רמב"ם על מגילה א

מגילה פרק אעריכה


משנה אעריכה

אמרו ז"ל (מגילה ב.), "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם""(אסתר ט, לא) — זמנים הרבה תקנו להם חכמים.

ואמר, "על כן היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות"(אסתר ט, יט). וכשהיו אנשי הפרזים עושים יום ארבעה עשר, היו אנשי הכרכים עושים בחמשה עשר.

ואם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אפילו נפלה החומה ונהרסה — לא נחוש לזה. והטעם שסמכו עליו לכרכים המוקפים חומה, מה שזכרו בירושלמי, והוא אמרם: "חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חרֵבה באותן הימים, ותלו אותו בימות יהושע בן נון"{{|מגילה|א|א}}. ואנשי שושן קורין אותה יום חמישה עשר אף על פי שהיא מחודשת, לפי שעיקר הנס היה שם ועיקר חיבור המגילה, "ונוח בחמישה עשר בו"(אסתר ט, יח).

ויום הכניסה - הוא יום שני ויום חמישי, לפי שאנשי הכפרים מתכנסים בהם לשמוע ספר תורה.

ואסור לקרות המגילה בשבת והטעם מה שבארנו בשופר ובלולב.

וקריאתה בימים חלוקים היה בזמן שהיתה ידינו פשוטה ותקיפה לקיים המצוות בשלימותן, אבל בזמן הזה, רוצה לומר מיום שנתחבר התלמוד עד שיבוא משיח במהרה בימינו, אין קורין אותה אלא בזמנה, והוא יום ארבעה עשר וחמשה עשר כמו שביארנו.

והמגילה — חובה לקרותה בלילה ולשנותה ביום:

משנה בעריכה

כבר בארנו כי יום הכניסה הוא יום שני וחמישי ושהמגילה אינה נקראת בשבת, ולפיכך כשיחול יום ארבעה עשר להיות בשבת שאי אפשר לקרותה בו, ידחו עיירות גדולות ליום הכניסה שהוא יום חמישי.

ואין קורין אותה בערב שבת, לפי שנאמר הואיל ונדחו ידחו ליום הכניסה:

משנה געריכה

עשרה בטלנים - הוא שיהיה בבית הכנסת עשרה בני אדם שלא תהיה להם שום מלאכה אלא עסקי צבור ותלמוד תורה, וקביעותם בבית הכנסת.

וכשיחול יום תשעה באב יום שבת, מתענין יום ראשון כי אקדומי פורענותא לא מקדמינן.

וכן כשיחול יום חגיגה ביום שבת, נקריב ביום ראשון כמו שיתבאר במסכת חגיגה.

וכשיחול יום הקהל ביום השבת, תהיה הקריאה יום ראשון.

וזמן עצי כהנים, כבר קדם לך גדרו בסוף תעניות.

וכשיחול אחד מאלו הימים ביום שבת יהיה הקרבן יום ראשון וכל אלו מאחרין לפי דלא מטא זמן חיובייהו.

ואמרו מתנות לאביונים - רוצה לומר כי מי שנתן באותן הימים, רוצה לומר יום אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר, מתנות לאביונים יצא ידי חובתו.

ורבי יהודה יפרש דברי חכמים שקדם זכרם:

משנה דעריכה

שיעור זאת המשנה כך, אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר ימים של אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, אבל אלו ואלו אסורים בהספד ובתענית:

משנה העריכה

כבר בארנו בסוף ביצה כי אלו דברי בית שמאי.

אבל בית הלל, יש להם דברים אחרים מלבד אוכל נפש שהם מותרין לעשותן ביום טוב ואסורין בשבת, כמו שבארנו שם:

משנה ועריכה

נדר - הוא שיאמר אדם הרי עלי עולה או שלמים.

ונדבה - היא שיאמר הרי זו עולה או שלמים.

ואם מת או נגנב קרבן נדבה אינו חייב באחריותו, לפי שהוא יחדו והפרישו.

והוא עובר ב"בל תאחר" על שניהם, כמו שאמר השם יתברך "מוצא שפתיך תשמור ועשית"(דברים כג, כד) וגו', ואמרו בפירוש - "כאשר נדרת" זה נדר, "לה' אלהיך" אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, נדבה כמשמעה, "אשר דברת" אלו קדשי בדק הבית, "בפיך" זו צדקה:

משנה זעריכה

כבר בארנו בפרק שמיני של פסחים (הלכה ה) מעניין זב בעל שתי ראיות או בעל שלש ראיות כל מה שצריך בהבנת זה הדבר, ועוד יתבארו כל משפטי הזבות במקומן. והדבר שהן שווין בו הוא טומאה וספירת שבעה כמו שבארנו שם.

ומצורע מוסגר - הוא אותו שאמר בו השם יתברך "והסגירו הכהן"(ויקרא יג, ה).

ומוחלט - הוא אותו שאמר בו השם יתברך "וטמאו הכהן"(ויקרא יג, ח).

עניין "מוחלט" שנצמת דינו ופסקו עליו לטומאה, תרגום "לצמיתות"(ויקרא כה, כג) לחלוטין. ונשתוו שניהם לטומאה ושלוח מחוץ למחנה, וטהור מתוך ההסגר אינו צריך תגלחת וצפרין, למה שאמר השם יתברך "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן, והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע"(ויקרא יד, ג), ובאה הקבלה אף על פי שהדבר ברור מי שצרעתו תלויה ברפואתו הוא שצריך תגלחת וצפרים, יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים, והוא אמרו "והסגירו שבעת ימים ואחר יטהר"(ויקרא יג, ה) אפילו נשאר אותו סימן כמו שנתבאר בפירוש במסכת נגעים, ונשתוו שניהן בטהרה במים לפי שנאמר בטהור מתוך הסגר "וכבס בגדיו וטהר"(ויקרא יג, ו):

משנה חעריכה

רצה באמרם בכל לשון - בכתב כל אומה ובלשון כל אומה.

וספרים ותפילין ומזוזות שתנאי כתיבתם כולם שוין, כמו שנתבאר במנחות.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה טעריכה

מרובה בגדים - הוא כהן בבית שני שלא היה להם שמן המשחה, אבל היה כהן גדול בלבישתו בגדי כהונה גדולה.

ופר הבא על כל המצות - הוא מה שאמר השם יתברך "אם הכהן המשיח"(ויקרא ד, ג).

ונשתוו שניהן בפר יום הכפורים ועשירית האיפה.

וכהן שעבר - הוא כשאירע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ומינו אחר תחתיו כמו שביאר ביומא, שאחר יום הכפורים ישוב הראשון לגדולתו ויעבור השני שנתמנה.

ונשתוו שניהן שהן מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה, ושאר דיני כהן גדול חובה על שניהן מלבד אלו שזכרנו:

משנה יעריכה

במה גדולה - היא במת צבור כמו שאמר הכתוב "היא הבמה הגדולה"(מלכים א ג, ד).

ואמרו אינו קרב בבמה - רוצה לומר בבמה קטנה שהיא במת יחיד. וכל זה בשעה שהותרו הבמות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזבחים (הלכה ט):

משנה יאעריכה

בכל הרואה - רוצה לומר שהיו אוכלין בכל מקום שהיה יכול לראות את שילה.

ואמר יש אחריה היתר - רוצה לומר כי אחר שגדל השם יתברך לשילה, כשחרב התיר לנו ההקרבה בבמות, ומאחר שבחר בירושלים אין מקריבין בשום מקום זולתו לעולם ואף על פי שחרב אסור להקריב בבמה. ועוד יתבארו עיקרי אלו הדינים כולם וראיותיהם בסוף זבחים: