משנה כתובות ד דפוסים

משנה אעריכה

נערה שנתפתתה, בשתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה.

עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב.

מת האב, הרי הן של אחין.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה.

עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב.

מת האב, הרי הן של אחין.

לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה.

רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה.

מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה.

מת האב, הרי הן של אחין.

משנה בעריכה

המארס את בתו, וגירשה, אירסה ונתארמלה, כתובתה שלו.

השיאה וגירשה, השיאה ונתארמלה, כתובתה שלה.

רבי יהודה אומר, הראשונה של אב.

אמרו לו: משהשיאה, אין לאביה רשות בה.

משנה געריכה

הגיורת שנתגיירה בתה עמה, וזינתה, הרי זו בחנק.

אין לה לא פתח בית האב, ולא מאה סלע.

היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, הרי זו בסקילה.

אין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע.

היתה הורתה ולידתה בקדושה, הרי היא כבת ישראל לכל דבר.

יש לה אב ואין לה פתח בית האב, יש לה פתח בית האב ואין לה אב, הרי זו בסקילה.

לא נאמר פתח בית אביה, אלא למצוה.

משנה דעריכה

האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה.

וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.

ומקבל את גיטה.

ואינו אוכל פירות בחייה.

נישאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, בפרקונה, ובקבורתה.

רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת.

משנה העריכה

לעולם היא ברשות האב, עד שתיכנס [לרשות הבעל לנישואין].

מסר האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל.

הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב.

מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל.

משנה ועריכה

האב אינו חייב במזונות בתו.

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן.

משנה זעריכה

לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין.

כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך, חייב, שהוא תנאי בית דין.

משנה חעריכה

לא כתב לה: אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאנתו, ובכהנת: אהדריניך למדינתיך, חייב, שהוא תנאי בית דין.

משנה טעריכה

נשבית, חייב לפדותה.

ואם אמר: הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה, אינו רשאי.

לקתה, חייב לרפאותה.

אמר: הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה, רשאי.

משנה יעריכה

לא כתב לה: בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחיהון, חייב, שהוא תנאי בית דין.

משנה יאעריכה

בנן נוקבן דיהוין ליכי מנאי, יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגוברין, חייב, שהוא תנאי בית דין.

משנה יבעריכה

את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, כל ימי מיגד אלמנותיך בביתי, חייב, שהוא תנאי בית דין.

כך היו אנשי ירושלים כותבין.

אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.

אנשי יהודה היו כותבין: עד שירצו היורשים ליתן ליך כתובתיך.

לפיכך אם רצו היורשין, נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.