חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ו


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד אעריכה

שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים:    יש מקשים היאך אפשר שיהו שוין במראה ובקומה דהא אמרי' בסנהדרין גבי בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות משום דכתי' בננו זה שיהו אביו ואמו שוין במראה ובקומה. ויש מתרצים דהתם הוא בבני אדם שיש להם בפרצופם וקומתם הרבה ציורות וענינים חלוקים אבל בבעלי חיים אפשר שיהו שוין במראה ובקומה. וקשיא להו מה שאמרו בירושלמי שאפילו בחטים אין חטה דומה לחברתה ממש לכך פירשו דהכא לאו שוין ממש בדקדוק אלא שיהו דומין זה לזה דרך כלל כל מה שאפשר דבהא סגי לענין בעלי חיים. וכן נראה מפי' רש"י שפירש שיהו שוין במראה שניהם לבנים או שחורים וכן עיקר:


ולקיחתן כאחד ואע"פ שאינן שוין כשרין:    לקח אחד היום ואחד למחר כשרין ולאו דוקא למחר אלא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אלא אורחא דמלתא נקט ואע"ג דקתני שאעפ"י שאינן שוין כשרין בדיעבד איצטריך למיתני דלקיחה כאחד לא מיעכבא בדיעבד דהוה אמינא דבהא כיון דאפשר מעכב:

מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. פירוש כיון דלקיחתן כאחד אינו אלא לכתחלה ולמצוה. הא נמי כדיעבד חשבינן ליה ודיינו שנתקיים כבר מצות לקיחה כאחד ויש שפי' דמיירי בשכבר נלקח שעיר הנעשה בחוץ שאם לא כן שני זה יכול להיות לחטאת של שעיר שנעשה בחוץ כדאיתא בגמרא כיון שעדיין אין בו הגרלה. הלכך מפרישין זה להקריבו בחוץ ויקחו שנים לשם ולעזאזל ולא נהיר' מדלא פירשוה בגמרא אלא ודאי סתמא קתני ואף עד פי שאין לנו עדיין שעיר לעשות בחוץ. שאין מצות לקיחה כאחת כל כך לערבב עליו את השורה כל כך:


ואם משהגריל מת יקח זוג לשני:    יש מקשים אמאי לא פשטינן מהכא דהגרלה מעכבא לעיל בפלוגתא דרבי ינאי ורבי יוחנן בפרק טרף בקילפי דאם איתא דהגרלה אינה אלא למצוה הוה לן למימר יקח זוג לשני כדאמרינן גבי לקיחתן כאחד משום דלקיחה כאחד לא מעכבא. ומתרצי' דלעולם אימא לך הגרלה לא מעכבא והכא משום מצוה יביא שנים ויגריל כיון דאפשר. ולא דמי ללקיחה דהתם אינה מצוה כ"כ כיון שאינה ביום הכפורים עצמו דאע"גב דאם לא לקח מבעוד יום יקח ביום הכפורים כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים. מ"מ עיקר מצות לקיחה בחול הוא ולהכי סגי לן בה בכל דהו מה שאין כן בהגרלה שהיא ממעשה יום הכפורים והיא עבודה גמורה או עבודה קצת:


דף סב עמוד בעריכה

גמרא מיעוט שעירי שנים:    פי' וכיון דכן לא היה צריך לומר שנים ומהא שמעינן דכל היכא דאמרינן מיעוט לשון רבים שנים לאו ספיקא הוא כלל אלא כאלו נכתב שנים בפי':

תהיה למה לי לשאר הויות דמצורע הקשה ה"ר אלחנן ז"ל כיון דכתי' תהיה לעכב למה הוצרכו בפרק טרף בקילפי למכתב זאת למעט מצורע עשיר שהביא קרבן עני. ותירץ ר"י ז"ל דכיון דכתב רחמנא תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר הוה מרבי' נמי לגמרי אפילו עשיר שהביא קרבן עני דלגמרי רבי רחמנא שתהא תורת המצורע שוה לכולם ולהכי איצטריך זאת:


אי הכי גבי תמידין נמי:    פי' בשלמא לדידי הוה ס"ד דהא דכת' רחמנ' שני אינו אלא למנינא דאע"גב דלא צריך דמיעוט רבים שנים טרח וכתב לה קרא לברר המנין יפה. אלא לדידך דדרשת להו גבי תמידין נמי הוה לן למימר הכי. ואלו אנן לא רבינן להו בשום דוכתא הקשה ה"ר אלחנן ז"ל גבי תמידין היאך אפשר לומר כן דהא בשל שחרית כתי' אחד שיהיה המיוחד ומובחר שבלשכת הטלאים וא"כ אין כאן שנים שוין. וי"ל דאפילו הכי אפשר היה ליקח מן העדר שני טלאים המובחרים שבעדר שאפשר למצוא וכי איכא שנים מובחרי' כל אחד מהם חשוב מובחר ולא עוד אלא שלוקחים שנים מובחרים שוין ויתנו אחד מהם בלשכת הטלאים לבררו משם לבקר ואחרי כן יתנו השני ליטלו בין הערבים:

ג"ה למצוה הכי נמי דבעי' ההוא מיבעי ליה לכדתניא כו' והלשון הזה עמוס לפי פשוטו כיון שהודה לדברי המקשה דאין הכי נמי דבעי' הכי למצוה כדאמר המקשה מאי הדר למי' דמיבעי ליה לדרשא אחריתי ורש"י ז"ל מפרש אותו בתמי' והוא הנכון. ויש שגורסין אותו בניחותא ומפרשי למצוה דרבנן הכי נמי דבעי' אע"גב דלא תנינן לה בשום דוכתא אבל מדאורייתא מיבעי ליה לדרשא אחריתי והיינו דאמרינן בתר הכי של מוספין ודאי שניהן שוין ואפי' מדאורייתא ואינו נכון. אלא ה"פ למצוה הכי נמי דבעי' ואפילו מדאורייתא דגמרינן מאידך דלעיל ומשום דגמרינן מהתם לא תנינן לה אלא התם דאלו קרא דהכא מיבעי ליה לכדתניא:


כנגד היום:    פי' כנגד זריחת השמש כדפרש"י ז"ל:

על קרן צפוני לאו דוקא אלא כנגד קרן צפוני לבית המטבחים במקום הטבעות:


מוספין ודאי שוין מדלא כתיב אחד אחד:    כך הגרסא בכל הספרים ופרשה רש"י ז"ל בשם הראשונים ז"ל גבי מוספי שבת דכתב רחמנא שנים ודאי בעי' שניהם שוין ואפילו לעכובא מדלא כתיב בה רבוייא דאחד אחד. ויש גורסין מדלא כתיב כבש כבש והכל אחד. ורש"י ז"ל הקשה דכיון דלא כתיב אלא שנים מהיכא תיתי לן עכובא לכך פי' דה"ק דמוספין ודאי שנים דכת' ביה רחמנא היינו דבעינן למצוה שיהו שוין ולא גרסינן מדלא כתי' אחד אחד ושטפא דתלמידי תרביצ' היא ויש לקיים.

ת"ר שני שעירי יום הכפורים שנשחטו בחוץ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם:    פי' חייב משום שחוטי חוץ מטעמא דמפרש ואזיל דקרי' ביה ראוי לבא אל פתח אהל מועד הואיל וראוי כל אחד מהם לשעיר הנעשה בחוץ. והקשו בתוספות דהא בפ"ב דזבחים תנן פרת חטאת ושעיר המשתלח ששחטן בחוץ פטור לפי שאינן ראויין לבא אל פתח אהל מועד. ורמי' עלה בגמרא מהא דתניא לקמן אי קרבן שומע אני כו' עד ולא אוציא שעיר המשתלח שראוי לבא אל פתח אהל מועד כו' אלמ' שעיר המשתלח ראוי לבא אל פתח אהל מועד הוא. ופרקי' כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה כלומר קודם הגרלה ראוי לבא דהא צריך להביאו לפני ה' להגרלה אבל לאחר הגרלה אינו ראוי לבא. מ"מ שמעינן מהתם דאפילו קודם הגרלה פטור עליו משום שחוטי חוץ. ותירצו בתוספות דאין הכי נמי דלפום ההוא פירוקא תיקשי מתנייתא דהכא וסוגיין דעלה. מיהו הא פרכינן על ההוא פירוקא ואמרינן אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר ר' מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי כלומ' אידי ואידי אחר הגרלה ומתנייתא קודם וידוי ומתניתי' לאחר וידוי אבל קודם הגרלה דכולי עלמ' חייב כיון דראוי לשעיר הנעשה בחוץ. וסוגיין דהכא אההיא מסקנא סמיך ובדק הוא דהוה לן למפרך התם על פירוקא קמא ממתניתא דהכא אלא דכיון דקשיא דהתם סגיא לן לא חיישינן למפרך מהאי ודכוותה בתלמודא. ואפשר דכי איתמר ההוא פירוקא התם בבי מדרשא לא שמיעא להו מתניתא דהכא:


ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה:    פי' רש"י ז"ל דחשבי' ליה כמחוסר מעשה ואע"ג דהגרלה אינה בגופו של שעיר. דהא קיימא לן דעלי' גורל מתוך קילפי מעכבתן הנחה אינה מעכבת הכא נמי מחוסר עבודת היום פי' דעדיין זה ראוי לבא אל פתח אוהל מועד עד לאחר תשלום עבודת היום שאז ראוי להקריב שעיר הנעשה בחוץ. ופרקינן קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום. פי' דמשום חסרון זמן שראוי לבא בו ביום לא חשיב מחוסר מעשה ולא דמי להגרלה דלא חסרון הגרלה היא אלא חסרון מצוה של שעיר עצמו אבל חסרון עבודת היום אינה מחסרון מצוה של שעיר הנעשה בחוץ. וכן פרש"י ז"ל:

אמר רבינא השתא דאמר רב חסדא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי:    פי' ואע"ג דאינו מחוסר שום דבר בגופו: הא דאמר רב יהודה כו'. שחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור:


דף סג עמוד אעריכה

מאי טעמא מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי:    ואף על גב דחסרון פתיחת דלתות אינו בגופו של זבח מ"מ דבר של מצות הזבח הוא. כן פרש"י ז"ל ונכון הוא והא דתלינן סברא דמחוסר הגרלה כמחוסר מעשה כרב חסדא. משום דאמרה איהו בהדיא. דבלאו הכי נמי היינו סברא דתלמודא מדפרכי' לעיל להדיא חייב על שניהם למאי חזו. או אפשר דההיא פרכא מלישנא דרב חסדא. ודכותה בריש פרק אלו מציאות ודוכתי אחריני כדכתיבנא התם. והא דאמרינן בסוגיין דאמרי' מחוסר מעשה לקולא קשה אסוגיין דפרק תמיד נשחט (דף ס"ב) דאמרי' התם בחד לישנא היכא אמרינן מחוסר מעשה לחומרא אבל לקולא לא אמרינן י"ל דהתם הוא מדרבנן אבל הכא דאורייתא דכל בדאורייתא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא וכן פירשו בתוספות:

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל עד לשמו פטור שלא לשמו חייב. גרש"י ז"ל טעמא דשלא לשמו הוא דחייב הא סתמא פטור ואמאי לימא הואיל וכו' אבל ברוב הנוסחאות לא גרסי' טעמא דשלא לשמו וכו':

אלא דגרסי ואמאי לימא הואיל וכו'. ומיהו כולהו נוסחי לחד טעמא סלקי דהשתא סבי' לן דכי קתני לשמו פטור ושלא לשמו חייב. שלא לשמו דוקא. ולשמו היינו סתמא דסבי' ליה דפסח בשאר ימות השנה עקירה בעי. וסתמו פסח הוא ואע"ג דדחי' הכי השתא התם בעי עקיר' לאו משום דמעיקרא לא הוה סבי' לן הכי. אלא אדרבא אתמהי' אקושיין דלא דמו כיון דהאי בעי עקירה והאי לא בעי עקירה. ובודאי שכן הדעת נותנת. דאי סלקא דעתך דהשתא הוה סבירא לן דפסח לא בעי עקירה וכי קתני לשמו פטור היינו בדקאמר בהדיא בשעת שחיטה לשם פסח אם כן היכי ס"ד דנימא הואיל וראוי שלא לשמו דהא ליכא למי' הואיל אלא במידי דשחטיה סתמא אבל לא בששחטו בחוץ בפי' לשם דבר שאינו ראוי לפנים אלא ודאי כדאמרן. ואנן דחי' דאפילו הכי לא דמו דהתם כיון דבעי עקירה ליכא למימר בה הואיל אע"ג דשחטיה סתמא אבל הכא דלא בעי עקירה כי שחטו בחוץ סתמא אמרי' הואיל. כן נראה לפי שטת רש"י ז"ל שכתב כאן. אבל יש שפירשו דלא כגרש"י ז"ל. והשתא הוה סבי' לן דפסח לא בעי עקירה וכי קתני לשמו פטור דשחיטה בפסח לשמו דאילו סתמא היינו שלא לשמו. וסבי' לן דאפילו הכי הוה לן למימר הואיל. ודחי' דהא ליתה דפסח עקירה בעי וכיון דבעי עקירה ליכא למימר ביה הואיל. ואף רש"י ז"ל כן כתב שם בפ' תמיד נשחט:


עקירת חוץ לא שמה עקירה:    פי' דכי מהנייא עקירה למעבדיה שלמים ה"מ כששחטו בפנים אבל כששחטו בחוץ לא מהנייא ביה עקירה ואכתי פסח הוא. והיינו משום דסבי' לן דפסח בעי עקירה אפילו בפנים דאלו סבי' לן דלא בעי עקירה וממילא הוי שלמים הא ודאי ליכא לאיפלוגי בין פנים לחוץ:

חטאתן ואשמן בחוץ פטורי' עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבי' בפ"ב דזבחים אמרי' דמעיקרא לא הוה תנינן במתני' מצורע ופרכי' זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. אמר זעירי תני מצורע בהדיהו. כלומר וכי קתני אשמן משום מצורע לחוד נסבה. תו פרכי' והני בני שלמים נינהו אמר רב ששת תני נזיר בהדיהו. כלומר וכי קתני שלמים משום נזיר בלחוד נסביה ואמרי' דזעירי קבעוה תנאי במתני' דרב ששת לא קבעוה תנאי:


לא שאנו? אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב:    פירוש ארישא קאי דקתני פטור. ואאשם בלחוד קיימי דכשנשחט שלא לשמו כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. דאלו חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה היא כדאי במתני' קמיתא דזבחים. ובדידה בין לשמו בין שלא לשמו פטור. וכדפרש"י ז"ל:

ופליגא דרב חלקיה בר טובי:    פי' דלדידיה עקירת חוץ שמה עקירה מדקאמר שלא לשמו חייב:


דף סג עמוד בעריכה

ת"ר אי קרבן יכול וכו':    לאו היינו רישא דמתנית' אלא דתלמודא נקיט לה הכי ואורחה דתלמודא הוא והכי רישא דמתניתא יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא וכו' עד על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו':

יש גורסי' ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד. וטיעותא היא דאילו פרה אינה ראוייה לפתח אהל מועד כלל וכדאיתא בזבחים בהדיא. אלא ה"ג וכן גרש"י ז"ל ולא אוציא שעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד ופרש"י ז"ל שהוא ראוי להגריל ולהתודות עליו. ולפי הלשון הוה נראה דאפי' קודם הגרלה מרבי' ליה לפטורא מדכתי' לה' ולא דק בה מרן ז"ל. דהא תניא לעיל דקודם הגרלה חייב משום הואיל ולא מוקמינן פלוגתא בכדי בין מתנייתא:

לה' לרבות שעיר המשתלח:    פי' דאפילו שעיר המשתלח אם הוא מחוסר זמן פסול:

הא מני חנן המצרי היא דתניא וכו':    פי' קס"ד דהא דקתני אפי' דם בכוס מביא חברו ומזויג לו דמביא חברו שלא בהגרלה קאמר כפשוטא דלישנא וקאמר דבכי הא דלא בעי הגרלה איצטריך רחמנא למיפסליה משום מחוסר זמן. ומהדרינן דדילמא כי קתני חנן המצרי מביא חברו ומזויג לו בהגרלה קאמר שיביא שנים וירגיל עליהם ויטול של עזאזל לזויג לו והשני ירעה. דסבירא ליה לחנן המצרי דלא אמרינן בעלי חיים נדחין:

כגון שהומס וחללו על אחר:    פי' שהומם שעיר המשתלח לאחר הגרלה וחללו על שעיר אחר דאותו שעיר שני לא בעי הגרלה ואיצטריך רחמנא למיפסלי' היכא דהוי מחוסר זמן:

ומנא תימרא דפסיל ביה מומא דתניא:    כו' לה' לרבות שעיר המשתלח והקשו בתוספות ולרבינא למה לי לרבויי דפסיל ביה מומא בהאי קרא תיפוק לי מקרא דלעיל דפסול במחוסר זמן ולית ליה אוקמתא אלא בשהומם. ותירצו דאע"ג דרבינא לא משכח ביה אוקמתא אחריתי אלו לא אשכחן בעלמא דפסיל ביה מומא לא הוה מוקמינן ליה להכי אלא דאמרינן דמלתא אחריתי אתא ולא ידעינן לה או בחדא מאידך אוקמתי:


דף סד עמוד אעריכה

כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו:    פי' ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:

דחייתו לצוק זו היא שחיטתו:    פי' דהכי גמירי לה:

רב סבר בעלי חיים אינן נדחין:    והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ח) המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש"מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר' יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע"ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר' אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע"ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר' יהודה. ועוד י"ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:

מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל:    וא"ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי' גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי"ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ"י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:

הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א' מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש"י ז"ל דמדר' אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא"כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע"ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י"ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי' מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא"ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי:

י"ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י"ל עוד דהכא אפי' מדברי חכמים מייתי' ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור' שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי' בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו' יקריבו. וא"ת אי לרבנן מדאוריי' שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס' זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי' התם איברי' באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי' עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר' אליעזר אומר יקריבו וחכמי' אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי"ל דהא ליתא אלא הא כדאית' והא כדאית' דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית' לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:


דף סד עמוד בעריכה

ואלו אידך כדקאי קאי:    פי' דלא קתני שיתקיים השני אלא תחת אותו שמת אבל בשנשאר חי בדוכתיה קאי.

יעמד חי מי שחברו חי ולא מי שחברו מת מאי משמע:    פי' דאלו לישנא דיעמד חי אגופיה קאי ולא שיהא חברו חי. ופרקינן אמר רבא יעמד חי ולא שכבר עמד. יש שפירשו יעמד משמע עמידה אחת ולא שתים. ולא דייק הכי לישנא דגמ' אלא ה"פ דיעמד משמע שעכשו הוא מעמידו ולא עמד שום פעם אחרת וכן פרש"י ז"ל בלשון אחד:


כי קאמינא אליבא דרבנן:    פי' דהא מדקתני ועוד אמ"ר יהודה מכלל דשמיע להו לרבנן דפליגי בהא וסבירא להו דבעלי חיים אינן נדחין ורבנן ור' יהודה בתרתי פליגי חדא דחטאת צבור מתה. ועוד דלרבנן מת שני שבזוג ראשון קרב ושני שבזוג שני רועה ורבי יהודה סבר דבעלי חיים נדחין. ושני שבזוג שני הוא דקרב ושני שבזוג ראשון אינו קרב אלא מת. ומשום דרבנן לא אדכרו האי סברא בהדיא נקטה רבי יהודה בענין שעיר המשתלח דאפילו בדידיה אמרינן בעלי חיים נדחין והכי קאמר להו לרבנן אי סבי' לכו דשני שבזוג שני קרב פליגנא עלייכו בחדא דלדידכו שני של זוג ראשון רועה ולדידי מת. ואי סבירא לכו דשני שבזוג ראשון קרב פליגנא עליכו בתרתי דלדידי שני של זוג ראשון קרב והיינו דהדר אמרינן בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן כלומר בהאי פליגי במאי דקתני ועוד וכן פרש"י ז"ל:


אמר רבא הא אמרי' דייקא מתני' כותיה דרב:    פי' דה"ק דכולה מתני' דייקא כוותיה אליבא דרבנן:


בשלמא לרבי יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין משום הכי ימות המשתלח אלא לרב כו':    פי' דקס"ד דבההוא דקתני לרבנן ימות בדידיה קתני לרבי יהודה ימות. בשלמא לרבי יוחנן כדר' אבא דאמר רבי אבא אמר רב הכל מודים כו' פרש"י ז"ל הא דרבי אבא איתא במסכת תמורה (דף כ"ב) גבי פלוגתא דר' ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ואבדה כו' ככתוב בדברי רש"י ז"ל בפירושיו עיין עליו:


דף סה עמוד אעריכה

ואמר רבי הושעיא הפריש וכו':    הקש' ריב"א ז"ל היכי חיילי והלא אינו יכול להפריש שתי חטאות זו אחר זו על חטא אחד ואמרינן בכמה דוכתי כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ומדקאמר הכא באחד מהן משמע שאינו חושש באיזו מהן אלא שהשנייה תרעה. ואומר ר"י ז"ל דלא שייך הכא למימר הכי דמיירי כגון שאומר הריני מפריש שתי חטאות א' לאחריות חברתה דאפילו למ"ד בעלמא דהיכא דהפרישן סתם לקרבן גדול מיכוין השתא דפריש לאחריות שפיר חיילי תרוייהו והויא כההיא דאמרינן בהשוחט את הזבח על שמונים חלות דהיכא דאמר יקדשו מ' מתוך פ' דלכולי עלמא קדשי דלאחריות קא מיכוין:


איכא דמותיב הכי:    פי' דלעיל נקטינן הא דתנן ועוד אמר רבי יהודה לאותוביה לרב ואיכא דמותיב מינה לרבי יוחנן:


מאי ועוד קשיא:    פי' דודאי דייק מתני' כוותי' דרב:


בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצוותיה:    פרש"י ז"ל דלא איתעביד מצוותיה בדם וחקה כתיבא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים וצריך להביא דם אחר. ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח ראשון פי' שזה כיון שהוצרך להביא אחר אידחי ליה מעיקרא. ובתוס' אמרו שלא מצינו דיחוי כזה אבל י"ל דחשיב ליה דיחוי מפני שמת חברו ובעינן שיהו שניהם בעין. וא"ת והא אכתי לא ידעינן האי סברא דבסמוך הוא דאמרינן לה אקושיין יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי כו'. וי"ל דמעיקרא לא ידעינן שהמשתלח שהוא טפל יהא עכוב אל הנעשה בפנים שהוא עיקר כיון שעומד בהכשרו אבל מידע הוה ידעינן שהשעיר הנעשה בפנים שאינו טפל יהא עכוב לשעיר המשתלח ויעשנו דיחוי. ולבסוף אמרינן דאפילו משתלח עביד עכובא לנעשה בפנים:


אלא מת משתלח ישפך הדם אמאי הא איתעביד ליה מצותיה:    פי' מת המשתלח למה לי תשלומין שאתה מזקיקו להביא שנים ולהגריל עליהם ולשפוך דם הראשון הא אתעביד מצותיה דשעיר המשתלח לכל דבר המעכב בו דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר לא התודה כשר וכ"ש דשילוח לא מעכב לד"ה דכי כתיב חוקה בדברים שהכהן עושה בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים ביד איש עתי עד כאן לשון רש"י ז"ל:


תנן התם בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם נתרמה תרומה נשבעין לגזברין:    פרש"י ז"ל אם נתרמה התרומה בשלש קופות קודם שנודע שאבדו נשבעין השלוחין לגזברין שבועת השומרין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבין לשקול עוד דתנן תורמין על האבוד שלא נודע ואם לאו שלא נתרמה התרומה עד שנודע להם שאבדו אין ההפסד להקדש אלא לבעלים לפיכך נשבעין לבני העיר עכ"ל ז"ל. והקשו בתוספות חדא דלישנא דמתני' לא דייק דתליא מלתא בידיעה אלא בגנבה ואבדה גופה. ועוד כי נראה שהוא ז"ל סובר דהא דתנן תורמין על האבוד ר"ל על האבוד ביד השליח בדרך שעדיין לא נודע. וזה אינו נכון דא"כ למה לי למיתני שתורמין על הגבוי שעומד ביד השליח בעין פשי' וליכא למי' דזו ואין צריך לומר זו קתני דהא על העתיד לגבות לא עדיף מן הגבוי. לכך פר"י ז"ל שכל שנאבד קודם תרומת הלשכה אין תורמין עליו כלל והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע כבר ליד הגזברין ועל הגבוי היינו שהוא עדיין ביד השליח ולא זו אף זו קתני והשתא צריכי תרוייהו וכדפרי' בפרק הזהב בס"ד. והכא ה"ק אם משנתרמה התרומה נגנבו או נאבדו בדרך שנשבעין לגזברין דהפסדא דגזברין היא דהא בשעת תרומה קיימין היו בדרך ותנן תורמין על הגבוי כלו' על הגבוי שהוא ביד שליח וכדפרש"י ז"ל ואם לאו שאבדו או נגנבו קודם שנתרמה התרומה נשבעין לבני העיר דפסידא דבני העיר היא שאין תורמין אלא על האבוד שכבר הגיע אבל לא על האבוד בדרך וכדאמרן:


אמר רבא קסבר ר"י חובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה:    פי' חובות שהופרשו לצורך שנה זו קרבות לשנה אחרת והשתא קס"ד דבכל מילי קאמר בין שקלים בין קרבנות והיינו דפרכינן עלה מפר ושעיר של יום הכפורים. וא"ת ומאי פריך מפר ושעיר של יום הכפורים דמתה לרבי והודה ואינה קרבה לשנה אחרת דשאני התם דגמ' גמירי לה דחטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא כיון שנמצא לאחר כפרה כדפרשינן לעיל. וי"ל דמסתמא לא אמרה הלכה דאזלא חטאת למיתה אלא היכא דלית לן תקנתא בהקרבה דומיא דחטאת יחיד שאין לומר שימתין עד שיעשה עבדה אחרת בשוגג ועל כרחין או רועה או מתה ואתא הלכה דתמות אבל בהא דאפשר לה בהקרבה לשנה אחרת אליבא דרבי יהודה לא אמרה תורה שתמות אלא ודאי מדלא אמרי' הכי מכלל דחובות של שנה זו אינן קרבות לשנה האחרת. והקשו בתוספות אמאי לא פריך ליה ממתני' דנשפך הדם ימות המשתלח ולא אמרי' יקרב לשנה הבאה. ותירצו דלאו מילתא היא דשאני התם שנדחה דבעלי חיים נדחין אבל אבדה אינו דיחוי שלעולם ראוי הוא אלו היה לפנינו:


דף סה עמוד בעריכה

שאני קרבנות צבור כדר' טבי דבעי' להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה:    הקשו בתוספות א"כ שקלים נמי דאיירי בהו היאך קונין מהם קרבנות צבור של שנה זו דהא בעי' תרומה חדשה וליכא. ותירץ ריב"א ז"ל דהשתא אתיא לומר דכי קתני ועולין לשנה הבאה היינו שלא יניחום אלא עם החדשים של השנה האחרת ויעלו להם לתרומה חדשה:


ועוד דהא דר' טבי גופה מצוה היא:    פי' ומשום דבר שאינו אלא מצוה ליכא למימר ימותו. ואע"ג דמשום מצוה תנן למתני' אם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה וכדפרי' עלה התם כשמביא שנים ליכא מיתה לרבנן אלא רעיה וכדאי' לעיל. כן פי' בתוס'. והא דפרכי' בכולה שמעתין ומשום גזירה ימותו. והדרי' למעבד אוקמת' דלדידן נמי מתו משום גזירה. פי' בתוס' דכל חד וחד מהני אמוראי סבי' להו דגזירה דידיה חמירא מדחבריה ויש להם למות משום אותה גזירה:


הא לא קשיא כר' דאמר שנה האמורה בתורה שס"ה ימים:    והכא משכחת לה כגון שנולד בראש השנה והפרישו בערב יום הכפורי' שיצא ממחוסר זמן. שאין שנה עולה לו עד שיעבור יום הכפורים אחר בשהיתה השנה פשוטה כי ימות החמה יתרים על ימות הלבנה י"א יום:


דתניא שנה האמורה בבתי ערי חומה וכו':    וא"ת ודילמא שאני התם דכתיב שנה תמימה. וי"ל דקים לן דלר' הכי קאמר עד מלאת לו שנה שהיא מן הסתם השנה התמימה של ימות החמה:


דף סו עמוד אעריכה

דתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו':    כבר פרשתיה בפ"ק דע"ז וכו' בס"ד:


מאי לאו בתקלה פליגי:    פי' דמאן דאמר לא יקרב חייש לתקלה שמא יקריבו בתוך השנה. וא"ת וכי מקריב ליה מאי תקלה איכא דהא פסח בשאר ימות השנה שלמי' הוא. וי"ל דאתיא כמאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעיא עקירה. אי נמי אפילו למאן דאמר דלא בעי עקירה היכא דלא חזי לשנה הבאה אבל היכא דאמרת דחזי לשנה הבאה ודאי עקירה בעי:


עתי שיהא מזומן:    פי' כדמתרגמי' ביד גבר דזמין דבעינן שיהא מזומן לכך. עתי אפילו בשבת. פי' מלשון עת כאלו כתיב בעתו ואפילו בשבת:


למאי הלכתא:    כלומר מה חלול שבת יש בזה דהא תחומין דרבנן נינהו:


חלה שאני:    פי' דהוה ליה ככפות דאמרי' התם מודה ר' נתן בכפות:


אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא עירוב והוצאה ליום הכפורים:    פי' מדאיצטריך קרא למישרי הולכתו של שעיר כשחל להיות בשבת. מכלל די"הכ דעלמא ליכא איסור הוצאה דאי לא מה לי יו"הכ דעלמא מה לי יו"הכ שחל להיות בשבת אלא ודאי כדאמרן. וא"ת והא ביום הכפורים כתיב לא תעשה כל מלאכה וי"ל דהוצאה לאו ממלאכה נפקא אפילו בשבת אלא מדכתיב ויכלא העם מהביא או מאל יצא איש אל יוציא וכדפרי' בפ"ק דשבת. וא"ת ולגבי שעיר דיום הכפורים מאי מלאכת הוצאה איכא. וי"ל דמעביר ד' אמות ברשות הרבים מהוצאה גמיר לה וכדפרי' בפרק הזורק. והא דאמרי' עירוב והוצאה לאו דוקא אלא איסור הוצאה קאמרי' ונקטי' לישנא דרבנן דתקון עירובי חצרות:

(הגהה לאחד קדוש ז"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דפרק מגלה נקראת דאין בין שבת ליום הכפורים וכו' וקיימא לן דערוב והוצאה ליום הכפורים כההיא דאמרינן (עירובין דף ל') דמערבין לגדול ביום הכפורים בין לב"ה בין לב"ש. אי נמי דהכא מדאורייתא הוא דאמרינן דאין אסור הוצאה ליום הכפורים אבל מדרבנן אסור והיינו מתני' ומתניתא ע"כ):


יכול להרכיב אני ואתם חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם:    פי' יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר שאינו שאלתם כי חזק ובריא היה השעיר שיכולין להרכיב עליו לי ולכם וכן בריא היה המזומן לשלחו ומי יתן ואהיה אני ואתם בשלום כמותו אבל רש"י ז"ל פי' מה לכם לשאול על זאת לא אני ואתם נזקקין לשלחו ואין פי' זה מחוור ועוד כתב ז"ל ולקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם מה שלא שמע מפי רבו ע"כ. ואע"גב דהא לא איתמר אלא אשאלות דלקמן משמע לרבינו ז"ל דאכולהו קאי ומשום הא מייתי להו תלמודא לשאלות דלקמן אגב שאלות אלו משום דכלהו בחדא מחתא מחתינהו:


פלו' מה הוא לעולם הבא:    פרש"י ז"ל יש אומרים כי על אדם אחד שהיה בדרום שאלוהו מה מעשיו בעיניו ויש מפרשי' על שלמה בן דוד שאלוהו מי סבירא ליה כמ"ד בפרק במה אשה יוצאה כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה ואמר להם לא שאלתוני אלא על אבשלום וכן פירש רבינו חננאל ז"ל כי על אבשלום שבא על פלגשי אביו שאלוהו. מי סבירא ליה הא דאמר רב פילגשים בלא חופה וקדושין וליכא אלא איסור הבא על מפותת אביו אם היא בקידושין ואיכא משום אשת אב ואשת איש ואמר להם למה לא שאלתוני אלא על שלמה ואמר לו ושלמה מהו לעולם הבא כלומר עוד שאלוהו על שלמה. מי סבירא לן כר' נתן דאמר כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה:


מהו להציל הרועה מיד הארי:    פי' להציל אוריה מיד דוד מי סבירא לן חולקין כבוד לתלמיד דהיינו יואב במקום הרב שהוא דוד ומפני שאמר ואדוני יואב אינו מורד במלכות וניתן להצילו. או דילמא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומורד במלכות היה וכדין הרגו. אמר להם לא שאלתוני פעם אחרת אלא על הכבשה. אמר לו ואת הכבשה מהו להציל פי מהו להציל לבת שבע מיד דוד מי סבירא לן הא דאמר רבי יוחנן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וכן הוא בראש תוספתא דיבמות וכן פירש בעל הערוך ז"ל:


דף סז עמוד אעריכה

יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין:    פי' ומירושלים ועד סוכה ראשונה ד' מילין וכן מסוכה לסוכה ד' מילין ומן הסוכה לצוק שני מילין והמלוין אותו מירושלים מערבין מבעוד יום לאותו צד והולכין עמו שני מילין כי המיל אלפי' אמה כשיעור התחום. ואנשי הסוכות מערבין מקצתם לצד ירושלים ויוצאי' לקראתו שני מילין ומקצתם לצד הצוק ומלוין אותו שני מילין וכן של סוכה שנייה מקצתן עירבו לצד ירושלים ויצאו לקראתו שני מילין ומקצתן עירבו לצד הצוק ולוו אותו שני מילין:


כמאן כרבי מאיר:    פי' דאלו רבי יהודה ור' יוסי אף האחרון מגיע לצוק:


והא דתנן בא וישב לו תחת סוכה הראשונה עד שתחשך:    פרש"י ז"ל שהיוצא מחוץ לתחום ברשות אין לו לצאת ממקומו אלא לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלוש ועוד שהוא ירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך:

וא"ת יושיב אחרים אצלו ולא יעמוד יחיד תירצו בתוס' כי אין נכון להראות לאחרים אם הלבין. ועוד אומר ר"י ז"ל דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה ורבנן נמי לא גזור בכי האי גוונא:


דף סז עמוד בעריכה

מדבר מדברה המדברה:    פרש"י ז"ל שלש מקראות בענין אחד ושלח את השעיר במדבר לשלח אותו לעזאזל המדברה ביד איש עתי המדברה. ואינו נכון שאין לשון הגמרא הולם פי' זה אלא כוליה מחד קרא דריש מדיכול למכתב מדבר וכתב מדברה וכתב נמי המדברה דאלו אידך חד איצטריך לגופיה וחד שיהא המשלחו מזומן לכך איש שדה רגיל במדברות וכן הוא במדרש:


על מעשה עזה ועזאל:    פרש"י ז"ל שני מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלקים את בנות האדם ע"כ. ולזה רמז הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו במה שכתב הנפילים היו בארץ שאמר ז"ל שהענין ההוא מתפרש במסכת יומא:


ואין השולח את המשלח טעון כבוס בגדים:    פי' שהמוסרו למשלחו אינו טעון כבוס בגדים:


אמר רבי יוחנן כמין קליעה:    פי' הרב בעל הערוך ז"ל היה תולן במקלות כמין קלע מלשון כף הקלע:


דף סח עמוד אעריכה

הגרסא הנכונה וכן היא בת"כ ובפי' רש"י ז"ל תנו רבנן יוציא אל מחוץ למחנה להלן אתה נותן שלש מחנות וכאן אתה נותן מחנה א' אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמא בגדים וה"פ כי לגבי פר העלם דבר של צבור אמר הכתוב שצריך להוציאו וכן לפר יום הכפורים חוץ לשלש מחנות דהא אתקוש התם מדכתי' עלה ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ודרשי' התם לפר זו פר יום הכפורים וכאן לא כתב הכתוב אלא מחנה א' אלא ודאי לא נאמר כאן מחנה אחת אלא לענין טומא' בגדים של המוציאו. ויש גורסין נאמר כאן יוציא ונאמר להלן יוציא מה להלן חוץ לשלש מחנות וכו' ולא נהירא דהאי יוציא לגופיה איצטריך ולא לג"ש אלא כך יש לפרש גרסא זו כמו הראשונה ואדרשא דהתם סמכי' דנפקא לן מדכתי' כאשר עשה לפר החטאת:

ר' אליעזר אומר נאמר כאן מחוץ למחנה ונאמ' להלן בפרה אדומה מחוץ למחנה מה כאן ביו"הכ חוץ לג' מחנות אף להלן חוץ לשלש מחנות:    ואע"ג דיו"הכ גופיה מהיקש בא סבר לה כמ"ד דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בג"ש והיינו נמי דאמרינן דמה להלן בפרה הוי במזרחה של ירושלם הכא נמי במזרחה. ואלו פרה גופה מהיקיש אתיא דאתקש הזאה להזאה דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד כדאיתא בפרק ב' דזבחים. ויש שפי' דאפילו למ"ד דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש בקדשים דהא מני רבי שמעון היא דאמר פרה קדשי בדק הבית היא וכחולין דמי לגבי הא:


דף סח עמוד בעריכה

ודילמא במקומו משופך קא מפלגי:    אבל דכולי עלמא בבית הדשן נשרפין:


ולא המסדר את המערכה:    פי' ואפילו המסדר את האיברים עליה והיינו דאמרינן ואיזהו שורף זה המסייע בשעת שריפה להפך באיברים:


דשווייה חרוכה:    לת"ק מטמא בגדים שלא מיעט אלא משנעשה אפר. ולרבי שמעון אינו מטמא בגדים:

כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו ומתחיל לקרו' הפר' ותו לא מידי. ובהכין סליק פירקא ברחמי שמיא: