חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ח

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף נא עמוד ב

אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה: והא דלא חשיב הכא "ברך על הפרפרת" שהיא מחלוקת שנויה, דבית שמאי אומרים דלא פטר אפילו מעשה קדרה ופליגי בית הלל עלייהו כדאיתא התם בגמרא - יש לומר דכיון שהזכיר שם "ברך על הפרפרת שלפני המזון וכולי" איירי נמי בברך על הפרפרת לא פטר את הפת, ואגב ההיא אמר "ובית שמאי אומרים לא מעשה קדרה" וכיון דתני לה לעיל לא חשו להזכיר כאן. אבל ההיא דקתני בברייתא בפרק כיצד (דף מג:) בכוס יין ושמן ערב קשה לי אמאי לא חשיב לה הכא דאף היא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בסעודה דקתני "בית שמאי אומרים אוחז כוס יין בימינו ושמן ערב בשמאלו ומברך על היין ואחר כך מברך על השמן. ובית הלל אומרים אוחז שמן ערב בימינו וכוס יין בשמאלו, מברך על השמן וכולי". ובתוספתא דפרקין שנו לה בהדי הני דמתניתין שיש בין בית שמאי ובית הלל.

וכבר קדש היום: פירוש משעת קבלה. ואפילו קדם וקדש על הכוס בערב שבת מכל מקום הרי הוא אסור במלאכה משעה שהוא אומר קדושה על הכוס. ועוד, דברוב אין מקדשין על שתחשך, והכי נמי משמע בירושלמי; שהם אמרו בפר' תפלת השחר (כז:) "מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס" ואפילו כן אמרינן בירושלמי גבי הא דהכא "א"ר מונא מדברי שניהם יין והבדלה- הבדלה קודמת, כלום טעמון דבית שמאי אלא מכבר נתחייב בקדושת היום עד שלא בא היין. הבדלה קודמת", עד כאן בירושלמי. ואף על פי שפעמים שמבדילין קודם שתחשך כמ"ש - אלא שאין הולכין בהן אלא אחר הרוב; ואי נמי דכי מטי שקיעה ראשונה של חמה חשיב כיום הבא וכבר קדש היום וכבר חל חיוב הבדלה במוצאי שבת.

שהיין גורם לקידוש שתאמר: ולאו דוקא יין אלא יין או פת היכא דחביבא ליה, הא בלאו הכין לא, דאין קידוש אלא במקום סעודה.

דף נב עמוד א

הנכנס לביתו במוצאי שבתות..ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחריו ומשלשלן כולן לאחריו: כלומר לאחר המזון. ואם תאמר ודאי מדקתני "הנכנס לביתו במוצאי שבת" לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי אלא בנכנס לכתחלה במוצאי שבת קאמר ואפילו הכי קתני "משלשלן כולן לאחר המזון" דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה! וכיון שכן ק"ל אמימר דבת טוות אמאי? תירצו בתוספות דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס, עד כאן. ודוקא למאן דאמר ברכה טעונה כוס דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברכת המזון שיברך בכוס. וראיתי בראב"ד ז"ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שכבשו(?) יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.

לא דמברך ומנח ליה: פירוש: ולא דלא שתי מיניה כלו' קאמ' אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה אלא דמקשי(?) טעי בה וסבר דמנח לה לגמרי קאמר [?]

תרי לא ומחד טפי שיעורא: ואם תאמר אם כן מה טעמייהו דבית הלל. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו, אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמי שמברך על שיורי כוסות - הראב"ד ז"ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן.

תרי תנאי ואליבא דבית שמאי: ואם תאמר לר' חייא דתני "שותהו", דברכה אינה טעונה כוס, והתנן "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה" - אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא למה לי לברוכי תרוייהו על כוס אחד? יש לומר מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה, לא מדחי חדא מינייהו מן הכוס; אבל ברייתא דקתני "משלשלן כולן לאחריו" כלומר שאוכל קודם שיבדיל ודחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס - מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס - הראב"ד ז"ל. [?] דמסתבר לי דמתניתין ל"ד כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למאן דאמר "ברכה אינה טעונה כוס" אלא שאילו בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאף על גב דאינו אומר ב' קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (דף קב:). ואפילו למאן דאמר "ברכה אינה טעונה כוס" מכל מקום יפ' לאומ' על הכו'. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתי' גמ' [?] מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דבית שמאי אסיפא דקתני "מברך על היין ואחר כך מברך על ה"מ" ולשנינהו כדשנינן אנן; אי נמי לוקמה כתנאי.

ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (שם) גבי מתניתין ד-"מזגו לו כוס שלישי מברך עליו על מזונו"- שמע מינה ברכה טעונה כוס! אמר ליה ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד מצוה" - אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתב לההיא דרבא רב אלפסי ז"ל בהלכותיו. וגלה לנו הרב ז"ל דההיא דרבא בדוקא אימר ולא בדחייה בעלמא.

והא דאמרינן בפר' ערבי פסחים (קה:) נמי גבי ברייתא ד-"הנכנס לביתו במוצאי שבת" דאייתי לה הכא בסמוך "שמע מינה מהא מתניתא תמני..שמע מינה ברכה טעונה כוס וכולי" - לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתני' ודאי אמר' ולן לא סבירא לן אלא כאידך תנא דאמר "אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז"ל לההיא בהלכותיו. ומתניתין דהכא דקתני "נר ומזון" בין לבית שמאי בין לבית הלל לאו ראיה כדאמרן, בין לדברי הראב"ד ז"ל בין למאי דסבירא לן. ומתניתין נמי דקתני "בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין" דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס - מסתברא דבית הלל לאו דוקא "מברך על המזון ואחר מברך על היין" קאמר אלא לאפוקי מדבית שמאי דאמרי "על היין ואחר כך על המזון".

וטעמא דבית שמאי איכא למי' משום דכתיב "ואכלת ושבעת וברכת" ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר "וברכת", כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך מברך; ובית הלל אומרים אינו צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא לידוק מינה ולימא "שמעת מינה ברכה טעונה כוס" כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא מינה דמהא ליכא למשמע מינה כלום. והר' זרחיה הלוי פסקה "טעונה כוס" ממתניתין ד"בא להם יין בתוך המזון" ואינה ראיה, וכמו שפירשתי.

דף נב עמוד ב

מותר להשתמש בשמש עם הארץ: פירש גאון ז"ל שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית ונמצא מפסיד אוכלין; ובית הלל אומרים אסור להשתמש בשמש עם הארץ וכיון דחכם הוא מלקט מה שראוי ללקט.ור' שלמה פירש בענין אחר.

שם כי פליגי בבורא. בית שמאי סברי ברא דברא משמע, בורא דעתיד למברא: מקשו עלה בירושלמי "על דעתון דבית שמאי שברא פרי הגפן, על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן?!" ופריקו: "יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה".

ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של עבודת אלילים: כלומר משום דאסור ליהנות מתשמישי עבודת אלילים ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו.

דף נג עמוד א

תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברך עליו. לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף: פירש רבינו שלמה ז"ל אור שעושין בתחלה בכבשן אינו להאיר רק לשרוף אבנים לסיד והלכך אין מברכין עליו אבל האור שמדליקין לבסוף אף הוא עשוי להאיר ולראות בו והלכך מברכין עליו. ורב האי ז"ל פירש "בתחלה" אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קיטרא ולא צאיל נהורא, אבל לבסוף צאית נורא וצאיל נהורא ומברכין עליו.

שם גירסת גאון ז"ל תני חדא אור של בית הכנסת מברך עליו ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא. ואי בעית אימא הא דאיכא סיהרא הא דליכא סיהרא. ואי בעית אימא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב: פירוש: דאי איכא חזנא דאכיל בבית הכנסת לנהורא עביד ומברך עליו, ואי ליכא חזנא- לכבוד בית הכנסת עשוי ואין מברכין עליו. ואי בעית אימא הא והא דאיכא חזנא הא דאיכא סיהרא אין מברכין עליו דאי משום חזנא כיון דאיכא סיהרא לא קפיד אנר. ולאו משום לתיה(?) עבד אלא משום כבוד בית הכנסת. ואי ליכא סיהרא מברך. ואי בעית אימא הא והא באיכא סיהרא ואפילו הכי אי איכא אדם חשוב- להאיר לפני אותו אדם חשוב עביד ומברך. וגירסת (?) הפך זו, וזו נכונה.

ובית הלל אומרים מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך: ולא דמי לפת דאמרינן לעיל "כיצד? ישבו- כל אחד מברך לעצמו" דכיון שהוא הסב [?] ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חברו והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה. ואפילו לר' יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו. -תוספות. ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה - הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל אומרים אינה אלא באיזה צד עדיף טפי, אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכין דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינה משום קבועות להנאה אלא הנאה כעין חובה.

דף נג עמוד ב

היתה אור טמונה לו בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ואין משתמש לאורה או משתמש לאורה ולא ראה שלהבת- אין מברך עד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה: נראה דפנס אינו כעין עששית שרואים השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה שלהבת חשבינן ליה, וכאותה שאמרו בשלהי "מי שמתו" (כה:) "אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדו. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדו. מאי טעמא? צואה בכיסוי תליא מלתא והא מכסיא, ערוה - "ולא יראה בך ערות דבר" והא מתחזיא". ועוד, דהא לא משכח "משתמש לאורה ולא רואה שלהבת" אלא כדקיימא בקרן זוית, ואם איתא משכחת לה באור טעונה בפנס או בעששית שאינה רואה שלהבת ממש - אלא ודאי כדאמרן. ג' חלוקין קתני: ( א ) האחד שאינו רואה שלהבת ולא משתמש לאורה אף על פי שנרו תפוש ביד (והיינו אור סמוכה בחיקו או בפנס), ( ב ) השני שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, ( ג ) והשלישי רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה למאן דאמר בדקיימא ברחוק. ולמאן דאמר בדרביא ואזלא. אבל עומד בעששית- רואה שלהבת מתוך העששית הרי זה כרואה שלהבת ומשמתמש לאורה ומברכין עליו.

אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצוה: כתב הראב"ד ז"ל וכל שכן על הבשמים דאינה הנאה דנפשיה, ואור דנקט לרבותא נקטיה דכיון על האור דמעשה בראשית מברך, סלקא דעתך אמינא ליהדר, קמ"ל דלא. והני מילי במוצאי שבתות אבל על אור ששבת ביום הכיפורים איכא למימר דמהדר לפי שאינה כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים - שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו.

רב הוה מברך אדבי אדא דיילא. אביי הוה מברך אדבי גוריא. בר חמא רבה אדבי רב בר חבוה: איכא מאן דאמר דמהכא שמעינן דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום, דהני כולהו ברחוק מקום הוה ואפילו הכי מברכין עליו. -וליתא, דרב דמברך אדבי אדא דיילא אזיל לטעמייהו דאמר "לא יאותו ממש" ורבא ואביי נמי כותיה סבירא להו ואנן כרבא קיימא לן וכעולא וחזקיה נמי דמפרשי ויאותו לאור במה, ופשטה דמתניתין נמי הכין משמע דקתני "עד שיאותו לאורו". וכן פסק גאון ז"ל. והני מתנייתא דלעיל דהיה מהלך חוץ למדינה וכולי אפשר נמי דהנהו בשיכול להשתמש לאורן מיירי. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו: ודוקא בפת וכסתמא דמתניתין דקתני "מי שאכל" אבל יין אין צריך לחזור למקומו. והוא הדין לאכול ענבים תאנים ורמונים שכל שאינו טעון אלא ברכה אחד לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אלא שראיתי לרבינו אלפסי ז"ל שכתב בפר' ערבי פסחים "דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין ושאר מיני פירות". ובתוס' נראה כסברא הראשונה.

בעידן מיפטרינהו עונין: פירוש: בשעה שמברכים לפטור עצמן על אכילתה אף על פי שאינה אלא לחינוך דמכל מקום חינוך מצוה הוא. ורבינו שלמה ז"ל פירש בשעה שמברכים כשמפטירים בבית הכנסת או בשעה שקורין בתורה.

הדרן עלן אלו דברים