רמב"ם על חולין ג
ראו גם נוסח המשנה חולין ג רמבם
חולין פרק ג
עריכהושט - יש לו שני קרומים. אם ניקב אחד מהן בלבד כשרה, אם ניקבו שניהן ואפילו במשהו, ואפילו היה נקב הקרום הזה שלא כנגד נקב הקרום האחר, הרי זו טריפה.
וגרגרת - היא קנה הריאה. אם נפסק רוב גובהה ברוחב, היא טריפה.
ויש למוח שני קרומים, אחד מהן דבוק לעצם הגולגולת, אם ניקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה, ואם ניקב התחתון הסמוך למוח ואפילו העליון קיים טריפה, ואף על פי שלא נקב העצם.
ויש ללב שני חללים, האחד גדול מחבירו, והגדול לצד שמאל בעל החיים. כשניקב גוף הלב והגיע לאותו חלל הימין או השמאל טריפה, ואפילו היה הנקב קטן כל שהוא. וגם אם ניקב בגוף הסחוס שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא "קנה הלב" הרי זו טריפה.
ושדרה היא חוליות השדרה, וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח, ויש לו קרום מקיף אותו. וכשיפסק רוב גובהו של קרום זה לרוחבו טריפה.
וכשישתייר מן הכבד כזית במקום כיס מרה, וכזית במקום העורק הגדול הצומח מן הכבד שממנו יפרדו הוורידים בכל הגוף, הרי היא מותרת, ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טריפה.
ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות. אם ניקב אחד מהן כשרה. ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טריפה, אף על פי שהנקב קטן כל שהוא. וכן קנה הריאה וכל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה, ואם ניקב במשהו טריפה. ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טריפה, ואפילו נפחה ולא יצא ממנה הרוח. ועניין החסרון הוא שאוזני הריאה שלושה מן הימין ושנים משמאל, ואם חסר מהם הרי היא טריפה.
וסמפונות הרי הן קני הריאה, והם הגופים הנבוכים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה. ודע שאם ניקב סמפון מהן ומגיע לחבירו הרי הוא טריפה.
ומרה - כיס המרה.
ודקין - המעים.
וכרס הפנימי - הידוע.
ורוב החיצונה - רוצה לומר רוב הכרס החיצונה, והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס. ושיעור קריעה זו כמו שאמרו "כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו, ובקטנה רובה", הרי ידעת שלעולם הוא טפח או פחות מטפח. ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טריפה. ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה בסלעים והגדול שבדינרים המצריים בקרוב.
והמסס - היא האבר שהוא כדמות רמון, ובתוכו קרומים והן מלאים מן הזבלים.
ובית הכוסות - הוא הקנה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות גדולות, וצורתו מפורסמת אצל הטבחים.
ודע שאלו הנקובות כולן הן במשהו.
נפלה מן הגג - זו מכלל הטריפות רוצה לומר "נפולה". ויש לה תנאים ודינים והן:
- שאם נפלה ואחר נפילתה הלכה, מותר לשחוט אותה מיד ואין צריך שום דבר אחר.
- אבל אם אינה יכולה ללכת רק היא עומדת, מותר לשחוט אותה וצריך בדיקה.
- ואם לא עמדה, משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטים אותה, וצריך גם כן בדיקה.
והבדיקה הזאת בכל הבטן ובחזה מבפנים. ואם נמצא בה שום דבר מאלו הטריפות או נמצא אבר מאברים הללו רצוץ ומרוסק הרי היא טריפה, אף על פי שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבר אלא ריצוץ, שריסוק איברים מכלל הטריפות על מנת שאירע מחמת הנפילה. ובית הרחם אין משגיחין על ריסוקו וריצוצו, וכן הסימנים אינם צריכים בדיקה.
וכבר ידעת שהצלעות בבהמה אחד עשר מכל צד, ולפיכך יהיו רוב צלעותיה ששה מכאן וששה מכאן, או הצד האחד כולו וצלע אחד מהצד השני, על מנת שתהא שבירתן במחצית הסמוך לחוליות ובצלעות שיש בהן מוח, והוא שאמרו "ובצלעות גדולות שיש בהן מוח". אבל אם נשברו רוב צלעותיה, והיו צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שלא נשבר, אינה טריפה.
ודרוסה - היא שדרסה אותה אחד מן החיות הטורפת, בידיה בלבד לא ברגליה, על מנת שתכניס צפרניה בבשרה, לפיכך צריכה בדיקה מבפנים. אם נמצא בשרה שנשתנה כבר סמוך לבני מעיים הרי זו אסורה.
ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה וגדולה במינה דרוסה, וגדיים וטלאין אפילו משלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותם עושין אותם דרוסות וצריכות בדיקה.
ומה שאמר זה הכלל - כדי שיכלול עם כל אלו הטרפות:
- שמוטת הירך.
- ושנתעפשה הכוליא שלה עד שנפסק הלובן שבכוליא מבפנים.
- ושניקב הטחול שלה, על מנת שינקב במקום העבה ממנו ויכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי הדינר. אבל אם נשתייר ממנו שיעור עובי הדינר ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה.
- וכן אם נדלדלו רוב הסימנים, וזהו אינו העיקור.
- וכן אם נעקרה צלע מעיקרה, רוצה לומר שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה, הרי זו טריפה.
- וכן אם נתרצצה גלגולת הראש, אף על פי שאין שם נקב בקרום, על מנת שתרצץ רובה.
- וכן בשר החופה את רוב הכרס, אם נקרע כמו שזכרנו.
- ואחרים מלבד אלו הטרפות שיתבארו, כמו חתוכת הרגלים והגלודה וזולתן ממה שמנו אותן.
- הכל בכלל במה שאמרו זה הכלל.
ואין הלכה כרבי שמעון, והלכה כרבי יהודה:
אם ניקבה הגרגרת נקבים מפולשים אבל לא חסר מגופה שום דבר כמי שנוקב במחט בעור, כל אותן נקבים מצטרפים, אם יש בכולן שיעור רוב הגרגרת טריפה. ואם יש באותן הנקבים חסרון או אם חסר ממנה רצועות ארוכות רואים אם עולה כלל השבירה מה שחסר מגופה יותר מכאיסר טריפה, ואם היא כאיסר מצומצם או פחות כשרה. ואם נסדקה לאורכה ולא חסר מגופה כלום, אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. והבן במאמרי משהו למטה, שכוונתי לומר שיהא אותו משהו מוסף על המקום מן הגרגרת, שדינו כדין הריאה כמו שזכרנו.
ומה שאמרו נפחתה הגלגלת - היא שנסדקה ולא נתרצצה.
וכבר זכרנו פעמים ששיעור האיסר משקל ארבעה גרגרי שעורים ועביו כראוי וצורתו עגולה.
ומה שאמר בכבד נשתייר ממנה - כבר אמרנו איזה שיעור ישתייר ממנה ובאיזה מקום ואז תהיה כשרה.
ומה שאמר נטלו הכליות - שנעדרו בבת אחת. וכן אם לא נמצאת אלא כוליא אחת, או נמצאו שלוש כליות הרי היא כשרה. ואם נמצאת אותה האחת או כל אחת מהשתים פחותה מאד, קטנה מגרגיר הפול בצאן ובעזים או פחותה מגרגיר הענב בבקר טריפה, אף על פי שלא נמצאו כל עיקר היתה כשירה. ונקב הכוליא אין שואלין עליו. ואם נמצאת בה מוגלא טריפה. ואם נמצאו בה מים צלולים ואינם סרוחים הרי היא כשרה.
והאום - הוא הרחם.
וחרותה בידי שמים - המפחדת מהדברים הטבעיים כגון שתראה ברק או ששמעה רעם, או אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתייבש ריאתה כשירה. אבל אם הפחיד אותה אדם, או ראתה בהמה ששוחטין אותה ופחדה עד שהגיע לפרק הזה טריפה.
ויוודע סיבת הפחד כמו שאני אומר, וזה שימלאו כלי חרס שוע באבר לבן מים קרים ונותנין שם הריאה אם היה בימות החמה, ואם היה בימות הגשמים יהא הכלי אדום העין וממלאין אותו מים חמים ונותנים שם הריאה, ומשהין אותה שם עשרים וארבע שעות. אם חזרה לעניינה הטבעי הרי היא בידי שמים וכשירה, ואם לאו הרי היא בידי אדם וטריפה. וסיבת מה שהתנו שיהא הכלי לבן או אדום מה שאומר, והוא שלכלי חרס שלהן באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן, היה הלבן מזיע והאדום אינו מזיע, וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים, ולפי שהוא צריך אל מים קרים בימות החמה התנה שיהא הכלי לבן מזיע. וזו היא נקודה פליאה ודע לך.
והואיל וזכרנו עניין יובש הריאה נדבר בגווניה, דע:
- שהריאה השחורה היא כעין הדיו.
- והאדומה כעין הבשר וצורתו.
- והירוקה כעין כרכום חריע הנקרא עצפור, או כעין חלמון ביצה.
- והכרתי כעין כשיתא, והוא עשב הצומח בין החיטים.
- וכל אלו החמשה גוונים טרפותם במשהו.
והתכלת כעין הכחול האדום, והכרתן כעין של כרתי, או הירוק בתכלית כמו פני האדם החולה, הרי הוא כשירה ואפילו היה על פני כולה. ואינה טריפה באלו הגוונים אלא אחר נפיחה והמירוס בידים, אם עמד גוונו כעין האיסור אסור.
וגלודה - היא שנפשטה עורה כולו מעליה. וכל זמן שישתייר מן העור רוחב סלע לאורך שלשלת השדרה כולו עד שיהיו כל החוליות מכוסין הרי זו כשירה. ואם יהיה כל העור במקומו, ונפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה, הרי זו אסורה.
הנה נתבאר לך מה שפרשנו שהלכה כרבן גמליאל, ואין הלכה כרבי מאיר:
נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, כפי מה שהקדמנו בבהמה וכפי אותן התנאים עצמן.
וחולדה - היא חיה כמין עכבר, כל שכן מי שהוא גדול ממנה.
ומה שהוא אומר שהיא עושה אותה טריפה - רוצה לומר שניקב קרום המוח שלה. ויוודע זה שיכניס אצבעו לתוך פי העוף וידחוק אותו למעלה, אם הדם מבצבץ או יוצא מן המוח טריפה.
וקרקבן - עניינו ידוע. ויש בתוכו כיס מקיף על המאכל הבא אליו, וזה הנקב צריך שיהא עובר בבשרו ובכיס שבתוכו זה כנגד זה עד שיגיע הנקב למאכל שבתוכו.
ופירוש נחמרו - נשרפו. וכן אמרו במחוייב שרפה "וחומרת את בני מעיו".
ודע שאין אנו משגיחין בשינוי מראות האברים הפנימיים מן העוף המשתנה מן האדמימות על הירקות, זולתי בלב ובכבד ובקורקבן בלבד. לפי שאלו השלשה אברים מראיהם הטבעי באלו העופות הנמצאים אצלנו כתרנגולים ותורים ובני יונה והקורא אדומים. ואם נמצא מהן ירוק או כרתן שום דבר ראוי לשלוק אותו מעט, אם עמד בעינו ירוק או כרתן הרי זו טריפה ואסורה באכילה על מנת שאותו העוף הוא שנפל לאש. כי מה שאמר נפלה לאור, רוצה לומר כי מתנאי הטריפה שתפול לאור וישתנו מראיה, כמו שאמרו "נפלה מן הגג, שמתנאיה שהפילה בכוח".
ואחזור להשלים המאמר על העוף, שאם היה העוף מעופות המים המותרים שיש להן אחד מאלו האברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק ועל הרוב יהיה זה בקרקבן, ואם נמצא אותו האבר שטבעו להיות ירוק או כרתן אדום טריפה, לפי שדינו כדין בני מעיים משאר העופות שמראיהן הטבעי להיותן ירוקים ונמצאו אדומים טריפה, לפי שכל זמן שישוב האדום ירוק או הירוק אדום מחמת האור טריפה. [ודע שכל זמן שנמצא שנשתנו אברים אלו השינוי הנזכר הרי אנו מחליטים ואומרים שעוף זה נפל לאור ולפיכך נשתנה ויהיה טריפה, ודוקא] אחר שליקה כמו שזכרנו, אלא שהאדום הטבעי כל זמן שישוב ירוק טריפה ואפילו ששב ירוק אחר השליקה. וכבר ידעת שמראות אלו הם במשהו כמו שהנקב במשהו.
ומה שאמר במפרכסת הזאת שהיא כשרה, על מנת שתיבדק אחר השחיטה כמו שאנו עושים בבהמה, ואם נמצא בהן דבר אוסר טריפה, לפי שהעיקר האמיתי כל מה שהוא טריפה בבהמה כמותו בעוף טריפה, ומוסיף על העוף תוספת כמו שאתה רואה:
דין הנקב שאין בו חסרון או סדיקת הקנה לאורך בעוף, הוא כמו בבהמה. אבל נקב שיש בו חסרון, אם יש בתשבורת כל מה שחסר בגופו כנגד תשבורת רוב חלל הקנה מאותו העוף טריפה, ואם היה כנגד חצי תשבורת הקנה או פחות הרי היא כשרה.
וזפק - ידוע, והוא לעוף במקום האסטומכא לאדם, והוושט סמוך לו. וכל הנמשך מעל הזפק בשעה שמושך העוף צוארו דינו כדין הוושט, רוצה לומר שאם ניקב במשהו טריפה. וזולתם מחלקי הזפק, אין שואלין על נקב שבו.
ומה שאמרו יצאו בני מעיה כשרה - על מנת שלא ישתנה סדרן, רוצה לומר שלא יהפכו בידים ולא נתקנו, שכל זמן שעושה כן הרי היא טריפה, לפי שאי אפשר חזרתן.
והעיקר בשבורת רגל העוף מה שאומר לך. והוא שכל אחד מרגלי העוף מחוברים משלשה פרקים, מלבד הכף שהוא עומד עליו שהוא מחובר מפרקים רבים. אם ישבר הפרק המחובר שסמוך לגוף מן הירך, ונראה השבר ונפשט ממנו הבשר טריפה. ואם נשתבר והבשר חופה את השבר, עד שמתנענע העצם והוא שבור ואינו נראה כשרה. וכן אם נראה קצת העצם השבור והיה הבשר חופה רובו. אבל שני הפרקים הסמוכים לפרק הזה אין משגיחין בהם לשבר בשום פנים, ואפילו נראה העצם כשרה, שעליהן הוא אומר נשברו רגליה נשתברו אגפיה בכלל הכשרות. וכן אם נשמט הירך מן הגוף רוצה לומר בעוף הוא כשר. אבל אם נשמט פרק הכנף הסמוך לגוף חייב לבדוק ריאתו, אם נמצאת נקובה טריפה, ואם נמצאת שלימה מותרת.
ודע שרגל העוף שיש בו קשקשים, רוצה לומר בקנה של רגל שאותן קשקשין דומין לקשקשי הדג, יש על אותו קנה גופים סחוסיים רבים והן קנקנים מקיפין אצל הרגל כאילו הן חזוקים, וכל קצותם מדובקים אל דמות גרגיר הענב בכף העוף. וקורין גם כן לאותן הגופין "גידים", ולאותו הגרגיר שבו הן מתקבצים "צומת הגידים". וכשנחתכו שני רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידים ויחתכו אלו הגידין או רוב אחד ואחד, או נחתך אפילו אחד מהן כולו, הרי היא טריפה. ואם נחתך למטה מצומת הגידים ולא נגע בצומת הגידים כשרה. וכן אפילו נחתך למעלה הרגל כולו, רצה לומר ממקום הבשר, הרי היא כשירה. ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן וחיה, וחותכה מכאן ומתה.
נמרטו כנפיה - ידוע.
ונוצה - הוא העור הדק שעל הזפק עם הנוצה שלו. רבי יהודה אומר, אם ניטל פסולה.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:
אחוזת הדם - הוא שגבר עליה הדם עד שחונקה.
והמעושנת - שגבר עליה המרה השחורה. ואמרו בברייתא, "והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה". ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהוא בבהמות מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות.
והרדפני - הוא עשב כשאוכלים אותו הבהמות הורג אותן, ואינו מזיק לבני אדם, כמו צואת התרנגולים.
ומה שאמר סם המות - רוצה לומר הדבר שהורג את האדם אם אכל ממנו, לפי שיש דברים הם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים, וזה מפורסם אצל הרופאים:
דורס - הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל ממנו, וכן עושין כל בעלי חיים שהם טורפים.
ובתוך הקורקבן קרום, נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא. ואין אנו צריכים לכולם, אלא אפילו אחד מהן אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור, על מנת שלא יהא דורס ואוכל, לפי שכל דורס ואוכל טמא וזה דין כולל.
ומה שאמר רבי אליעזר בר צדוק אמת, ועניינו שעוף טמא כשעומד על חבל או שרביט דק, ונותן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר, עד שיהא השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהן.
וכשנדע שהבהמה הזו מותרת באכילה בשני הסימנים הנאמרים בתורה, חייבים אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכול חלבה וטעונה כיסוי דם, או היא בהמה ואסור לאכול חלבה ואינה טעונה כיסוי דמה.
והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר, אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל, הרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר. אבל אם אין שם שום דבר צומח בהן, רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע ומתוקן הקצוות, רוצה לומר שיהיו קרנותיו זויות ניצבות, ושזר אותו ופיתלו כמו שעושין צמיד של זרוע אחר שפיתלו עד שנוטה ואפילו כל שהוא הרי זו חיה, כגון הצבאים והדומה להן, לפי שקרני השור מעוותין ואין בהם נפתולים, וקרני העזים מעוותים ונפתולים אבל נפתוליהם כמי שפיתל דבר עגול שאין לו שפה חדה. והבן זה:
מה שאמר חופות את רובו - שיהא רוחבן חופה רוב עובי גופו, ואורכו חופה רוב אורך גופו, על מנת שיהיה שמו חגב כמו שאמר רבי יוסי. אבל אם נמצאו בו אלו הסימנים ולא היה שמו חגב, או השם שקורין באותו לשון למה שאנו קורין חגב, אינו מותר לאוכלו.
והלכה כרבי יוסי גם כן במה שאמר שני קשקשים.
ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים, אבל אינן באים בו אלא לאחר שיגדל, או נושרים ממנו כשצדין אותן בצאתו מן המים, ויש הרבה כזה אותו המין, מותר, ואפילו באותו הזמן שאין לו קשקשים:
משנה חולין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב