רמב"ם על נזיר א

נזיר פרק אעריכה

משנה אעריכה

זה שאמר אהא או אהא נוה - אינו כנויי נזירות. אמנם הם חלקי הנזירות, והם הנקראים "ידות", רוצה לומר חלקי הדברים שמורים על עניין הנזירות.

לפיכך יהיה פירוש זאת המשנה כך: כנויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות.

ואלו הן ידות, האומר "אהא" פירוש אהיה, והכוונה שהוא אומר אהיה נזיר. ובתנאי שיהיה נזיר עובר עליו באותה שעה, ושהוא יאמר גם כן שלזה הדבר נתכוין. ואמנם משמיענו, שאין אנו צריכין בנזירות עד שיהא פיו ולבו שווין, אלא אחר שהוא בלבו, אף על פי שאין פיו מורה על זאת הכוונה הוראה גמורה, הרי הוא מחויב בנזירות.

וכמו כן כשאמר "אהא נוה" שפירושו אהיה נאה. ובתנאי שיהיה אוחז בשערו כשהיה אומר זה, על דרך הרמז כאילו אמר אתנאה בזה.

ונזיק, ונזיח - הוא כנויי נזירות. והעיקר בהם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל, היו משבשין לשון נזיר על צד שנויי לשונם, אחר כך נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם, עד שהיו אומרים בשביל נזיר "נזיק נזיח ופזיח".

והריני כזה - רוצה לומר שהוא רומז לנזיר.

ומסלסל - מחליק השיער, ומשתעשע בו ביד.

ומכלכל - גידול שיער. ואמרו בגודל שער הערוה ורבויין, משתכלכל העטרה. לפיכך כששלח ידו בשיער ראשו והוא אוחז בו, ואמר הריני מכלכל הריני מסלסל חייב בנזירות.

וצפרים - הם שתי תורים או שני בני יונה, והם מחויבים לקרבן נזיר שנטמא.

וכשיעבור לפניו נזיר טהור ואמר הוא "הרי עלי צפרים", רבי מאיר אומר, אחר שהם מקרבן נזיר טמא ועבר לפניו נזיר, הרי הוא חייב בנזירות. וחכמים אומרים שאינו מחויב, ואמנם חייב להביא שתי תורים או שני בני יונה בלבד, ויקריב אותם נדבה.

והלכה כחכמים:

משנה בעריכה

כשאמר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, הרי הוא חייב בכל דיני הנזירות. וכמו כן אם אמר מן הזגין או מן התגלחת.

ופירוש אמרו נזיר שמשון - שהוא כמו נזירות שמשון אשר לא היה נמנע מן הטומאה, ודבר זה מפי הקבלה, והוא מה שאמרו גמרא גמירי לה. ואשר התיר לו זה שהוא לא נדר בנזיר, אבל המלאך אמר לאמו "כי נזיר אלהים יהיה הנער"(שופטים יג, ה), עניינו "פרוש".

ושיעור זאת המשנה, האומר הריני נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער - רוצה לומר שמותר לו לגלח בתער, אמנם משנים עשר חדש לשנים עשר חדש. והביאו ראיה על זה מאבשלום שהוא היה נזיר עולם, וזה ידוע ומפורסם אצל המקובלים, ומצינו שהכתוב אומר בו "והיה מקץ ימים, לימים אשר יגלח כי כבד עליו, וגלחו"(שמואל ב יד, כו). ולא תחשוב זה הפך מה שאמר "תער לא יעבור על ראשו"(במדבר ו, ה), לפי שהפסוק הזה אינו בנזיר עולם, ואמנם בא במי שנדר לזמן קבוע, כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים.

ומה שאמר בנזיר שמשון אם נטמא אינו מביא קרבן, שזה מורה שאינו מותר לו שיטמא לכתחילה, אין העניין כן. אבל מותר לו להטמא לכתחילה כמו שמשון, אבל מפני שאמר בנזיר עולם אם נטמא, אמר בנזיר שמשון גם כן אם נטמא:

משנה געריכה

סמכו זה העיקר, רוצה לומר סתם נזירות שלשים יום, למה שנאמר "קדוש יהיה"(במדבר ו, ה), ומנין "יהיה" שלשים. לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלושים יום וזה עניין מקובל, ואמנם סמך לזה על דרך סימן.

ומה שאמר מכאן ועד סוף העולם - פירשו עניין זה המאמר, שהוא אומר שזאת הנזירות האחת אשר נדרתי היא אצלי גדולה כשיעור מכאן ועד סוף העולם, ועם כל זה אינו חייב אלא שלשים יום.

אבל אם אמר הריני נזיר שנתחייב שלושים יום, אחר כך הוסיף ואמר ויום אחד או שעה אחת, או אמר אחת ומחצה רוצה לומר נזירות וחצי נזירות, בכל זה חייב שיהיה נזיר (שלושים) [ששים] יום והוא מה שאמר הרי זה נזיר שתים. ויתבאר לך בפרק השלישי כיצד דיני מי שנדר שתי נזירות. ואמנם חייב שתי נזירות, לפי שהראשון כבר פירשו באמרו הריני נזיר, ונדר מן הנזירות השניה יום או שעה הרי עליו להשלימו על כל פנים.

אבל אם אמר הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת הרי הוא נזיר שלושים ואחד יום, לפי שהעיקר אצלנו אין נוזרין לשעות למה שנאמר "ימי נזרו"(במדבר ו, ד):

משנה דעריכה

מפני שאמר הרי זה נזיר עולם, ודין נזיר עולם שיגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כמו שבארתי לך (הלכה ג), חזר ואמר ומגלח אחת לשלושים יום, לפי ששער ראשו והחול חלקים נפרדים, והנה הוא כאילו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלים זמנו בהם, אבל הם נחלקים לפיכך הוא חייב שיגלח כל שלושים יום ויביא קרבנות.

ורבי אומר אין הדבר כן, אבל הוא נזיר עולם ואינו מגלח אלא לשנים עשר חדש, ואחר שאמר הריני נזיר נתחבר הנזירות.

ומה שאמר כעפר הארץ - אמנם כוון להתמדה ולהיות עולמי לפי עניין חלקי העפר.

ואמנם אמר שהוא נדר נזירות מוחלקת כשאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי, אז נאמר שפירוש זה הדבר כמו ששער ראשי חלקים נפרדים, כמו כן תהיה זאת הנזירות מוחלקת.

ואין הלכה כרבי:

משנה העריכה

כבר נקדם לך שסתם נזירות שלשים יום אפילו כוון לזמן מרובה.

לפיכך כל זמן שאמר אני לא נתכוונתי שאהיה נזיר לעולם אבל נתכוונתי לזמן מרובה, אינו חייב אלא שלשים יום.

ואם אמר סתם נזרתי, ולא נתכוונתי שיהיה נזירות שיש לה גבול, וגם כן לא נתכוונתי שיהיה לעולם, הרי זה נזיר כל ימיו, ומגלח כל שנים עשר חדש:

משנה ועריכה

ובתנאי שיהיה מוחזק בהליכת זה הדרך. אבל אם לא החזיק בה, הרי אנו אומרים שהוא לא כוון אלא אחת גדולה, ויהיה נזיר שלושים יום בלבד, ואפילו היה המקום רחוק מהלך שנה. ונאמר בזה כמו שאמרנו במי שאומר מכאן ועד סוף העולם:

משנה זעריכה

רבי חולק על זה הסתם ואומר, אם אמר הריני נזיר כמנין ימות השנה הרי זה נזיר עולם, עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה או מנין ימות הלבנה, ואז מונה נזירות כמו שקבע.

ורבי יהודה חולק עליו, והביא מעשה שכל האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה אינו נזיר עולם, והוא מה שאמר כיון שהשלים ראייה שהיה נזיר לזמן.

והלכה כרבי יהודה: