רמב"ם על קידושין א

רמב"ם · על קידושין · א · >>

קידושין פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה קידושין א רמבם

משנה א

"דרך" - נופל בין על לשון זכור בין על לשון נקבה, כתוב בתורה "את הדרך (אשר) ילכו בה"(שמות יח, כ) וכתוב "בדרך אחד יצאו אליך"(דברים כח, ז).

ומה שאמר האשה נקנית, ולא אמר האיש קונה, ללמדינו שהיא אינה נישאת ותהיה אשת איש אלא ברצונה, אבל אם קידשה בעל כרחה אינה מקודשת.

ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף, לפי שנאמר "כי יקח איש אשה"(דברים כב, יג), ונאמר בעפרון "נתתי כסף השדה קח ממני"(בראשית כג, יג), גמר קיחה קיחה.

והקידושין בשטר - הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן, ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים, "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי" ומה שדומה לזה העניין, ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים. והראייה על זה מה שאמר "ויצאה והיתה"(דברים כד, ב) מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר כמו שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות"(דברים כד, א), אף הויה בשטר.

ועניין הקדושין בביאה - הוא שיבעלנה בפני שני עדים לשם קידושין, ואין שם דרך מבואר בקדושין יותר מזו, והוא הכתוב בתורה שנאמר "ובא עליה"(דברים כב, יג) "ובעלה"(דברים כד, א), בביאה נעשית בעולת בעל. אבל מי שקדש בביאה או בלא שדוכין שקדמו לקדושין, יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות כדי שלא יהיו בני אדם משולחין, ואף על פי שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו.

ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף.

ואיסר - הוא רובע הדרכמון, נקרא "דרהם" בערבי.

והדינר ששה דרכמונים, אם כן משקל האיסר ארבעה גרעינין, ופרוטה חצי גרעין מכסף.

ומפני שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית, והיה מן הדין שיאמר היבם קונה, לפי שהעיקר אצלנו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה שקנאה, כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות:

משנה ב

כתוב בתורה בעבד עברי "מכסף מקנתו"(ויקרא כה, נא), מלמד שהוא נקנה בכסף.

ונאמר באמה העבריה "והפדה"(שמות כא, ח), מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה. ואמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה"(דברים טו, יב), מקיש עברי לעבריה. ונאמר באמה העבריה "אם אחרת יקח לו"(שמות כא, י), הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה עבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויצא בגרעון כסף, ותלמוד אמה עבריה מעבד עברי שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים.

ומה שאמר בשנים - רוצה לומר עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום ששה שנים, ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה, והוא מה שאמר "שש שנים יעבוד ובשביעית"(שמות כא, ב) רוצה לומר פעמים שהוא עובד בשביעית, ואם נזדמן שנת היובל בתוך השש שנים יצא לחירות.

וגרעון כסף - הוא שיחשוב הקונה לפי חשבון השנים שעבד אצלו, וגורע מה שמגיע להם מדמיו, ונותן לו השאר ויצא. כיצד, הרי שלקחו בששים דינרין ועבד אצלו שתי שנים, נותן לו ארבעים דינרין ויצא בן חורין, ואל זה העניין רמז באמה העבריה כשאמר "והפדה"(שמות כא, ח).

ובסימנין - רוצה לומר שתביא שתי שערות אחר תשלום שתים-עשרה שנה ויום אחד, וזה בא בקבלה "ויצאה חנם" אלו ימי הבגרות, "אין כסף" אלו ימי הנערות. וימי הנערות הם אחר שהביאה ב' שערות עד ששה חדשים כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הלכה ח).

ואמר בנרצע "ואף לאמתך תעשה כן"(דברים טו, יז), ולכך האמה העבריה גם כן יוצאה במיתת האדון, ולא זכר אותה התנא מפני שהיא משותפת עם הנרצע בזה העניין.

ואמנם עבד עברי כשמת האדון, אם הניח בן עובד את הבן עד תשלום שש שנים, ואם לא הניח בן יצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים. ודע שעבד עברי, כשמכר הוא את עצמו מפני העניות הוא שנאמר עליו בתורה "כי ימכר לך אחיך העברי"(דברים טו, יב), וכשמכרוהו בית דין נאמר בו "ונמכר בגנבתו"(שמות כב, ב). ואם היו דמיו יותר מן הסך שנשאר עליו מקרן גניבתו אינו נמכר. וכבר נקדם לך בפרק שלישי (הלכה ח) מסוטה, האיש נמכר בגנבתו ולא האשה נמכרת בגנבתה, ואמנם מוכר אותה אביה בעודה קטנה כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הלכה ח). ואמרו שטר אמה עבריה מי כותבו האב כותבו, כגון שיכתוב לו "בתי מכורה לך" "בתי קנויה לך" ונותן לו השטר בפני עדים.

ואחר שזכרנו קצת מדיני עבד עברי נשלים אותם דרך העברה. אחר שתדע שהנמכר לגוי יוצא גם כן במיתת האדון. ומזה העניין הוא מה שאמרו:

• המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש.
• המוכר את עצמו אינו נרצע, מכרוהו בית דין נרצע.
• המוכר עצמו אין מעניקין לו, מכרוהו בית דין מעניקין לו.
• המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית, והיא מותרת לו כל זמן שהוא עבד והבנים שיש לו ממנה עבדים, והוא מה שאומר בתורה "האשה וילדיה תהיה לאדוניה"(שמות כא, ד), ויש לו רשות לאדון להכריחו על זה אם לא רצה העבד.

ואמרו, ואלו מעניקין להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, ואמה עבריה בסימנין, אבל יוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו, ושיעור הדבר שיגיע לו מממונו לא פחות ממה ששווה שלושים סלעים, והסלע ארבעה דינרין, וכבר בארנו שיעור הדינר. ואמרו, מנין לבורח שחייב להשלים, שנאמר "שש שנים יעבוד"(שמות כא, ב). ואמרו, ענק אמה עבריה ומציאתה לאביה, לפי שהיא עדיין נערה כמו שבארנו והיא ברשות אביה, ואם מת אביה הרי היא לעצמה, לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו לפיכך אין לאחיה בזה שום דבר, וענק עבד עברי לעצמו ואין לבעל חובו שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה. וכל זמן שחלה עבד עברי והוא אצל רבו, והיה חולה פחות מארבע שנים רצופין או מקוטעין, יחשב לו זמן החולי מכלל שש שנים, ואם התמיד בחוליו ארבע שנים חייב להשלים לפי שהוא כמו השכיר, והנך רואה מה שכתוב בתורה "כי משנה שכר שכיר"(דברים טו, יח).

וכבר ידעת לשון התורה באמה העבריה "אשר לא יעדה"(שמות כא, ח), ואמרו כיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים, "הרי את מקודשת לי" "הרי את מאורסת לי" "הרי את לי לאינתו", אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. וכתוב בתורה "ואם לבנו ייעדנה"(שמות כא, ט), והוא שיאמר לה "הרי את מקודשת לבני", אבל צריך שיהיה הבן גדול וירצה בכך, וכן אמרו אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעתה. ומכר אמה העבריה אינו קיים אלא לאדם שיש לה עליו קידושין או יש לה על בנו קידושין, ואף על פי שאין לה עליו, כגון שימכור את בתו לאביו שאי אפשר שייעד אותה אלא לבנו מפני שהיא בת אחיו. ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. וכשיעדה לו או לבנו אינה יוצאה אלא בגט, ואמנם יוצאה בכל אלו הדרכים כשלא יעדה לא לו ולא לבנו. ודע שמחייבין האב לפדות את בתו כשמכרה משום פגם משפחה, והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו.

ואמרו אינה נמכרת ונשנית. וממה שצריך שתדעהו שהגנב כשגנב מראובן ונמכר בגניבתו, אחר כך גנב פעם שניה מראובן עצמו, הרי זה אינו נמכר פעם שניה לפי שלא ימכרנו ראובן שתי פעמים, אמרו כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו.

ולא יהיה המרצע אלא של מתכת. ואין רוצעין אלא בגובה של אוזן. ועבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, אבל לוקח שפחה כנענית מפני שהיא מותרת לו כל זמן העבדות. ואמרו, בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים, רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואמרו "אם אמר יאמר העבד"(שמות כא, ה), עד שיאמר וישנה העבד, עד שיאמר כשהוא עבד, ועד שיאמר בתחילת שש ובסוף שש. לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך"(דברים טו, טז). לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר "את אשתי ואת בני"(שמות כא, ה). הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עמך"(דברים טו, טו). רבו אוהבו והוא אינו אוהב רבו אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך"(דברים טו, טז). הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו"(דברים טו, טו). רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע, שנאמר "עמך"(דברים טו, טו).

תנו רבנן "כי טוב לו עמך" עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי המוכין והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו, ולכך אמר "ויצאה אשתו עמו"(שמות כא, ג), "ויצא מעמך הוא ובניו עמו"(ויקרא כה, מא), לפי שאין עליהם רשות, ואמנם רוצה לומר שהם יוצאים מטורחו. וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בעניינים שיש בהם גנאי גדול, כגון שינעול מנעליו או יוליך כליו לבית המרחץ, לפי שנאמר "לא ימכרו ממכרת עבד"(ויקרא כה, מב).

ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

משנה ג

כתוב בתורה בעבד כנעני "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, לרשת אחוזה"(ויקרא כה, מו), הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר עתה, כמו כן עבד כנעני נקנה באלו הדרכים בעצמם.

ושמור בלבך שני עיקרים:

• אחד מהן זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
• והעיקר השני מחלוקת רבי מאיר וחכמים שהוא בפרק ראשון מגיטין (הלכה ח) בעניין יציאת עבד לחירות, שרבי מאיר אומר חובה הוא לו, וחכמים אומרים זכות הוא לו.

• ומן הידוע, מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומה שקנה עבד קנה רבו, ובזה אין חולק בו שום אדם.

רבי מאיר סבר, כשנתן שום אדם ממון לעבד ואמר לו קנה אותו על מנת שתצא בו לחירות, קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות, לפי שכל זמן שאמר לו קנה אותו קנה רבו ואינו מועיל לו תנאו אחר כך. ולפיכך אמר רבי מאיר, שהוא לא יצא בכסף לחירות אלא על ידי אחרים, כגון שיתן אחד מבני אדם ממון לרבו כדי לפדותו.

וחכמים אומרים, שתנאו מועיל, ולא קנה העבד מזה הממון שום דבר עד שיצא לחירות, ולכך אפשר לפי סברתם בכסף על ידי עצמו, וכל שכן על ידי אחרים.

ורבי מאיר גם כן סבר שאינו יוצא לחירות עד שיגיע גט שחרור לידו, אבל אם זכה לו על ידי אחר לא יצא לחירות לפי שהיא חובה לו, ולכך אמר בשטר על ידי עצמו.

וחכמים אומרים, שהוא קונה את עצמו אפילו בשטר על ידי אחרים לפי שזכות הוא לו.

והלכה כחכמים.

ומה שאמר בכאן בחזקה - כבר בארוהו ואמרו, כיצד בחזקה, התיר מנעל רבו או הנעילו, הוליך אחריו כליו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו, או שהגביה הרב את העבד, קנאו.

ועבד כנעני גם כן יקנה עצמו בראשי אברים, והוא שיכה אותו רבו ויבטל ממנו אחד מעשרים וארבעה אברים, והם אצבעות הידים והרגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראשי שדים שבאשה, וראש הזכרות, או שיבטל פעולת עינו או שינו כמו שכתוב בתורה, ומה שחייב שלא מנה אותם בכלל מה שיקנה בו העבד עצמו, לפי שהוא צריך גט חירות מרבו אחר שעשאו בעל מום כמו שזכרנו:

משנה ד

מסירה - הוא שימסור לו בהמה, או שתלך בראש הבהמות ונמשכות אחריה על ידי ההלוך.

ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה, וכל שכן בהגבהה.

ומן העיקרים שאנו עתידים לבארם בבבא בתרא (פרק ה הלכה ט) הם אלו:

• שהמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם, ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום.
• וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה, ואפילו שאנו אומרים בו שנקנה במשיכה. ואשר חייב שתקנה בהמה דקה במשיכה ואף על פי שאפשר בה בהגבהה, מפני שהיא מחזקת עצמה בקרקע ואינה נעתקת, הוא מה שאמרו משום דמסרבה.
• ובמקומות שאמרנו שקונין בהם במסירה לא תועיל בהם המשיכה.
• והמקומות שתועיל בהם המשיכה לא תועיל בהם המסירה.

ושמור אלו העיקרים תמיד:

משנה ה

נכסים שיש להם אחריות - הם הקרקעות, ואמנם נקראו כך לפי שאחריות הוא חזרה והשגה, והחזרה וההשגה אמנם הוא על קרקע בלבד. כיצד, ראובן מכר שדה לשמעון וראובן חייב ללוי חוב שהוא קודם לזאת המכירה, הנה שלוי מוציא השדה המכור מיד שמעון אם לא תמצא אצל ראובן ממה שיגבה חובו, וזהו עניין אחריות.

ושאין להם אחריות - הם המטלטלין כולם, לפי שאין יכול לוי להוציא מיד שמעון המטלטלין שמכר ראובן אחר שקבל החוב מלוי.

ואמנם שתהיה הקרקע נקנה בנתינת המעות - הוא מה שנאמר "שדות בכסף יקנו"(ירמיה לב, מד), ועל מנת שלא יהיה מנהגם בזה המקום לכתוב את השטר, אבל המקומות שנוהגין בהם לכתוב השטרות במקח וממכר לא קנה עד שיכתוב השטר, אלא אם כן פירש שהוא בנתינת המעות בלבד יקנה.

ועניין קניית הקרקע בשטר - הוא שיכתוב באיזה דבר שירצה "שדי נתונה לך" "שדי קנויה לך" או כל כיוצא בזה, וזהו במתנה בלבד שיקנה בשטר, אבל במקח וממכר לא קנה עד שיתן הדמים אלא אם כן היה מוכר שדהו מפני רעתה. ומביאין אנו ראיה שקונין בשטר ממה שכתוב "וכתוב בספר וחתום"(ירמיה לב, מד).

והחזקה - קונין בה לבדה לעולם בכל עניין, ואנו עתידין לבאר מיניה בבבא בתרא במקומה. ומהם שיבנה שום דבר, או יהרוס איזה שיעור שיהיה בזה הקרקע שרוצה לקנותו בפני בעל הקרקע, וכל זמן שיעשה שום דבר בגוף הקרקע ובעל הקרקע לא ימחה בידו נתקיים המקח ומחייב לזה המוכר בזה המכר, ואם היה שלא בפניו צריך שיאמר לו "לך חזק וקני". והראיה שקונין בחזקה מה שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה"(דברים יז, ד), במה ירשתם בישיבה.

ושאין להן אחריות, אין נקנין אלא במשיכה - הביאו ראיה על זה ממה שנאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך"(ויקרא כה, יד), דבר הנקנה מיד ליד, רוצה לומר שהדבר שאפשר לתתו מיד ליד לא יתקיים קניינו אלא בנתינה מיד ליד.

ומה שאמר שהמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להן אחריות - כגון שימכור ראובן לשמעון ככר של פלפלין ובית פלוני בכך וכך מעות, כשקנה שמעון הבית באחד משלשה דרכים שהקרקעות נקנין בהם, קנה הפלפלין עם זה הבית ואף על פי שלא משך אותן, ואפילו שהיו הפלפלין במדינה אחרת, ועל מנת שיאמר לו "קני הני אגב הקרקע". והביאו ראיה על זה ממה שנאמר "ויתן להם אביהם מתנות רבות, לכסף ולזהב ולמגדנות, עם ערים בצורות ביהודה"(דברי הימים ב כא, ג).

וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות (פרק ט הלכה ז):

• שבכל מקום שנאמר במשנה שבועה שהיא שבועה בתורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא.
• ואין מחייבין שבועת התורה בטענת קרקעות, ועוד יתבאר זה במקומו במסכת שבועות (פרק ו הלכה א).
• אבל נשבעין שבועת התורה על המטלטלין שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים"(שמות כב, ו) וגו', ואמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים"(שמות כב, ז).
• וכבר זכרנו שמודה במקצת הוא המחוייב שבועת התורה, אבל אם כפר בכל זה הוא פטור, רוצה לומר שישבע היסת כמו שבארנו בסוף כתובות.
• ואם היה טוען ראובן לשמעון מנה ובית פלוני, והודה לו במקצת המנה חייב שבועת התורה על כפירת קצת המנה, וישבע גם כן על כפירת הבית על ידי גלגול.
• וגלגול שבועה מן התורה, לפי שנאמר בסוטה "אמן אמן"(במדבר ה, כב) ובא בקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכו', כמו שביארנו במקומו (פרק ב הלכה ה דסוטה).
• לפיכך כל מי שנתחייב שבועה, יכול המשביעו לגלגל עליו בכלל שבועתו כל מה שירצה, ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה בה.

ומכוח דברי יתבאר לך:

• שכל מי שטוען לחבירו קרקעות והודה באחד מהם, או טען עליו כלים וקרקעות והודה במטלטלין וכפר בקרקעות כולם, או הודה בקצתם וכפר בכל המטלטלין, הרי הוא בכל אלו החלקים פטור מן התורה משבועה, וחייב בשבועת היסת בכל טענה מהם.
• וכמו כן מי שטען על חבירו במטלטלין, והזמין קצתם ואמר לו זהו שיש לך בידי טול והילך, אינו מחוייב אלא שבועת היסת.

ושמור אלו העיקרים כולם ודין בהם:

משנה ו

כל הנעשה דמים באחר - פירוש כל הנישום דמים באחר, ופירוש זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי עניין מהעניינים, כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שווים כך וכך ליטרין מפלפלין, לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו, ואפילו לא משך השני. וזהו עניין הקניין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקח והממכר, שהלוקח נותן למוכר זה הדבר שנתקיים בו הקניין חליפין על הדבר שלקח ממנו, וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואף על פי שהוא לא משך.

ובהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור, אנו אומרים קונין בכלי אף על פי שאין בו שווה פרוטה. ולא יתקיים הקניין לא בפירות ולא במטבע, רוצה לומר מטבע הדרכמונים שיש בהם צורה והדינרים.

וכמו כן כל הדברים נקנים בחליפין רוצה לומר הקניין כמו שבארנו, בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים, אלא המטבע שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר, אלא אם כן לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם, ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו, הרי זה יתקיים הקניין ותתקיים המכירה בזה, ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין. וכבר בארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קניין שהעניין כולו אחד, ולכך נאמר קניין. ומה שחייב שלא יתקיים הקניין במטבע, משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה, לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמניינו, הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו, והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקניין בלא ספק. ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאינו בעין אלא אם כן קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם, ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקניין לפי מה שנקדם באורו.

ומה שאמר רשות הגבוה בכסף - רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך הקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך, ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה.

וכבר נתבאר, לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הלוקח דמים קצתם או כולם, אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו, המקח אינו קיים, ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר, אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויחזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעליה, אלא אם כן נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שבארנו. ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם, נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות, ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו.

וכשיאמר אדם "שור פלוני הקדש", קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקח אחר המשיכה כשהוא הדיוט, והוא עניין מה שאמרו אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט.

והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום עניין מהעניינים, לא בקרקע ולא במטלטלי, ואינו מועיל בו העדים, ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים, ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור. ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק.

והבן אלו העיקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עיקרי הדינים, ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים, וכל זמן שיבוא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק, ולכך הארכתי בביאור עניינו:

משנה ז

מצות האב על הבן שש מצות והם אלו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ולהשיטו בנהר. והביאו על כולם ראיות מן הפסוקים, יאריך פירושם ותמעט התועלת בזה.

ואלו כולם מחויב האב לעשות לבן, ואין האם חייבת לעשותם לבנה, והוא עניין מה שאמרו האנשים חייבים והנשים פטורות.

ומצות הבן על האב הרבה מלהביאם בכאן והעניין ארוך מאד, אבל כולל אותן שני עיקרים מורא וכיבוד. ומסרו לנו מהם דוגמות ואמרו, מורא לא ישב במקומו ולא עומד במקומו ולא סותר דבריו, כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. ואלו כולם והנגרר אחריהם מחוייב על הבנים ועל הנקבות כולם שיעשו אותם לאביהם, אלא אם היתה האשה בעולת בעל שאין חיוב עליה מתורת הכיבוד אלא מה שאפשר בידה לעשות, מפני עסקי בעלה המחוייבין לה מתורת הזווג, לפי מה שנתבאר בכתובות (פרק ה הלכה ה).

ומצות עשה שהזמן גרמא - הן מצות שאדם חייב לעשותם בזמן מוגבל, וכשלא יהיה זה הזמן נתבטל חיובם, כמו הסוכה והלולב שופר תפילין וציצית שהם מחוייבין ביום ולא בלילה, וכל מה שדומה לזה.

ומצות עשה שלא הזמן גרמא - הם המצות המחוייבות בכל הזמנים, כגון מזוזה ומעקה והצדקה.

וכבר ידעת שהעיקר אצלנו אין למדין מן הכללות, ומה שאמר כל אמנם רוצה לומר הרוב, ואמנם מה שהנשים מחוייבות ממצות עשה ומה שאינן מחוייבות ממה שמגיע אליהן אינו תלוי בכלל, ואמנם נמסרים על פה והם דברים שבאו בקבלה. הלא ידעת, שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים והקהל ותפילה ומקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקידוש היום, אלו כולם מצות עשה שהזמן גרמא, וכל אחד מהם מחוייבות על הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים. וכמו כן מצות פריה ורביה ותלמוד תורה ופדיון הבן, כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא, ואף על פי כן אין הנשים חייבות בהן. ואמנם נמסרים על פה כמו שזכרנו. אמנם העיקר שזכר במצות לא תעשה הוא אמיתי, שנאמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם"(במדבר ה, ו), ובארו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה חוץ מאלו השלושה, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך"(ויקרא יט, כז), לפיכך מי שיש לו זקן ואפשר למנעו מתגלחת הוא שאסור עליו גילוח כל הראש, והוא מה שאמרו הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ואמר "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם"(ויקרא כא, א), בני אהרן ולא בנות אהרן:

משנה ח

כל אלו המנויות באו בלשון זכר, אמר "וסמך ידו"(ויקרא א, ד), "והניף"(ויקרא כג, יא), "והגיש", "וקמץ"(ויקרא ב, ב), "והקטיר"(ויקרא ב, ח), "ומלק"(ויקרא א, טו), ואמר "והקריבו בני אהרן"(ויקרא א, ה), ואמר בתורת כהנים "והקריבו" זה קבלת הדם, ואמר "והזה מן הדם"(ויקרא ד, ו).

ואמר במנחת סוטה "ולקח הכהן מיד האשה"(במדבר ה, כה), ואמר במי שמביא קרבן שלמים "ידיו תביאנה את אשי"(ויקרא ז, ל), מה שלמים תנופה בבעלים אף סוטה תנופה בבעלים. ומעשה תנופה בבעלים כמו שזכרנו, כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף.

ולמדנו הנזיר מסוטה, לפי שנאמר בסוטה "ונתן על כפיה את מנחת הזכרון"(במדבר ה, יח), ונאמר בנזיר "ונתן על כפי הנזיר"(במדבר ו, יט), ודין הנזירה והנזיר בעניין הקרבן שווה למה שנאמר בתחילת הפרשה "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר"(במדבר ו, ב), והוא מה שאמר אתיא כף כף מסוטה:

משנה ט

שאינה תלויה בארץ - המצות שאינם תלויות בארץ ואמנם הם חובת הגוף.

שהיא תלויה בארץ - הם הדברים שהם חובת קרקע. וכבר בארנו בסוף מסכת ערלה שאיסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, וכלאי הכרם מדרבנן, אבל כלאי זרעים מותר לזורען בחוצה לארץ.

והלכה כרבי אליעזר, שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ, כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה:

משנה י

רוצה לומר באמרו כל העושה מצוה אחת - שיעשה אותה יתירה על זכיותיו שהיו נגד עונותיו, עד שחזרו זכיותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה.

ואמר כל שאינו עושה מצוה אחת - רוצה לומר מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו, ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם, אלא נשארו עונותיו מרובין מזכיותיו.

אמר מטיבין ומאריכין את ימיו - בעולם הבא.

ועניין נוחל את הארץ - ארץ החיים, רוצה לומר העולם הבא, ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי.

ודרך ארץ - הוא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר.

ועניין אין זה מן הישוב - שאין תועלת בו בישוב העולם, אבל להוציאו מן המקום תועלת למדינה.

ואמרו באדם שאלו מעשיו, מושבו מושב לצים ופסול לעדות:

משנה קידושין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב