ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/ברכות/פרק ח

< רש"י על הש"ס



אנן נעבד לחומרא: שלא תסייע שמאל לימין בשעת ברכה: שמעה ילתא - שלא ישגר לה כוס של ברכה:

קמה בזיהרא - עמדה בכעס:

כל האי נבגא דברכתא היא - כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו:

נבגא - כוס כמו לשתי מר אנבגא:

ממהדורי מילי - ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים:

ומסמרטוטי כלמי - וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים. כנים מתרגמינ' כלמתא:

אין מסיחין - משאחזו עד שיברך:

כוס שני - שהוא של זוגות והעומד על שלחנו ושתי זוגות ניזוק על ידי שדים:

כפלים - זוגות:

הכון לקראת - בדברים נאים ולא בדברי פורענות:

מסב - במטה דרך הסבה: והלכתא בכולהו יושב ומברך:

הדרן עלך שלשה שאכלו


פרק שמיני - אלו דברים

אלו דברים וכו' בסעודה - שנחלקו בהלכות סעודה:

מברך על היום - בקידוש שבתות וימים טובים:

ואחר כך מוזגין את הכוס - יין הבא לפני המזון כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מג א) הסבו אע"פ שנטל כו' הביאו להם יין וכו' וקאמרי ב"ש נוטלין לידים ואחר כך שותים את הכוס ואוכלים סעודתם בההיא נטילה וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ושותין אותו ואחר כך נוטלין לידים וטעמא דתרוייהו מפרש בגמרא:

מקנח ידיו במפה - מנטילת מים ראשונים:

ומניחה על השולחן - ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל:

וב"ה אומרים - על הכר או על הכסת יניחנה אחרי כן ושם יקנח בה ידיו תמיד וטעמא מפרש בגמ':

מכבדין את הבית - מקום שאכלו שם אם הסבו על גבי קרקע מכבדים את הקרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו:

ואחר כך נוטלין לידים - מים אחרונים:

נר ומזון - מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת מניחו עד לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון ובשמים והבדלה כו':

אין מברכים על הנר ועל הבשמים של גוים ושל מתים - טעמא דכולהו מפרש בגמרא:

שיאותו - שיהו נהנים ממנו:

עד כדי שיתעכל המזון - מפרש שיעורא בגמרא:

מברך על היין - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

עונין אמן אחר ישראל המברך - אפילו לא שמע אלא סוף ברכה. אבל לא לאחר כותי שמא ברך להר גריזים:

גמרא

שהיום גורם ליין שיבא - כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש:

וכבר קדש היום - משקבלו עליו או מצאת הכוכבים:

ועדיין יין לא בא - לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה:

שהיין גורם לקדושה שתאמר - שאם אין יין לא מקדשין והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת:

תדיר קודם - נפקא לן במסכת זבחים מהאי קרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תקריבו המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירה למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התמידין:



ור' יהושע היא - בבבא מציעא בתנורו של עכנאי בפ' הזהב (ד' נט:):

ומשלשלן - לשון שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון:

וממאי דב"ש היא כו' - אלמא לב"ש מאור ואח"כ בשמים וכן ברייתא נמי מאור ואחר כך בשמים קאמר אלמא ב"ש היא וקתני יין ברישא מקמי הבדלה:

ודילמא ב"ה היא ואליבא דר"מ - דתנן במתניתין ב"ה אומרים נר ובשמים ואמר בגמרא ר"מ היא:

לא סלקא דעתך - לאוקמי ברייתא כמתניתין דמתני' קתני מזון באמצע וברייתא קתני משלשלן כולן לאחריו כר' יהודה דאמר על המזון שבתחלה ומדקתני לרבי יהודה מאור ואח"כ בשמים בית שמאי היא:

ומ"מ קשיא - דברכת היין קדמה להבדלה:

קדוש עיולי הוא והבדלה אפוקי - היא:

ברכה טעונה כוס - ברכת המזון דקתני מניחו לאחר המזון:

והתנן - מתני' בפרקין:

בא להן - כל ימות השנה קאמר:

אחר המזון - ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתם בא להם לפני ברכת המזון: מאי לאו וה"ק ב"ש אם רצה מברך על היין ושותהו ואין צריך להניחו לברכת המזון:

טעמו פגמו - לברכת המזון ולקדוש ולהבדלה בפרק ערבי פסחים (ד' קה:):

ה"ג אלא תרי תנאי אליבא דב"ש - תנא דמתני' ותנא דר' חייא תנא דרבי חייא אליבא דב"ש אמר אין ברכה טעונה כוס ותנא דמתניתין דלעיל דרבי יהודה אליבא דב"ש סבר ברכה טעונה כוס:

גזרה שמא יטמאו משקין - שנפלו באחורי . הכוס מחמת ידים דתנן (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה ויחזרו ויטמאו את הכוס וב"ש סברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות כדלקמן:

וליטמו ידים לכוס - למה ליה דקאמר משקין שאחורי הכוס בלא משקין נמי מטמו ידים לכוס:

אלא ע"י משקין - שהמשקין נעשין ראשונים מדרבנן וא"ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה הני מילי מדאורייתא וחכמים גזרו שיהו משקים ראשונים מטמאים כלי גזרה משום משקים זב וזבה שהן אבות הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו:

וב"ה אומרים כו' - בתוספתא ה"ג לה וב"ה אומרים אחורי הכוס לעולם טמאים דבר אחר תכף לנט"י סעודה למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים את אחורי הכוס לאו חששא היא שאפילו לכתחלה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים ותוכו טהור כגון זה שמטמא אחוריו מחמת משקין דאמרינן ביה בשמעתין תוכו טהור הלכך מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא יהו אחורי הכוס טמאין גזרה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת כוס והן נעשים תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:

ונטמי כוס לידים - למה לי משקין בידים אפי' ידים נגובות נמי יטמא כוס לידים וכיון דהכי הוא נהי נמי דבכוס שלפני המזון עביד ב"ה תקנתא דשותהו קודם נטילה כוסות הבאין בתוך המזון מה תהא עליהן הלא מטמאין את הידים:

אין כלי מטמא אדם - כלומר כלי כזה שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע במסכת ידים (פ"ג מ"א) בכלים שנטמאו במשקין ואומר את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים ושנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים שאין שני עושה שני ואע"פ שהספר מטמא את הידים אין למדים הימנו הלכך כוסות שבתוך המזון שהידים נגובין אינן מטמאין את הידים ואם תאמר פעמים שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל:

כלי שנטמאו אחוריו במשקין - בכלי שטף קאמר דאילו כלי חרס אין מטמאין מגבן אפילו בטומאה דאורייתא:

שנטמאו אחוריו במשקין - אין לך משקה שאינו ראשון לטומאה שאף אם נגע בשני עשאוהו חכמים תחלה:

אחוריו טמאין - אף על פי שאין אדם וכלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שיהו משקין מטמאין כלים מפני שמצינו משקה שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים מה"ת כגון זובו של זב ורוקו ומימי רגליו גזרו על כל המשקין טמאין שיטמאו כלים:



תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין - דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש"א ((אוזן, ידית של כלי) בלעז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת:

גזרה משום ניצוצות - שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה: וב"ה סברי מותר להשתמש בו: הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו:

הא עדיפא - למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא:

משקין שבמפה - שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה:

ונטמייה כסת למפה - בלא משקים:

אין כלי - שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה:

מחמת שלחן - כדמפרש לקמיה דסברי ב"ה מותר להשתמש בשלחן שני:

משום אוכלי תרומה - שהשני פוסל את התרומה:

אפילו הכי הא עדיפא - לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים. מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים: ה"ג בתוספתא בה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית:

מתני איפכא - מפיך בהך סיפא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה:

וא"ר יוחנן - גרסי':

דברא משמע - לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים (פ"ד דף נד.):

בורא - דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא:

הרבה מאורות - שלהבת אדומה לבנה וירקרקת:

משום דלא שבת - ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה:

במסבת עובדי כוכבים - לאכילה לסעודה:



אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר - כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין:

עששית - לנטירנ"א (מנורה - נר שבתוך קופסא של זכוכית) :

שהיתה דולקת והולכת - מע"ש ובבית ישראל:

למ"ש מברכין - לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת:

נכרי שהדליק מישראל - משחשכה מ"ש:

הך איסורא אזלא - מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה:

המוציא שלהבת לר"ה - בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא:

מה שעקר לא הניח - והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו:

גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון - אי שרית בנכרי שהדליק מנכרי משחשכה אתי לברוכי בנכרי שהדליק מבעוד יום ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשכה כגון שמברך עליו סמוך לחשכה מיד:

גדול מוכחא מלתא דנכרי הוא - ואין צריך לבדוק אחריו דאי איתא דישראל הוא לא היה ממהר סמוך לחשכה מיד לאחוז האור בידו:

כפי הכבשן - ששורפים בו אבנים לסיד אם עבה כאור היוצא מפי הכבשן נהורא בריא היא ולהשתמש לאורה היא נעשית:

ואם לאו - לאו לאורה נעשית אלא לבשל ואין מברכין אלא על שנעשה להאיר:

בתחלה - בתחלת שרפת אבנים אין האור להאיר:

בסוף - לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורה:

של תנור - בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו:

אור של בית הכנסת - בדאיכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין עליו:

ליכא אדם חשוב - להאיר להם הדליקוה ומברכין:

הא והא דאיכא אדם חשוב - ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבית הכנסת אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין:

הא והא דאיכא חזנא - ואיכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקוה אלא לכבוד אדם חשוב:

מפני בטול בית המדרש - שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן:

מרפא - לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא:

נר לכבוד - המת עבידא:

בשמים - עבידי לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח:

כל - מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר:

וכל - מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה:

מברכין עליו - דלהאיר עבידא:

בשמים - שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ"ס אין מברכין עליו:

ושמן העשוי להעביר את הזוהמא - שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים:

אין מברכין עליו - בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא. והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע"ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח:

לגמר את הכלים - לבשם בעשנו את הבגדים:

בטבריא - היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו"ש:



לא יאותו ממש - שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו:

בפנס - בעששית:

יאותו ממש - עומד בסמוך:

וכמה - הוא צריך להיות בסמוך:

מלוזמא - משקל:

רב יהודה - היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך:

רבא מברך אדבי גוריא בר חמא - סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן:

אין מחזרין על האור - אם אין לו אור א"צ לחזר אחריו:

חד עבד בשוגג כב"ש - אע"פ ששגג ונעקר מן המקום ע"י שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל וברך:

חד עבד במזיד - נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך:

אנשאי יונה דדהבא - שכחתי יונה של זהב:

יונה אינה נצולת אלא בכנפיה - או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:

אכילה מרובה - ד' מילין:

בא להם יין אחר המזון - הא פריש לה בגמרא בריש פרקין לב"ש אין ברכת המזון טעונה כוס ולב"ה טעונה כוס:

היכי נפיק - קס"ד באחד מן המסובין עסקינן במתני':

חטוף ובריך - כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך:

במשמע - העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בס' עזרא (נחמיה ט) ואומר ויברכו שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית (פ"ב דף טז: ולקמן דף סג.) מפרש קומו ברכו. בתחלת ברכה ויברכו שם כבודך במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל"ו:

שממהרין למברך - ליתן שכר:

אחר תינוקות - כשלומדים ברכות מפי רבן:

הואיל ולהתלמד עשויין - שאין מתכוונים לברך אלא ללמד:

אבל בעידן מפטרייהו - כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עוני' אחריהן אמן:

שמן מעכב את הברכה - שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן:

מעכב את הברכה - שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו:

שמן טוב - שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו:

הדרן עלך אלו דברים
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ברכות/פרק_ח"