רמב"ם על דמאי ז

דמאי פרק זעריכה

משנה אעריכה

אסור לנו להוציא מעשרות בשבת, ולא ביום טוב. והעיקר אצלנו, כי בדמאי, אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו.

וכשתסתכל מה שאמרנו בפרק ה' מזאת המסכתא, בעניין הלוקח מן הנחתום, יתבאר לך ההלכה ביאור שלם, וכל ההלכות הבאות אחריהם, כי העניין בכלל שווה:

משנה בעריכה

אחר שהקדים התנאי, מערב שבת על דרך כלל, כמו שנתבאר בהלכה ראשונה, ישנהו כשימזגו לו את הכוס, כמו שזכר בכאן. כי לא אמר זה, אלא מערב שבת על דרך כלל, כדי שלא יוציא מעשרות לכתחילה בשבת, ועל כן יקדים הדיבור מערב שבת, כמו שזכר בהלכה ראשונה.

ועניין בפיו - רוצה לומר, בפי הכוס.

וזאת ההלכה גם כן מבוארת, כשתסתכל בתחילת הפרק החמישי מן המסכתא הזאת:

משנה געריכה

ופירוש חוסך - מחסר.

ומה שאמר חוסך גרוגרת אחת - האחת ההיא, שאנו חושבין שמא היא תרומת מעשר, יחסרנה מן המניין, ויתננה לכהן.

ואמר רבן שמעון בן גמליאל - לא יחסרנה מממון בעל הבית, כי ימעיט ממונו. והוא מה שאמר, ממעט מלאכתו, כי מלאכתו היא ממנו, כמו "לרגל המלאכה אשר לפני" (בראשית לג, יד), אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל, רצה לומר מן המניין שפסק עם בעל הבית.

וחלק רבי יוסי על רשב"ג ואמר, כי תנאי בית דין הוא, שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי, אלא משל בעל הבית, ומעשר שני, משל פועל.

ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא, אבל הודיענו טעם דבריו, במה שאמר שהוא תנאי בית דין.

ואין הלכה כרשב"ג:

משנה דעריכה

זה הדבר הוא, במי שקנה ערב שבת, ולא היה לו פנאי להוציא המתנות. ופירות כותים הם טבל, ולפיכך הוא חייב במעשרות כולם, כמו שאתה רואה.

ומה שאמר שני לוגין - כשיהיה מה שלקח ק' לוגין.

והביאו זה על דרך משל, ועל זה הדרך יעשה, אם קנה לוג אחד, או אלף - יזכור שם השיעורים המחויבים, וכשישתהו יניח מאותו היין אלו השיעורים כולם, ויצניע ויעשה בהם מה שראוי לעשות, והוא לתת התרומה לכהן, והמעשר ללוי ומעשר שני יאכלהו בירושלים או יחלל על המעות.

ומה שאמר שני לוגין תרומה, ועשרה מעשר - זה על דרך ההעברה, אבל בענין האמת כשיהיו שני לוגין תרומה, יהיה המעשר עשרה פחות חומש, ומעשר שני שמנה ושמנה עשיריות וחומש עשירית, על העיקר אשר בארנו לך בברכות.

וזה שאמר ומיחל - רוצה לומר, שיתחיל לשתות.

וזאת הלכה היא לרבי מאיר, שהוא סובר "יש ברירה", והדבר הנשאר כאילו הופרש מתחלה.

ותדע שחובת התרומה והמעשרות מן התורה, והעיקר בידינו: "בדאורייתא, אין ברירה; בדרבנן, יש ברירה".

ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר, שהוא לו זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות, קודם שתייתו על כל פנים:

משנה העריכה

הוצרך לזה כשיהיה ערב שבת, ויהיה חושש שמא יכנס השבת, ולא יהיה לו פנאי להוציא המתנות. וכל זה הדבר מבואר, כשתבין כל מה שהקדמנו.

ומאשר קדם לו גם כן תדע, כי מה שנאמר בתאנים של טבל, אינה הלכה. לפי שהטבל חייב במתנות מדאורייתא, והעיקר ב"דאורייתא, אין ברירה", ואין לו תקנה, אלא אם כן הוציא אלו המתנות קודם אכילתו, וזה מותר בשבת, בשביל התנאי מערב שבת:

משנה ועריכה

העיקר בזה, שאין תורמין ומעשרין מן הפטור על החיוב. וכשיאמר "מעושרות זו בזו", נעשית הראשונה מעושרת, ויוציא מן השנית, התרומות והמעשרות שנתחייבו בהן שתיהן.

וכשיאמר "מעושרות זו בזו", נעשית הראשונה פטורה, והשניה חייבת במעשרות שתיהן, כמו שביארנו, ואחר כן חזר ואמר "של זו בזו", רוצה לומר המעשרות שהשניה חייבת בהן, יוציאם מן הראשונה - ואין זו הלכה. לפי שהראשונה נפטרה בדברו הראשון, והשניה חייבת, ואין מפרישין מן הפטורה על החייבת.

ואם לא הקדים המאמר באחת קודם השנית, אבל יאמר "מעשרותיהן, מעשרות כלכלה בחברתה", ותיקון זה הדבר, רוצה לומר שהמעשרות שחייבין בהן אלו שני הסלים, מעשר כל אחד מהם קבוע באחר. וכשיאמר כן, יתחייב להוציא המעשרות שהן חייבין בהן, משתיהן, ואי אפשר להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר. וזה עניין שאמר "קרא שם", רוצה לומר, קרא שם מעשרותיהן בהן:

משנה זעריכה

שמור זה העיקר, והוא ש"תרומת מעשר עולה באחד ומאה", רוצה לומר, כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים ויחזור הכל מאה ואחד - יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד, וזהו עניין "תעלה". ועוד יתבאר זה באר היטב, אחרי זאת.

והעניין הראשון מזאת ההלכה הוא, כשנתערב מאה חלקים טבל, ומאה חלקים חולין, ונעשה הכל מאתים חלק, אמר - שיטול מאלו המאתים חלקים מאה ואחת, ויהיו המאה ואחת שנטל טבל, והתשעים ותשעה שהניח חולין כמו שהיו, ונמצא מפסיד מן החולין אחת, אבל המאה הם מאה של טבל הראשונים, והאחת היא תרומת מעשר באותן מאה של טבל. ואם יהיה זה החלק נופל במאה חולין, יטלוהו ממנו כאשר ביארנו. והסברא נותנת, שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד, ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא, והוא תרומת מעשר שלו, שנפל במאה של חולין, ועלה באחד ומאה, לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה, שיהיה נוטל מה שנפל, ולא יחסר מן החולין כלום. אבל חיסרנו בכאן מן החולין אחד, שאנו חוששין, שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד, שזה שנטלנו הם מאה של חולין, והנשארים הם מאה של טבל. ואין הדבר כן, לפי שהטבל הוא הניטל. וזה עניין מה שנאמר בתלמוד, "ונוטל מאה ואחת". ואמר ר' יוסי, אם אתה אומר "אני נוטל מאה", אני אומר "כל חולין עלו בידו", ונמצאו אלו בטבלים.

והעניין השני מהלכה זו, כשנתערב מאה חלקים של טבל, עם אחרים כהם ממעשר ראשון, יטול כמו כן מאה ואחת, ויהיו מעשר ראשון, והתשעה ותשעים חלקים הנותרים הם טבל כמו שהיו, ונמצא שחסר חלק אחד מן הטבל, אבל המאה חלקים הם מאה של מעשר הראשונים, והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר, המחויבת למאה של טבל. ונחשוב שמא נתערב עם מאה חלקים של מעשר, ודינו שיעלה כמו שביארנו, ואינו מדומע, ומפני זה נשארו המאה ואחת מעשר ראשון כמו שהיו. והיתה הסברא נותנת גם כן בכאן, להוציא מאה של מעשר בלבד, מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד, כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר, יעלה באחת ומאה. אבל אמר "נוטל מאה ואחד"' מפני הטעם ההוא אשר פירש התלמוד בעניין הראשון, והוא שאילו נוטל מאה חלקים בלבד, היינו אומרים מאה חלקים של טבל הם אשר הוציא, והמאה הנשארים הם המעשר, ואין הדבר כן, לפי שהמעשר הוא שיוציא. ומפני זה יוציא מאה ואחת, כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא, לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף.

והעניין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנין, ומאה מעשר, הוא אומר שיוציא מאה ועשר, ויהיה הכל מעשר ראשון, והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו, אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים, והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחויבים למאה של מעשר, וכאילו נפלו במאה של חולין, והוציאו אותן וחסרו מן החולין. לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר, הם עשירית מאה של חולין, ואינם חלק ממאה מהם, ומפני כך לא עלתה, כדי שישארו החולין כמו שהיו. וכמו כן לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר, מבוארות ומיוחדות, כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע, מפני שהן אמצעיות בין שני הקצוות, רוצה לומר שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע, מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר. וכמו כן אי אפשר לסמן אותם, וישארו חולין כמו שהיו, אחר שהם עשירית חולין, אבל תעלה תרומת מעשר באחת ומאה, וגזרנו בהם מן הדימוע גזירה בינונית, ואמרנו שיחסר מן החולין, כמו תרומת מעשר שיש באותו מעשר, כמו שתראה.

