותן מאתמול אבל אם יקח זוג לא' הנשאר זה הנשאר ניקח מיהא מאתמול כמצוותו. ואולי יאמרו דלא דמי [לרישא דהתם יקח זוג] לב' אע"ג דאין לקיחתן כאחד זה עדיף משיביא ב' דאינו מקיים בשניהם עיקר לקיחה מאתמול, אבל כשיקח זוג נהי הבזה [החדש אינו מקיים עיקר לקיחה] דמאתמול, בהנשאר מיהו מקיים דהא לקחו והפרישו מאתמול, מ"מ במת משהגריל יביא ב' בתחילה דאע"ג [דאינו מקיים עיקר מצות לקיחה מאתמול בשניהם אפילו הכי הא עדיף טפי דמקיים תרתי מצות הגרלה ומצות לקיחה כאחד אע"ג דאינו מקיים עיקר לקיחה [דמאתמול, משיקח זוג לב' שיקיים] לקיחה דאתמול בהנשאר לחוד ויבטל תרתי הגרלה ולקיחתן כאחד, וסמי תרתי מקמי חרא.

מ"מ עדיין אינו [נוח לי בזה דגם בעד שלא הגריל] טפי עדיף להביא ב' דאינו עובר על שתיהן אלא עיקר מצוות הפרשה דמאתמול אבל לקיחתן כאחד קיים בשניהם, [משיקח זוג לב' דלקיחתן כאחד] לא קיים בשניהם ונוסף על השני שלא קיים בו עיקר הפרשה דמאתמול וכמ"ש. גם הא גופיה דפי' דעיקר מצוות הפרשה [מערב יום הכפורים דווקא לא ידענא היכא] רמיזא הא:

דף ס"ה ע"בעריכה

שאני קרבנות ציבור כדר' טבי:    פירוש משום הכי לא קרב השעיר של יום הכפורים לשנה הבאה משום דשל ציבור הוא ומניסן ואילך צריך לבא מתרומה חדשה. ומכולה סוגיא משמע דדחיק לאוקמי הא דאמר רבי יהודה דשעיר יומת ואינו קרב לשנה הבאה אי משום דר' טבי ואי משום שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה או משום גזירה חטאת שעברה שנתה. והיינו דווקא אליבא דרבי דאמר שנה תמימה מונה שס"ה ימים, דלדידיה משכחת לה דלא עבר עדיין שנה תמימה לשנה הבאה, אבל לרבנן דאמרי שנה תמימה מונה י"ב חודש וי"ג במעוברת מיום ליום, לעולם לא משכחת לה שלא עברה שנתה מיום הכפורים ליום הכפורים, כדאמרינן בסמוך היא גופה חטאת שעברה שנתה (היה) [היא].

ואני תמה למה ליה לדחוקי כולי האי וכי ר' יהודא אחריות דעלמא קיבל עליו לאמור למילתיה ככוליה תנאי, היה לי' לומר דר"י כרבנן דרבי וכוותייהו סבירא להו, ולעולם לא משכחת לה מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא שלא תהא עברה שנה, וסוגיא כזו לא משכחינן בכולה תלמודא למרחק כל כך כדי שתיקום כיחידאי ולית הלכתא כוותיה.

ונ"ל משום דהוה קשה ליה אהני שינויי תינח (פס שעיר, [פר] מאי איכא למימר, וצריך לאסוקי עלה גזירה פר אטו שעיר וכדמסיק עלה, והא גזירה דפר אטו שעיר לא שייך למגזר אלא היכא שיש מקום [ל]גזירה כזו בשעיר גופיה, כגון אליבא דרבי דלפעמים לשנה הבאה עדיין לא עברה שנתה כגון שנולד פחות מי"א יום קודם יום הכפורים ואפילו הכי אינו קרב ליום הכפורים הבא משום גזירה דעברה שנתו בנולד כל השנה יותר מי"א יום קודם יום הכפורים זה, וכיון דיש מקום לגזירה כזו בשעיר גופיה לא עברה אטו עברה יש מקום לגזור פר אטו שעיר, אע"ג דבפר גופיה לא שייך עברה אטו לא עברה דהא פר לעולם זמן הקרבתו לא עבר, מ"מ גזרינן פר אטו שעיר. אבל אליבא דרבנן כיון דבשעיר גופיה אין מקום לגזירה זו לא עברה אטו עברה דהא לא משכחת לא עברה בשעיר מיום הכפורים זה ליום הכפורים הבא אלא לעולם א"א בלא עברה, אין מקום למיגזר פר אטו שעיר דהכל יודעים דפר כשר להקריבו מבן ג' שנים עד לעולם אבל שעיר אינו כשר אלא כל שנתו ואי אפשר מיום הכפורים ליום הכפורים הבא שלעולם כבר עברה שנתו. אבל לרבי הואיל דמשכחת לה לא עברה בשעיר לפעמים איכא למיגזר דלמא טעו בימי לידתו יום א' וכגון שנולד אשתקד י"א יום קודם יום הכפורים היום הכפורים זה עברה שנתו כבר וטעי וסבר שנולד עשרה ימים קודם, העביד אינש דטעי חד יומא כדפי' התוס' רפ"ק דר"ה [דף ב' ע"א ד"ה לשטרות] דמהאי טעמא קבעי ניסן ראש השנה למלכים משום טעות דחד [י]ומא דעביד אינש דטעי ביה.

והא דגזרו פר אטו שעיר בהא דר' טבי אע"ג דבשעיר מיום הכפורים ליום הכפורים אחר לעולם אי אפשר בתרומה (ישעה) [ישנה] דהא צריך לחדש מן החדשה כבר מניסן שבין יום הכפורים זה לשל אשתקד, לא קשה מידי [ד]בהא דר' טבי ודאי טעו דלא כולי עלמא גמירי הא דמצוה להביא מתרומה חדשה, וכן הא דאין הגורל קובע משנה לחברתה לאו כולי עלמא גמירי וטעו וסברי דקובע, וכיון דשייך למגזר בשעיר גזרינן פר אטו שעיר אע"ג דבפר גופיה לית לן בה, דילמא טעו נמי בשעיר דאיכא למיחש בהכי. וכן חטאת שמתו בעליה דגזרינן שעיר אטו פר נמי אתי שפיר אע"ג דבשעיר גופיה לית לן בה, מכל מקום כיון דשייך למגזר בפר כדקאמר משום חטאת שמתו בעליה אלמא איכא מקום למטעי בפר, שפיר שייך למגזר שעיר אטו פר. אבל בהא דעברה שנתה דשעיר לרבנן דאין מקום למטעי בשעיר עברה אטו לא עברה, דבהא לא טעי להכשיר עברה בשעיר דא"ב בכל יום הכפורים ניחוש שמא יקח שעיר שעברה שנתו, ואי נגזור פר אטו שעיר שלא להביאו אחר שנתו הא כל פר אינו כשר אלא בתר שנתו כשהוא בן ג' שנים וא"ב בטלת מצות פר ושעיר לעולם, אלא ודאי לא חיישינן להבי, אבל לרבי הוא דאיכא למיגזר לא עברה אטו עברה גבי שעיר משום טעות יום א' מימי הלידה ובדפי', והשתא שפיר שייך למגזר פר אטו שעיר.

ולקמן גבי גזירה משום חטאת שעברה שנתה דקאמר תינח שעיר פר מאי איכא למימר גזירה פר אטו שעיר, הקשו התוס' [ד"ה משום חטאת] הא פר גופי' פסול בעברו שנותיו לרבנן בפ"ק רמס' פרה [מ"□] דאין כשר אלא בן ג' שנים. ותי' דפריך אדר"מ דמכשיר התם אפי' בזקן דמדדחקת לשנויי גזירה משום עברה שנתה ואע"ג דלרבנן דרבי הוא גופי' עברה שנתה הוא, אלא כדי לאוקמא מילתי' דר"י ככ"ע אפי' כרבי משנית הכי, א"כ לר"מ דמכשיר בזקן מאי מתרצת.

ולמאי דפי' דא"א לאוקמי הני שנויי אדר"י אם לא דס"ל כרבי, אין מזה הכרח שרוצה לאוקמי מילתא דר"י ככ"ע, ואכתי תקשה הול"ל ר"י כרבנן ס"ל ולא כר"מ. ועוד קשה לי אי כל הני דוחקא דשמעתין הוא לאוקמי דר"י אליבא דכ"ע א"כ במסקנא דאוקי רבא לטעמא דר"י משום תקלה הא אכתי לא אתיא ככ"ע, דהא מסיק לקמן [דף סו ע"א] ותקלה עצמה תנאי היא, ואיכא תנא דלא חייש לתקלה:

ומשום גזירה ימותו:    הקשו התוס' בשם ר"י מהא דאמרינן בפ"ח דזבחים [דף עג ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל אפי' א' ברבוא ימותו כולן, ופריך ונכבשינהו, תיירי, ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע. ותי' בשם ר"י דדווקא הכא פריך הכי משום גזירה פר אטו שעיר השעיר גופיה אינו אלא למצוה בעלמא מתרומה חדשה ימותו, ולקמן נמי פריך משום גזירה פר אטו שעיר השעיר גופיה גזירה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה ימותו.

הנה על מה שפי' דה"פ משום גזירה דפר אטו שעיר השעיר גופיה אינו אלא למצוה בעלמא מתרומה חדשה, קשה לי הא מדפריך בתר הכי ועוד הא דרב טבי גופיה מצוה היא, משמע דקושיא ראשונה דומשום גזירה ימותו אפילו תימא הא דרב טבי לעכב נמי קא קשיא ליה.

ועוד קשה לי אם איתא דלא ק"ל ומשום גזירה ימותו אלא גזירה שני' דפר אטו שעיר דשעיר גופיה אינו מת אלא משום גזירה, אבל חדא גזירה כמו שעיר גופיה שפיר ימותו, א"כ בסמוך דאמרינן גזירה משום חטאת שמתו בעליה וקאמר תינח פר שעיר מאי איכא למימר, גזירה שעיר אטו פר, ופריך ומשום גזירה ימותו ומש"ה הדר ביה, ומאי קושיא, לימא פר גזירה משום חטאת שמתו בעליה ושעיר משום שמא יאמרו הגורל קובע דבכל חד ליכא אלא חדא גזירה. וכן גבי שינויא דחטאת שעברה שנתה וגזירה פר אטו שעיר דפריך ומשום גזירה ימותו לימא שעיר משום עברה שנתו ופר משום חטאת שמתו בעליה דבכל חד אינו אלא חדא גזירה.

מיהו בהא י"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי [לקמן ד"ה גזירה] דמפרשי הא דקאמר גזירה משום חטאת שמתו בעליה היינו שאם ימות א' מן הכהנים דאפי' את"ל דמקופיא מכפרי ראוי לגזור במת א' מהכהנים משום חטאת שמתו בעליה, הרי אם מקופיא מכפרים במת א' מהכהנים לית לן בה אלא משום מתו בעלים דחטאת דעלמא, והא לעיל בפ"ה (דף נ' ע"ב) לא איפשיטא לן בעיין אי מקביעותא מתכפרין אי מקופיא, והשתא הא דפריך גבי שינויא דחטאת שמתו בעליה ומשום גזירה ימותו לאו אהא דסליק מיניה דגזירה שעיר אטו פר לחוד קשיא ליה אלא אגזירה דמתו בעליו דפר גופיה קשיא ליה, את"ל מקופיא מכפרי דהו"ל גזירה לגזירה, גזירה שמא ימות א' מן הכהנים, ובמת א' מהן גופיה אינו אלא משום חטאת דעלמא שמתו בעליה את"ל דמקופיא מתכפרים, אע"ג דלא דמי קושיא זו דמשום גזירה ימותו דגבי חטאת שמתו בעליה דזה קאי אההיא גזירה ראשונה ובהני קושין קאי אגזירה שניה לחוד דסליק מיניה, והו"ל להגמ' לפרש בהדיא כיון דלא דמי, אין זה קפידא כיון דקושיא זו דחטאת שמתו בעליה קאי קושיא בין אפר בין אשעיר דסליק מיניה כמו באינך למאי דמם' השתא גזירה דשעיר אטו פר ודפר גופיה אטו חטאת שמתו בעליה שפיר דמיא לאידך ול"צ הגמ' לפרש. ובלאו הכי ליכא קפידא כ"כ בהא דלא מפרש.

מיהו רש"י פי' לקמן להא גזירה דחטאת שמתו בעליה היינו שמא ימות כהן גדול בשנה זו ובהאי גוונא הו"ל חטאת שמתו בעליה ודאי לרבי יהודה דס"ל חטאת ציבור ושותפין מתה, לא מבעיא אי מקופיא מתכפרי אלא אפי' אי מקביעותא מתכפרי דהו"ל חטאת השותפין שמת א' מן השותפין לרבי יהודה מתה כדמוכח לעיל (דף נ' ע"א) וכמ"ש שם ופירש"י עיקר כמ"ש שם. ולפ"ז אין כאן אלא חדא גזירה ומאי פריך ומשום גזירה ימותו.

עוד תירצו התוס' דפריך ומשום גזירה כזו דפר אטו שעיר דלא דמו אהדדי כולי האי דהאי פר והאי שעיר האי קרבן ציבור והאי קרבן יחיד, אבל בדדמין אהדדי בכל מילי מחליף וגזרינן שפיר מיתה. וגם על תי' זה נמי קשה לי בתר דשני משום חטאת שמתו בעליה ל"ל לשנויי גזירה שעיר אטו פר דתקשה ליה ומשום גזירה קרבן זה אטו קרבן דלא דמי ליה ימותו, הו"ל למימר גזירה דשעיר משום דנפשיה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה, וכן אהא דשני משום דעברה שנתה למה ליה לשנויי גזירה פר אטו שעיר דתקשה ליה ומשום גזירה ימותו, הוה ליה למימר דפר אטו דנפשיה דמתו בעליו גזרינן.

ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דודאי משום גזירה הא אטו הא די ברעייה דמשום הא גזירה אין לנו להפסיד נכסי הקדש אלא ירעה עד שתסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, והיינו הא דפריך הכא ומשום גזירה ימותו הוה ליה למימר ירעו וימכרו שהרי מותרין להדיוט ואין ראוי להפסיד להקדש: [מלואים]

גזירה משום חטאת שמתו בעליה:    פירש"י שמא ימות הכהן בשנה זו. וכתבו עליו התוס' ולא נהירא רזה דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא, אלא חיישינן דילמא מת א' מכל הכהנים רזה אי אפשר לידע, דאפילו אם תמצא לומר מקופיא מכפר ראוי לגזור בפר כשמת א' מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה. וקשה לי אם כן מאי פריך תינח פר שעיר מאי איכא למימר, ודחיק גזירה שעיר אטו פר, ולמה ליה כולי האי, הא האי חששא דמיתה משכחת לה גבי שעיר כמו גבי פר, ואלים מיניה דהא ישראל כמה ידות הן יותר מכהנים, ואם יש לחוש למיתת א' מן הכהנים המועטים כ"ש שיש לחוש למיתת א' מישראל המרובים, וכ"ש גבי שעיר המשתלח דיש לחוש יותר מבפר, דהכא אליבא דרבי יהודה קיימינן והא איהו סבירא ליה ריש פרק קמא דשבועות ]דף ב' ע"ס דכהנים נמי מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות, הרי במיתת א' כהן או ישראל הוה ליה חטאת שמתו בעליה. ועוד רגבי פר מקופיא מכפרים, אין כאן משום חטאת שמתו בעליה אלא גזירה בעלמא, אבל גבי שעיר הוה ליה חטאת שמתו בעליה מדינא דהא יד כולן שוה ומקביעותא מתכפרין כזה כן זה, דהא אתי מתרומת הלשכה שכל ישראל שותפין בו, והוא תולה שעיר בפר דקאמר גזירה שעיר אטו פר והוה ליה כלפי לייא.

אלא ודאי פי' רש"י עיקר, דבמיתת א' מן הכהנים לית לן בה אפילו אי מקביעותא מכפרי, כיון דלאו מגזא דידהו אתי אלא משל כה"ג, ואע"ג דאפקר רחמנא לכולן כדאמרינן בם"ה לעיל [דף נא ע"ב], אפילו הכי עיקר של כה"ג הוא והוי חטאת שמתו בעליה במיתתו לחוד. אבל שעיר אין עיקר של א' אלא יד כולן שוה בו דממעות של כל ישראל הוא בא בשוה, ולא שייך חטאת שמתו בעליה במיתת מקצתן, משום הכי קאמר גזירה שעיר אטו פר דבשעיר ל"ש חטאת שמתו בעליה אלא גזירה אטו פר, השייך גביה במת כהן גדול.

ומאי דקשה להו להתוס' רזה דבר הנראה לעינים הוא אם מת, איני יודע מאי קשה להו, אטו אנן קאמרינן שמת כה"ג וסבור שלא מת, אלא הכי קאמר שמא ימות הכהן הגדול במשך השנה אע"פ שיודע שמת יטעה הכהן העומד תחתיו ויקריבנו, כמו גזירה שמא יאמר הגורל קובע משנה לחברתה, ומשום חטאת שעברה שנתה, וכה"ג הרבה בכולה גמרא:

משום חטאת שעברה שנתה:    מכאן מוכח בהדיא השעיר עזים האמור בתורה הוא בן שנה, דהכא אשעירי יוה"כ קאי כדמסיק תינח שעיר כר, וגבי יוה"כ שני שעירי עזים כתיב בהו. מכאן קשה לי על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' מעשה הקרבנות [הי"ד] שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר. הרי שאינו מכשירו אלא בשנה שניה ופוסלו בראשונה, היפך לגמרי מסוגין שמכשירו בא' ופוסלו בב'. ומפרשי הרמב"ם הגיהו בדבריו שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים כל שנה ב' קרוי שעיר, ולפי"ז ההיא דשמעתין ניחא.

מיהו קשה לי דא"כ אין כל שעירי ראש חודש ושל רגלים שוין, דבראש חודש וקצת רגלים נאמר שעיר עזים ובקצתן נאמר שעיר סתם ולא עוד דשעירים של חג יהיו מחולקים יום א' מחבירו, דבקצתן נאמר שעיר סתם, ובקצתן נאמר שעיר עזים, ויהיו אלו בני שנה ואלו בני שתים, ואם איתא להא לא אשתמיט תנא או איזה אמורא להשמיענו חידוש גדול כזה דאין כל השעירים כולן של ציבור שוין אלא כל הכשר בזה פסול בזה דהא קיי"ל בן שנה והביא בן שתים ובן שתים והביא בן שנה פסול כדתניא בפ"ד דמנחות (דף מח ע"ב) גבי אשם בן שנה כו' פסול, ואפי' למאי דגרסינן בפ"ג דתמורה [דף יט ע"בן אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה כשר הא קתני התם ולא עלו לבעלים לשם חובה.

וכי תימא דנפקא ליה דכולן שוין משעיר ושעיר, א"נ מאלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה ונפקא ליה מהבא בם"ק דשבועות [דף י' ע"א] דכולן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, ואשעיר רגלים ור"ח קאי, ומהאי הקישא תיפוק לן נמי שיהיו כולן שווין בשנותיהן כמו הני דכתיב בהו שעיר עזים. דליכא למימר תקיש להיפך שיהא כולן בני שתים כמו הני דכתיב בהו שעיר סתם, דהא אמרינן לעיל ריש פרקין [דף סב ע"ס ב' שעירי יוה"ב ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם, ואמר למאי חזי, חזיא לשעיר הנעשה בחוץ, והא שעיר הנעשה בחוץ נאמר שם בפרשת פנחס אצל שאר שעירי ראש חודש ושל רגלים ששם הוקשו כולן, ואי האי הקישא שיהיו בני שתים ושעיר החיצון נמי כן והא שעיר הפנימי נאמר בו שעיר עזים כיון שלא הוקש שם הוי בן שנה הא לא חזי הפנימי לחיצון רזה בן שנה וזה בן שתים. אלא ע"כ האי הקישא גמירא לן להאי גיסא שיהיו כולן בני שנה כאילו נאמר בכולן שעיר עזים, דהא ליכא למימר דאפ"ת שהוקשו כולן שיהיו בני שתים סאפ"ה הפנימי חזי לחיצון ביוה"ב אע"ג דהחיצון נמי הוקש כאן אפ"ה יצא מכללן להיות בן שנה כפנימי משום דהוקש לו, כדאמרינן בפ"ק דשבועות [שם] מדכתיב מלבד חטאת הכיפורים הוקש לו לכפר על דבר שאין לו ידיעה כפנימי ולא בשעירי רגלים ור"ח, ה"נ הוקש שיהא בן שנה כפנימי ולא בן שתים כהני. א"נ י"ל כיון דכולן הוקשו להדדי ניתן של זה לזה להקל וכל שעירי רגלים ור"ח כשירים בין בני שנה בין בני שתים כאילו נאמר בכולן שעיר סתם להכשיר בן שתים ושעיר עזים להכשיר בן שנה, דאע"ג דבכמה מקומות קיי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן, הכא בע"ב א"א לפסול בן שנה כשעיר סתם ובן שתים כאילו שנאמר בהם שעיר עזים, דא"ב נפל פיתא בבירא ולא משכחת לה לשעירי רגלים כלל, אלא ע"כ לקולא מקשינן להו ליתן את של זה לזה להקל, ולפי"ז נמי אתי שפיר הא דאמרינן דהפנימי חזי לחיצון דחיצון בן שתים נמי כשר.

דכ"ז איננו שוה לי, דכיון דאיכא לאקושי שיהו כולן בני שנה דווקא כשעיר עזים ואיכא לאקושי איפכא דכולן יהיו בני שתים דווקא כאילו שנאמר בהם שעיר סתם ואיכא למימר נמי ליתן את של זה בזה להכשיר את כולן, הו"ל למימר כל חרא וחרא תיקום אדוכתיה היכא דכתיב שעיר סתם הוי דדווקא בן שתים, ושעיר עזים הוי בן שנה דוקא. ועוד ראם איתא דכלל בידינו דכל מקום שנאמר שעיר עזים אינו אלא בן שנה ושעיר אינו קרוי אלא בן שתים, הו"ל כאילו מפורש בקרא בהדיא דהני בני שנה והני בני שתים, וכי אתא הקישא ומפקא מקרא מפורש, ובע"ב צ"ל לפי"ז דכל חד וחד תיקום אדוכתיה ובאותן שנאמר שעיר סתם הוי בן שתים דוקא, ובאותן שנאמר שעיר עזים הוי בן שנה דוקא, וכיון דהכי הוא אם איתא להא מילתא לא אישתמיט הגמרא מלהשמיענו חידוש גדול כזה אלא ש"מ דכולן שדן, ומדאמרינן בשמעתין דפנימי דיוה"ב בן שנה ה"ה לחיצון כדאמרינן הואיל וראוי להיות חיצון וה"ה לכל שעירי רגלים ור"ח בין הכתוב בו שעיר בין שעיר עזים אינן אלא בני שנה. ועוד ההיא דת"ב ומייתי לה רש"י בשמעתין הוי תיובתא לדעת הרמב"ם, והכי תניא לה התם תורה אחת יהיה לכם הרי כל התורה כולה כע"ז, מה חטאת ע"ז בת שנתה אף כולן בת שנתן, כשהוא אומר יהי' לרבות שעירי הרגלים, כשהוא אומר לכם לרבות שעירי ע"ז, לעושה לרבות שעיר נשיא, הרי דכל השעירים כולן שווין בין אותם שנאמר בהם שעיר סתם בין שעיר עזים כולן בני שנה.

מ"מ נ"ל דשעירת עזים האמור בחטאת יחיד אינה בכלל זה וכשרה בין תוך שנתה בין לאחר שנתה, וההיא דת"ב דהוקשו כולן לע"ז היינו דוקא אותן דמפרש ואזיל דאין באין מן הצאן אלא מן העז ולא מן הכבש, אבל חטאת יחיד דשאר מצות דאתיא מכל מין צאן מן הכבש ומן העז כדכתיב קרא לא אתיא מהקישא דחטאת ע"ז הואיל ולא דמי לה בהא דאתיא מכל מין צאן אי מייתא שעירה אפי' בתר שנתה שפיר דמי. והא דאמרינן בכולה תלמודא דהלמ"מ חטאת שעברה שנתה מתה ה"מ כי מייתי כבשה דקי"ל כל מקום שנאמר כבש בן שנה, אבל כי מייתי שעירה אפי' בתר שנתה לית לן בה וקריבה, וראיה לדברי מהא דאמרינן בסוף פ"ק דתמורה (דף יא ע"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד', תנא חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ופי' התוס' דמיירי בשעירה דאילו בכבשה א"א לה לילד תוך שנתה כדאיתא בבכורות (דף יט ע"ב), והכי תנן התם הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, רחל בת שתים ודאי לכהן ובר, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, ומשמע שם בגמ' דא"א בשום ענין להוליד בתוך הזמן הזה דמשנתינו דאמר התם ר"י סבר אין חוששין לטינוף, ופריך מדאמר רבא ר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא, ומסיק בשינויא בתרא בין לקולא בין לחומרא חייש והבא במטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה קמיפלגי: [מלואים]

דף ס"ו ע"אעריכה

משום תקלה דתנן אין מקדישין:    דתניא גרסינן ולא דתנן דלאו משנה היא. ופירש רש"י [ד"ה דתנן] דמייתי ראיה מהא דחיישינן לתקלה. וקשה לי מאי ראיה היא זו מהקדש בזמן הזה להא, דבזמן הזה חשו לתקלת גיזה ועבודה ולהא לא חשו בזמן הבית, דא"ב בכל רעיות נמי נחוש להו כדמסיק וכיון דלא חייש הכא לתקלת גיזה ועבודה ה"נ י"ל דלא חייש נמי לתקלת הקרבה דאין גזירת תקלה לחצאין. ועוד הא ודאי לא דמי גזירת תקלת הקרבה לגזירת תקלה דגיזה ועבודה בזמן הזה שהיא מסורה לכל אדם, משא"ב הקרבה שאינה מסורה אלא לכהנים וכהנים זריזים הן ולא חייש בהו לתקלה, ובהדיא אמרינן בפ"ה דפסחים (דף נט ע"ב) לדידך דאמרת מעלה ומלינה בראשו של מזבח קיימינן ועבדינן מילתא דאתו בה לידי תקלה דסברי דיומא הוא ואתו לאקטורינהו, ומשני כהנים זריזים הן. ואי משום שחיטה דכשרה בזרים מ"מ במקום זריזין איתא כדאמרינן בפ"ב הפסחים [דף לו ע"א] גבי אין לשין את העיסה בפושרין בפסח אפ"ה מנחות נילושות בפושרין דאינן אלא בזריזין פי' בכהנים, ופריך הא לישה בזר כשירה, ומשני ניהי דליתי' בזריזין בעזרה במקום זריזין מיהו איתא דאמרינן בללה חוץ לחומת עזרה פסולה. מיהו י"ל דהא דהכא אע"ג דאיתא במקום זריזין ואפי' בזריזין גופייהו, אפ"ה הכהן גופיה אינו יודע אם זה הקרבן מן הרעיות הוא, משא"ב גבי לישה כיון דמוכח מישראל דמנחה היא (ואיתה) [ואיתא] במקום זריזין הכהן מזהיר את ישראל שלא להביא[ו] לידי חימוץ, וכן בהא דמעלה ומלינה כיון דכהנים זריזין הן המעלה מודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בו כדפירש"י התם, משא"ב בהא דשמעתין מי יודע, מ"מ קושיא קמייתא קשיא.

ועוד קשה דבריש פ"ט דבכורות (דף נג ע"א) אמר דבטלו מעשר בהמה בזה"ז, ומסיק רבא דהיינו טעמא דבטלו מפני התקלה, וקאמר ומנא תימרא דחיישינן לתקלה ומייתי מהא דאין מקדישין, ואי הא דמייתי הכא להא הוא להביא ראיה דחיישינן לתקלה, הוה ליה למימר הכא נמי ומנא תימרא כדאמר התם.

ולי נראה לפרש דודאי הא תקלה דהכא לא דמי לההיא דאין מקדישין בזה"ז ואין ללמוד משם, דההיא משום תקלת גיזה ועבודה ולהא בכל רעיות לא חיישינן, ורבא מסברא דנפשיה קאמר לה לומר דה"ט דר"י משום תקלת הקרבה, ולא מייתי להא ברייתא אלא דלא תקשה ומשום תקלה ימותו, כדפריך לעיל ומשום גזירה ימותו להפסיד קדשים, וע"ז מביא מהא דמשום חשש תקלה החמירו יותר וגזרו שימותו כדאמרינן בהמה תעקר, והיינו ימותו דאמר גבי פר ושעיר, כדאמרינן איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה: [מלואים]

אין מקדישין ואין מעריכין:    האי אין מקדישין י"ל דבקדשי בדק הבית איירי, דומיא דאין מעריכין דהוי קדשי בדק הבית. וי"ל דהאי אין מקדישין איירי בין בקדשי בדק הבית ובין בקדשי המזבח. ונ"ל אם נפרש להא דאין מחרימין בחרמי כהנים דאתי שפיר, דהשתא חשיב לכל מיני הקדשות שבתורה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ושל כהנים, דבזמן הזה לא. ורש"י פי' אין מקדישין שום דבר לבדק הבית ואין מחרימין קסבר סתם חרמים לבדק הבית. ולפי' כל הני תלתא דחשיב מקדשי בדק הבית איירי. והתוס' בשם ר"י פירשו דאיירי מחרמי כהנים ואע"ג דשרו ולא שייך בהו תקלה ה"מ בתר דבאו ליד כהן אבל קודם לכן לא, כדאמרינן בפ"ה דבכורות (דף ל"ה) [דף לב ע"א] חרמי כהנים כל זמן שהוא ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבר ומועלין בהם וכר.

ובפ"ק דע"ז (דף יג ע"א) כתבו התוספות [ד"ה אין מחרימין] על פירש"י, דיפה כיוון [ד]למ"ד לכהנים ליכא למיחש לתקלה שיכול ליתנו לכהנים מיד כדאמר בערכין (דף כט ע"א) גבי ההוא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא דאמר עולא אי הוינא התם הוה יהיבנא להו לכהנים קסבר סתם חרמים לכהנים. ואיני יודע מאי ראיה היא זו דהרי ר"י א"ל לההוא גברא זיל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישתרי לך קסבר סתם חרמים לבדק הבית, ופי' התוספות [ד"ה שקול] והא דלא אמר ירקבו כדאמר הכא ואם החרים כר, דהתם מקרקעי הוא דא"א לכלותם ואי לא עביד להו תקנתא זו דחילול אתי לידי תקלה. וה"נ י"ל אליבא דמ"ד לכהנים דאין להם תקנה בחילול דחרמי כהנים אין להם פדיון ואי לא יהיב להו לכהנים אתי לידי תקלה כיון דא"א לכלותם אבל במטלטלין אין ה "נ דירקבו: [מלואים]

ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר:    וקשה לי תינח בהקדיש שהוא חל על גוף דבר המיוחד מש"ה מאבדו מפני התקלה, אבל מעריך אינו אלא שמקבל עליו ערך איזה אדם ומפריש ונותן כמו שכתוב בפרשה, אם העריך למה לו להפריש לאיבוד, ואי משום דמצות עשה לקיים מוצא שפתיו, מעשר בהמה תוכיח שמצות עשה מה"ת הוי ואפ"ה בטלו רבנן בזה"ז מפני התקלה כדאמרינן ריש פ"ט דבכורות [דף נג ע"א], ולא אמרו שיעשר והבהמה תעקר אלא אין מעשר לגמרי, וה"נ במעריך לא יפריש כל עיקר.

וי"ל דשאני מעשר שאינו נוהג אלא בבהמות בע"ח, אי אמרינן יפריש ויעקור דהיינו נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, איכא צער ב"ח, ולא מבעיא למ"ד צער ב"ח דאורייתא בסוף פ"ב דב"מ (דף ל') [דף לב ע"בן דאין לעשר לקיים מ"ע של תורה הואיל ובע"ב צריך לעקרו אח"ב מפני התקלה וכיון דצער ב"ח נמי דאורייתא מאי אולמיה דמצות מעשר מהא, אלא אפי' למ"ד צער ב"ח דרבנן הא קיי"ל ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ומשום דאיכא איסורא דרבנן בטלוה. אבל מעריך הא אפשר להתפיס שאר שוה כסף בעד ערכו, ואי מפני התקלה יוליך הפרשה זו לאיבוד מש"ה אין לבטל מ"ע של מוצא שפתיך תשמור.

עוד י"ל דשאני מעשר בהמה דא"א לעשר ומפני התקלה יעקר, כיון דהא מסור לכל בעלי מקנה יש לחוש לע"ה שאינו בקי בהלכה זו לעקר מפני התקלה ויבשל, אבל בהא דאינו שכיח שיעריך בזה"ז אלא ע"י מקרה הו"ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן לבטל מ"ע דמוצא שפתיך. ובהאי גוונא מצינו בכמה מקומות במילתא דשכיחא גזרו רבנן במילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, מש"ה מפריש ואח"ב מאבדו ע"ד דמסיק ואזיל. ותדע רחשו גבי מעשר יותר הואיל ושכיח ומסור לכל אדם, דהא פריך התם [בכורות דף נב ע"בן ויטיל מום בכולה עדריה קודם שיעשר דתו ליכא למיחש לתקלה, ומשני מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה הראויה להקרבה וליכא. ואכתי תקשה אם אירע שכל העדר אינו ראוי להקרבה כגון בעלי מומים או שאר דברים דלאו בני הקרבה נינהו ואפ"ה שם מעשר עליהם כדאמרינן בפ"ט דבכורות [דף נז ע"א], יהיה נוהג בהו מעשר בזה"ז כיון דליכא למיחש בהו לתקלה, ואמאי בטלו לגמרי למעשר בהמה בזה"ז.

אלא ודאי היינו טעמא כיון דמעשר שכיח ומסור לכל, הושוו מדותיהם ובטלוהו לגמרי שלא תחלק: [מלואים]

בהמה תעקר:    בפ"ק דע"ז ]דף יג ע"ס פריך ונשחטינהו משחט, ומשני אתי ביה לידי תקלה. ופירש"י ונשחטינהו ואי משום שחוטי חוץ אקדשי בדק הבית לא מחייב. ותו פריך ונשווי גיסטרא, אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשו כן לה' אלקיכם, רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. ופי' התוס']ד"ה ונשחטיה] לשיטת רש"י אע"ג דבקדשי בדק הבית איירי, וכל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב, רבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח כדאשכחן גבי גיזה ועבודה ריש [פי"א] דחולין]דף קלה ע"א] דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח וה"ה אההיא דפריך ונשחטינהו הוה מצי למימר גזירה אטו קדשי מזבח דחייב משום שחוטי חוץ אלא שפיר קא משני. וקשה לי דפריך התם אהא דאמר רבא מפני שנראה מום מעלי' הוא, ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דקיימא להקרבה אבל בזמן הזה (תסס: [מלואים]

בשני יקרב לשנה הבאה:    נראה לי דהאי בשני ארישא רפסה שלא הקריבו בראשון קאי, דאי בשני היינו שהפרישו בשני ולאו ארישא קאי, אמאי מוקי לה בסמוך כרבי הא כרבנן נמי אתיא דמפסח שני עד ערב פסח אין כאן אלא י"א חודש אלא ודאי כדפירשתי. ותניא אידך לא יקרב שמביא, נראה לי דהכי תני בה לא יקרב לשנה הבאה, דאי לא יקרב בשני תני בה איך מוקי לה כרבנן הא מראשון לשני אינו אלא למ"ד יום, ואפי' לרבנן אמאי לא יקרב. ועוד למאי דר"ל דפליגי בתקלה והא דתני לא יקרב חייש לתקלה, לר' אבהו בפ"ק דזבחים (דף יב ע"א) דקאמר התם אליבא רבן בתירא דפוסל בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי לשמו דלא משכחת פסח כשר אלא במפריש אחר חצות דאל"ב הו"ל דיחוי, ולפ"ז פסח שני נמי א"א להפרישו אלא אחר חצות י"ד באייר דאל"ב הו"ל דיחוי דבי"ד שחרית אינו ראוי לא לשמו ולא שלא לשמו א"כ אם הופרש בראשון אינו כשר לא לשני ולא לשנה הבאה, וא"כ מנלן דה"ט דההיא דתני לא יקרב משום תקלה דילמא טעמא משום דהו"ל דיחוי דס"ל כבן בתירא וכדמוקי לה ר' אבהו. אלא ע"כ ש"מ דתני בה פסח שלא קרב בראשון לא יקרב לשנה הבאה דמשמע הא בשני יקרב, אלמא דלית ליה הא דבן בתירא וכדמפרש ר' אבהו, וע"כ ה"ט או דסבר כרבנן או דחייש לתקלה, ויש ללמוד מכאן דזמן למ"ד יום כמו מפסח ראשון לשני לכ"ע לא חיישינן לתקלה, מדקתני לא יקרב לשנה הבאה משום תקלה הא לשני שפיר דמי: [מלואים]

והכהנים והעם העומדים בעזרה וכו' היו כורעים ומשתחוים:    איני יודע למה פרט לכהנים, הוה ליה למימר העומדים בעזרה סתם והא הם נמי בכלל [עם]. ואפי' לר"ש דאמר כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אין רבותא בכהנים יותר משאר העם, דלא מפני הכפרה היתה כריעה ואמירה זו, אלא מפני כבוד הזכרת שם המפורש שהיה יוצא מפי כה"ג .

ונ"ל ה"ה בשעת הזכרת השם דוידוי שעליו ועל אחיו הכהנים ודהגרלה שהיו עושין כן, דכולן היו בשם המפורש, כדתניא לעיל רפ"ד (דף לט ע"ב) עשרה פעמים מזכיר כה"ג את השם בו ביום, ג"פ בווידוי כר. אלא תנא ליה הכא שהוא סיום עשרה הזכרות הללו ואכולהו קאי. וכן יסד הפיוט בסדר עבודה שהיו כורעים ומשתחוים ואומרים כן בכולן מפני כבוד השם.

וקשה לי הא דתנן בפ"ז דסוטה (דף לח ע"א) ובפ"ז דתמיד (דף לג ע"ב) גבי ברכת כהנים שבכל יום היו הכהנים אומרים במקדש את השם ככתבו, ואמאי לא תנן שם שהיו כורעים ומשתחוים מפני כבוד ה' כמו הכא . ונ"ל מכאן ראי' לדברי רב האי שהיה אומר דשם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול ביום הכפורים אינו שם בן ד' אותיות ככתבו, אלא הוא שם בן מ"ב אותיות המוזכר בפ"ד דקדושין (דף עא ע"א). ודלא כהרא"ש [יומא פ"ח סי"ט] שהשיג עליו ואמר כיון דילפינן הזכרת השם בגז"ש מעגלה ערופה אין לשנות, אלא כמו שנכתב בפסוק שם בן ד' אותיות כן יש להזכירו. ואינו מוכרח, ואפשר לומר שהיה מזכיר שם בן ד' אותיות עם שם מ"ב, ומפני כבוד שם מ"ב היו עושין כן.

דף ס"ו ע"בעריכה

עתי שיהא מזומן עתי אפילו בשבת ובטומאה:    אע"ג דעתי אגברא קאי, מלמד שיהא מזומן. מ"מ דריש ליה נמי לשון עת ומועד לומר שדוחה שבת וטומאה. דאי למזומן לחוד היה ליה לומר ביד איש מזומן, ומדכתיב עתי דריש נמי להא. ומכל מקום פשטא דקרא אגברא קאי דהא איש עתי כתיב שמע מינה תרתי, (נ"י):

מהו דתימא כפרה כתיב[א] ביה. דכתיב יעמד חי לכפר עליו:    וקשה לי הא לכולי עלמא האי לכפר עליו לאו אשילוחו קאי, כדתניא לעיל רפ"ד (דף מ' ע"ב) עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר"י, דלכפר בכפרת דמים משמע לר"י לאפוקי מת קודם כפרת דמים [ד]צריך להביא אחר, ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים, אבל מת אחר הוידוי קודם שילוח לית לן בה לכו"ע דשילוח אינו מעכב דהאי וכפר עליו לא קאי אשילוח, וא"כ איש להכשיר את הזר למה לי כיון דלא כתיב כפרה אשילוח. וי"ל כיון דמ"מ כפרה בשעיר המשתלח נמי תליא, אי לר"י (במח) [במת] קודם מתן דמו של חבירו ואי לר"ש במת קודם וידוי, הוה אמינא דשילוח השעיר בזר פסול, מידי דהוה אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפילו הכי בעי כהונה הואיל ואתו מכח מכפר שזריקת הקרבן מכפר, הכי נמי הואיל ותחילתו של שעיר מכפר ומעכב כפרה סופו דהיינו שילוחו נמי פסול בזר, קמ"ל דלא:

עתי אפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו:    קשה לי כיון דלכולי עלמא שילוח השעיר אינו מעכב אמאי דחי שבת. דהכי אמרינן במנחות בפרק ר"י (דף עב ע"א) דר' אלעזר בר' שמעון דאמר עומר שנקצר שלא כמצותו פסול סבירא ליה כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות[ה] מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבירא ליה כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מערב שבת, אלא מדדחי ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול. וש"מ דבר שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה אינו דוחה שבת, וכיון דשילוח שעיר אינו מעכב ואינו אלא למצוה אמאי דוחה שבת. ואע"ג דלכתחילה מצותו בשילוח, הא פי' התוס' התם [ד"ה אמאי] אהא דקאמר אמאי דחי ניקצריה מע"ש, אע"ג דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד הכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת, ומסתברא [ד]דומיא דתמיד בעינן. ואיכא למימר הכי נמי כן.

וי"ל דאמרינן התם דאין ללמוד דאפילו אי נקצר שלא כמצותו כשר אפילו הכי דוחה שבת דחביבה מצוה בשעתה דתניא אמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרץ כל הלילה ולא היו ממתינים להם עד שתחשך, [ודחי] דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת פי' וכיון שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטת קרבן זה, ניתנה נמי לדחות אצל הקטרתו משום חביבה מצוה, אבל בקצירת העומר ליכא למימר הכי אע"ג דלמחר דחיה הקרבתה את השבת בשעת קצירה מיהו לא נדחית, וש"מ דכל היכא דכבר נדחה שבת אצלו אף דבר שאינו אלא למצוה נמי דוחה אפילו אפשר לעשותה אחר שבת משום חביבה מצוה בשעתה כמו אברים ופדרים, כ"ש אם זמנה קבוע בשבת דוקא ואי אפשר לעשותה לגמרי אחר שבת. והשתא י"ל כיון דשני שעירים היום הכפורים מעכבין זה את זה כדתנן סוף פ"ג דמנחות (דף כז ע"א) וכדמוכח בכולי פירקין הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן א', ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו דנימא כבר דחתה שחיטה את השבת וכיון שדחתה כבר אפילו משום חביבה מצוה בשעתא בכה"ג ראוי לדחות שבת, כ"ש שעה עוברת לגמרי כמו שילוח השעיר שאין לו תקנה אלא בשעתיה ביום הכפורים דוקא, שדוחה שבת.

זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת בו':    הכי גרסינן עירוב והוצאה בוי"ו. ובפ"ק רביצה (דף יב ע"א) אמר עירוב והוצאה לשבת [ואין עירוב והוצאה ליום טוב. ופירש"י שם] דתרי מילי נינהו, עירוב היינו עירובי הצירות דתקינו משום לתא האיסור הוצאה. והתוספות שם גרסי [עירוב הוצאה בלא וא"ו, וחד מילתא] היא. ופירשו דעירוב הוצאה היינו שנתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות לשבת ולא ליו"ט, וכן ליום הכפורים [לא נתערבה איסור הוצאה עם שאר מלאכות]. והכי מסתברא, דלפרש"י קשה לי דלמה ליה להזכיר כאן ובפ"ק רביצה לעירובי חצירות דרבנן לגמרי, הא אנן [באיסורי הוצאה דאורייתא איירינן שם, וכן כאן]. הלכך נ"ל פירוש התוס' עיקר.

ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים:    פירש"י דדייק לה הכי דאי יום הכפורים [כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר] משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא [י]שלחנו. וקשה לי מאי ראיה היא זו דאפילו תימא [יש] איסור [הוצאה ביום הכפורים אפילו הכי לא ידעינן שבת], דיום הכפורים בכרת דקיל ושבת בסקילה דחמיר, ואי הותר איסור הוצאה לגבי שילוח אצל יום הכפורים הקל, אי אפשר [ללמוד ממנו היתר לשבת דחמיר, אי לאו הכתב רחמנא] עתי שדוחה אפי' שבת דחמיר. דבשלמא אי הוי יוה"ב חמיר כשבת הוי ש"מ שפיר דאין איסור הוצאה [ביום הכפורים, האם לא כן למה לי הכתיב רחמנא עתי] לאף בשבת, דאע"ג דביוה"ב גרידא ליכא אלא חדא איסורא ובחל בשבת איכא תרתי דיום הכפורים ושבת, [אפילו הכי בלא עתי נמי הוה שרינן דאמרינן] מה לי חדא איסורא מה לי תרתי, ולא צריך קרא לאף בשבת דהואיל ואישתרי ביום הכפורים אישתרי אף [איסור שבת, דהכי אמרינן בפ"ק] דיבמות (דף ז' ע"ב) סד"א הואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה, [וכדאמרינן גבי מצורע שראה קרי בח' הואיל והותר לצרעתו] הותר נמי לקריו, מיהו הדבר ברור דלא שייך לומר הואיל והותר הותר אלא היכא דאין האיסור השני חמור מן הראשון, [אבל היכא האיסור הב' חמור מאיסור הא' לא] שייך למימר הואיל והותר הקל נתיר נמי החמור. ואם כן אפילו תימא דיש איסור הוצאה ליום הכפורים [אפילו הכי איצטריך עתי למשרי אפילו בשבת, דאי לא כתב רחמנא עתי] לא הוי אמרינן הואיל מדאשתרי יום הכפורים אשתרי נמי שבת החמור, דמקל לחמור ליכא למימר הואיל, ובעל כרחך צריך קרא לאפילו [בשבת, והשתא קשה איך מוכח מזה דאין] איסור הוצאה ליום הכפורים.

ולי נראה לפרש דהכי דייק לה רפרם דהא רב ששת מוקי להא האפילו בשבת באם [חלה השעיר מרכיבו על כתיפו ובלא זה אין איסור הוצאה], וכיון האיסור הוצאה אינו מוכרח בשילוחו לעולם אלא על ידי מקרה באם חלה, מנא ליה לדרוש מעתי [לדחות שבת החמור, אי סלקא דעתך דיש] איסור הוצאה ליום הכפורים דילמא לא רבי קרא להתיר איסור הוצאה אלא יום הכפורים הקל באם חלה אבל [שבת החמור לא דחי, אלא על כרחך ש"מ דאין עירוב והוצאה] ליום הכפורים והשתא על כרחך קרא למשרי שבת אתא.

והא ליכא למימר מנא ליה רפרם למידק דאין איסור הוצאה [ליום הכפורים, דילמא לעולם יש איסור הוצאה וכי תימא לוקמי ביום הכפורים] לחוד הא בעל כרחך עתי בכל גוונא משמע שלא יעכב עליו שום דבר ושום זמן, האם לא כן מנא ליה למדרש [מעתי למשרי אפילו בשבת ואפילו בטומאה] דלמא לחד מהן לחוד אתי דהיינו לטומאה דקיל דאינו אלא בכרת אבל לא שבת דחמיר דבסקילה, אלא ודאי עתי בכל גוונא משמע ליה, השבת וטומאה בכל מקום כי הדדי נינהו [כדאמרינן בפסחים פ"ז (דף עו ע"ב) חמשה דברים] באין בטומאה דלמעוטי חגיגת ט"ו אתי, סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן ציבור הוא וקביע ליה זמן תדחי טומאה קא משמע לן [ובר, ומדשבת לא דחי לא דחי טומאה, ואמאי] נימא אע"ג דלא דחי שבת החמור דבסקילה מ"מ טומאה הקל דאינו אלא בכרת לירחי, אלא על כרחך [כהדדי נינהו ושקולין הם אי דחי טומאה דחי נמי שבת, הכי נמי] אי מרבית עתי לטומאה ממילא שבת נמי דחי דשקולין הן כהדדי וא"א שנדחה זו בלתי חבירו, [ואי סלקא דעתך דיש עירוב והוצאה ליום הכפורים אם כן נימא דצריך לגופה כיון האיסור הוצאה] איכא דעתי ליום הכפורים לחוד, אין במשמעות דעתי לא שבת ולא טומאה אלא ליום הכפורים לחוד אתי. [אלא ודאי כיון דמרבה לטומאה ושבת ע"כ אין עירוב והוצאה ליום הכפורים.

מיהו] אכתי איכא למידק דבפ"ג הכריתות (דף יד ע"א) מייתי לה הכי איש להכשיר את הזר עתי ואפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן, קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים, ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביום הכפורים בכך, אלא דרפרם בדותא היא. ומשמע מהא [חסר]. [עיין בתשובת שאגת ארי' לרבינו [סי' ע'] ושם תראה פלפולו]:

אין חכמה לאשה אלא בפלך:    לכאורה משמע שהפליגה בדברים מפני שלא שמע מרבו דדבר הלמד מענינו הוא. ובירושלמי (פ"ק) ]פ"ג ה"ד] הסוטה לא משמע כן דאיתא הכי מטרונה א' שאלה את ר"א מפני מה חטא א' במעשה העגל והן מתים בה ג' מיתות והשיב לה אין חכמה לאשה וכר, אמר ליה הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מדברי תורה איבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה אמרו ליה ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים. משמע לאו משום שלא שמע מרבו הוא דלא השיב לה אלא משום דאין מוסרים ד"ת לנשים הוא דלא השיב לה. ועוד דגרסינן התם א"ל תלמידיו רב לזו דחית לנו מה אתה משיב, ר' ברכי' בשם ר"א כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בב"ד, עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה והיינו בהדרוקן דגמ' דידן וכדפרש"י, לא עדים ולא התראה היה מת במגפה, ואי לא שמע זה מרבו אפילו לתלמידיו לא היה משיב שהרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם משמע אפילו לתלמידיו לא אמר.

וי"ל דגמ' דידן נמי סבירא ליה הא דלא השיב לה היינו טעמא משום דאין מוסרין ד"ת לנשים אבל דבר זה שמע מפי רבו, אלא משום דדמי להני דלעיל דלא השיב לשואליו מייתי לה הכא אע"ג דלאו חד טעמא, דהני דחלה וחביריו והפלוני מהו לעה"ב וחביריו הא דלא השיב משום דלא שמע מרבו, וההיא דעגל מטעמא דאין מוסרין דברי תורה לנשים הוא.

תדע דבהא דחלה וחביריו ע"כ טעמא דלא השיב משום דלא שמע הוא והא דלא מפרש האי טעמא להדיא משום (דסמוך) [דסמך] אהא דמפרש בתר הכי אהני שאלות הפלוני מהו לעה"ב וחביריו, ואי הא דלא השיב אההיא דעגל הוי נמי מה"ט דלא שמע הוא, הוה ליה למימר להא שלא מפני שהפליגן בדברים בתר שאלה דעגל, מ"ש דקאמר לה בתוך השאלות, אלא ש"מ דהא שאלה דעגל שמע ומטעם אחר לא השיבה דאין מוסרין דברי תורה לנשים וכדברי הירושלמי. [מיהו ע"כ הירושלמי פליג] אגמרא דידן דשם משמע דהדרוקן דהיינו נבדק כסוטה חמיר ממת במגפה, שהרי קאמר עדים כסוטה לא עדים במגפה. ועוד אמרינן התם רב ולוי חד אמר זיבח [וקיטר [היה] מת [ב]ב"ד, טיפח] ושיחק היה נבדק כסוטה, שמח בלבו היה מת במגפה, והא שמח בלבו ודאי קיל מטיפח רזה עשה מעשה וזה לא עשה מעשה, הרי לפי הירושלמי [הדרוקן חמיר ממגפה, ובגמ' דידן] בסמוך איפכא עדים במיתה היינו במגפה לא עדים בהדרוקן. ועוד קאמר גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן, והא ודאי גיפף ונישק חמיר [משמח בלבו רזה עשה מעשה וזה לא עשה] מעשה, ש"מ מיתת מגפה חמיר מהדרוקן. ועוד אתה רואה כמה חילופים בין גמרא להירושלמי בהא והדבר מבואר מעצמו:

בסייף:    [רש"י פירש שעדיין לא נתפרש] להו ד' מיתות בית דין ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו ע"א). וקשה לי הא פירש"י בפירוש התורה [פרשת שלח ט"ו ל"ס גבי מקושש [שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחיללו], והא שבת במרה ניתנה כדאמרינן התם פרק ד' מיתות, נמצא שבת שניה היה קודם מעשה עגל, ואי במעשה עגל היה מיתתן עדיין [בסייף] כ"ש במקושש. והא אמרינן בפ"ח דב"ב (דף קיט ע"א) יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה ימות, ופירשו התוספות [ד"ה שנאמר] [למה לא דן אותו בחנק דהא כל מיתה האמורה] בתורה סתם הוא חנק, דמסברא היה נראה לו שנידון בסקילה כעובד עבודה זרה דבכל דוכתא אמרינן דומה שבת לעבודה זרה [דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד עבודה זרה, והשתא] למה לא דן אותו בסייף דבעבודה זרה שהיה עדיין באותה שעה נמי בסייף אם איתא שעדיין לא נתפרש להם מיתת בית דין, [כמו בעגל שהיה מיתתן בסייף כיון] דלא נתפרש וכל מיתתן אינו אלא בסייף כבן נח.

וי"ל דהיינו טעמא דמספקא ליה דינו דמקושש אע"ג דעדיין [לא נתפרש להם ד' מיתות ומיתתן] בסייף כבן נח, דשמא הני מילי באותן מצות שנצטוו בהם בני נח, אבל שבת שנתחדש להם ואינו נוהג בבן נח [דילמא כיון תשתנה דינו מבן נח נשתנה נמי] מיתתו מסתם מיתת בן נח שאינו אלא בסייף למיתה אחרת, אבל עבודה זרה דעגל שהיא ממצות בני נח העמידוהו על חזקתו ובסייף [כדאמרינן בפרק ד' מיתות].

ולא פי' התוס' התם דשבת כעבודה זרה בסקילה אלא למאי דמשמע התם שמקושש לאחר זמן היה, דהא קאמר יודע היה שמקושש [במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אם כן לא היה] בשבת שניה אלא [אחר] שנאמר מקרא זה דמחלליה מות יומת, אבל למ"ד שהיה בשבת שניה א"צ לפי' התוס'.

והא דפרש"י הטעם שנידונו שם בסייף כמיתת בן נח, קשה לתנא דבי מנשה דאמר התם כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק מאי איכא למימר. ולי נראה דמיתת סייף שהיתה שם שלא מצינו זה לדורות, בע"ב הוראת שעה היתה:

[אביו אבי אמו נוכו'], בניו בן בתו וכו':    קשה לי

מהא] דפ"ו דיבמות (דף סב ע"ב) שקיל וטרי הגמרא [מנא הא מלתא דבני בנים כבנים, ומייתי] לה מדברי הגמרא דכתיב מיני מכיר, [ולמה לא מייתי לה מקרא דהכא שהוא בתורה] דהכא קרא לאבי אמו אביו ולבן בתו בנו: [השמטות]

מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל:    אינו יודע מה מלמדינו במה דנקט כמה ריס לכל מיל, ולא הוה ליה למימר אלא מירושלים ועד צוק י"ב מיל לחוד, וחשבון הריסין ל"ל דמזכיר להו הכא כלל. [מלואים]

דף ס"ז ע"אעריכה

חוץ מאחרונה שאין מגיע עמו לצוק:    ומתניתן ר"מ היא כדאמר בגמרא. וקשה לי למה לא עשו י"א סוכות וגם האחרונה יגיע עמו לצוק, וכדאמרינן בגמ' לכל תנאים עשו מנין הסוכות כמנין המילין, ואף האחרונה יגיע עמו לצוק. ועוד דהא קתני סיפא בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך, ופירש"י אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפי' ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא [ל]שם ברשות, לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלש, ועוד שירא לעמוד במדבר משתחשך. וזה תימה למה התירו לו לצאת חוץ לתחום, אפי' אי תחומין דרבנן כיון דאפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה א' שלא תהא רחוקה מן הצוק יותר ממיל ויבא וישב שם ולא צריך לצאת חוץ לתחום: [מלואים]

חולק לשון של זהורית:    במס' שקלים פרק התרומה (פ"ד מ"ב) מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון של זהורית שהיו קושרים במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל בם"ד (דף מא ע"ב), דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה, כן פירשו בתוספות ישנים [נדפס בדף סח ע"א ד"ה חולק].

ואני אומר דליתא, השעיר המשתלח לא היה לו אלא לשון א' ואותו לשון שהיה קושר בראשו היינו דהכא שהיה חולקו. וגירסא משובשת נזדמנה לבעלי תוס', והכי גרסינן בסדר המשנה שם בספרים דידן פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית היו באין מתרומת הלשכה, והאי לשון של זהורית אלשון של פרה קאי, ובסיפא גרסינן כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה. והיינו טעמא הלשון של פרה בא מן התרומה עצמה מפני שהוא צורך פרה ופרה בא מתרומת הלשכה וכל צרכי קרבן שריא רחמנא, אבל לשון של שעיר אינו לצורך קרבן אלא לידע אם ילבין משום הכי אינו בא מן התרומה עצמה אלא מן השירים . ולסברת התוס' אין טעם לחלק בין לשון שקושרים בראשו לזה שחולק, ומה טעם שזה בא מן התרומה עצמה וזה בא מן השירים.

ותדע ראותו לשון עצמו שהיה קושר בראשו אותו היה חולק דהא לעיל פ"ד (דף מא ע"ב) דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. ואמרינן עלה בגמ' אמר רבי יצחק ב' לשונות שמעתי א' של פרה וא' של שעיר המשתלח, א' צריכה שיעור וא' אין צריכה שיעור ולא ידענו הי מינייהו, משמע ודאי דהא א' של שעיר המשתלח היינו אותו שקושר בראשו דמיירי מיניה במתניתין דהא רבי יצחק אמתניתין קאי ואמר עלה רב יוסף נחזי אנן של שעיר המשתלח רבעי חלוקה בעי שיעור פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שיעור, הרי מוכח בהדיא ראותו לשון עצמו שקשר בראשו אותו עצמו היה חולק ואין כאן אלא לשון אחד: [מלואים]

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה:    בסמוך לעיל ד"ה חוץ מאחרונה פי' בשם רש"י משום שהוא מעונה וחלש, ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר התירו לו לצאת חוץ לתחום. וקשה לי הא מתניתן ר"מ היא כדאמר בגמ' מדחשיב עשר סוכות וי"ב מיל, והא מסקינן בפ"ג דעירובין(דף לה ע"ב) דסבירא ליה לר"מ תחומין דאורייתא, ואיך התירו לעבור על איסור תורה מהאי טעמא שהוא חלש או ירא הואיל ואין כאן פיקוח נפש. ועוד הא אפשר בתקנתא לעשות י"א סוכות ולא יצטרך לחזור חוץ לתחום ולעבור על דבר תורה. ודוחק לומר דהאי תנא סבירא ליה כר"מ בחרא בהא דעשר סוכות וי"ב מיל, ופליג עליה בהא דתחומין וס"ל דאינו אלא דרבנן, דכל בהאי גוונא דרך הגמרא להקשות ולתרץ. ועוד בלאו הכי קיימא לן סתם משנה רבי מאיר, והכי פריך התם וסבר רבי מאיר ספיקא לחומרא והתנן הטמא שירד לטבול כר, ולא מוקי האי סתמא דלא כר"מ.

שוב ראיתי בתוס' (ישינים) [ישנים] [דף סח ע"א ד"ה בא וישב] שכתבו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבוע עוד מתחילת היום אם חוזר אין כאן איסור מן התורה, ורבנן נמי לא גזרו כהאי גוונא.

ולי נראה אם באנו להקל מאיסור תורה ולעמוד על איסור דרבנן הא דהתירו למשלח לחזור עד סוכה אחרונה חוץ לתחום, י"ל אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אינו אלא בשבת דחמיר דבסקילה, אבל יוה"כ דקיל דאינו אלא בכרת ואין בו מיתת ב"ד אין בו איסור תחומין מן התורה, דהא כל עצמו של איסור תחומין למ"ד דאורייתא לא למדנו בסוף פ"ק דעירובין [דף יז ע"בן אלא מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי, והא גבי שבת נאמר דחמיר, אבל ביוה"ב אין לנו שאין למידין קל מחמור להחמיר עליו. והא לרפרם אין איסור הוצאה ליוה"ב אע"ג דהוצאה בשבת מל"ט מלאכות היא וחייבין על זדונה סקילה כשאר מלאכות, אפילו הכי אין איסור הוצאה ליוה"כ הואיל והוצאה מלאכה גרועה היא כדפי' התם, ואפילו למסקנא דליתא לרפרם ויש איסור הוצאה ליוה"כ היינו משום דמ"מ מלאכה היא והוי בכלל איסור מלאכה שנאמר אצל יוה"ב, אבל תחומין אפילו למ"ד דאורייתא לאו מלאכה הוא דהא אין בה לא סקילה וכרת במזיד ולא חטאת בשוגג אלא לאו גרידא, גבי שבת דגלי גלי אבל ביוה "כ אין לנו דאין למידין קל מחמור להחמיר עליו. ועכשיו אין אנו צריכים להקל למשלח מאיסור תורה מטעמא שלא היתה קבוע שם שביתתו [מ]תחילת היום דמנלן לחלק בזה ולא מצינו שום רמז לחילוק זה. אבל מה דפירשתי הדברים נכונים בטעמם בעצמן ומ"מ עדיין אין דעתי נוחה דאע"ג דאין כאן אלא איסור דרבנן, מאי טעמא התירוה הא אפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה וכמו שכתבתי לעיל.

עוד ראיתי בתוספות ישנים שכתבו אהא דפירש"י, ואין לומר שיושיבו אחרים אצלו ולא יעמוד יחידי, כי אין נכון לראות כולם אי הלבין החוט אם לא. ואפשר דמשום הכי לא עשו סוכה י"א רחוק מיל מן הצוק כיון דאנשי סוכה י"א מותרין לילך עד הצוק שמא ילכו לראות אם הלבין.

ואע"ג דהשתא נמי אפשר לאנשי סוכה אחרונה לילך עד הצוק ע"י עירוב. הא קיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה, ולראות שם מעשה משלח אינו מצוה, וכדאמרינן לקמן בפ"ז(דף סח ע"ב) גבי הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים לא מפני שאינו רשאי כו', ואמר בגמ' [דף ע' ע"א] דאין כאן משום מעבירין על המצות דברוב עם הדרת מלך, דלאו מעביר הוא מאחר שאינו עסוק בה כדפי' רש"י התם. ועוד הכא יכול לראות נמי מרחוק כדתנן עומד מרחוק ורואה את מעשיו, הלכך א"א לערב.

ולפי"ז צ"ל דר"מ הסתם משנה זו כמותו פליג בהא נמי אתנאי דגמרא דאין חוששין להא הילכו לראות, האפי' לר' יהודה לא היה מסוכה אחרונה לצוק יותר ממיל, ש"מ דלא חיישי שמא ילכו לראות אם ילבין. ועדיין אין כל זה ניחא לי: [מלואים]

וכולן ע"י עירוב:    ונראה לי דבהא פליגי משום דקיי"ל רפ"ח דעירובין [דף פב ע"א] דאין מערבין אלא לדבר מצוה. רבי יוסי חשיב הא דמלוין את המשלח דבר מצוה, מש"ה קאמר שהיו ע"י עירוב.

ור' יהודה ור' מאיר לא חשבי להו דבר מצוה, ואין מערבין: נמלואים]

מעולם לא נצרך אדם לכך:    אבל אם היה צריך לכך היו מאכילין אותו ואפילו לא היה מסוכן דוחה שעיר כמו שבת וטומאה. א"נ מיירי שמסוכן כגון שאחזו בולמוס ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר [ו]יאחזנו בולמוס ימצא לאכול לא היה רעב כ"כ, כן פירשו תוספות (ישינים) [ישנים דף סח,א]. אלא שיש שם ט"ס וכוונתם כמו שפי'. ועל תי' א' קשה לי דודאי א"א לומר ששילוח השעיר דוחה עינוי אפילו במקום שאין בו פיקוח נפש דהאמר לקמן בפ"ח (דף פא ע"א) לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט ענוש עליה, מלאכה שנוהג בשבתות ויו"ט אינו דין שיהא ענוש עליה, ופריך מה לעינוי שכן לא הותר מכללה תאמר במלאכה שהותר מכללה, פי' אצל גבוה, ואם איתא הא עינוי נמי הותר מכללה אצל המשלח השעיר.

ודוחק לחלק בין הותרה הרבה להותרה מעט, או בין הותרה מכללא בודאי לעולם להותרה פעם א' ע"י איזה מקרה, ראם המשלח אינו רעב או שאכל מעט אין מאכילין אותו עוד, מדקאמר מה לעינוי שכן לא הותרה מכללה סתמא משמע שלא הותרה לגמרי בשום ענין לעולם, וגם אין לחלק ולומר מלאכה הותרה לגבוה היתר גמור ומצוה לעשותה שהרי כל עבודת הקרבנות מצווים לעשות בו ביום, אבל עינוי דחויה היא ולא הותרה שהרי אם אינו רעב כל כך אסור לו לאכול, שגם זה דוחק. הלכך מחוורתא כתי' שני של התוס':

[מלואים]

התקינו שיהא קושר אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו:    וזה הלשון קשרו בתחילה מיד אחר הגרלה בראשו כדתנן לעיל (דף מא ע"ב) והיה קשור בראשו עד שעת שילוחו, וכשמגיע לצוק חילקו כתקנה אחרונה. וקשה לי כיון ששילוחו מן העזרה עד לצוק והלשון בין קרניו הו"ל מחמר כו'. [דיבור זה מבואר בספר טורי אבן על מסכת ר"ה (דף ל"א) עיין שם]. [מלואים]

וחד אמר אסורין:    קשה לי למ"ד אסורים אמאי לא תני לה בסוף פ"ב דקדושין (דף נו ע"ב) דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם כר אינה מקודשת וטעמא משום דאיסורי הנאה נינהו, ולדידיה לחשוב נמי לאברי שעיר המשתלח בהדי דהני ראם קידש בהן אינה מקודשת. וי"ל משום דהקשו התוס' שם דאמאי לא חשיב חמץ בפסח ותי' דס"ל כר' יוסי הגלילי דאית ליה בפרק כל שעה חמץ בפסח מותר בהנאה, והשתא י"ל אליבא דמ"ד אסורין בהנאה תנא ושייר. וכי תימא מאי שייר דהאי שייר, איכא למימר שייר חמץ בפסח דאיהו מוקי למתניתין דלא כר' יוסי הגלילי, אלא חמץ בפסח אסור בהנאה ושיורא הוא. ומ"מ למ"ד אסורין בהנאה לא נתברר אי אבריו הוו מן הנשרפין או מן הנקברים: [מלואים]

דף ס"ז ע"בעריכה

לרבות נוב וגבעון:    קשה לי לר"ש דאמר בפרק י"ד דזבחים (דף קיד ע"א) אף ציבור לא הקריבו באוהל מועד שבגלגל שהוא בשעת היתר הבמות אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, ומשמע התם האף חובות הקבוע להם זמן לא קרבו אלא עולות ושלמים, אבל חטאות כמו שעירי הרגלים לא קרבו, גבי הא דאמרינן [שם דף קיח ע"א] תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה, וה"ה דבאוה"מ שבגלגל לא קרבו ביוה"ב לא פר כ"ג ולא ב' שעירים שהן חטאות, וה"ה נמי בנוב וגבעון, ולא קרבו כל הני דהו"ל במות ציבור בשעת היתר הבמות כדאמרינן התם וכ"ב שם התוס' נד"ה ותתרגבס, והשתא לר"ש חד מדבר לרבות נוב וגבעון למה לי, דהא ע"כ שעיר של שם לא קרב שם ממילא שעיר המשתלח נמי לא היה, וכדתנן פ"ג דמנחות [דף כז ע"א] ב' שעירי יוה"ב מעכבין זה את זה ונפקא ליה בגמ' מהכתיב חוקה.

דהא ליכא למימר דהני מילי דמעכבין זה את זה היכא דמחויב להביא שניהם כגון בשעת איסור הבמות, אבל בשעת היתר הבמות דאי אפשר להקריב של שם מביא של עזאזל לחוד ומתודה עליו ומשלחו, דהא ודאי ליתא, דהא לעיל (דף סג ע"ב) דמרבי מלה' ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן, ופריך ל"ל קרא הא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם, ודחיק טובא עד דרבא מוקי כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"ב, ובע"ב לאו ככ"ע אתיא דלמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו, וכיון הלאו ככ"ע מוקי למה דחיק לאוקמי במחוסר זמן מחמת אותו ואת בנו והא האי קרא לא מיירי אלא ממחוסר זמן דשבעה ימים של לידה, הו"ל לאוקמי במחוסר זמן של לידה ובשעת היתר הבמות דאין אלא א' בלחוד וא"צ להביא שנים להגריל. דהא ודאי לא דמי למאי דקאמר התם אמאי דס"ל לחנן המצרי שם אפי' דם שעיר בכוס מביא חבירו ומזווג לו דמייתי שניים ומגריל, אלמא אע"פ שאין כאן אלא לשל עזאזל לחוד אפ"ה מייתי שניים ומגריל, דשאני התם כיון דהוא זמן הבאה לשניהם אפי' במת א' מהם צריך להביא שניים ולהגריל דכתחילתו כן סופו, אבל כשאין זמן הבאה של שם לגמרי אם איתא שמביא השני מאי הגרלה שייך ביה הא בודאי מביאו בלי הגרלה ומתודה עליו ומשלחו, וכיון שכן הו"ל לאוקמי דקרא לזמן היתר הבמות אתי לרבויא דאינו בא מחוסר זמן. אלא ודאי ש"מ דבשעת היתר הבמות כיון דשל שם לא קרב של עזאזל נמי לא, והשתא קרא ג' לרבות נוב וגבעון לשילוח שעיר לר"ש לא אפשר, דהא אין כאן שעיר וא"צ אלא תרתי במדבר שילה ובית עולמים, ומדבר ג' לר"ש למאי אתי.

מיהו י"ל לר"ש להתיר הנאה אתי, אע"ג דרבא מפיק לה בסמוך מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ר"ש לית ליה האי סברא דבפ"ב דקדושין(דף נז ע"א) אמרינן כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה, ופריך ואיפוך אנא ושני ר"י משום רשב"י לא מצינו בעלי חיים שאסורין ורבא שני לא אמרה תורה שלח לתקלה, אלמא לר"ש לית ליה האי סברא. מיהו אפי' לרבא דאית ליה האי סברא אפ"ה איכא למימר דהכא צריך קרא יתירא להתיר הנאה ומסברא לחוד לא אתיא וכמ"ש בסמוך [בד"ה רבא אמרן: [מלואים]

נוב וגבעון שילה ובית עולמים:    ואע"ג דג' מדבר כתיבי והני ד' נינהו, נוב וגבעון תרווייהו כחדא חשיבי דשעת היתר הבמות היו, אבל שילה ובית עולמים אע"ג דבתרוויהו אסורים הבמות צריך תרי קראי, השילה לא היה משכן ממש אלא בנין אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן כדאמרינן בפרק י"ד דזבחים נדף קיב ע"בן, ובבית עולמים לא היו בו יריעות כלל אלא הכתלים עם הגג היו של בנין ולא דמי כלל למשכן. והא דצריך הכא ב' קראי לשילה ובית עולמים לרבות, ולעיל בם"ד (דף מד ע"א) גבי כל אדם לא יהיה באוהל מועד מרבי לשילה ובית עולמים מחד קרא ולא מזכיר לנוב וגבעון כלל, כבר פי' שם.

ומ"מ משמע דאין כאן אלא ג' קראי ומאן דמפיק לה להא דרשא ליכא קרא יתירא להתיר בהנאה. וקשה לי הא בסוף פ"ב דקדושין [דף נז ע"בן נפקא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל דמשולחת דמצורע מותרת בהנאה מושלח על פני השדה מותרת כשדה, ופריך האי שדה מבעי ליה לכדתניא שדה שלא יעמוד ביפו ויזרקנו לים כר, ומשני א"כ נכתוב שדה מאי השדה ש"מ תרתי, וה"נ מדכתב מדבר המדבר ש"מ תרתי להתיר בהנאה ולרבות נוב וגבעון, ומדלא מסיק הגמ' הכא ואידך א"כ נכתוב קרא מדבר מאי המדבר ש"מ תרתי, אלמא דהכא לכ"ע לא דרשי מדבר המדבר ומ"ש מהתם.

וי"ל דהתם שייך טפי למדרש א"כ נכתוב שדה מאי השדה מלמדרש מדבר המדבר דלאו לישנא מתקנתא הוא. עוד י"ל דממדבר המדבר דריש ותרתי ש"מ, תדע דאי ס"ד להתיר הנאה לחודיה דריש באידך תרתי מדבר מאי דריש, ובע"ב לרבויא שאר מקומות מקודשים חוץ מאוה"מ אתי, והא להא ג' קראי צריכי חד לנוב וגבעון וחד לשילה וחד לבית עולמים. מיהו י"ל לדידיה לא צריך לנוב וגבעון דס"ל כר"ש דאין שעירי יוה"כ קריבים שם וכמ"ש לעיל [בד"ה לרבות נוב וגבעון].

ומכאן קשה לי אהא דפ"ב דסוטה (דף טו ע"ב) דתניא התם בקרקע המשכן לרבות קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים, ופירש"י דלא גרסינן שילה דשילה משכן הוה ול"צ לרבויא דהוא עיקר הכתוב, והא הכא ע"כ חד קרא לשילה אתי דאילו נוב וגבעון מחד קרא אתו דהא שדן הן וכדפירשתי. מ"מ קשה לי איך דריש ג' דרשות מהני ג' מדבר והא חד מבעי ליה לגופיה כדאמר יכול בישוב ת"ל במדבר, ושמא חדא נפקא ליה ממדבר המדבר: [מלואים]

רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה:    משמע לכאורה לרבא לא צריך קרא כלל להתיר הנאה דמסברא נפקא ליה הא, והני מדבר לנוב ואינך אתיין. מיהו בפ"ח דחולין(דף קטו ע"א) אהא דנפקא ליה לר"א לבשר בחלב שאסור מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ופריך שילוח הקן ליתסר, ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה, ופי' התוס' [ד"ה לא אמרה] דהכא שרינן שילוח הקן מסברא לחוד ואילו גבי משולחת בעי קרא לרבויא להתירא, דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסורה משום דאיתקש צפורים אהדדי ולא הוי שרינן מה"ט דתקלה לחוד בלא יתורא דקרא, ולא דמי לכל שתיעבתי לך דלא כתיב בהדיא אשילוח הקן, ומהאי סברא איכא לאוקמי אמילי אחריני. וה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא הוה אמינא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי: [מלואים]

לא אמרה תורה שלח לתקלה:    קשה לי מאי תקלה שייך הכא, הא תנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים, ומהכא נפקא ליה לראב"י בפ"ק דחולין (דף יא ע"א) דאזלינן בתר רובא דניחוש שמא שעיר המשתלח טרפה היא, וכי תימא דבדקינן ליה והתנן לא היה מגיע וכר, וכיון שכן היה אפשר ללקט האיברים לקוברן או לשורפן לאחר יוה"ב כמו שעושין לכל איסורי הנאה כדתנן בסוף מס' תמורה נדף לג ע"ש, דבשלמא גבי שילוח הקן ומשולחת דמצורע בסוף פ"ב דקדושין ]דף נז ע"ב] ניחא, דמשולחים לעלמא בחיים ואיכא תקלה, אבל האי מת הוא [ו]ליכא תקלה דהא אפשר לשורפו או לקוברו. וי"ל הפעמים לא מת השעיר ע"י דחיפתו מההר ואיכא למיחש לתקלה, כדאמרינן בירושלמי דפרקין [ה"גן כל הימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר וכו', משמת היה בורח למדבר והשירייקין פי' ישמעאלים אוכלין אותו : [מלואים]

שמכפר על מעשה עוזא ועזאל:    כלומר על גילוי עריות. וקשה לי מאי אריא גילוי עריות, הא שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה קלין וחמורים עשה ול"ת כריתות ומיתות ב"ד כדתנן בם "ק דשבועות [ב'ע"ב]: [מלואים]

סליק פרק שני שעירי - פרק שישי