ברטנורא על תרומות ו

(א)

האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש - כדכתיב (ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו. והחומש הוא רביעית מה שאכל, כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביע שהם בין הכל חמשה רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם:

אחד השותה - יין:

ואחד הסר - שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר, וכתיב בתריה ואכלת שם. וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו :

וחומש חומשה - שאם אכל תרומה ושלם קרן וחומש וחזר ואכל תשלומי החומש מוסיף חומש על אותו חומש:

אינו משלם תרומה - שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר:

אלא חולין מתוקנים - שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש, דבר הראוי להיות קדש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) ויסף תמישיתו עליו מלמד שחומשו כמותו:

והן נעשין תרומה - אותן חולין מתוקנים:

והתשלומין תרומה - שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה:

אינו מוחל - דכיון דגזרת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי, להיות קדש ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים:

(ב)

בת ישראל - שהפרישה תרומה ולא נתנה אותה לכהן ואכלתה שוגג:

ואח"כ נשאת לכהן - והרי היא ראויה לאכול בתרומה דאשת כהן אוכלת בתרומה:

משלמת קרן וחומש לעצמה - שהרי אם היתה אותה תרומה שאכלה עכשיו בעין לא היתה חייבת ליתנה לכהן דהיא נעשית כהנת בנשואיה, הלכך עתה נמי התשלומים הן שלה:

משלמת קרן לבעלים - כדין גוזל חבירו, אבל החומש תעכב לעצמה:

(ג)

הוא משלם את הקרן - דמי תרומה, כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה:

והן משלמין את החומש - עון אכילתן בשוגג, שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק:

הן משלמין קרן וחומש - חולין מתוקנים, ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן . ואיכא בינייהו דלר"מ אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה, ולרבנן משלם דמי חולין:

(ד)

דמי תרומה - שאין דמיה יקרים כחולין:

קרן וחומש מן החולין - והן נעשין תרומה, כדין כל אוכל תרומה בשגגה:

וקרן דמי תרומה - משום כפל לגנב:

תרומת הקדש - שהקדיש הכהן תרומה לבדק הבית:

שני חומשים - חד משום אוכל תרומה, וחד משום נהנה מן ההקדש. אבל כפל בהקדש ליכא דכתיב (שמות כב) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:

(ה)

מן הלקט מן השכחה ומן הפאה - משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות, הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קדש. ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קדש :

ומן ההפקר - לאחר שזכה בו:

ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו - ואע"ג דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי:

שאין הקדש פודה הקדש - ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו, ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה. וסבר ר' מאיר מעשר שני ממון גבוה, הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו:

וחכמים מתירין באלו - במעשר שני והקדש שנפדו . והלכה כחכמים:

(ו)

שישלם מן היפה על הרע - כגון שאכל גרוגרות, ולפי מדה שאכל גרוגרות ישלם תמרים, ולא לפי דמים דכיון דבזוזא אכל ובזוזא משלם מאי נפקא מינה שישלם מן היפה על הרע. ואיכא למ"ד דאפי' לפי דמים מצינן למימר דאי אכל מידי דלא קפץ עליה זבינא משלם מידי דקפץ עליה זבינא:

לפיכד - שאין יכול לשלם ממין אחר, אם אכל קשואים של תרומה של ערב שביעית ואין קשואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה, ומין אחר אינו יכול לשלם צריך להמתין למוצאי שביעית וישלם מקשואין של מוצאי שביעית, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה: