רמב"ם על חולין ב
ראו גם נוסח המשנה חולין ב רמבם
חולין פרק ב
עריכהמה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד, אינו מורה אלא על מה שאמר אחד בעוף, לפי שלכתחילה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנים לגמרי ואפילו בעוף.
וורידין - הם שני גידים דופקים בצואר על שני צידי קנה הריאה.
ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אף על פי שכבר אמר ורובו של אחד כמוהו, לפי שדבריו היו בשחיטת חולין, ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אחד מלמעלן, ואחד מלמטן - שיהא זה אוחז בקצה הסכין, והשני אוחז בקצה השני.
ומה שאמר מלא צואר - אמרו "מלא צואר, חוץ לצואר".
וכל זמן שלא הוליך ולא הביא, אלא ששחט כחותך קשואים, זו היא הנקרא "דרסה":
זה עניין "השהייה" הנזכרת למעלה.
השחיז את הסכין ועף - פירושו שאם העביר הסכין מעל הצואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמר השחיטה.
וכדי שחיטה אחרת - הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, ואפילו היה הנשחט עוף, אמרו "כדי שחיטת בהמה דקה ואפילו לעוף".
ומה שאמר כדי ביקור - טבח לחכם, רוצה לומר כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא.
ואין הלכה כרבי שמעון:
אלו והדומה להם עניין "חלדה" שזכרנו. והוא שאם יהיה הסכין חלוד בשעת שחיטת השיעור שחייב לשחוט, בין שהיה חלוד תחת בגד או תחת צמר הבהמה או תחת העור וכל כיוצא בזה, אסור, אלא אם כן היה הסכין כולו מגולה בשעת השחיטה.
ואין אנו צריכין לבאר שכלל רבי ישבב אמת, לפי שרבי עקיבא שחלק עליו כבר הודה לו:
ההלכה הזאת בנויה על יסודות רבים והם:
- שהאוכלין כולן, שהבשר הוא מכללן, אינן מטמאין אלא אחר הכשר, וההכשר הוא שיפול מהשבעה משקין שהדם מכללם על אותו הדבר המוכשר. ועוד יתבאר זה במכשירין.
- ויש בדברים הטמאים המטמאים הידים בלבד ואינם מטמאים כל הגוף, כגון מי שהכניס ידו לבית המנוגע או לאויר תנור טמא וזולתן, במה שיתבאר במקומו מזבים וידים.
- וכשהידים מטמאות באיזה צד שיהיה מתשע טומאות ידים, אז יהיו שניות לעולם, רוצה לומר במקום שני לטומאה.
- וכשיגיעו אותן הידים הטמאות באוכל מוכשר, ישוב שלישי כמו שזכרנו כבר קצת מזה בתחילת פסחים.
- ואין משגיחין על שלישי בחולין בשום צד ועניין, כמו שיתבאר במסכת טהרות.
- ואין זה עניין בבהמות קדשים, לפי שכבר ביארנו בסוף עדיות שדם קדשים לא יכשיר, מוסף על היות הדם הכרחי בקרבנות, ולפיכך אין דבריו בכאן אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש.
ועוד יתבארו כל אלו שורשי הדברים וענפיהם לגמרי, וכל עיקר מהן, במקומו מסדר טהרות.
ואין הלכה כרבי שמעון:
המסוכנת - היא הנוטה למות. ושיעור עניין זה כמו שאמרנו, כל שמעמידים אותה ואינה עומדת.
ופירוש פרכוס - שהיא מפרכסת.
וזינקה - גזור מן "יזנק מן הבשן"(דברים לג, כב), והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת השינה, קורין אותו הדבר בערב "גושט", וכן שמו.
ומה שאמר כתלים מלאים דם - רוצה לומר צואר הנשחט, והוא מה שאמר "כתלי בית השחיטה שנינו".
ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה - דוקא ידה, אבל אם פשטה רגלה אף על פי שלא החזירה כשירה.
ובבהמה גסה אין הפרש בין יד בין רגל, פשטה ולא החזירה או החזירה ולא פשטה, [כשירה]. וזהו פסק ההלכה:
דעת רבי אליעזר שהבעלים מפגלין בקדשים, וגמרינן חוץ מבפנים.
ורבי יוסי דעתו כמו שאמרה המשנה, שהעובד הוא המפגל.
והלכה כרבי יוסי:
מה שאמר שחיטתו פסולה, מורה שהנשחט מותר בהנאה, על מנת שיכוין לאותו הנהר או לאותו ההר וזולתן.
אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו, או לדבר מן הדברים העליונים שכוחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתן ועושין בהן רושם, כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי "טלאסם", הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה. אמרו בתלמוד כשמקשין על ההלכה הזאת, "ורמינהי, השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם נהרות לשם מדברות, לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות, לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן, הרי אלו זבחי מתים". והשוו אלו שני המאמרות "הא דאמר להר, והא דאמר לגדא דהר". ופירוש "גדא דהר" המזל והגד, וכן אמרו בפירוש בגד "אתא גדא דביתא", רוצה לומר מזל הבית והצלחתו. ומן העניין הזה "העורכים לגד שלחן"(ישעיה סה, יא), רוצה לומר שהן מקריבים לכוכבים ומזלם כדי שיצליח המזל. והנה נתבאר מה שאמרנו:
מה שחייב שלא לשחוט על המים, כדי שלא ידמה שהוא עובד ליסוד המים, ושהוא מקריב זה לכוח הגלגל המנהיג ליסוד המים כפי דעת המאמינים בכך. והוא מה שאמרו "דאמרי לשרא דימא", רוצה לומר לכוחות העליונות המנהיגות אותן הדברים כפי דעתן.
ולפיכך הוצרכו למה שזכרנו בהלכה שלפני זו, שהתרנו לשחוט בתוך המים המכונסין במקום קטן, או על מנת שיהיו עכורים או צבועין שאין נראין בהן הצורות, כדי שלא יאמרו לאותה צורה עובד, רוצה לומר לכוח השולט בצורות כמו שאומרים קצת כת המשנים, והם שמאמינים שיש שם שתי רשויות, הנותן החומר אינו נותן הצורה:
זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרא נדבה, הוא דעת רבי אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות. ואמרו גם כן "הפסח כדבר הנידר והנידב" הואיל והפרשתו כל השנה.
ומה שאמר זה הכלל, כל דבר לאתויי עולת נזיר, שאם שחט לשמה שחיטתה פסולה, לפי שהנזירות נדר הוא.
ומה שאמר שאינו נדר ונדבה, לאתויי עולת יולדת, כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית, ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד ועניין. ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינו אלא נדבה, הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה, ויהיה הנשחט פסול, לפיכך הודיענו שהוא כשר, לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן, ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה, שהמפלת (אין) [יש] לה קול, ולפיכך אין אנו יכולים לומר אם איתא דאפיל קלא אית ליה:
משנה חולין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב