רמב"ם על תרומות ה

תרומות פרק העריכה

משנה אעריכה

כשנפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מזולתה, יהיה הכל מדומע, וכבר בארנו זה בפרק שלפני זה. ואומר בזו ההלכה שלשת הלכות מהלכות המדומע, והודיענו בדיניהם.

האחת, אם נפלה סאה תרומה טמאה בפחות ממאה חולין, או מעשר שני, או מעשר ראשון, או הקדש, בין שיהיו אותן חולין או מעשר או הקדש טמאים או טהורים, דין כולם שיניחו אותם שירקבו ויפסידו.

וההלכה השנית, אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טהורים, או מעשר ראשון, או מעשר שני והקדש טהורים, ויהיה הכל מדומע והוא טהור. ואם נפלה הסאה תרומה בחולין, ימכרו כל החולין לכהן חוץ מדמי תרומה. ואם נפלה במעשר ראשון, יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון, ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה וימכר הכל לכהן, חוץ מדמי תרומה שנפלו ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם, לפי שתרומת מעשר גם כן לכהן. ואם נפלה בהקדש ומעשר שני, פודין אותו ויהיה חולין, ואחר שיחזור חולין מוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה.

וההלכה השלישית היא, אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאים, שיהיה הכל מדומע. ועיקר אצלנו, כי אוכלין טמאין אין מטמאים זולתם אלא אם הם כביצה, ומה שהוא פחות מכביצה ממאכלים טמאים אין מטמאין זולתם, והוא עניין אמרם "טומאת אוכלין בכביצה", ועוד נבאר זה, וטעמו באר היטב בסדר טהרות. ונתננו העיקר כי האוכלין אינן מטמאין עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין, וכבר זכרנו זה פעמים, ועוד יתבאר במקומו, ואם נפל עליהם מי פירות, כגון מי רמונים או תותים או אגסים וזולתם, אינם מטמאים לפי שלא הוכשרו לטומאה, ובמסכת מכשירין נבאר כל זה. ומפני אלו השני עיקרים, יהיה דין זה המדומע שימכר לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. והכהן הלוקח אותו אין לו רשות ללושו במים, ולא באחד מן השבעה משקין, כדי שלא תוכשר התרומה באותן משקין ותיטמא עם החולין שהם טמאים. ואסור לאכול תרומה טמאה אבל דינה שתשרף, אבל נבקש דרך שיוכל לאכלה והוא שיאכלנה נקודים, ו"נקודים" הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה, וכן אמרו בתלמוד. ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה, אבל הכוונה שילוש אותה ככר אחר ככר, או שיאכל הכל קלוי, כדי שלא יפול עליהם משקה, או שילוש אותם במי פירות שאינן מכשירין כמו שאמרנו, או יתחלקו אותן חולין שנדמעו לעיסות, כדי שלא יהא במקום אחד כביצה מאלו החולין הטמאין שנתערבו בם תרומה. וכשיהיה זה כמו שאמרנו, לא יטמא חלק התרומה המעורב בה לפי שהוא פחות מכביצה, כמו שנתננו העיקר.

הנה פסק את הדין באלו הארבעה חלקים שהם צריכות, והם אם נפלה תרומה טהורה לחולין טמאים, או לחולין טהורין, או אם נפלה תרומה טמאה לחולין טהורין או טמאים. והודיענו שדיני אלו הארבעה חלקים שלשה דינים, כי דין תרומה טמאה כשנפלה בטמא או בטהור הכל שווה, כמו שנתבאר:

משנה בעריכה

כשנפלה למאה לא יהיה הכל מדומע כמו שקדם.

ורבי אליעזר אומר כי כמו שאילו היתה טהורה תעלה ותאכל, כמו כן אם היא טמאה תעלה ותשרף.

והלכה כחכמים. וכשתבין למה שאמרנו בהלכה הקודמת, התבאר לך זו ההלכה עם מה שאחריה:

משנה געריכה

רבי אליעזר אינו חולק בכאן, ולא אמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה, לפי שכל מה שאומר אינו אומר אלא להחמיר:

משנה דעריכה

לאחר שהודו - עניינו לאחר שהודו בית שמאי לבית הלל שתעלה. וכן ביאר בתלמוד, כי לא נמצא בשום מקום לעולם, שיחזרו בית שמאי לבית הלל אלא בכאן.

וכאשר הסכימו כי סאה שנפלה תעלה, אמר רבי אליעזר תירום ותשרף כדין תרומה טמאה, על עיקר סברתו שאמר "סאה שנפלה היא סאה שעלתה, ולהחמיר".

ואמרו חכמים, בטלה במיעוטה ומותר לאכול הכל, ולא תעלה.

והלכה כחכמים:

משנה העריכה

לפי חשבון - הוא כי סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה, נחשב אותה שאין בה מתרומה ודאית אלא חלק ממאה מסאה, לפי שהיא במאה סאה נתערבה.

ואם נפלה למקום אחר עם סאה אחת בלבד, אינה מדמעת, שאנחנו אומרים חלק ממאה מסאה נפל בסאה, ואינו מדמע אבל תעלה באחד ומאה, ואם נתערבו בפחות מסאה אז יהיה מדומע.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ועריכה

אין המדומע מדמע, אלא לפי חשבון - כיצד סאתים של תרומה שנתערבו בעשרים סאין חולין, הרי כל זה המדומע עשרים ושתים סאה. אם נתערב ממנו אחד עשרה סאה בפחות ממאה חולין אחרים, אז יהיה הכל מדומע, לפי שאחד עשרה סאה של מדומע יש בהן סאה אחת של תרומה בלבד.

ואין המחומץ מחמיץ, אלא לפי חשבון - העיקר אצלנו כי שאור של תרומה אם יש בו כדי לחמץ, ולש בו העיסה והחמיצה, שאותה עיסה כולה תרומה ולא נשער אותה לא במאה ולא במאתים, ועוד יתבאר זה בפרק שני ממסכת ערלה. ואומר שאם יהיה על דרך הדמיון, אוקיא של שאור תחמיץ ליטרא אחת מקמח, ולשו שני ליטרא מחולין בשתי אוקיות משאור תרומה, ונתחמץ הכל והיה תרומה, אומר זה התנא, שאם לקח מזו העיסה החמוצה שיעור אוקיא ולש בה ליטרא של חולין אינה תרומה, עד שיקח מאותה עיסה הראשונה מחציתה בשווה, וילוש בה ליטרא מחולין שיש בו משאור של תרומה העיקרי אוקיא, והוא השיעור המחמץ לליטרא אחת.

ואין המים השאובין פוסלין את המקוה, אלא לפי חשבון - העיקר אצלנו, שלשה לוגים מים שאובין פוסלין את המקווה, ובתנאי שיהיה המקווה פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקווה, שלא יגמר אותו המקווה אלא באותן המים השאובין. אבל אם יש בו ארבעים סאה, אפילו מילאוהו כל היום כולו בכדים ושופכים בו מים אינו נפסל, ועוד יתבאר זה במקומו. וכשנפלו אלו השלושה לוגים מארבעה או חמישה כלים אינן מצטרפים ואין פוסלים את המקווה, עד שיהיו משלשה כלים או פחות, וזה דעת יחיד והוא דחוי. וכן אמרו בגמרא תמורה "לפי חשבון כלים, ויוסי בן חוני היא". אבל דעת החכמים שהם מצטרפים ופוסלין כמו שיתבאר במקואות.

והלכה כחכמים בכל:

משנה זעריכה

עד שתרבה תרומה על החולין - הוא שיפול במאה סאה של חולין, מאה סאה ומשהו של תרומה זה אחר זה:

משנה חעריכה

נתבאר בתוספתא, כי אמרם הרי זו אסורה, כשלא ידע בנפילת ראשון אלא אחר שנפלה הסאה השנית, וכאילו נפלו הסאתים במאה שיהיה הכל מדומע. ובזו ההלכה חלק רבי שמעון. אבל כשנפלה סאה למאה וידע בה, ואחר כן נפלה שניה, הרי זה מותרת שכבר היה לה להעלות, ויוציא סאתים שנפלו והשאר יהיה מותר.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה טעריכה

בארו בתלמוד, כי אפילו פחתו החולין ולא פחתה התרומה, אלא שיהיה הקמח הנקי מן התרומה כשהסירו המורסן חלק ממאה ואחד מכל קמח החולין ומורסנו, תעלה באחד ומאה, כי העיקר אצלנו שטינופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור החולין, אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה.

ואמרם ואחר כך נפלו חולין - רצה בה שנפל מן החולין מה שהשלים למאה סאה של חולין אם הוסיף עליהם, והעיקר אצלנו אין מבטלין איסור לכתחילה, ולפיכך אמרנו כי מי שהרבה החולין על התרומה במזיד, זה האיסור קנס לפי שביטל איסור. ובכל מקום שאומר בכאן "אסור" עניינו מדומע, וכבר נתבארו בזה הפרק דיני המדומע, ובכל מקום שאמרו "מותר" עניינו שתעלה התרומה, ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה מותר כמו שבארנו: