רמב"ם על תרומות ו

תרומות פרק ועריכה

משנה אעריכה

אמר השם יתעלה "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו" (ויקרא כב, יד), זה החומש הוא רביעי מה שאכל, שהוא חומש הכל. כיצד, אם אכל מה ששווה דינר, משלם מה ששווה דינר ורביע דינר, וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם, וזהו עניין אמרם "עד שיהא הוא וחומשו חמשה".

וקרן - ידוע, והוא כמו העיקר שאכל.

ואמר השם יתעלה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו), ואמרו (נדה לב.) "להביא הסך והשותה", אף על פי שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה, מן הכתוב שאמר "בבקר ובצאן וביין ובשכר" (דברים יד, כו), ואמר "ואכלת ושבעת" (דברים ח, י). וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף, הוא אמרם "ותבא כמים בקרבו, וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח).

ואמרו חומשה - עניינו שאם אכל אותו החומש בשגגה, שהוסיף עליו חומש, אותו חומש לפי דינו, ודין התרומה שווה, וזה הוא עניין מה שאמר בו השם יתברך בזולת זה המקום "וחמישיתו יוסף עליו" (ויקרא ה, טז), ואמרו "מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש".

ואמרו ואינו משלם תרומה - כי התרומה לכהן, והדבר שאכל חוב עליו, ואין ראוי לפרוע חובו ממקום אחר.

וחולין מתוקנים - הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז).

והם נעשים תרומה - עניינו כי אותם חולין ששילם נחשוב אותם תרומה.

והתשלומין תרומה - עניינו כי דין מה שישלם בדיני התרומה, משלם לעניין הדימוע וזולתו:

משנה בעריכה

כבר ידעת כי אשת כהן תאכל בתרומה, לפי שהיא קניין כספו, וה' יתברך אמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא).

והמאמר כולו מבואר, ואינו צריך באור:

משנה געריכה

העיקר אצלנו, אין שליח לדבר עבירה. והעושה עבירה בעצמו, מלקין אותו. והמתעה אותו או מכשילו או מצווה עליו, או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדיבורו הקל, הוא נענש מהשם יתברך כפי שעשה באותו הסיוע או ההכנה. אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה, אבל הוא עובר על הכתוב שאמר "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) אם היה הוא סיבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר "אל תשת ידך עם רשע" (שמות כג, א) אם סייעו לאותו עובר.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה דעריכה

תשלומי כפל - הוא תשלום כפל הגניבה, כמו שאמר ה' יתברך וחייב לגנב באמרו "שנים ישלם" (שמות כב, ג).

אכלה, משלם שני קרנים וחומש, קרן וחומש מן החולין - והוא מה שהוא חייב בו אפילו לא היתה גנובה, ולפיכך אינו משלם תרומה אלא חולין, ומוסיף קרן מדמי תרומה, והוא מה שהוא חייב בגניבה. וכבר באר בתחילת דבריו שהוא משלם בגניבה מדמי תרומה. ואם הביא תרומה והיתה אותה תרומה הקדש, והוא שיקדיש אותה כהן שהיא ברשותו לבדק הבית, אם אכלה אחר כך ישראל יתחייב קרן ושני חומשים, חומש אחד שהוא חייב בו באכילת תרומה אפילו שאינה הקדש, וחומש שני שהוא חייב בו באכילת הקדש ואפילו אינו תרומה. כי העיקר אצלנו, הנהנה מן ההקדש בשווה פרוטה מעל, ומשלם שיעור מה שהפסיד מן ההקדש בשעת שנהנה ממנו בתוספת חומש על הדרך שזכרנו, ואחר כך מביא קרבן. והוא מאמר ה' יתברך (ויקרא ה) "ומעלה מעל [וחטאה בשגגה] מקדשי ה'" וגו' (ויקרא ה, טו), ועוד יתבאר במסכת מעילה.

מי שגנב מן ההקדש לא יתחייב בתשלומי כפל, למאמר ה' יתברך "ישלם שנים לרעהו" (שמות כב, ח), לרעהו ולא להקדש. ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה, אלא מפני שהוא איסור מוסיף, כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכוהנים, וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכוהנים, וכאשר אירע בה איסור לכוהנים הוסיף גם כן אותה האיסור לישראל. לפי שהעיקר אצלנו אין איסור חל על איסור אלא באחד משלושה דרכים, האחד איסור מוסיף שהוא כמו זה שזכרנו, ועוד יתבארו כולם במקומם במסכת כריתות ובמקומות אחרים מלבד זה המקום. כי אם אכל בשוגג ארבעה סלעים תרומה בדרך הדמיון, בכל מקום שאמר משלם שני קרנים וחומש עניינו ישלם תשעה סלעים, ובכל מקום שאמר משלם קרן ושני חומשים משלם ששה סלעים, לפי שהעיקר אצלנו כפי דמים הוא משלם:

משנה העריכה

וחכמים מתירין באלו - רוצה לומר במעשר שני והקדש שנפדו, לפי שאלו כיון שנפדו, אף על פי שלא נפדו כהלכתן, מותר לו שישלם מהם.

ורבי מאיר אומר, כיון שלא נפדו כהלכתן עדיין הם קודש, ואינו משלם קודש במקום תרומה שאכל שהוא קודש, שאין הקדש פודה את ההקדש.

ואמר "שלא נפדו כהלכתן", הוא שיפדה מעשר שני על אסימון וההקדש על הקרקע, וכבר בארנו זה בפרק שביעי מברכות.

והלכה כחכמים:

משנה ועריכה

ימתין לקשואים של מוצאי שביעית - לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית, לפי שהם הפקר לכל, וכבר קדם לך שאין משלמין מן ההפקר.

ואמרו ממקום שרבי אליעזר מיקל - הפסוק שממנו מביא ראיה רבי אליעזר, להתיר שישלם ממון אחר שלא יהיה מאותו מין שאכל בעינו, מאותו הפסוק מביא ראיה רבי עקיבא לאסור אותו.

והלכה כרבי עקיבא: