יומא כט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הרהורי עבירה קשו מעבירה וסימניך ריחא דבישרא שילהי דקייטא קשיא מקייטא וסימניך תנורא שגירא אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא וסימניך תנורא קרירא מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא וסימניך טינא בר טינא א"ר אבהו מ"ט דרבי דכתיב (תהלים כב, א) למנצח על אילת השחר מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן א"ר זירא למה נמשלה אסתר לאילה לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה א"ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה לכתוב קא אמרינן הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה לכתוב אלא למאן דאמר אסתר לא ניתנה לכתוב מאי איכא למימר מוקים לה כר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת:
שחטו את התמיד:
אימת אילימא בשאר ימות השנה לא סגיא דלאו כהן גדול אלא ביום הכפורים מאור הלבנה מי איכא הכי קאמר וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי הורידו כ"ג לבית הטבילה תני אבוה דרבי אבין לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ
רש"י
עריכה
הרהורי עבירה - תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה:
ריחא דבישרא - המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו:
שילהי דקייטא - אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו:
וסימניך תנורא שגירא - תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים:
אישתא דסיתווא - קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ:
וסימניך תנורא קרירא - צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה:
מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא - מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד:
וסימניך טינא בר טינא - טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש:
מאי טעמא דרבי - דאמר תימור של חמה מפצע:
אילה זו - לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה:
למה נמשלה אסתר כאילת - במס' מגילה (ד' טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני:
הניחא למ"ד - פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ"ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא:
מוקים לה כרבי בנימין בר יפת - כלומר דריש להאי שחר כר' בנימין בר יפת:
למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו' - דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיהו כו) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ"ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד:
אימת אילימא כו' - קא סלקא דעתיה הורידו כהן גדול לבית הטבילה סיפא דמתניתין הוא וביום שטעו לשחוט את התמיד בלילה קאמר הורידו כ"ג לבית הטבילה לשחוט תמיד אחרי הטבילה אימת הוה האי טעות:
אי נימא בשאר ימות השנה - דלאו יוה"כ ובסוף אחד מן החדשים כשהלבנה צומחת סמוך לעלות השחר:
לא סגי דלאו כהן גדול - לא דיי עבודת שאר ימים דלאו בכהן גדול:
מאור הלבנה מי איכא - לצמוח סמוך לשחר:
ה"ק וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי כו' - והוציאוהו לבית השריפה מסקנא דמילתא הוא והורידו כ"ג מילתא באפיה נפשיה היא ומהדר לאורויי בסדר עבודה דיוה"כ והכי קאמר כשהרואה אומר ברקאי היו מורידין כ"ג ביוה"כ לבית הטבילה שחרית:
לא זו בלבד - לא זבח לבדו שנשחט בלילה אמרו ישרף:
אלא אף מליקת העוף וקמיצת המנחה בלילה תשרף - דגמרי להו משחיטה דמליקת העוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת הזבחים הם:
מאי דהוה הוה - אי אפשר להחזירה:
תוספות
עריכה
אלא אפילו עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה. משמע דמשום דנעשו בלילה ותימה תיפוק ליה משום דקרבו קודם לתמיד של שחר ואמרינן (לקמן דף לד.) מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה וכן בפ"ק דעירובין (דף ב.) דאמר שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולמה לי קרא תיפוק ליה דקודם תמיד שחטן דכיון דלא נפתחו דלתות היכל א"כ לא נשחט התמיד דאע"ג דלא כתיב ביה ושחטו פתח אהל מועד משלמים גמרי' דלא לשחוט ליה אלא בזמן שהוא פתוח כדתנן בתמיד (דף ל:) לא היה השוחט שוחט עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח מיהו יש לדחות ההיא כשנפתחו הדלתות ונשחט התמיד ושוב סוגרו דלתיים וי"ל דאיצטריך קרא למיפסל משום שחיטה דאי משום קודם התמיד ההוא בהקטרה דווקא איירי כדמוכח בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ועוד דכוליה קרא דוערך עליה העולה איירי בהקטרה ועוד אור"י דהא דאמר שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה והכי איתא בהדיא בפ' התכלת (מנחות דף מט:) והא דלא פסלינן בשמעתא משום דהוי קודם פתיחת דלתות ההיכל י"ל דלא מיפסל אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל במליקה וקמיצה לא והשתא למאי דאמרינן דהעולה עולה ראשונה אינו אלא למצוה א"כ עליה השלם כל הקרבנות נמי לא הוה אלא למצוה ותימה דאמר בס"פ אלו דברים (פסחים דף עג:) שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יצא לבית השריפה ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי קא הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא אמרינן דלמצוה בעלמא וי"ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה וא"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח ויש לומר דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) ודילמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ואם תאמר אכתי אמאי יצא לבית השריפה נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אימורים דכיון דלא אפשר להקטירם נימא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכי האי גוונא קאמר בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר מחוסר כפורים כל ימות השנה טובל ומייתי כפרתו . אחר התמיד ואוכל בקדשים לערב וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח ופריך מכדי כל כמה דלא אתקטרי איברים לא מתאכיל בשר וכו' עד שעשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו וי"ל שאני הכא דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה הלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל התם כיון דהוה חזי להקריבו קודם התמיד אע"פ שהמתין עד אחר התמיד והשתא לא מצי לקרוביה אמרינן שפיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו אי נמי התם דשחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם אסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתו להקטיר אחר התמיד ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לית ליה ההיא גזירה ולפי תירוץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחילה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפרק התכלת (מנחות דף מט:) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא [פ"ד] דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין והשתא אי אמרינן דההוא פסול דרבנן ניחא ועוד תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) דקאמר ר"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
וא' ליה הך דקאי בארעא הין כלומר בתימה כלומר הבט וראה בטוב שלא תטעה:
ירושלמי ועד אחד נאמן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. כלומר כיון שאתה יכול לעבו' עליו הדבר עכשיו אינו משקר. אמר עד אחד נולד בן לפלוני בשבת מלין אותו על פיו. חשכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו. ולמה עד שבחברון כדי להזכיר זכות אבות שהן ישנים בחברון. ולמה הוצרכו לכך. פעם אחת עלה מאור הלבנה כו':
ירושלמי ומי מחלף מאור הלבנה מתמר ועולה כמקל. ותימור של חמה פוסה על פני כל המזרח. ואוקימנא למתניתין יום המעונן הוה והיה אור הלבנה מפצע לכאן ולכאן כלומר היה פוסה על פני כל המזרח. ש"מ מדקתני כי היה אור הלבנה מפצע בכל מקום כך השמש ביום המעונן אורו וכוחו בכל מקום ואפילו במקום שאילו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה עכשיו ביום המעונן אפילו במקום הצל כח חמה וחמות גם באותו המקום היא. ואסור ללוש ביום המעונן בכל מקום ואפילו במקום הצל. זוהמא דשימשא. פי' חמות השמש אחרי שכבר עבר השמש מאותו מקום. וסימ' דנא דחלא כלומר אחרי שתריק החומץ ממנו ריחו חזק יותר מריח חומץ עצמו. שברירי דשימשא. פי' שמש הנכנס מן החור וכיוצא בו כו'. שילהי דקייטא. פי' אחרית הקיץ כלומר העולם כולו חם ואפילו תוסיף עכשו חמות שורף.
אישתא דסיתוא פי' חמות של סתיו אילולי שהיא חזקה [לא היתה] מתגברת על הקרות שיש בעולם. כמין התנור הצונן אילולי שתבעירהו בעצים הרבה ואש חזקה אינו מתחמם:
מנא ליה שתימור החמה מפצע לכאן ולכאן שנאמר למנצח על אילת השחר נמשל השחר כאילה מה אילה קרניה מפצילין לכאן ולכאן כך השחר מפצע לכאן ולכאן:
ירושלמי א"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין. ומשיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ד' מילין שנאמר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא' לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי ד' מילין וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים. היה לו לומר כמו השחר עלה וכתב וכמו מלה דדמיא לחברתה כשם שמשיאיר המזרח מהלך ד' מיל שחטו את התמיד והוציאו לבית השרפה פי' טעו ראו תימור של לבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והיה לילה וכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר לפיכך נפסל. והוציאוה לבית השרפה. ואוקימנא למתני' זולתי יוה"כ כי לא תמצא הלבנה עולה למזרח קרוב ליום אלא [בסוף] החדש אלא ביוה"כ הלבנה שוקעת שתי שעות קודם השחר.
אלא למ"ד לא נתנה ליכתב מאי איכא למימר והקשו בתוספות ומי איכא מאן דאמר לא נתנה ליכתב והא בעי' שתהא כתובה על הספר ובדיו ותנן קראה על פה לא יצא ותירצו דההיא מדרבנן בעלמא אבל לא מתקנת אנשי כנסת הגדולה והנכון דלכולי עלמא ניתנה ליכתב לקרות בה ולצאת בה ידי חובה. ומ"ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב בכלל כתבי הקדש לענין שכתי' קדושה לענין לטמא את הידים דהא מ"ד לא נתנה ליכתב ה"ק לה דאסתר אינה מטמאה את הידים וכדפרש"י ז"ל ובמקומה פירשתיה בסד"י:
מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות: פירוש מוספת כח וגבורה אף תפילתן של צדיקים וכו'. ואילה נקבה לאו דוקא דהא נקבה אין לה קרנים אלא מין אילה קאמר ומפני כנסת ישראל:
לא סגיא בלאו כהן גדול: וא"ת נהי דאפשר בלא כ"ג מ"מ אפשר בכהן גדול ומעשה שהיה כך היה. י"ל שאין דרך התנא לתפוס כהן גדול אפילו על ידי מעשה שהיה אלא ללמדנו שום חדוש:
מאור הלבנה מי איכא: פי' סמוך לעמוד השחר הא אין זה אלא בסוף החדש ויום הכפורים הוא בעשרה לחדש:
ה"ק וביום הכפורים כי אמ' ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה: פי' האי והורידו כ"ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפש' היא וארישא קאי כי התנא הכניס בנתים המעשה שאירע שהוצרכו לראות אם הגיע זמן השחיטה ואחר כך חוזר התנא להשלים מה שהתחיל בדיני יום הכפורים:
לא זו בלבד אמרו: פירוש לענין שחיטת קדשים שפסולה בלילה אלא אף עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה פרש"י ז"ל דגמר משחיטה דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן ואחרים פי' דנפקא לו מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבנהם והאי נמי קרבן הוא ופי' רש"י ז"ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתי לה סתמא משחיטה גמרי' לה דכתיב ביום זבחכם וא"ת וקמיצה בלילה היאך תפסל והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והא ליתא שכבר הקשו כן בגמרא דתמורה ותירצו דההיא במנחת נסכים הבאה עם הזבח והכא במנחה הבאה בפני עצמה והקשו בתוספות למה לי' למפסלה למליקה בלילה משום מליקת לילה תיפוק לי שנמלקת קודם פתיחת דלתות ההכל שאפילו ביום פסולה כדאמרי' התם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות פסולין ותירצו דהכא פסלינן אפילו בשהיו דלתות ההיכל פתוחות דאע"ג דתנן לא היה שוחט את התמיד עד ששומע קול השער הגדול שנפתח ההיא מדרבנן היא ואורעא למילתא הכא שפתחוהו קודם לכן עוד תירצו דהתם דוקא בשחיטת שלמים משום דכתיב ביה ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול מה שאין כן בזה דלא כתיב ביה פתח אוהל מועד וזה יותר נכון עוד הקשו ותיפוק לי מפני שמלק קודם הקרבת התמיד וקיימא לן וערך עליה העולה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר וכי תימא דההיא למצוה בעלמא והתניא בתוספתא קדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין ותו דהא בפסח שני תניא ניטמאו הבעלים או שמתו או שמשכו ידיהם ממנו ישרף מיד והוינן בה ש"מ פסח בעי עקירה דאי ס"ד לא בעי עקירה הא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא משום מאי מפסיל משום שנשחט אחר התמיד של בין הערבים עבור צורה בעי אלמא קרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול דלא קשיא לן אלא דבעו עבור צורה אלמא הא דדרשי' וערך עליה השלם כל הקרבנות כולן אינו למצוה בלחוד וה"ה לענין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דמחד קראי נפקי תרויהו כדאיתא לקמן בפירקין וי"ל דההוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא פסיל הקרבן אי נמי דאפילו מדאורייתא פסול וה"מ כשהקריבו אבל משום שחיטה בעלמא לא מיפסיל כשקדם לתמיד של שחר אבל כששחטו אחר תמיד של בין הערבים כיון שאסור להקריבו מן התורה נפסל על כל פנים מפני שהוא מחוסר זמן אלא שצריך עבור צורה להשרף הלכך ליכא למיפסלה אלא משום דנמלקה בלילה דאי משום דקדם לתמיד של שחר לא מפסיל מדאורייתא אלא ימתין עד לאחר תמיד ותקרב. ואי משום שנמלקה אחר תמיד של בין הערבים הא לא חשיב אלא כשנמלקה ביום לאחר התמיד. וא"ת מ"מ תפסל מפני שאינו יכול להקריבה עד למחר והוי פסול לינה בעמוד השחר וי"ל דאהני פסול לילה שתשרף מיד בלא לינה. כל זה פלפלו בתוספות וכי מעיינת בה שפיר לא קשיא כולי האי דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם לתמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו שנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה:
ומנחה שנקמצה תצא לבית השרפה הקשו בתוספות למה לי למימר שנקמצה אפילו לא נקמצה נמי פי' כיון שנתקדשה בכלי כדמסקי' בסוגיין תצא לבית השריפה בפסול לינה דהא תנן בפ"ב דמעיל' קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים וביוצא ובלינה והכא הא איכא לינה ותירצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת חמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקיעת החמה וכ"ש כשנקמץ בלילה ממש. תדע דתנן בפ"ב דמעילה בתר' מתני' דלעיל הקומץ והלבונה הוכשרו ליפסל בטבול יום וכו' ובלינה ואמאי תנא הקומץ כיון דהא קתני מנחה אלא ודאי דמנחה בכלי שרת אינה נפסלת אלא בעמוד השחר אבל קומץ נפסל בשקיעת החמה וטעמא דמילתא משום דקומץ דמנחה כדם דזבח שנפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים. ובההיא בבא דקומץ תנא דם:
בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ נהדרה ונהדר וליקמצה. איכא למידק אע"ג דסבי' ליה למקשה שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן מ"מ כיון שנתנה בכלי שרת מבעוד יום למה לא תפסל בקמיצת לילה לרבנן דפליגי עליה דבן בתירא בפרק ב' דזבחים ובפ"ק דמנחות דפ"ו יע"ש וסבי' להו קמץ זר או קמץ בשמאל לא יחזיר ויש מתרצי' דהכא פרכי' בלא נתקדשה בכלי מבעוד יום דהויא כאלו נקמצה בעודה חולין דכולי עלמא יחזיר. ועוד י"ל שאפילו נתקדשה מבעוד יום שאני התם דעבד קמיצה בשעתא וקמיצה בשמאל או בזר פסלה בה ולית לה תקנה אבל הכא כיון דסבי' לן שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם הרי הוא כאלו היתה בכלי חול לגמרי וקמיצה דעבד כמאן דליתה דמיא:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
הרהור עבירה קשה מעבירה פי' יותר מתאוה אדם על העבירה כשמהרהר עלי' מעבירה עצמה כשהעבירה לפניו ועוסק בה וסימנך ריחא דבשרא כשאדם מריח הצלי יותר אדם מתאוה לריחו ממה שהי' מתאוה אם הי' הבשר לפניו:
וביוה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה פי' לא הי' מתחיל כה"ג לעבוד ביוה"כ אלא משחיטת התמיד ואילך אבל הרמת הדשן וסידור המערכה ושני גזרי עצים ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נעשין בכהן הדיוט:
אלא קומץ ניהדרי' ונהדר וניקמצי' ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן קשיא לי טובא דמהכא משמע דוקא מפני ששם הקומץ בכלי שרת קדש ליפסול ואינו יכול להחזירו לטובלו ולחזור ולקמוץ ביום אבל אם לא שם הקומץ בכלי שרת יכול להחזירו לטבלו ולחזור ולקמוץ ביום והא פלוגתא דרבנן ובן בתירא היא בפ"ק דמנחות דתנן התם אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר אונן טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד ע"ג כלים וע"ג בהמה וע"ג רגלי חבירו פסל קמץ בשמאל פסל בן בתירא אומר יחזור ויחזור ויקמוץ בימין ואמרי' בגמרא דכי היכי דמכשר בן בתירא בשמאל הכי מכשר נמי בכל הפסולין ודוקא בן בתירא מכשיר בחזרה אבל רבנן פוסלין לעולם ולא איפשר בחזרה וא"כ היאך מקשה ניהדרי' וניהדר וניקמצי' ושביק רבנן ומקשה מבן בתירא:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
ריחא דבישרא. בשר שמן שקשה להמריח בו ואינו אוכלו יותר מדאכלו:
אלא למ"ד לא ניתנה ליכתב כו'. מיהא כולי עלמא מודו דניתנה ליכתב מדרבנן וצריכה ליכתב כולה ותנן נמי קראה על פה לא יצא אלמא מדרבנן צריכה ליכתב ובעינן נמי תפירת חוטין בגידין משולשין כדאיתא במגילה (דף יט.):
תצא לבית השריפה. והקשה ריב"א למה לי טעמא משום פסול לילה תיפוק ליה שנעשית לפני שחיטת תמיד דדרשינן העולה עולה ראשונה שלא יקדים דבר לתמיד של שחר ואומר רבי דדילמא לא מיירי אלא בהקטרה שצריך להקדים הקטרת התמיד אי נמי למצוה כדאמרינן בפרק התכלת (דף מט.) גבי אין התמידין מעכבין המוספין ואם תאמר תיפוק לי שנמלקה קודם פתיחת ההיכל ואמרינן בפרק קמא דעירובין (דף ב.) שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין כו' ויש לומר שנפתחו כבר קודם שחיטת התמיד אי נמי לא פסלינן אלא שלמים דוקא דכתיב בהו פתח אהל מועד ולא עולת העוף ואף על גב דתנן אין השוחט את התמיד שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח י"ל מדרבנן:
ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה. וא"ת מאי איריא נקמצה אפילו לא נקמצה נמי כיון שקידשה בכלי נמי תצא לבית השריפה דתנן פרק שני דמעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשר ליפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה י"ל דלינה דהתם מיירי בעמוד השחר אבל לינה דהכא מיירי בשקיעת החמה דכיון ששקעה החמה על הקומץ נפסלה בלינה תדע דתנן בפ"ב דמעילה בתר הכי הקומץ והלבונה והקטורת הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה אמאי תנא קומץ כיון דתנא לעיל גבי מנחה אלא ש"מ דאשמועינן גבי קומץ דבשקיעת החמה נפסל הקומץ אי לא תימא דתניי' משום סיפא דקתני וחייבין עליו משום נותר כו' וסברא היא דהוי נפסל בשקיעת החמה דהא קומץ המנחה דומיא דדם דנפסל בשקיעת החמה כדאמרינן בזבחים (דף נו.) ובכמה דוכתי וכההיא בהא דקומץ נמי תנא דם:
ומנחה שנקמצה. וא"ת הא אמרינן במנחות (דף מד:) ובריש תענית ומנחתם ונסכיהם בלילה כי האי גוונא פרכינן בפרק שני דתמורה (דף יד.) ומפליג בין מנחת נסכים הבאה עם הזבח לבאה בפני עצמה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה