רמב"ם על מגילה ב

<< · רמב"ם · על מגילה · ב · >>

מגילה פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה מגילה ב רמבם

משנה א

כתוב במגילה "נזכרים ונעשים"(אסתר ט, כח), כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה, כמו-כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה.

ואסור לקרותה על פה, לאמרו "נזכרים", ואמר "כתוב זאת זכרון בספר"(שמות יז, יד).

ושיעור זו המשנה ופירושה כך: עברי שקראה תרגום בכל לשון לא יצא, חוץ מלשון יווני. אבל – קורין אותה ללועזות בלעז, והוא שתהיה כתובה בלעז, כדי שלא תהא קריאתו על פה.

ומה שהתנה בלשון יווני משאר הלשונות, לפי שהיה מובן אצלם, הלא תראה מה שאמר במה שקדם "אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית" (משנה, מגילה א, ח). והטעם, מפני שהם פרשו התורה בלשון יוון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם, וכאילו היתה אשורית. וכן אמר: "לשון יוני לכל כשר" (מגילה יח.). ומוסיף על זה, כי זה הלשון היה משובח אצלם, "רבינו הקדוש אומר: מה לי לשון תרסי! או לשון עברי, או לשון יווני".

והלועז ששמע אשורית יצא - לפי שאף על פי שאינו יודע פירוש כל מילה ומילה, יודע הוא כל המעשה:

משנה ב

סירוגין - פיסקי פיסקי, ואפילו שהה כדי לגמור את כולה.

ומתנמנם - הוא שהתחיל לישן אבל לא נשתקע בשינה, כמו שדקדקנו בסוף פסחים.

ואמר כותבה - בתנאי שתהיה כוונתו על הקריאה שהוא קורא במגילה שכותב ממנה שהיא שלימה, ולא על קריאתו באותה שניה שהוא כותב, לפי שאינו יוצא ידי חובתו עד שיקרא בספר שלם.

סם - שם העיקר.

סקרא - הוא כמו אבן שצובעים בו צבע אדום.

קומוס - מין עפר ירוק, והוא מסמני הדיו, ובערבי "אלזאג".

וקנקנתום - ממיני הקומוס.

נייר - הוא הנקרא בערבי "נאגד".

דיפתרא - הוא העור שאינו מעובד כל צרכו:

משנה ג

כשדעתו לחזור למקומו ליל ארבעה עשר ולא חזר קורא כמקומו, ואם לא היה כן קורא עמהם.

והלכה כרבי מאיר:

משנה ד

הכל - אפילו אשה.

וכבר בארנו (פרק א הלכה א) כי המגילה נקראת ליל פורים ויום פורים. ועל קריאת היום אמרו "אין קורין עד שתנץ החמה" לאמרם "והימים האלה נזכרים ונעשים"(אסתר ט, כח), ואמר במילה "וביום השמיני"(ויקרא יב, ג) וגו'.

ואמר בהזאה "והזה הטהור על הטמא, ביום השלישי, וביום השביעי"(במדבר יט, יט) וגו', הקיש טבילה להזאה, כי בשביעי טובל כמו שביאר הכתוב.

ושומרת יום כנגד יום - כבר בארנו דינה בפסחים (פרק ח הלכה ה), ועוד יתבאר בשלימות במסכת נדה.

ומה שנאמר שנחשוב יום מעת עלות השחר, לאמרו בעזרה "מעלות השחר עד צאת הכוכבים"(נחמיה ד, טו), וקרא אותו הזמן יום והוא אמרם "והיה לנו הלילה למשמר, והיום למלאכה"(נחמיה ד, טז).

ומה שאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר - למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול, אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה

וידוי המעשר - כבר בארתי אותו במסכת מעשר שני (פרק ה הלכה י).

ובאה אחר זאת הפרשה "היום הזה ה' אלהיך"(דברים כו, טז) וגו', ודרשינן סמוכין "היום". נאמר בהלל "זה היום עשה ה'"(תהלים קיח, כד) ובשופר "יום תרועה יהיה לכם"(במדבר כט, א). ובמוספים "דבר יום ביומו"(ויקרא כג, לז). ובתפילת המוספין כמו המוספין.

וידוי פרים - הוא הוידוי הנאמר על פר כהן המשיח ופר העלם דבר של צבור, ועוד יתבאר עניינם בהוריות.

ומיני העבודה כולם שזכר לא יהיו אלא ביום, לאמרו "ביום צותו את בני ישראל, להקריב את קרבניהם"(ויקרא ז, לח), ביום ולא בלילה.

וכבר בארנו בשלישי מראש השנה (הלכה א) כי הדינים לא יהיו אלא ביום.

ואמרינן בסוטה "ועשה לה הכהן, את כל התורה הזאת"(במדבר ה, ל), ואמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט"(דברים יז, יא), מה משפט ביום אף השקאת סוטה ביום.

ואמר בעגלה ערופה "ונכפר להם הדם"(דברים כא, ח), ולפי שבא בהם לשון כפרה כקדשים, לא יהיו אלא ביום כמו שהקדשים לא יקרבו אלא ביום כמו שזכרנו.

וטהרת מצורע - הוא בפירוש "ביום טהרתו"(ויקרא יד, ב):

משנה ו

קצירת העומר - אינו אלא בלילה והוא קבלה, ועוד יתבאר עניין קצירת העומר בעשירי ממנחות.

והקטר חלבים ואברים - הם מותר תמיד של בין הערבים, והוא אמרו "היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה"(ויקרא ו, ב).

ואמר דבר שמצותו ביום, כשר כל היום - לאתויי סידור בזיכים, והם שני בזיכי לבונה שנותנין על לחם הפנים כמו שיתבאר במנחות (פרק יא).

ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה - לאתויי אכילת פסחים. וכבר ידעת כי אכילת פסח אין מותר לאכלו אלא עד חצות, אבל גזרה היא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:

משנה מגילה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב