רמב"ם על נזיר ב

<< · רמב"ם · על נזיר · ב · >>

נזיר פרק בעריכה

משנה אעריכה

בית שמאי אומרים, אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל זמן שאמר הריני חייב בנזירות, ומה שאמר אחר כך מן הגרוגרות ומן הדבילה מחויב הנזירות לפי שהוא חוזר מזה, ודעת בית שמאי אין שאלה בנזירות ואי אפשר לו החזרה.

ובית הלל אומרים, אחר שלא נדר כדרך הנודרין אינו חייב נזירות, אבל אסור בגרוגרות ובדבילה.

ופירוש מה שאמר רבי יהודה לדעת בית שמאי הרי עלי קרבן, לפי שהוא אחר שזכר הנזירות והקרבן שהוא מתנאי הנזיר דיו.

ומאמר דברי רבי יהודה לדעת בית שמאי, ומאמר בית שמאי דחוי, אין אנו חוששין ויאמרו מה שיאמרו:

משנה בעריכה

באר התלמוד, שזה הדבר הוא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ונמנעת מלעמוד, וכמו כן דלת סגור קשה לפתוח, ואמר זה האיש שמשתדל לפתוח זה הדלת או להקים זאת הפרה, אמרה זאת הפרה נזירה אני עומדת על דרך העברה, כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים כשקשה עליו המלאכה בהם, נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל, וכמו כן בלא ספק היה גם כן בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני האדם, אחרי כן יאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה, וכמו כן הריני נזיר מדלת זה אם אינו נפתח, ואחר כך עמדה הפרה מעצמה או שנפתח הדלת.

בית שמאי אומרים, אחר שלא העמידה בידיו ולא פתח הדלת בעצמו, חל עליו הדבור שאמר הריני נזיר מבשרה או מדלת זה, לפי שהוא לא כוון בזה הנדר אלא שיעמידה בידיו, לפיכך חל עליו הנזירות לפי סברתם, שאומרים שכל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות חייב נזירות, וכמו כן זה שאמר הריני נזיר מבשרה או מן הדלת.

והשיבום בית הלל לפי דבריהם ואמרו להם, אמנם לדעתינו ואפילו אמר בפירוש הריני נזיר מבשרה אינו נזיר, אלא לפי דבריכם לאיזה דבר אתם מחייבים אותו בנזירות, והרי לא אמר הריני נזיר מבשרה אלא על מנת שלא תעמוד וכבר עמדה, וכי כלום היתה כוונתו אלא עמידתה ופתיחת הדלת באיזה צד שיהיה.

ורבי יהודה אומר, שבית שמאי אינן מחייבין הנזירות עד שיאמר גם כן והרי בשרה קרבן אם לא עמדה, וכמו כן דמי הדלת יהיו קרבן, מן הטעם שזכרנו:

משנה געריכה

זה המעשה לא הביאו על מה שקדם לפי שהוא סותר אותו. ואמנם הדין במה שקדם הוא באדם בריא, אבל במי שנאנח ודואג לא, לפי שהוא לא כוון אלא שלא ישתה זה שאנו נזקקין עליו כדי שתסור אנחתו.

וזהו ההיקש בשכור כשאמר הריני נזיר ממנו שאינו חל עליו נזירות, לפי שכוונתו שלא יכביד עליו מרוב היין, והביא ראיה על זה מזה המעשה. ויהיה שיעור המשנה ואם היה שכור אינו נזיר, ומעשה באשה וכו'.

ומה שאנו אומרים שהוא כשכור, שלא נשתקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט, שכל מעשיו ודבריו קיימין ונענש על כל מה שהוא עושה ממה שראוי לו מן העונש כמו הבריאים. אבל מי שהגיע לשכרותו של לוט הרי כל מעשיו ודבריו בטלין, ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים:

משנה דעריכה

הבבא הראשונה אין חולק עליה, לפי שהעיקר אצלנו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

והבבא השניה טעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים בה, שחכמים אומרים, שכל האומר הריני נזיר מן היין בלבד או מן התגלחת בלבד או מן הטומאה בלבד שחל עליו הנזירות, יאמר בכאן שחל עליו הנזירות ואפילו שהוא סבר שאחד משלשה דברים הללו מותר. ורבי שמעון שאמר אינו חייב בנזירות עד שיזור מכולן, אומר אינו חייב בנזירתו, אחר שהיה סבור באחד מאלו הדברים שהוא מותר.

וטעם מחלוקת בבא השלישית מפני שהוא נדרי אונסין בלא ספק, וההוא מכלל ארבעה נדרים שהתירו חכמים, לפיכך אינו צריך הפרה כמו שבארנו בפרק שלישי מנדרים (הלכה א). ורבי שמעון אומר, שארבעה נדרים אלו על כל פנים יש בהן שאלה לחכם והפרה, ולכך אמר בכאן שחל עליו הנזירות אף על פי שהוא אנוס, עד ששואל לחכם.

ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים כולם:

משנה העריכה

פירוש מה שאמר ועלי לגלח נזיר - שיביא הקרבנות שחייב בהם בשעת התגלחת בשנשלם הנזירות.

וכמו כן פירוש מגלחין זה את זה - שיביא כל אחד הקרבנות שחייב בהם חבירו, ונמצא שלא יפסידו שום דבר ויהיה כל אחד מהם כבר קיים נדרו.

ודע שהוא כששמע חבירו ואמר "ואני", ולא אמר "עלי לגלח", הרי הוא חייב בנזירות בלבד:

משנה ועריכה

כולם נסכמים, שהוא אם אמר "חצי קרבנות נזיר עלי" שאינו חייב אלא חצי הקרבנות שחייב הנזיר, יקריב אותם בשביל איזה נזיר שירצה, וישלים זה הנזיר החצי האחר.

והם גם כן נסכמים, שהוא אם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" שחייב בכל הקרבנות, לפי שאין אצלנו חצי נזירות.

ואמנם חולקים בזה הלשון, רבי מאיר אומר כל זמן שאמר "הרי עלי" חייב בקרבנות נזיר שלמים, ומה שאמר אחר כן "חצי נזיר" הוא חזרה ולא תתקיים לו החזרה. וחכמים אומרים, נדר ופתחו עמו, חזרתו קיימת.

והלכה כחכמים:

משנה זעריכה

יעלה על הדעת שעניין אמרו בן - רוצה לומר שיהיה לו זרע, ממה שנאמר "ואבנה גם אנכי"(בראשית ל, ג) שעניינו זרע לבד.

וגם כן יעלה על הדעת כשאמר כשיהיה לי ולד - עניינו ולד נחשב בין בני אדם, אבל לא טומטום ואנדרוגינוס.

לפיכך למדנו שאין הדבר כן, אלא שנסמוך על המורגל מהלשונות:

משנה חעריכה

רבי שמעון אומר, יאמר אם היה ראשון בן קיימא, הראשונה חובה וזו נדבה, ואם לאו הראשונה נדבה וזו חובה.

רבי שמעון סובר שספק נזירות להחמיר, ואינה הלכה:

משנה טעריכה

זה כולו מבואר.

ודע, כי כשנטמא בימי הנזירות שחלה עליו, כשנולד הבן סותר את הכל, לפי שנזירותו ונזירות בנו במדריגת נזירות אחת אנו חושבים אותו:

משנה יעריכה

כשנולד לו בן והוא מנה מימי הנזירות עד שבעים אינו מפסיד כלום, לפי שהוא מפסיק כמו שאמרנו, וימנה נזירות בנו וישלים אותם ויגלח, ואחר כך יחזור ומשלים את שלו כמו שאמרנו ותהיה המותר שנשאר עליו מנזירות שלו שלושים יום. לפיכך ימנה אותם אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו, וחוזר ומשלים את שלו, ויהיה בין תגלחת לתגלחת שלשים יום.

אבל אם נולד לו בן אחר שבעים יום, ופסק וחזר לנזירות בנו והשלים אותה וגלח, אינו יכול לחזור להשלים הנזירות לפי שמה שנשאר מהם הוא פחות, ואין תגלחת פחותה משלשים יום. לפיכך צריך שימנה אחר נזירות של בנו, שהם שלשים יום שניים, להשלים נזירות שלו שהם מאה, ואז יגלח ויפסיד התוספת כולו שמנה אחר שבעים קודם שנולד לו הבן: