משנה שבועות ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ז · משנה א | >>
כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין.
ואלו נשבעים ונוטליןב, השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו.
השכיר כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל.
רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאהו.
כיצד, אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר התקבלת דינר זהב.
כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין.
- וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין:
- הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל,
- וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה,
- וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ.
- הַשָּׂכִיר כֵּיצַד?
- אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ,
- הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי,
- וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא נָטַלְתִּי,
- הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה.
- כֵּיצַד?
- אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ,
- וְהוּא אוֹמֵר: הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:
כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין.
- אלו נשבעין ונוטלין -
- השכיר, והנגזל, והנחבל,
- ושכנגדו חשוד על השבועה,
- והחנווני על פנקסו.
- השכיר, כיצד?
- אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך,
- והוא אומר: נתתי,
- והלה אומר: לא נטלתי - הרי זה נשבע ונוטל.
- רבי יהודה אומר: עד שיהא שם מקצת הודיה,
- יאמר לו: תן לי שכרי חמישים דינרין שיש לי בידך,
- והוא אומר: שהתקבלת מהן דינר זהב.
אמר רחמנא במחויב לישבע "ולקח בעליו ולא ישלם"(שמות כב, י), למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע, ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו. אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה, ואף על פי שהן תובעין נשבעין ונוטלין, וזה לעניינים עוד יתבארו.
אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל, לפי שבעל הבית טרוד בעסקיו והשכיר ידקדק הדבר יותר. ובזה שני תנאין, האחד שיהיה תובעו בזמנו, והשני ששכרו בעדים. אבל כששכרו שלא בעדים, מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי, או כשתובעו שלא בזמנו ואמר בעל הבית פרעתי, נשבע בעל הבית שבועת היסת. וכמו כן אם היתה עיקר הכפירה בעיקר השכירות, ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו, ויתן לו מה שיאמר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כל הנשבעין - נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול, אלא לנתבע שישבע ולא ישלם, דכתיב (שמות כ"ב, י') ולקח בעליו ולא ישלם א, מי שעליו לשלם הוא נשבע:
ואלו נשבעין ונוטלין - שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:
השכיר - תקנו לו חכמים לישבע וליטול, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו, שכיר יום זמנו כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו. אבל תבעו לאחר זמנו, בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. ואם שכרו שלא בעדים ג, נמי אין השכיר נשבע ונוטל, דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי ד לך שכרך:
הוא אומר נתתי - אבל אמר לו שנים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד, נשבע בעל הבית שבועת התורה שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד ה:
ר' יהודה אומר - ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
נשבעין ולא משלמין. כתב הר"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ"ל. ע"כ:
ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ"ג דב"מ דף ל"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי"ל ומשלם. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. ותירץ בשם הרמב"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב [דף פ"ז] קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע"כ:
השכיר כיצד וכו'. כתב הר"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י"ב פ"ט דב"מ. ומ"ש הר"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש"י. המגיד פי"א מהל' שכירות. ומ"ש הר"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא"ת והיכי אמר מגו בכה"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. וכ"כ התוס':
והוא אומר נתתי. כתב הר"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר"ן וא"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ"ש הר"ב במשנה י"ב פ"ט דב"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע"כ:
רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש"י:
(א) (על הברטנורא) רישא דקרא, שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם, והאי לא ישלם קרא יתירה הוא, דכיון דכתיב אם לא שלח כו' ממילא משמע דלאחר השבועה לא ישלם, ואם אינו ענין כאן, תנהו למודה במקצת ועד אחד כו'. הר"נ. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) ואלו כו'. ואיכא עוד הנך דלקמן מ"ז, ודפרק י' דב"ק מ"ז, ודפרק ח' דכתובות משנה ה'. ועתוי"ט:.! (ג)ואי נמי שכרו בעדים אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה:.! (ד)ואם תאמר הא לא חשדינן לבעל הבית דמשקר אלא ששכח, ואיך שייך מגו. יש לומר דהכי קאמרינן, ודאי קושטא קאמר שזוכר שפרעו, דאי מספקא ליה וטוען שקר שזוכר שפרעו, לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי בה רבנן משום טרדא, והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. ותוספ':.! (ה)והיינו כדעת הרי"ף, דבקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו על דינו, דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא, ואם כופר בכל נשבע היסת. וטעמא, כיון דליכא כאן טעמא דכדי חייו. הר"ן. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) מקצת כו'. לר' יהודה לא תקנו שבועה ליטול, אלא במקום שיש שבועה על הנתבע, והפכוה חכמים על התובע באלו השנויים כאן. רש"י:
נשבעין ולא משלמין: הא דלא תנא נשבעין ונפטרין אפשר לומר דלישנא דקרא נקט ולקח בעליו ולא ישלם:
כל הנשבעין וכו': פ' הכותב (כתובות דף פ"ז) ברייתא וחשיב נמי התם הפוגם שטרו שלא בעדים דנשבע ונוטל. והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא תני בהאי ברייתא כל הני דתני במתני' עד א' מעידה שהיא פרועה ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ושלא בפניו כיון דתנא הפוגמת כתובתה דהיינו הפוגם שטרו דבשלמא לתנא דמתני' דשבועות איכא למימר דלא מני אלא הנהו דס"ד למימר דאין נוטלין אפילו בשבועה דליהכי קאמר האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני' אבל האי תנא דברייתא נשבעין כיון דחשיב פוגם שטרו אמאי לא תנא נמי כל הני דמתני' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם בא מכח השטר כי הני אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין ע"כ. פי' לתירוצם ז"ל שהתנא דברייתא חולק עם תנא דמתני' דהכא ועם תנא דמתני' דהתם דהפוגמת וכו':
ואלו נשבעין ונוטלין וכו': תימא דלא חשיב ההיא דתנן לעיל מי הנשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקמינן לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה וכו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ"ק דקדושין וי"ל דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדו ראויין לישבע אבל ההיא דלעיל הלוה יכול לישבע דקים ליה טפי ממלוה אך שלא רצו חכמים גזרה שמא יוציא הלה תוס'. ונלע"ד כי בזה הוא מובן סמיכות פרק זה לסוף פירקין דלעיל וכתוב במרדכי בדף שמ"ד ראש עמוד שני. שלשים הן הנשבעין ונוטלין ששה עשר במתני' בפ' כל הנשבעין והשאר מפוזרין בתלמוד. י"ז המוציא הוצאות על נכסי אשתו. י"ח המכיר כליו וספריו ביד אחר: י"ט מי שהוציא משכון מתחת ידו: עשרים שנים אוחזין בטלית: כ"א מאן דמיתרע שטרא: כ"ב מי שהוחזק כפרן. כ"ג מי שיש לו שטר מקויים והלוה אומר שפרעו: כ"ד מלוה שהוציא שטר חוב והזמין העדים: כ"ה הנמסר מן המסור והנגרם מן הגורם: כ"ו מי שאיבד לו חברו ממונו בידו. כ"ז נראה שחסר וחפשתי שכתב בדף שמ"ה בסוף פירקין וז"ל בסוף בבא מציעא כתבתי שאר כל הנשבעין ונוטלין וכתובים לעיל ע"כ ולא מצאתי לא בסוף ב"מ ולא בריש ב"מ אמנם מצאתי שכתב שם ד' שמ"ה גזלתיך ואינו יודע אם החזרתי ישבע ויטול ע"כ: כ"ח מי שחברו נשא ונתן ביד ממונו לאנסו: כ"ט מי שמוציא על חברו שטרי ספק כגון שתי כתי עדים המכחישות זו את זו פלוגתא דרב הונא ורב חסדא: שלשים הטוען על גנב וגזלן עכ"ל המרדכי ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל ומקשי הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובה ועד אחד מעידה שהוא פרועה ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ונפרעת שלא בפניו וכדקתני להו לקמן בפירקין כשם שאמרו וכו' ותנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ותנן נמי בפ' האשה שנפלו לה נכסים המוציא יציאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ואמאי לא תננהו לכולהו הכא. וי"ל כי קא חשיב הני דמדינא לא הוה להו למישקל כלל אלא שחכמים תקנו שיהו נוטלין בשבועה אבל הנהי דמדינא אית להו למישקל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא קחשיב והנך כולהו דתנן בפירקין בכשם שאמרו ולא קתני להו בסדרא דאלו נשבעין ה"נ דמדינא שקלין בלא שבועה ומכיר כליו וספריו ביד אחר נמי מדינא נוטל בלא שבועה והכי איתא בירוש' דגרסינן התם עלה דההיא א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מיטפלין עם הגנבים ואני מסופק בזו אם איתה לפום גמרא דילן. ומוציא יציאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקיל בלא שבועה דברי ושמא היא ואע"ג דבעלמא אמרינן ברי עדיף [הגהה צ"ע ובדפוס שאלוניקי כתוב ואע"ג דבעלמא לא אמרינן ברי עדיף]. הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע וכן תירץ לזו ר"ח ז"ל שם בפ' האשה וכתוב שם מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע כגון הכא דאיהו ידע ואיהי לא ידעא נשבע איזהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ. וא"ת והא קחשיב שכנגדו חשוד על השבועה דמדינא אית ליה למישקל בלא שבועה משום דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם לר' אבא כדאיתא בגמרא לקמן בפירקין אלא שחכמים החמירו עליו שלא ליטול אלא בשבועה וי"ל משום דר"י קתני לה להא. דר' יוסי קאמר בשניהם חשודים יחלוקו ולית ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם ואי לאו דתקנו רבנן שיהא נשבע ונוטל החשוד היה פטור לגמרי. ואף בזו אני מסופק דאפשר דר' יוסי אית ליה דר' אבא. והרמב"ן ז"ל תירץ דאלו נשבעין ונוטלין אכולה מילתא קאי והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו אלא משום דתננהו התם בפ' הכותב קתני התם כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דל"ד להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל ע"כ. וכתב עוד בשם הגאונים ז"ל דשבועה זו של נשבעין ונוטלין שהיא בנקיטת חפץ כעין של תורה עוד כתב ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען ששבועה זו שנשבעים ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור ע"כ:
השכיר: תקנו לו חכמים לישבע וליטול מפני שבע"ה טרוד בפועליו ואינו נזכר עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל ולא פליג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה. ובירושלמי קאמר מפני שיש לו עסקים מרובים ע"כ. ובגמרא דילן פריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעל הבית שהוא עומד וצווח שפרע. עוד בפי' רעז"ל אבל תבעו לאחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. אמר המלקט דכיון דמטא זמן חיובי' רמי אנפשיה ומדכר ואיכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר בבל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו. עוד בפירושו ז"ל ואם שכרו שלא בעדים אין השכיר וכו' עד יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר המלקט ונאמן בלא שבועת המשנה ומיהו היסת משתבע הר"ן ז"ל. והכריח הוא ז"ל שם דהאי מגו גרוע הוא ואעפ"כ הכא גבי שכיר מהני למיפטר בעל הבית מיניה דשכיר והוא ז"ל פירש שם כיצד הוא גרוע ע"ש. וכתב עוד הר"ן ז"ל ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה לומר דשבועת השותפין שנשבעין בטענת שמא וכמו ששניני במשנתנו דוקא בשיש לו עדים שנשתתף עמו הא לאו הכי מתוך שיכול לומר לו לא נשתתפתי עמך מעולם יכול לומר נשתתפתי אבל לא נהנתי משלך כלום דליכא למימר דכיון דהאי מגו גרוע הוא וכמו שכתבתי לא מהני ליה שאע"פ שמצינו בעל הבית מיפטר מיניה דשכיר במגו גרוע מפני שאינו מחוייב לו אלא מפני התקנה ושבועת השותפים נמי אינו תורה אלא תקנה בעלמא אפ"ה אין לך אלא מה שמנו חכמים אבל בשבועת השותפים אע"פ שאינה אלא מדבריהם כעין שבועת השומרים של תורה תקנוה וכי היכי דלא מיפטר בדאורייתא משום מגו גרוע ה"נ לא מיפטר בשבועת השותפים זה נ"ל עכ"ל ז"ל. עוד בפי' של רעז"ל אבל אמר לו ב' קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת נשבע בע"ה וכו'. אמר המלקט מפרש בגמ' משום דקציצה מידכר דכירי אינשי הלכך אחמירו בה גבי שכיר. עוד בפירושו ז"ל צריך להיות ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
התקבלת מהם דינר זהב: פי' רש"י ז"ל דטעמיה דר' יהודה דסבר לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה דאורייתא על הנתבע (דהיינו בעל הבית אז) הפכוה חכמים על התובע (דהיינו השכיר והנגזל והנחבל) באלו השנויין עד כאן עם פי' לשונו כפי הנלע"ד. ובגמ' ר' יהודה אחמורי מחמיר על השכיר למישקל שבועה מיניה ושדייה על בע"ה להשבע ולהפטר כשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית ולא הימניה לשכיר ליטול בשבועה כשבע"ה כופר בכל. ורבנן מקילין על השכיר והמנוהו בשבועה אפי' כשבע"ה אינו מודה מקצת ע"כ עם פי' רש"י ז"ל מורחב. מאתי להבנת הענין כפי הנלע"ד. ומסקינן בגמרא דהיכא דמחמיר ר' יהודה מקילי רבנן והיכא דמקל ר' יהודה מחמרי רבנן ובהא פליגי ר' יהודה סבר בדאורייתא עבדי ליה רבנן תקנתא לשכיר פי' היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת עבדו רבנן תקנתא לשכיר למיפכה לשבועה עליה ויטול אבל אדרבנן היכא דבעל הבית כופר בכל שצריך לתקן שבועה על בעל הבית מדרבנן וגם צריך לעקרה ממקום שהיא ראויה להיות ולהטילה על השכיר תקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא ישבע בע"ה ויפטר והיכא דפליגי אקציצה ר' יהודה מקל על השוכר דנשבע ונוטל ורבנן סברי דתקנתא לתקנתא נמי עבדינן הלכך אפי' בע"ה כופר בכל ישבע השכיר ויטול דמעיקרא מתקנינן לה על השכיר אבל היכא דפליגי אקציצה מחמרי רבנן עליה דשכיר דלא ישבע ויטול אלא ישבע בע"ה שלא קצץ לו אלא אחת ויפסיד אומן דקציצה ודאי מדכר דכירי אינשי ולא שייך לומר בקציצה בע"ה טרוד בפועליו. ולשון הברייתא בגמרא תנא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו ה"ז נשבע ונוטל ואם לאו אינו נשבע ונוטל א"ר יהודה אימתי בזמן שא"ל תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת מהם דינר זהב או שא"ל שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם או שא"ל שכרתיך ונתתי לך שכרך המוציא מחברו עליו הראיה. וביד בפ"ה דהלכות גניבה סי' ד' ה' ובפי"א דהלכות שכירות סי' ו' ובפ"א דהלכות טוען ונטען סי' ב' ובטור ח"מ סי' פ"ט. וכתב שם בית יוסף בשם הר"ן ז"ל שאם היה השכיר עבד או חשוד חזרה שבועה לבעל הבית ע"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון הרי"ף ז"ל עם ביאור הר"ן ז"ל אשר עליו כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנלן דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו השבועה:
אלו נשבעין ונוטלין השכיר: מ"ש שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דבע"ה טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר וליתיב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בע"ה אי הכי אפילו קציצה נמי לישתבע שכיר דהכי קץ ליה ולישקול אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה מידכר דכירי ליה אינשי אי הכי אפילו עבר זמנו נמי נשבע ונוטל אלמה תניא עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בע"ה עובר בבל תלין והא אמרת בע"ה טרוד הוא ה"מ מקמי דלימטי זמן חיוביה כי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר עכ"ל הרי"ף ז"ל. וכתב עליו הר"ן ז"ל מנלן דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם פי' ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם והאי לא ישלם קרא יתירא הוא דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקצת ועוד דבמודה מקצת סד"א כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי אימא ישבע התובע ויטול ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש העד אלא ישבע התובע ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים קמ"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה פי' לאו למימרא דבעל הבית היה מחויב שבועה מתחלה מדקתני עקרוה דליתא דהא כיון דבע"ה כופר בכל הוא לא מיחייב אלא היסת ושבועת היסת בימי רב נחמן נתקנה כמו שכתבתי במשנתנו. אלא ה"ק שכיון ששכיר זה מסר נפשו על שכרו היה ראוי לחוס עליו לחייב בע"ה שבועה מיהת כדי שלא ילך לעתותי ערב בפחי נפש כדרך שתקנוה בקציצה והטילוה על בע"ה משום דמדכר דכיר לדעת מקצת המפרשים וכמו שאכתוב בפנינו בס"ד ושבועת תקנה זו שהיה להם לתקן עקרוה מבע"ה ושדיוה אשכיר מפני שהוא טרוד בפועליו שנותן שכר לכמה פועלים וסבר שנתן גם לזה. עוד נ"ל דלהכי נקט עקרוה שלא תאמר דלרבנן דוקא בכופר הכל דשכיחא מילתא דאמר נתתי ולא דייק ועוד שכיון שהוצרכו חכמים לתקן שבועה שאל"כ היה בעל הבית פטור לגמרי שדיוה אשכיר מפני טרדת בעה"ב אבל במודה מקצת דמוכחא מילתא דדייק ואמר ה"א דנימא דיו לשכיר בשבועה המוטלת מן הדין על בע"ה ולא ניתקון מירי קמ"ל דבכולהו גווני שדיוה אשכיר. ומ"ש הרב אלפסי ז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ע"כ. כך הוא ר"ל משום כדי חייו דשכיר תקנו שבועה על בעל הבית וכיון שראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר. ודאמרינן טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה נשבע ונוטל אלא טרוד בעסקיו קאמר והכי איתא בירושלמי אמר ר' בון בע"ה ע"י שעסקיו מרובין תקנו להם שישבע השכיר ויטול וכתבו הרי"ף ז"ל בסמוך. וליתן ליה בלא שבועה ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמרינן דבע"ה טרוד בפועליו ה"ל כאומר מנה לך בידי ואינו יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפיטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בע"ה ברי קטעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרינן שלא להטיל שבועה שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוי לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפי' בקושטא לא בעי לאשתבועי אי הכי אפי' נחלקו נמי על הקציצה ה"פ דמעיקרא אמרינן בגמרא דהאי דשדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר הוא ולא מפני טרדת בע"ה ומש"ה פריך ואמר אי אמרת בשלמא משום כדי חייו הוא דשדיוה אשכיר מש"ה בקציצה לא תקנו שישבע ויטול מפני שמחלוקתן של בע"ה ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלים הוא ומאי דכפר ליה בע"ה ליכא למיחש לכדי חייו אלא אי אמרת דהא דעקרו מבע"ה ושדיוה אשכיר משום טרדת פועלים הוא אפילו קצץ נמי ומפרקינן דקציצה מידכר דכירי אינשי וליכא למיחש בה משום טרדא ומש"ה לא שדיוה לשבועה אשכיר ומיהו בעל הבית נשבע אפי' הוא כופר בכל כגון שאמר לו לא קצצתי אלא אחת ונתתי לך א"נ באומר הילך וכן דעת הר"ר יהוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות וכן עיקר אע"פ שלא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. אי הכי אפילו עבר זמנו נמי ה"פ אי אמרת בשלמא דהאי דשדיוה אשכיר משום כדי חייו ולא משום טרדא מש"ה אמרינן דעבר זמנו אינו נשבע ונוטל דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא לדידך דאמרת דמשום טרדת פועלים היא אפילו עבר זמנו נמי דודאי אפילו עבר זמנו אית לן למימר לתקוני שבועה אבע"ה כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש שמסר עצמו על שכרו ומשום טרדת בע"ה יש לנו לעקרה ממנו ולהטילה על השכיר ומפרקי' חזקה אין בע"ה עובר בבל תלין עכ"ל הר"ן ז"ל. ועיין עוד במ"ש בשמו ז"ל פ' המקבל סי' י"ב. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ר"י אומר עד שיהא שם מקצת הודאה ויאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך והוא אומר נתקבלת מהם דינר זהב וכן בכולה מתני' סי' ב' וסי' ג':
יכין
כל הנשבעין שבתורה: דהיינו שומר, ומודה במקצת, ומי שעד א' מכחיש טענתו:
נשבעין ולא משלמין: וה"ה לדידן בכל כופר הכל, נשבע הנתבע:
ואלו נשבעין ונוטלין: שתקנו בהן חכמים שישבעו התובעים בנקיטת חפץ ויטלו כפי טענתן:
והחנוני על פנקסו: כולהו מפרש ואזיל. והאי ואלו נשבעין ונוטלין דתני הכא, אהנך שנזכרו במשנה ז' לקמן נמי קאי, רק תחלה מפרש תנא הנהו, והדר תנא אינך. והא דלא תני נמי במתניתן המכיר ביד אחר שקנה חפציו שנגנבו, דנשבע לוקח כמה נתן ונוטל [כב"ק פ"י מ"ג]. וכמו כן לא תני הכא המוציא הוצאות על נכסי אשתו, דישבע כמה הוציא ויטול הוצאותיו מהשבח [ככתובות פ"ח מ"ה]. י"ל דה"ט, דהנך ב' לא מחשבו נשבע ונוטל, מדמעכב התובע מה שבידו. [אבל תנא ושייר לא שייך הכא, מדקתני אלו. מיהו בספר יבין שמועה [דכ"ח] כ' בשם תוס' דהיכא דתני עניינים הרבה, אז גם בדתני אלו תנא ושייר. ובני הרב המופלג מהו' משה מרדכי שליט"א הביא ראיה לדבריו מעדיות פ"ד מ"א. ועי' פירושי שם סי' א']:
השכיר כיצד: נ"ל דלהכי תני כיצד. לאשמעינן דאילו הודה במקצת קציצה, באמת נשבע שוכר ונפטר, דקציצה מדכר דכיר שפיר, ואם מכחיש הכל, פטור לגמרי, וכדקאמרינן בש"ס. א"נ לאידך גיסי, דקמ"ל אע"ג דבאמת אינו מודה במקצת, דהרי אומר התקבלת ואינו כופר שכך קצץ לו כמו שתובע. וכ"כ במשנה ב' נקט כיצד מדבאמת אין שם מודה במקצת דהרי הילך הוא. וכ"כ במשנה ג' נקט כיצד, משום דג"כ אין שם מודה במקצת גמור, מדלא פרטו שיווי החבלות, והרי אפשר שהחבלה האחת שוה כהב' חבלות שתובע הלה אלא כולהו דוגמת מב"מ הן. מיהו במשנה ד' לא פליג ר"י, משום דגם לת"ק רק בשבועה דאו' שכנגדו נשבע ונוטל [עי' ח"מ צ"ב סי"א]. וכ"כ במשנה ה' לא פליג ר"י להצריך שיהיה מב"מ, מדאין הבה"ב כופר ודאי ומודה שאמר לזה ליתן. ובמשנה ו' הרי באמת פליג ר"י וע"ש:
הוא נשבע: בנקיטת חפץ:
ונוטל: תקנו כך, משום דבעה"ב טרוד בעסקיו ומצוי שישכח. ודוקא שתבעו השתא בזמנו. אבל בתבעו לאחר זמנו, אז זוכר בעה"ב שפיר, ולפיכך נשבע הוא רק היסת ונפטר. וכמו כן באין עדים ששכרו ושעשה מלאכתו, מהימן בעה"ב בהיסת, מדיש לו לבעה"ב מגו דלא שכרתיך, או לא עשית מלאכתי. וה"ה בנדונין על הקציצה, נשבע בעה"ב היסת ונפטר, דהקציצה מדכר דכיר:
והוא אומר התקבלת דינר זהב: וקיי"ל כת"ק. ואילה"ק במודה במקצת נהוי ב"ב כנ' ידענא ונ' לא ידענא שדינו דמתוך שאיל"מ ואמאי יצטרך שכיר לשבע. י"ל דלאו בוודאי שכח חשדינן ליה, דא"כ גם באית ליה מגו היה ראוי שיתחייב לשלם, כמש"כ תוס' [שבועות מ"ה ב' ד"ה "מתוך" הראשון]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת