משנה כתובות ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ד · משנה א | >>
נערה שנתפתתה, בשתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסהא.
עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב.
מת האב, הרי הן של אחין.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמהג.
עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב.
מת האב, הרי הן של אחין.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה.
רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה.
מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה.
מת האב, הרי הן של אחין.
נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה,
- בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ,
- וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה.
- בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ,
- עָמְדָה בְּדִין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב,
- הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב;
- מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.
- לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמֹד בְּדִין עַד שֶׁמֵּת הָאָב,
- הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
- עָמְדָה בְּדִין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה,
- הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב;
- מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.
- לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמֹד בְּדִין עַד שֶׁבָּגְרָה,
- הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב,
- הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
- מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ,
- אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה,
- מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין:
נערה - שנתפתתה,
- בושתה, ופגמה, וקנסה - של אביה,
- והצער - בתפוסה.
- עמדה בדין - עד שלא מת האב,
- הרי הן - של אב.
- מת האב - הרי הן של אחים.
- הרי הן - של אב.
- לא הספיקה לעמוד בדין - עד שמת האב,
- הרי הן - של עצמה.
- עמדה בדין - עד שלא בגרה,
- הרי הן - של אב.
- מת האב - הרי הן של אחים.
- הרי הן - של אב.
- לא הספיקה לעמוד בדין - עד שבגרה,
- הרי הן - של עצמה.
- רבי שמעון אומר:
- אם לא הספיקה לגבות - עד שמת האב,
- הרי הן - של עצמה.
- אם לא הספיקה לגבות - עד שמת האב,
- מעשה ידיה, ומציאתה,
- אף על פי - שלא גבת,
- ומת האב - הרי הן של אחים.
אמרו מעשה ידיה ומציאתה - רוצה לומר מעשה ידיה כמציאתה, כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה, כמו כן מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה לאחים, ואף על פי שלא נגבו אלא לאחר מיתת האב. וזה אמת.
ואין הלכה כרבי שמעון:
נערה - והצער בתפוסה. והצער נמי לאביה באנוסה:
מת האב - משעמדה בדין בנערותה, בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה, הרי הן של אחין, דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:
לא הספיקה לעמוד בדין וכו' - כיון דלא עמד בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ב:
רבי שמעון אומר - אע"פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה, דכתיב (דברים כ, ב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. ואין הלכה כרבי שמעון:
מעשה ידיה - שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה:
ומציאתה - בגמרא פריך, מציאתה ממאן גביא. ומשני, הכי קאמר, מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה, ד כלומר שאין האחים זוכים במה שמצאה הבת לאחר מיתת האב, כך מעשה ידיה בחיי האב לאב, וזכו בהן האחים אך על פי שלא גבתה שכר פעולתה. אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה, ה ואין לאחין זכות במעשי ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב:
נערה שנתפתתה וכו' עד בתפוסה. גמרא מאי קמ"ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים כו' [בפרק דלעיל משנה ד'] לאביה איצטריך ליה. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עביד. עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ בגמרא. וקשיא לי התינח בושת ופגם. אבל צער דליתא במפותה אימא דאיצטריך לאשמעינן דבתפוסה לאביה וכדפירש הר"ב וכפירש"י ז"ל לאביה וכן פסק רמב"ם פ"ב מהלכות נערה והכי משמע פשטא דמתניתין וז"ל הר"ן אע"ג דבפרק החובל אמרינן דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא [וכמו שאכתוב ברפ"ו לקמן] שאני האי צער שבידו לצערה כהאי גוונא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בעל כרחה ומצערת ע"כ. ולימא מסייע ליה להראב"ד שסובר דצער לעצמה מההיא דהחובל ונאמר דוהצער בתפוסה לא קאי אאביה דרישא אלא איידי תני לה והני כדאיתנהו דלאביה והא כדאיתא דלעצמה. ותיובתא לכל המפרשים דלאביה. ונ"ל דאין מכאן ראיה כלל לסברת הראב"ד דתקשי לך אבשת ופגם גופא דמפשט פשיטא ליה לגמרא דלאביה מדיהיב למפותה. ובפרק דלעיל דף מ' ע"ב פריך ואימא לדידה ומסיק מסתברא דאבוה הוה דאי בעי מסר לה [לקדשה בביאה] למנוול ולמוכה שחין [כדתנן לקמן מ"ד האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה] דשמעת מינה דבשת ופגם באונס דלאביה לאו מלתא דפשיטא היא ואע"פ שהתוס' הקשו שם וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר דאביה הוה מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה וי"ל דלמא לא יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי עכ"ל. כלומר דהך סוגיא קאי התם אדאמרינן ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא אכל מילי ומתרץ לה אביי ורבא מקראי דאונס וכמ"ש ג"כ הר"ב בפרק דלעיל מ"ז ואהא פריך בגמרא ואימא לדידה ואכתי לא ידעינן במפותה אי יהיב בשת ופגם ולהכי צריך לטעמא דאי בעי מסר וכו' אבל בפרק נערה דתנן במפותה דלאביה תו לא צריך להך סברא דאי בעי כו' זו היא דעת התוספות. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דבריהם דהיכי מצית למימר דלהכי לא מתרץ ממפתה משום דלמא לא יהיב מפתה. והרי סוגיא זו אמתניתין דאיזהו בושת קאי וההיא מתני' לפרושי מתניתין דלעיל מינה קאי דתנן המפתה נותן ג' דברים וכו' ודוחק לומר דאקראי דוקא קא מהדר דבאונס מיירי דכיון דמכ"מ כבר שמעינן דמפתה יהיב הוה מצי לתרוצי ליה קראי בכך אבל לפמ"ש בפרק דלעיל מ"ז דהא דמחייב למפתה בבשת פגם ילפינן ליה מאונס אתי שפיר דלא מצי לתרוצי כלל מדיהיב מפתה דאי איכא למימר באונס דלדידה לא מצית יליף לה למפתה לחייבו כלל בבשת ופגם דאחלה וכיון דפריך אימא לדידה לא מצי מתרץ מדיהיב מפתה דאה"נ לא יהיב דבאונס גופיה אימא לדידה וממילא דמפתה לא יהיב כלל ולהכי צריך לתרוצי דמסתברא אי בעי כו' ואפשר שזו היא סברת התוספות עצמם והשתא דאתית להכי המפתה גופיה דחייב בבשת ופגם לא ידעינן אלא ממאי דבושת ופגם דאונס מחייב ליתן לאביה. ודחייב באונס לאביה היינו מסברא דאי בעי מסר לה כו' א"כ לעולם אימא לך דצער בתפוסה לאביה כפשטא דמתניתין והא. דלא קאמר גמרא דאיצטריך ל"ק דכיון דשמעינן דמפתה חייב בשלשה דברים ממתניתין דלעיל ידעינן האי סברא דאי בעי מסר לה כו' דאל"ה לא מצית מחייב במפתה כלל. וכיון דההיא סברא דאי בעי כו' ידעינן לה א"כ הך דצער דתפוסה לאביה נמי לא צריכין דמידי הוא טעמא אלא משום דאי בעי. וכמ"ש בשם הר"ן וההוא טעמא כבר סליק לן וממילא ידעינן דצער לאביה כמו בשת ופגם דמאי בינייהו דהא אי בעי מסר לה וכמו שהפסידו מבושת ופגם דהוי מצי למשקל ממון לביישה ולפגמה בכלל זה דהוה מצי לצעורה והשתא הוא דאפסדיה ולהכי ליהוי צער לאביה כמו בושת ופגם והלכך לא איצטריך ליה כלל לאשמעינן הכא דלאביה. ושפיר צריך הגמרא לשנויי דמשום פלוגתא דר"ש ורבנן הוא דצריכי ליה. וליכא סייעתא להראב"ד ולא תיובתא להחולקים עליו ומתניתין מיפרשי שפיר והצער בתפוסה לאביה כפירושם ז"ל:
בתפוסה. לשנא דקרא (דברים כ"ב) ותפשה ושכב עמה רש"י:
לא הספיקה לעמוד בדין כו'. כתב הר"ב לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן בגמרא דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו [תורה] בבתו ויליף לה מדכתיב בעבדים כנענים (ויקרא כ"ח) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם:
הרי הן של עצמה. כתבו התוספות תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפרישית לעיל עכ"ל. וכבר כתבתי כן בשם הרא"ש בפרק דלעיל מ"ו ושגם דעת הרמב"ם דהרי הן אכולהו קאי אבל הראב"ד השיג עליו וכתב הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא ע"כ וכתב עליו הכ"מ שותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא עמדה בדין כו' לא הספיקה וכו' הרי הן של עצמה עכ"ל. ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מ"ש הר"ן וז"ל והרי הן של עצמה דקתני איכא מ"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה [לית] לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע"פ שלא (זכתה) [צ"ל זכה] עדיין (א"כ) [צ"ל אפ"ה] כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי. ומש"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה. ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעו למיהוי שכבר זכה בהן האב וכי קתני הרי הן [של עצמה] אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואם לא הכי קאמר דקנסי דידהו נתרוקנה לעצמה ואנוסה אית לה ומפותה לית לה דהא מחלה ע"כ ולסברא זו דאקנס לחודה קאי אע"ג דמפותה לית לה יש לתרץ דהן קאי אקנס דאונס לחוד ומשום דבקנס יש חמשים כסף שייך למתני הן. וכמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה ו':
ומציאתה. פירש הר"ב בגמרא מפרש דה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו' אחר מיתת האב כו' דפשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אא"כ סמוכה על שלחנו משום איבה [כדלקמן משנה ד'] דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין [משנה ו']. האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב [כדתנן בפרקין משנה י"א] כן פירש"י וקשיא דבפ"ק דב"מ משנה ה' משמע מפי' הר"ב דאפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה ולשון הר"ב דהתם מפירש"י הוא והתוספות דלקמן ריש דף מ"ז וכן בפ"ק דב"מ מפרשי דטעמא דאיבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין ואפילו אינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה:
הרי הן של אחין. כתב הר"ב אבל מעשה ידיה של אחר מיתת האב לעצמה וכו' וטעמא יליף בגמרא מוהתנחלתם שהעתקתי לעיל ועין מ"ש במשנה ד':
(א) (על המשנה) בתפוסה. בגמרא, מאי קמשמע לן תנינן המפתה נותן שלשה דברים (ומידי הוא טעמא דלאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול כו' ממילא ידעינן נמי דהצער בתפוסה לאביה מהאי טעמא גופיה דאי בעי כו' שנבעלה לו בעל כרחה ומצערה) עמדה בדין אצטריכא ליה, פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, ועתוי"ט. והלשון בתפוסה, לישנא דקרא, ותפשה ושכב עמה. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו. ויליף לה בגמרא מקרא:
(ג) (על המשנה) של עצמה. תימא, תינח קנס, אלא בושת ופגם דממונא הוא, דאחין בעי למהוי. ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם אתקיש אהדדי. תוס'. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) דפשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, משום איבה, דאי אמרת מציאתה לעצמה לא יהיב לה מזונות. אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב:
(ה) (על הברטנורא) וטעמא יליף בגמרא מקרא:
נערה שנתפתתה וכו': פ' שני דהלכו' נערה בתולה סי' י"ד ט"ו ובטו' א"ה סי' קע"ז. ירוש' מאן תנא נערה ר"מ ברם כרבנן אפי' קטנה:
והצער בתפוסה: פי' רש"י ז"ל לאביה כמו שהעתיק ר"ע ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם פ' שני אבל בהשגות סובר הראב"ד ז"ל שהצער לעצמה דלא כפשטא דמתני'. ומתני' דלא כר"ש דר"ש פוטר את האונס מן הצער ע"כ. ובגמ' פריך מאי קמ"ל כו' ומשני עמדה בדין אצטריכא לי' לאשמועי' פלוגתא דר"ש ורבנן ונלע"ד דה"פ דמתני' לפי זה נערה שנתפתתה דבושתה ופגמה וכו' אם עמדה בדין וכו' ואם לא הספיקה וכו' פלוגתא דר"ש ורבנן. ועוד נלע"ד דמשום דתנן בסוף פירקין דלעיל דמודה בקנס פטור לכ"ע מטעם קרא דכתי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו תנא השתא ג"כ דלר"ש לא הוי האי קנס ממונא להורישו לבניו אפי' אחר שעמד בדין ובברייתא קאמ' בגמ' ר"ש דכן נמי לא חשיב ממונא להתחייב עליו קרבן שבועה אפי' בכפירתו אחר שהעמידו בדין כפי דעת רבה בגמ' עוד אפשר לומר דמשום דקתני עמדה בדין וכו' סמכה למתני' דלעיל דמודה בקנס למילף מהא מתני' לדעת ת"ק שאם הודה בקנס עד שלא מת האב הרי בשת ופגם של אב ואם מת האב הרי הן של אחין ואם לא הודה עד שמת האב הרי בושת ופגם לעצמה וכן נמי הודה עד שלא בגרה הרי הן של אב ואם מת האב הרי הן של אחין אם לא הודה עד שבגרה הרי בושת ופגם לעצמה כך נלע"ד דו"ק. וקנסה לאביה כצ"ל:
והצער בתפוסה: באנוסה ולישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה ותימה לע"ד מ"ש דנקט הכא לישנא דקרא:
עמדה בדין: ירוש' פ' אלו נערות:
לא הספיקה לעמוד וכו': תוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ח) וגם בפ' הזהב דף ע"ב כתבו אע"ג דקתני הרי הן דמשמע דאבושת ופגם נמי קאי דכמו שאין יכול להוריש קנס לבניו כך אינו יכול להוריש בושת ופגם דאתקוש אהדדי מקרא דונתן האיש השוכב עמה דדרשינן הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם או מקרא דתחת אשר ענה על כרחך לא איתקש אלא דלמי שזה ניתן זה ניתן אבל למילי אחריני לא איתקוש דהא בושת ופגם משלם ע"פ עצמו וקנס אינו משלם על פי עצמו וא"כ אפשר להיות ג"כ דבושת ופגם יכולה להוריש לבנה או לאחיה משום דהוו ממונא ולא מיפטר המאנס או המפתה במיתתה כמו שנפטר מן הקנס שלא זכתה בו מעולם במיתתה ע"כ אבל כאן כתבו הם ז"ל הרי הן של עצמה:
מעשה ידיה וכו' מת האב הרי הן של אחין: דמשבא לעולם זכה בו האב ול"ד לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר הר"ן ז"ל וכן פי' ג"כ האי סיפא רש"י ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל דכתי' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה ע"כ אמר המלקט מפ' בגמ' דמדכתי' ונתן ולא כתב ויתן משמע דבר הנתון כבר אבל יתן משמע לשון צווי ולעולם. עוד מפ' בגמ' דר"ש פליג נמי בלא הספיקה לגבות עד שבגרה דקאמ' ת"ק הרי הן של אב ולר"ש הרי הן של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית לה אביה מכח דידה והוי ממון גמור אע"ג דלא מטא לידיה:
יכין
בושתה ופגמה וקנסה של אביה: ה"ה באנוסה, רק קמ"ל דאף במפותה, כשמת האב הן של עצמה, דבשעת בעילה לא היה מחילתה כלום [וזה נכלל בתי' הש"ס עמדה בדין אצטריכא ליה ודו"ק]:
והצער בתפוסה: ר"ל באנוסה, נמי שייך לאב:
מת האב: משעמדה בדין בנערותיה:
הרי הן של עצמה: דכיון דאי מודה מפטר, אינו ממון שיורישו אב לבניו, ובושת ופגם אע"ג דממונא הוא אתקשו אהדדי בקראי עם קנס. וי"א דבושת ופגם באמת לאחין:
אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה: אף שעמדה בדין:
מעשה ידיה: שעשתה בחיי אב:
ומציאתה: מציאתה ממאן גביא. רק ה"ק מעשה ידיה דינה כמציאתה, מה מציאתה, לאחר מיתת אב פשיטא דלעצמה, דהרי גם בחייו אינו זוכה רק בסמוכה על שולחנו, כדי שלא ימנע מלפרנסה, משא"כ אחין הרי מחוייבין לפרנסה מתנאי כתובה [כמ"ד], ה"נ במעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה [הכי מוקי לה בש"ס. ותמהני למאי דקיי"ל [ ח"מ סוף סי' קל"ח ] דבתקפה מידו מוציאין מידה מה מקשי הש"ס הרי אפשר בכה"ג, ותו דגם לאידך דעה י"ל דס"ל דבתקפה א' מהן ואמר אודויי אודי לי נאמן, הכא כשבאו לפני ב"ד אמרינן להו דהכא כיון דהמציאה של אב לא מהני הודאה שלה ומפקינן מהתוקף וא"כ שפיר שייך גם במציאה לשון גבתה וי"ל דכיון דלא מהימן התוקף א"כ כבר זכה בה האב למפרע משבא לידה ומה אע"ג שלא גבתה. תדע דאל"כ בל"ז הוה מצי לאוקמה שגזל א' המציאה מידה, אע"כ כדאמרן]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת