רמב"ם על שבועות ח

שבועות פרק ח

עריכה

דיני הארבעה שומרין שלשה, לפי שדין נושא שכר והשוכר אחד.

והדינין הנזכרים בהן הוא לשון התורה, ויוקש עליהם כי נושא שכר והשוכר נשבעין על האונס, ואינם חייבים לשלם כי שבורה ומתה אונס הוא.

והשואל חייב באונס, אלא אם מתה בשעת מלאכה, כמו שבארנו בפרק שמיני מן בבא מציעא.

ושבועת השומרין הוא שבועת התורה. ואף על פי שהשואל משלם את הכל, ישבע קודם לכן שבועת התורה שאותו הדבר נאבד, שיש לומר שמא עיניו נתן בה, ועל הדרך שבארנו בפרק ששי מזו המסכתא:

זה מבואר, לפי שכפר בדבר שאפילו הודה בו לא יתחייב לשלם ממון, לפי שהשבועה היא שהוא חייב באיזה עניין שיהיה מזה.

ועל זה תקיש כל אלה ההלכות וזולתם. כי מי שנשבע על דבר שקר שאילו אמר בו אמת לא יתחייב לשלם ממון הוא פטור, ואף על פי שנשבע שלא כהוגן, כיון שלא הועיל לו שקרו. וכל מי שנשבע על דבר שאילו היה מודה באמיתת הדבר היה חייב לשלם הממון, הוא חייב על שכפר האמת עד שיפטר עצמו מן הממון. וכמו כן הדיין אין ראוי להשביע שום אדם על כפירתו בדבר שאילו הודה לא יתחייב לשלם:

שומר חנם כששלח ידו בפקדון ונשבע, הוא חייב קרן וחומש ואשם כשהודה מאליו, אבל אם העידו עליו בזה והוא כופר אינו חייב חומש ולא אשם.

וכמו כן כשטען נגנבה והיה הוא עצמו שגנבה יתחייב תשלומי כפל, כמו שנאמר "אם לא ימצא הגנב"(שמות כב, ו) וגו', כלומר אם ימצא שהוא הגנב ישלם שנים אם יש שם עדים, ואם הודה מאליו משלם קרן וחומש ואשם.

וכבר קדם פירוש ההלכה ועיקריו בפרק תשיעי מבבא קמא:

כבר בארנו פעמים הרבה, שתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה הוא קנס, ומן העיקרים שהמודה בקנס פטור, ובפירוש אמרו שאין אדם משלם קנס על פי עצמו:

זה גם כן מבואר, לפי שלא פטר עצמו בטענה זו מכלום, אבל חייב הוא לשלם על כל פנים, ולפיכך הוא פטור על השבועה:

כל זה מבואר, לפי שאילו הודה היה חייב לשלם.

משנה ז [נוסח הרמבם]

עריכה

כל זה מבואר וכבר הקדמנו עיקרו.

וכל מה שאמר בזה הפרק חייב ופטור - רוצה לומר חייב משום שבועת הפקדון, שחייב על מה שיכחיש בה קרן וחומש ואשם כמו שקדם ביאורו. ופטור משבועת הפקדון, אבל הוא חייב משום שבועת בטוי לפי שנשבע לשקר. וכבר התבאר ששבועת בטוי חייבין על זדונה מלקות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:


סליקא לה פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שבועות