ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/יומא/פרק ד

< רש"י על הש"ס


תוספות יומא - פרק ד

עריכה


בא - הלוקח למדוד נפט מפני שריחו רע אומר לו המוכר מדוד לעצמך:

מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה:

ונטמתם - חסר א':

מטמאין אותו הרבה - מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמתם:

והתקדשתם - מעט והייתם קדושים הרבה הבא ליטהר מסייעין אותו:

פרק רביעי - טרף בקלפי


מתני' טרף בקלפי - שנינו בפרק שלמעלה (דף לז.) וקלפי היתה שם:

טרף - פתאום בטריפה ובחטיפה:

והעלה שני גורלות - אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד בשמאל ונותן גורל שעולה בימין לשעיר של ימין:

והן עונין אחריו - כשמזכיר את השם:

גמ' דלא ניכוין - שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין:

ושל חול היתה - אינה מקודשת:

התורה חסה כו' - שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה תורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א"כ חסה על ממון קל כ"ש על ממון חשוב א"כ חסה על ממונן של (צירועין) קל וחומר על ממונן של צדיקים:

ואם בימינו של סגן עלה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דבר מילך - דבר דבריך לה' חטאת:

כיון דלא סליק בידיה - דכהן גדול ובידיה דסגן סליק חלש דעתיה דכהן גדול אי אומר לו סגן:

למה סגן מימינו כו' - שהולך תמיד לימינו כך אמרו בשם ר' יצחק הלוי ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה למה סגן ממונה שאם יארע פסול אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם:

לשון של זהורית - צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאיליו והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל שנאמר (ישעיהו א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:

והיה נר מערבי דולק - לאחר שכבו שאר כל הנרות ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיי' הטבת נרות שחרית והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרוכת העדות ואמרינן במסכת שבת (דף כב:) עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ואמרינן (שם) מאי עדות זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ואיזהו נר מערבי למאן דאמר (מנחות דף צח:) שבעת הנרות סדורים מזרח ומערב קרי נר מערבי נר שני שסמוך לראשון שבמזרח כדתנן (תמיד פ"ו משנה א) נכנס אחד ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו' למאן דאמר כו' צפון ודרום נתונין היו אמצעיתן פניו מסובין כלפי מערב והוא קרוי מערבי ושאר הנרות מצדדין פניהם כלפי אמצעי כדכתיב (במדבר ח) אל מול פני המנורה היא אמצעית יאירו נרות של ששה קנים:

והיה אש המערכה מתגבר - ודולק מאיליו בלא תוספת עצים ולא היו צריכין להביא עצים משסדרוהו שחרית:

חוץ משני גזירין - של בין הערבים שהן חובה כדאמרי בפרקין לעיל:

נשתלחה מאירה - שאינו משביעו:

וכל כהן מגיעו כפול - שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהן (ואם יותיר לא היו מושכין ידיהם) ובימי שמעון את מי שמגיע כפול לא היו מושכין ידיהם:



חמצן - גזלן:

אשרו חמוץ - החזיקו הנגזל:

ולא חומץ - לא שייך הכא אלא [בסנהדרין] (דף לה.) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחילה:

מלברך בשם - מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי:

נפתחות מאליהן - סימן לאויבים לבא וליכנס:

וכבר נתנבא עליך - שהפתיחה זו היא סימן לחורבן:

שלשה בוידוי ראשון - של פר: אנא השם חטאתי אנא השם כפר לפני ה' תטהרו:

ואחד בגורלות - לה' חטאת:

וכבר אמר - כלומר וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו:

כלה - דרכה להתקשט בבשמים:

בהרי מכמר - שם המחוז:

והרחתי ריח קטרת - מקטורת שנעשה בו בעוד המשכן בשילה:

עליית גורל מתוך קלפי מעכבת - עבודה שאין השעירים מתפרשין זה לשם וזה לעזאזל אלא ע"פ הגורל לפיכך צריך לראות איזה עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואי זה עלה בשמאל ויהא שעיר של שמאל נקבע בו:

אבל הנחה - של גורל על השעיר אינה מעכבא אפילו לא הניחו עליו שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין וכן שעיר השמאל לגורל שמאל:

אף עלייה אינה מעכבת - ואם יקרא הכהן שם חטאת על האחת ושם עזאזל על חבירו הוקבעו בלא הגרלה שאין הגרלה מעכבת אלא שחיסר מצוה:

אליבא דרבי יהודה כו' - בפרק הוציאו לו (לקמן דף ס.) פליגי ר' יהודה ור' נחמיה אם שינה בסדר עבודות להקדים את המאוחר ואמר ר' נחמיה כל סדר העבודות שנעשות בבגדי לבן בין בפנים כגון לפני לפנים בין מבחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכב דחוקה דכתיבא בענינא דאחרי מות עלייהו כתיבא ור' יהודה אומר לא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הלכך הגרלה שהיא אינה נעשית מבפנים אלא מבחוץ לר' יהודה דאמר אדברים שנעשים מבחוץ לא כתיבא חוקה:

דכולי עלמא לא פליגי - דאפילו ר' ינאי מודה דלר' יהודה לא מעכבא דהא לא כתיב בהו עיכובא:

כי פליגי אליבא דרבי נחמיה - דאמר חוקה אכל דברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא וזו בבגדי לבן היא כדכתיב בענינא:

הני מילי - דכתיב חוקה לעיכובא בעבודה הוא דאתא לעיכובא (עד כאן לא אמר ר' נחמיה דכתיב חוקה בעבודה לעכובא כגון חתיות גחלים מן המזבח ושחיטת פר דעבודות נינהו ופסולות בכהן אחר אבל הגרלה דלאו עבודה היא שכשרה בסגן למאן דאמר לעיל הסגן וכ"ג מכניסין ידיהן של ימין בקלפי אימא הכא מודה ר' נחמיה דלא מעכבא):

כולי עלמא לא פליגי דמעכבא - דקאמר חוקה עלייהו כתיב:

שאני הכא דתנא בה קרא - אף על גב דחוקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה עליו הכתוב לעכב ומקרא יתירה נפקא לה עיכובא:



אלא להך לישנא דאמרת - אליבא דרבי יהודה פליגי ואמר רבי ינאי מעכבא וכל שכן לרבי נחמיה הא מני לא רבי יהודה ולא רבי נחמיה:

תני מצוה להניח - ואם לא הניח כשר ובהא כולי עלמא מודו דבנתינה לא תנא בה קרא אלא חדא זימנא הוא דכתיב ונתן אהרן וגו' אבל בעלייה תנא בה קרא דכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו וגו' וכתיב והשעיר אשר עלה:

ולהתודות - על שעיר המשתלח כדכתיב והתודה עליו וגו':

אילימא לא הניח - בההוא הוא דקאמר רבי שמעון כשר אבל עלייתו מתוך קלפי אית ליה לרבי שמעון דמעכבא:

והתניא מת אחד מהן - לאחר הגרלה דאי אפשר עוד להגריל אלא אם כן יביא שנים אחרים וילך אחד לאיבוד כדאמרי' בפ' שני שעירי (לקמן דף סב.): מביא אחד מן השוק תחת זה שמת ויהא חבירו של זה העומד ואין צריך להגריל:

רבי שמעון לא ידע כו' - לעולם לא הגריל דקאמר תנא קמא כשר לא הניח הוא ודקשיא לך היכי קאמר ר"ש עלה לא הגריל כשר אי הגרלה זו היינו הנחה משמע דאי לא העלה פסול לרבי שמעון לא תקשי דלא הגריל דקאמר ר' שמעון לא הגריל ממש קאמר ולא הוה ידע דלא הגריל דקאמר ת"ק אהנחה הוא דקאי והכי קאמר להו ר' שמעון לרבנן אי לא הגריל כשר דקאמריתו היינו בעלייה דהוא הגרלה ממש פליגנא עלייכו בחדא בלא התודה:

ואי הגרלה דקאמריתו היינו הנחה - אבל עלייה לדידכו מעכבא פליגנא בתרתי דלדידי הגרלה לא מעכבא כלל והוידוי מעכב ולקמן מפרש טעמא דתרוייהו בוידוי:

פר מעכב את השעיר - אם הקדים אחת מן העבודות של שעיר המאוחרות לשל פר ועשאה קודם לפר הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר וסדר עבודותיהן כך היא בפרשה בתחילה מתודה על הפר וידוי ראשון ואח"כ מגריל על השעיר ואחר כך מתודה על הפר וידוי שני ושחטו ומכניס כף ומחתה ונותן את הקטורת על האש (וגו') ונותן מדם הפר על הכפורת ואחר כך שוחט את השעיר ונותן ממנו על הכפורת ואחר כך נותן מדם הפר על הפרוכת ואחר כך מדם השעיר ואחר כך מערב דמים ונותן על מזבח הפנימי:

אבל השעיר אינו מעכב את הפר - אם הקדים עבודת הפר והוא מן המאוחרות לשל שעיר ועשאה לפני שעיר אין השעיר שהיה ראוי ליקדם לה פוסלה:

במתנות שבפנים - קאמרי דסדר הפר מעכב את השעיר:

אי אקדמיה לשעיר - על בין הבדים מקמי פר לא עשה כלום:

אלא שעיר אינו מעכב את הפר מאי ניהו - איזה עבודה מצינו בשעיר הקודמת לשל פר במתנות פנים דנימא עלה שאם שינה להקדים את של פר לפניה אין השעיר הראוי ליקדם לה פוסלה:

בהיכל - על הפרוכת:

חוקה כתיבא בהו - דהא אפילו רבי יהודה מודה דאדברים הנעשין בפנים כתיב חוקה והרי שינה זה בעבודות פנים שהרי הקדים לה את של חוץ שהיא מאוחרת לה:

אלא לאו דאקדים מתנות דפר בפנים מקמי הגרלה - דשעיר דעל כרחך אינך מוצא עבודות שעיר קודם מתנות דפר בפנים אלא זו וקתני דלא מעכבא:

ומדסידרא לא מעכבא הגרלה נמי לא מעכבא - אפילו עקר לה לגמרי אלמא איכא למאן דאמר הגרלה לא מעכבא וקשיא למאן דאמר אפילו לרבי יהודה מעכבא וכל שכן לרבי נחמיה הא מני:

דאקדים מתנות דפר - על מזבח הפנימי כדכתיב (ויקרא טז) ולקח מדם הפר ומדם השעיר וגו' והיה לו לאחרו עד גמר מתנות הפרוכת:

ונהי דבסדרא לא מעכבא - הגרלה דהא לרבי יהודה לא כתיבה חוקה אדברים הנעשים בחוץ הגרלה מיהא כי עקר לה לגמרי מעכבא דתנא בה קרא כדאמרן:

ואזדו לטעמייהו - אפלוגתא דלא התודה קאי ומיקמי תא שמע פר מעכב את השעיר גרסינן ליה:



יעמד חי - על כרחך ללמדנו שאם מת אתה צריך להביא אחר דאי לא למאי אתא אם תאמר שלא ישלחנו עד לאחר מתן דמים ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו חי למה לי אלא שאם מת צריך להביא אחר:

ועד מתי הזקיקו להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו - דכתיב לכפר עד שיכפר בדמו של חבירו אבל משעת מתן דמים ואילך אע"פ שעדיין לא התודה לפי סדר המקראות וכלה מכפר וגו' (ויקרא טז) וסמך אהרן וגו' אם מת אין צריך אחר אלמא וידוי לא מיעכב:

רבי שמעון אומר כו' - כדפריש טעמא לקמן ואני שמעתי ואזדו לטעמייהו בהגרלה מיעכבא ולא מיעכבא ואי אפשר להעמידה:

וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש - הוא מתן דמים והקריב את השעיר החי עד כאן צריך להיות חי:

לכפר עליו - בכפרה המוטלת עליו הכתוב מדבר והוא הוידוי:

עלה בשמאל - גורל שם:

אל תתנו מקום לצדוקים - תלמידים החולקים על התורה לרדות ולמשול בהן לקפח אתכם בדברים שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל:

הא לאו הכי מהדרינן - של עזאזל שם:

כיון שעלה - מתוך קלפי ויודע איזו לשם ואיזו לעזאזל שוב אינו צריך להיות מונח עליו ואפילו למצוה אבל עלייה והנחה מצוה (היא) מיהא איכא:

ואין השם - אם קרא לו שם בלא גורל:

במקום שלא קידש הגורל - בשאר קרבנות הצריכין פירוש כגון קיני זבין וזבות ויולדות שאחד מהן חטאת ואחד מהן עולה שלא קידש הגורל אם כתב על שני גורלות על אחד חטאת ועל א' עולה ונתנן עליהם לא מצינו שהגורל קובעם ולא יכול לשנותן:

קידש השם - מאחר שקרא לזו חטאת ולזו עולה אין הכהן רשאי לשנותן כדאמרינן לקמן (דף מא.) מולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת בשעת לקיחה הן נקבעין זו לעולה וזו לחטאת כאן שמצינו שהגורל קובען אינו דין שהשם קובען:



סתם סיפרא - תורת כהנים רבי יהודה היא הכי קאמר בסנהדרין (דף פו.) והא בתורת כהנים היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב:

אין הקינין מתפרשות - איזו לעולה ואיזו לחטאת אלא או בלקיחת בעלים כו' אם כשקנאן אמר זה אני לוקח לעולה ואת זה לחטאת שוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן ואם שינה פסול ואם כשקנאן לא פירש אף על פי שקרא להם שם [לאחר מיכן] אין שם חל עליהם ויכול הכהן לשנותן: ולקחה ועשה ביולדת כתיב ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן במצורע וגבי זב ועשה הכהן אחד חטאת ואחד עולה אלמא או בשעת לקיחה נקבעין או בשעת עשייתן אבל ביני ביני לא:

והא הכא כו' - מדקתני כאן שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם וקא סלקא דעתיה דקידוש השם בשעת קידוש גורל קאמר שאינו לא שעת לקיחה ולא שעת עשייה הכי גרסינן והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה היא וקתני דקבע:

מטמא מקדש - הנכנס למקדש טמא והוא בקרבן עולה ויורד עשירות ודלות ודלי דלות האמורה אצל שבועת בטוי ושבועת קול אלה והתם נמי כתיב (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו' ואוקמינן לה בשבועות (דף ז.) בטומאת מקדש וקדשיו שאחר שנטמא נכנס למקדש או אכל קדשים:

והעשיר - וצריך להביא בעשירות:

ואחר כך - חולק המעות ופירש ואמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו אע"ג שאין קרבן עני עכשיו עליו חובה אלא קרבן עשיר ואין בקרבן עשיר [עולה אלא] חטאת בהמה כשבא לב"ד יאמרו לו ב"ד קרבן עשיר תביא:

מוסיף - מביתו עד דמי בהמה ומביא חובתו בהמה מדמים שקרא להם שם חטאת:

ואין מוסיף ומביא - חטאת בהמה מדמי עולתו שאין יכול לשנותן למעות שהפרישן שקרא להן שם עולה ליקח מהן חטאת:

והא הכא - דלאחר שהפרישן פירש ואין זו לא לקיחה ולא עשייה:

וקתני דקבע - עליהם השם ואין רשאי לשנותן:

ותסברא - הך מתרצתא היא והאמר ר"א וכו'. וכיון דאין קרבן עני ראוי לו אפילו בדיעבד היכי קבע ליה שם עולה עלייהו משהעשיר הרי אינו מחויב עולה:

אלא מאי אית לך למימר - על כרחך מיבעיא לשבושא ולמימר דהאי ואח"כ דקתני שיבוש הוא אלא הכי מיבעיא ליה למיתני ואמר אלו לחטאת ואלו לעולה ואח"כ העשיר דבשעת שקבען הוה קרבן חזי ליה וכיון דעל כרחך משבשתא היא לרב חסדא נמי הכי תרצה שכבר אמר משעת הפרשה ותני הכא מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו ואמר בשעת הפרשה אלו לחטאת ואלו לעולה ואח"כ העשיר מוסיף ומביא דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות:

ולרבי חגא - דאמר מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני יצא ומשום הא לא משתבש ומתרצתא היא וכיון דחזי ליה האי קרבן בדיעבד מצי למיתני דקבע:



מאי איכא למימר - והא הכא לאו בשעת לקיחה ולאו שעת עשייה הוא וקבע ליה:

לא תימא ואחר כך אמר אלא ואח"כ לקח ואמר - זו לחטאת וזו לעולה דעבדי תנאי דמחסרי תיבה אחת על ידי שכחה ומיחלף להו בין ואחר כך לקח לואחר כך אמר:

ופרכינן לקח - אם כן מוסיף ומביא חובתו בהמה מדמי חטאתו מאי ניהו הרי אינו מעות שכבר לקח העוף:

דפריק ליה - ומוציאו לחולין ומוסיף מביתו וקונה מן המעות בהמה:

והא אין פדיון לעוף - דהכי תנן במסכת מנחות (דף ק:) אבל העופות והלבונה והכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה:

כגון [שלקח] פרידה אחת - גוזל אחד לקח מן הצבורין דמעות והכי קאמר תנא אי עולה זבן הני מעות דקיימי חטאת נינהו ומוסיף עליהן ומביא חובתו והאי עולה דזבן אזלא לנדבה:

אי חטאת זבן - הוקבעו מעות צבור השני לעולה על ידי לקיחה זו ואין מוסיף עליהן ומביא מהן חובתו אלא מביא מן המעות עולת נדבה והחטאת שלקח תמות ומביתו יביא מעות ויקח בהמה:

שאני מצורע - דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת:

רישא נמי - עני שהביא קרבן עשיר:

התם הא רבי רחמנא - תורה אחת לכל המצורעין כולן יוצאין בקרבן עשיר:

והתניא - בניחותא:

ונילף מינה - לטמא מקדש:

ואם דל הוא - מיעוט הוא מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא אבל שאר חייבי קרבן עולה ויורד לא:

מתני' כנגד בית שילוחו - כנגד שער שהוציאוהו בו:

ולנשחט - מפרש בגמרא:

גמ' אקשירה קאי - דקושר לו לשון כנגד צוארו:

או אהעמדה קאי - והכי קאמר ואת שעיר החטאת העומד לשחיטה מעמיד כנגד מקום בית שחיטתו:

שפיר - דתו לא מערבי אהדדי שזה קשור בראשו וזה בצוארו ולא באחרים שאלו קשור עליהן לשון ושל אחרים אינו קשור:

אלא אי אמרת - ולנשחט אהעמדה הוא דקאי ומשום דקשירת שעיר המשתלח לחודיה קאמר שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים בשלמא במשתלח לא מיערב שעיר הפנימי דהאי קשיר ביה והאי לא קשיר ביה אלא באחריני אמאי לא מיערב שעיר הפנימי הא שעיר פנימי ואחרים אין לשון קשור עליהם:

שתי לשונות שמעתי - על שתי לשונות של זהורית שמעתי חילוק ביניהם אחת של פרה אדומה שכתוב בה (במדבר יט) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

אחת צריכה שיעור - ושיעורה מפרש לקמן:

ואחת אין צריכה שיעור - שכשירה בכל שהוא:

דבעי חלוקה - כדתנן לקמן (דף סז.) מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו:

בעי כובד - שתהא כבידה ותפול לתוך עומק האור כדכתיב (שם) אל תוך שרפת הפרה:

תנאי היא - לקמן בשמעתין:

כיצד הוא עושה - במסכת פרה (פ"ג משנה יא) תנן לה:

כורכן - לעץ ארז ואזוב:

[בשירי הלשון - מדקתני שירי מכלל דאיכא תו]:

בזנב הלשון - סרוקה במסרק ונעשית קצרה לראש האחד כמין זנב:

שקלטתן שלהבת - ולא נפלו לתוך שריפת הפרה אלא נתהבהבו באויר:

ומקדש - כלומר ונותן שם. כל מעשה פרה קרי לה קידוש:

בקולחת - אש שיש עליה עמוד שלהבת זקוף למעלה כקלח של עשב גבוה צריך להביא אחר והא דאמר רבי חנין כשירה בנכפפת אש ששלהבת נמוכה וכפופה וסמוכה לגחלתה וקרינן ביה אל תוך:

שיהיו כולן באגודה אחת - דבעינן שיהו נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

ואחת של מצורע - דכתיב ביה נמי ושני תולעת ואזוב:

ואין לי לפרש - ואיני יודע לפרש איזו גדולה ואיזו קטנה ואיזו בינונית:



של פרה משקל עשר זוז - דבעיא כובד:

של שעיר - דבעיא חלוקה משקל שני סלעים ודייה בכך:

של מצורע - דלא הא ולא הא סגי ליה בשקל: הכי גרסינן פליגי בה ר"ש בן חלפתא ורבנן בפרה:

וסימן - שלא תטעה לומר שאחד היה אומר משקל שני סלעים משנה זו תהא לך סימן ששנינו (מנחות דף קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בסימן זה תזכור לומר שהאחד נתן בה שיעור המרבה מכולן והאחד נתן בה שיעור וקא ממעט מכולן אבל שיעור בינוני לא הוזכר כאן:

לא בפרה פליגי - בלשון של פרה:

וההוא יומא - דאיפליגי בה נח רביא בר קיסי. שם חכם:

מכפר - מיתת צדיקים מכפרת כדאמר בעלמא (מועד קטן דף כח.) למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת:

של פרו - פר כהן גדול של יוה"כ:

אלעזר וחוקה - אלעזר כתיב בה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' (במדבר יט ג) וכתיב (שם) זאת חקת התורה וכל היכא דכתי' חוקה עיכובא הוא:

אהרן וחוקה - דכתיב (ויקרא טז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר וגו' ושחט את פר החטאת אשר לו וגו' וכתיב באחרי מות בענינא (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל:

שחיטה לאו עבודה היא - ולא קיימא חוקה אשחיטה:

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא - כלומר אין בה קדושת המזבח אלא קדושת דמים בעלמא שהרי שחיטתה בהר המשחה הלכך אין צד עבודות נחלקות בה וכל העבודות שוות בה:

ולא כן דכן הוא - בתמיה אשחיטת פרו דקדושת הגוף היא לא כתיבא חוקה ואשחיטת פרה כתיבה חוקה ומיפסלא בזר:

אמראות נגעים - דכתיב (ויקרא יג) (כנגע נראה) והובא אל אהרן הכהן:

ושחט אותה לפניו - מדכתיב לפניו מכלל דהשחיטה לאו אאלעזר קאי אלא ושחט אותה אחר לפני אלעזר:

ורב - לעולם אלעזר שחטה ומאי לפניו שלא יסיח דעתו משמירתה:

דהשתא הוא דמתכשרא פרה - שהרי כל עצמה אינה עשויה אלא לאפרה:

למעוטי מאי - דלא פסיל בה היסח הדעת במעשה פרה:

אסיפת אפרה - ואסף איש טהור וגו' (במדבר יט ט):

ומילוי מים - לתת לתוך אפר להזות:

לקידוש - היא נתינת מים על האפר ומערבן יחד:



למשמרת למי נדה - משמע דצריכי שימור עד שיזה מהן:

לסיועיה לרב - דאמר פרה שחיטתה בזר פסולה:

הזאת מימיה אין כשירה באשה - לקמן מפרש לה:

ואין כשירה אלא ביום - דכתיב (במדבר יט) הוא יתחטא בו ביום השלישי:

מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת — דלא יהיו כשרין אלא ביום דאילו לענין באשה כבאיש אינו אצטריך לרבויי דכולהו כתיב בהו או אלעזר או כהן:

והזאת דמה - אל נוכח פני אהל מועד שבע פעמים:

ת"ל תורה - זאת חקת התורה (שם) תורה אחת לכל עבודתה:

ת"ל זאת - את הכתוב כאן קיים ואל תוסיף:

אחר שריבה הכתוב ומיעט - ולא פירש מאי ריבה ומאי מיעט מעתה לא מסרן אלא להתבונן בה את האמת ואת הישר:

אמרת הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה - שפסול הלילה מפורש בו:

שאין כשרים באשה כבאיש - כדלקמן ולקח אזוב וטבל במים איש טהור וגו' (שם):

והאי מאי תיובתיה - לשמואל אי נימא מדקתני שחיטה פסולה באשה פסולה נמי בזר:

אשה מאי טעמא - מנא ליה דשחיטה פסולה באשה בשלמא קבלת דמה והזאת דמה כתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה היינו קבלה והזה אל נכח פני אהל מועד היינו הזאתה ושריפה נמי לעיל מינה כתיב כהן והדר ושרף את הפרה לעיניו דאלעזר והשלכת עץ ואזוב כהן כתיב אלא שחיטה מהיכא:

אלעזר ולא אשה - ועל כרחך ושחט אותה לפניו אאלעזר קא דריש ליה תנא כרב דאי שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה כדדריש שמואל מהיכא ממעט אשה אלא מאלעזר דריש ליה תנא וכי היכי דממעט אשה מהכא ממעטינן נמי זר:

כל הפרשה כולה - של פרה כמו שעבודותיה סדורות זו אחר זו:

משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא - כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה שיהיו כל מקראותיה שוים זה עם זה אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פוסל זה ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי סידורן יש לך להבין מהו המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשיו דורש והולך את כולה:

לאלעזר - שהוא סגן:

בשלמא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט שפיר - דכיון דלא קבע לה קרא בהדיא סגן או כהן גדול, כל כהנים כשרין בה:

שלא יאמרו שתים שחטו - וקי"ל שכל מלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן (פרה פ"ד משנה ד') כל העוסק בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן (דף מג.) נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה:

משום שנאמר אותה - והוציא אותה:

דדריש טעמא דקרא - בבבא מציעא (דף קטו.) אלמנה עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה מפני שאתה צריך להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכינותיה:



דאפיק חמור בהדה - דלתנא קמא שרי דליכא שמא יאמרו לרבי אסור דהא אותה כתיב:

ולקח אלעזר הכהן - בקבלת דמה:

לשמואל - דדייק לפניו לומר שהזר כשר לשחיטה איצטריך למיכתב בקבלת דמה אלעזר לאהדורה לאלעזר דאי כתב ולקח מדמה (והזה באצבעו) הוה משמע דאשוחט קאי:

לרב - נמי דאמר שחיטה באלעזר היא לא הוה ליה למיכתב בקבלה אלעזר וכי כתיב הוי מיעוט אחר מיעוט לאלעזר ולא אחר ואין מיעוט אחר מיעוט כו':

ולקח הכהן עץ ארז לשמואל - דאמר קבלה והזאה באלעזר הואי כתיב בה כהן לאכשורי השלכת עץ ארז בכהן הדיוט הוי האי משמע מוציא מיד משמע וכן כל הני דאמרינן ולרב דמכשר קבלה בכהן הדיוט הוי האי משמע ממילא ואינו מוציא מכלל מקרא שלפניו ואיצטריך למיכתב ביה כהן דאי כתב ולקח עץ ארז ולא כתיב כהן הוה אמינא ולקח כל מי שירצה ולא הוה מוקמינן ליה אכהן דקבלה סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה כו':

הכהן בכיהונו - האי כהן קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא וכבס בגדיו וגו' ואנא ידענא דאהא דאיירי ביה קאי אלא למסמך כהן אבגדיו כלומר שבבגדי כהונה נעשית ולא בבגדי חול:

וטמא הכהן עד הערב - ללמד על פרה הנעשית לדורות שצריכה בגדי כהונה:

הניחא למאן דאמר - לעיל לדורות בכהן הדיוט ולא גמר חוקה מיום הכפורים איצטריך למיכתב כהן הכא ללמד על של דורות שתעשה בבגדי כהונה:

איש להכשיר הזר - משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתב ואסף את אפר הפרה הוה אמינא כהן דלעיל מיניה איירי בכהן כתב הכא איש:

להכשיר את האשה - דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא:

לקדש - לתת מים על האפר בכלי חרס:

ולקחו לטמא - בתר ואסף איש טהור כתיב זו היא עבודה שאחר אסיפה וכתיב ולקחו אותם הנאמרים באסיפה זר ואשה ולא חרש שוטה וקטן:

א"כ - הואיל אדלעיל קאי נימא ולקח דהא גבי אסיפה בלשון יחיד כתביה:

אשה מנא ליה - וכן אנדרוגינוס משום ספק אשה:

ורבנן - אמרי לך לעולם אדלעיל קאי והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד דאי כתיב ולקח ונתן הוי אמינא עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנהו על המים כתיב ולקחו דאפילו שקלי תרי:

ולקח אזוב - דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש:

לרבנן - דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דאם כן לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי וכי כתבינא למדרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע:

טהור להכשיר קטן - דפסליה בקידוש:

ולרבי יהודה - דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דאם כן לישתוק מיניה:



כיון דאמר כו' - דאת על כרחך לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא ועל כרחך פליגי:

והזה הטהור - האי טהור יתירא הוא דהא בטהור קאי:

מכלל שהוא טמא - שיוצא מכלל טומאה:

כי הוו - כי מדקדקי:

לא מסקי מיניה - כלומר לא היו מעלין מתוכה דבר חידוש להיות יכולין לאחוז בשיטתה להשוות שיהא מקראותיה כולם מוציאים זה מיד זה או כולם מתקיימים זה אחר זה:

כמה דמסיק תעלא מבי כרבא - כמה שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר:

מדת הדין נותנת - כלומר כך יפה לומר שאחר שהתודה על עצמו ויהא זכאי ראוי לכפר על אחרים:

מתני' למי שהיה ממרס בו - מיגס בו:

שלא יקרוש - כשישהה עד שתעשה עבודת הקטורת כמו שסדורות בפרשה:

על הרובד הרביעי - כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה ושורה קרויה רובד וקא סלקא דעתיה דעל שורה רביעית שמפתח ההיכל ולפנים קאמר:

מחתה - גחלים והניחם עד שיחפון קטורת ויתן לתוך הכף ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים:

בכל יום - כשחותה גחלים ממערכה שניה של קטורת להכניס על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית:

חותה בשל כסף - מפרש טעמא בגמ':

והיום חותה וכו' - טעמא דיוה"כ בכולהו משום חולשא דכהן גדול:

והיום ארוכה - כדי שיתן ידו למטה מזרועו ותהא זרועו מסייעתו:

פרס - חצי מנה:

מוסיף מלא חפניו - שמכניס לפני ולפנים לבד מפרס שחרית ושל ערבית הניתן על מזבח הפנימי:

והיום דקה מן הדקה - זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יוה"כ למכתשת ושוחקה הדק:

בכל יום כהנים - העולים למזבח עולים בשפת מזרחו של כבש שהמזרח הוא לימין העולה שהרי פניו לצפון כשעולה בכבש שהוא בדרום וכיון דכל תחילת פנותיו לימין אין נאה שיהא מקיף שלא לצורך ורוחב הכבש שש עשרה אמה עולה במזרח ומקיף את המזבח לעבודתו וירד לצד שמאל בשפת מערב:

והיום - כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל שהוא שלוחן ועושה עצמו כבן בית ואם בא לעלות למזבח להקיף כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואילו ואיל העם מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך:

ארבע מערכות כו' - מפרש בגמרא:

גמ' והא כתיב וכל אדם וגו' - ומוקמינן לה לקמן בשמעתין בשעת הקטורת ואת אמרת ממרס בו על הרובד רביעי שבהיכל:

תני של היכל - כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל:



יכול אף בכל העזרה - לא יהא אדם עומד כשהכהן מקטיר קטרת לפני ולפנים:

אין לי אלא בשעת הקטרת קטורת - לקמיה מפרש מאי משמע:

הוי אומר זו הקטרת קטרת - דאילו מתן דמים אין שוה בכולם שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל:

על לשון הרע - כי ההיא דקרח לשון הרע הוה דכתיב (במדבר יז) אתם המיתם את עם ה' וסתם לשון הרע בחשאי הוא:

מבין האולם ולמזבח - מכל אויר כ"ב אמות שביניהם:

ל"ש אלא בשעת הקטרה דהיכל - דמזבח הפנימי שחרית וערבית שהרי סמוך לו:

אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים - מהיכל שהוא סמוך לו פרשי אבל מבין האולם ולמזבח שהוא מרוחק לא פרשי:

בשעת מתן פר כהן משיח - הבא על אחת מכל המצות שטעה בהוראת עצמו ועשה ומתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב:

ושעירי עבודת כוכבים - ציבור שעבדו ע"ז בהוראת בית דין מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך אנשים (שם טו) ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ואינו נאכל כדילפינן בסיפרא וסיפרי ובמסכת זבחים (דף מז.):

הא מה מעלה יש כו' - האי הא כמו הרי כלומר מעתה מעלה יש בפרישה בין היכל לבין אולם ולמזבח:

בין בשעת הקטרה כו' - קא סלקא דעתיה בין בשעת הקטרה דלפני ולפנים בין שלא בשעת הקטרה דלפני ולפנים אלא בשעת מתן דמים דלפני ולפנים:

ומבין אולם ולמזבח אין פורשין - משום לפני ולפנים אלא בשעת הקטרה אבל לא בשעת מתן דמים:

מאי לאו כו' - כדפרישית:

לא בשעת הקטרה דהיכל - קאמר דפורשים מבין האולם ולמזבח והכי קתני כשם שפורשים מבין האולם בשעת הקטרה דהיכל כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח דהוי נמי בהיכל:

אי הכי - דכשם שפורשין בשעת הקטרה אהיכל קאי ולא אדלפני ולפנים הא מה מעלה יש בתמיה וכי אין עוד מעלה אלא הא דשלא בשעת הקטרה דלפני לפנים דקתני שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה בין דהיכל בין לפני לפנים בין שלא בשעת הקטרה אלא בשעת מתן דמים בין דהיכל בין לפני ולפנים ומבין האולם ולמזבח לא פרשינן שלא בשעת הקטרה דהיא שעת מתן דמים דלפני ולפנים אלא בשעת הקטרה דהיכל דהא אפילו בשעת הקטרה יש מעלה דאילו מהיכל פרשי כו':

הא קתני - בניחותא ה"נ קאמר האי שלא בשעת הקטרה דקאמר שלא בשעת הקטרה דהיכל קאמר אלא בשעת הקטרה היא לפני לפנים:

בין בשעת הקטרה - [דהיכל] והא שלא בשעת הקטרה דקתני תנא שלא בשעת הקטרה דידיה אלא בשעת הקטרה דלפני ולפנים:



בקדושה - מתן דמים:

שם פרישה אחת - כולה חדא מעלה היא דמהיכל פרשי [משום] לפני ולפנים בין בשביל הקטרה ובין בשביל מתן דמים ומבין האולם ולמזבח לא [פרשי] בשביל לפני לפנים כלל וכיון דאשמועינן דמשום הקטרה דלפני ולפנים לא פרשי לא איצטריך לאשמועינן משום מתן דמים:

מעלות דאורייתא - מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים בפ"ק (משנה ח) דקאמר התם הר הבית מקודש מירושלים והחיל מהר הבית ועזרת נשים מן החיל ועזרת ישראל משל נשים ושל כהנים משל ישראל ובין האולם ולמזבח מן העזרה וההיכל מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני והכי גמירי להו הלכך לענין פרישה נמי דקרא לא איצטריך פרישה אלא מהיכל כדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואתו רבנן וגזור בין האולם ולמזבח דילמא מיקרי ועייל להיכל ולא נמשכה שאר עזרה לאותה גזירה שהרי בין אולם ולמזבח קדושה אחת היא ושאר כל העזרה קדושה אחת ובין האולם למזבח גופה גזירה והויא לה שאר עזרה גזירה לגזירה ואי סלקא דעתך מעלות דקתני התם דרבנן נינהו אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מ"ש כו':

מכולה עזרה נמי [נפרשו] - משום הא גזירה גופה דהא כולה חדא גזירה:

ש"מ - מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה:

קדושת היכל ואולם חדא היא - ואולם נמי אהל מועד מקרי ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח פרישה לכל העזרה דילמא עייל לאולם וקא עבר אלא יהיה באהל מועד:

אולם ובין האולם ולמזבח חדא היא - וכי גזור אולם אטו היכל אימשיך האויר דבין האולם בההיא גזירה:

חסה על ממונן - ואנן נמי חסינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו:

משום חולשא - שטורח הוא לערות מכלי אל כלי:

קב גחלים - כשמערה של ארבעת קבין לתוך של שלשה מתפזר לו קב גחלים הוא מכבדו לתוך אמה סילון של עזרה היוצאת לנחל קדרון:

ולא רבי יוסי - דאי ר' יוסי שלשה מתפזרין:

בשל קביין היה מכניס - וחותה בשל ד' קבין כרבנן שאמרו בשל ד' קבין היה חותה:

סאה מדברית - ששת קבין מדבריות וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונעשות ששת קבין מדבריות חמש ירושלמיות וכשחותה בשל סאה מדברית מערה לתוך שלשת קבין ירושלמיות נתפזרו לו קביין ירושלמיות:

היה גלדה עבה - דופנה עבה לכך היתה כבדה:

רך - דק:

ניאשתיק - טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו וגו' (שמות כח):

וזהב הארץ ההוא טוב - מכלל דאיכא זהב סתמא:



שדומה לפז - מצהיב כמרגלית:

שנטווה כחוט - מפני שהוא רך:

כל החנויות נסגרות - שאין מכר לזהב אחר מפני זה:

תניא נמי הכי - דעל שם שדומה לדם הפרים נקרא זהב פרוים בדברי הימים (ב ג):

והלא כבר נאמר - בשל כל ימות השנה ושחקת ממנה הדק:

אלא דרך ימין - שהוא למזרח שהרי הכבש בדרום לכך עולה במזרחו של כבש שסמוך ליפנות לימין:

משום כבודו - להראות חשיבותו שהוא כבן בית ומקיף לצורך ושלא לצורך:

שמוסיפין לבו ביום - ליטול ממנה גחלים לקטורת של לפני ולפנים אבל קטורת של מזבח הפנימי הרי הוא כקטורת של כל השנה:

של קיום האש - שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה:

שלא נתעכלו - שלא ניתנו על מערכה או ניתנו ולא הספיקו להתעכל:

להצתת האליתא - להצית בהן אור מערכה גדולה:

אליתא - קיסמים דקים:

ורבי יוסי הצתת אליתא מנא ליה - שתהא בראשו של מזבח ולא יצית על הרצפה ויעלם כשהן דולקין על המזבח:

ובכלי שרת - בלבוש בגדי כהונה:

וכי תעלה על דעתך - מאחר שאתה למד מן האש על המזבח תוקד בו שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זה להטעינה כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי מזבח והלא נאמר (במדבר יח) אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו:

אלא לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא על ראש המזבח - ואידך קרא לקיום האש אתא כרבי יוסי וכהונה דכתיב בהאי קרא לגופא איצטריך לה שנתינת אש צריכה כהן ולא יטלנה זר ויזרקנה למזבח:

ורבי יהודה - אמר לך:

אי מהתם - מהאש על המזבח כו' אע"ג דשמעינן מינה שהצתה בראש המזבח לא שמעינן דפסולה בזר הוה אמינא קאי זר אארעא ועביד במפוחא:

מנא ליה - דבעי מערכה:

נפקא ליה מואש - וא"ו דריש:



אשר תאכל את העולה - אם אינו ענין לתחילתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו לענין סופה:

עיכולי עולה - פוקעין שפקעו מעל האש וקרי ביה אשר תאכל את העולה על המזבח:

אש תמיד תוקד למאי אתא - כיון דדרשת כל מוקדות דענינא:

שלא תהא אלא על מזבח החיצון - דהאי קרא במזבח העולה כתיב:

אש מחתה ומנורה - אש דיוה"כ דלפני ולפנים ואש דמנורה דהדלקת נרות דכל יומא מניין שתהא ניטלת מעל המזבח החיצון:

הכי גרסינן נאמר כאן אש בקטורת - דכתיב יקטירנה ואין הקטרה בלא אש:

מה להלן בסמוך לו - במזבח החיצון הסמוך לפנימי שעליו הקטורת נקטר אף מחתה ומנורה נוטל מן הסמוך לו והוא מזבח הפנימי הסמוך למנורה ולפני לפנים:

אש תמיד - אש שאמרתי לך בה תמיד והוא של מנורה שנאמר בה להעלות נר תמיד:

נאמר אש בקטורת - של כל יום:

ולקח מלא המחתה מעל המזבח - (ויקרא טז) ומהיכן מלפני ה' מצד מערב: הכי גרסינן איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' הוי אומר זה מזבח החיצון. איזהו מזבח שיש לחלק בו מה ממנו לפני ה' שהוזקק הכתוב לומר מלפני ה' הוי אומר זה מזבח החיצון דאילו פנימי כולו לפני ה':

דוקא מלפני ה' - כנגד הפתח ממש:



אבל מהאי גיסא - דפתח לא ואע"ג דצד מערבי הוא:

הכי גרסינן אומר היה ר"מ איברי עולה שניתותרו כו' - ולא גרסינן עולת חול דאי גרסי' ליה מאי תנינא דקא פריך ליה הא אתא לאשמועינן שבת ואם תאמר הכי פריך ליה בכל יום תנן ואפילו בשבת דהא הדר פריך ליה תו אפילו בשבת פירכא אחריתי:

מאי קמ"ל - דקאמר עושה להן מערכה בחול תנינא בכל יום היו שם ד' מערכות וחדא מינייהו לאיברים שניתותרו:

לפסולין - הנך דאם עלו לא ירדו:

שמשלה בהן האור - דמההיא שעתא נעשו לחמו של מזבח:

תנינא היום חמש - והרי יוה"כ כשבת וקתני דאיברי תמיד של ערב יוה"כ עושה להן מערכה ביוה"כ:

בכל יום - היו ארבע מערכות תנן ואפילו שבת במשמע:

ופליגא דרב הונא - אדבר קפרא ואדרבא דאמר בכל יום דמתניתין דווקא הוא ואפי' בשבת דרב הונא סבר בכל יום לבר משבת:

תחילתו דוחה - תמיד של שבת נשחט בשבת וקרב בשבת:

סופו אינו דוחה - תמיד של ערב שבת אין אבריו נקטרין משתחשך אלא מעלן מבעוד יום: הכי גרסינן גופא אמר רב הונא כו':

מאי אינו דוחה - אינו דוחה את הטומאה הקטר חלבים ואימורין אלא זריקת דמו בלבד לישנא אחרינא תחילתו הקטר חלבים סופו איברים שניתותרו מבערב וזה שמעתי והראשון נראה בעיני:



טומאה דתחילתו - מה תחילתו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור לזרוק דמו:

שבת דתחילתו - דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקיעת החמה:

דחויה היא בציבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר מהדרינן אטהורין:

המכבה אש מחתה ומנורה - לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן:

חייב - משום לא תכבה:

אינתיק למצותה - לשום למחתה ותו לא קרינן ביה אש המזבח:

דכבייה בראשו של מזבח - לאחר שניתקה ממערכתה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/יומא/פרק_ד"