ונשאר בכאן עניין אחד לשאול, מפני מה נאמר בעניין השלישי "מאה חולין מתוקנין", ולא נאמר כן בעניין הראשון, אבל אמר "מאה טבל, ומאה חולין" ולא אמר "מתוקנין"? וזאת השאלה צריכה לשאול, ויש בה תועלת, והוא שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, יהיה אז השאר "חולין", אף על פי שלא הוציאו ממנו שאר מעשרות, מפני שהקדושה ניטלה ממנו. ו"חולין מתוקנין", הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות. ויש לך לשמור בלבך זה ההפרש, בין מה שאמר "חולין", ובין מה שאמר "חולין מתוקנין" בכל המשנה. ואילו יאמר בזה העניין השלישי, "מאה מעשר ומאה חולין, נוטל מאה ועשר", היינו אומרים, שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר, וכשנתערב עמהם מאה מעשר, נטלנו המאה מעשר, שנתערב עם המעשר הנשאר באלו המאה של חולין והוא עשר חלקים, ועל כן הוציאנו מאה ועשר, מפני שנתחבר מעשר במעשר, ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאלו החולין, ואפילו היו מתוקנין שלא נשאר בהם שום מתנה, ואחר כך נתערב בהם מעשר, יחסר מאותם חולין, כמו תרומת מעשר המחויבת למעשר ההוא, ויאבדהו לגמרי, ויצטרף לכלל המעשר. כמו שאמר, נוטל מאה ועשר, ונשארו התשעים חולין מתוקנין כמו שהיו. ודינן נשאר כך, עד שתהיה תרומת מעשר המחויבת למעשר ההוא, שנתערב עם החולין המתוקנין, חלק ממאה עם החולין המתוקנין. כגון שיתערב מאה מעשר עם אלף חולין מתוקנין, נאמר אז שלא יפסיד כלום, אבל יפריש מאה מעשר לבדם. ואם החולין יהיו פחות ממה שאמרנו, יחסר מהם כמו תרומת מעשר שבמעשר המעורב, כמו שביארנו ופירשנו טעמי כל העניין ההוא.

והעניין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר, יפרישו תשעים של מעשר בלבד, ונשארו מאה טבל כמו שהיו, ולא הפסיד כלום. והדבר שגרם לנו בעניין הזה, שלא נקרא שם לתרומת מעשר של טבל, ונוציא תשעים ואחת, מפני שהחלק האחד מן הטבל שהוא תרומת מעשר, כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר, חזר המעשר ההוא כולו מדומע, מפני שתרומת מעשר תעלה באחד ומאה, כמו שביארנו עיקרו, לא בתשעים ואחת. ומפני זה, לא יקרא שם לתרומת מעשר של טבל בעניין הזה, כדי שלא יפסיד המעשרות, וישוב מדומע. ועל זה הדרך בעצמו, יתבאר לך מה שאמר "תשעים טבל, שמונים מעשר". שאילו נחשוב בלבנו תרומת מעשר שבטבל ההוא, שנתערב עם שמונים של מעשר, חזר אותו המעשר מדומע בתרומת מעשר.

ומה שאמר כל זמן שהטבל מרובה - רוצה לומר, על המעשר. וכן אמרו: "כל שהטבל מרובה על המעשר". אבל כשיהיה מעשר מרובה על הטבל, יפרש בתלמוד שהוא מפריש טבל, ושיעור תרומת מעשר המחויבת לטבל, והמחויבת למעשר ההוא שניהם, ויתן שתי תרומות לכהן, רוצה לומר תרומת מעשר ותרומת טבל, ונמצא חסר מן הטבל שיעור שתי תרומות.

ואיני רואה בזו ההלכה, דבר שאינו באר היטב. על כן יש לך להסתכל בה, מפני שנשתבשה על כל הקדמונים, לפי דעתנו:

משנה חעריכה

העניין הראשון, והוא שאמר "שורה החיצונה, אחת מעשר" - רוצה לומר שהוא נתן חבית אחת מעשר, והחבית ההיא בשורה החיצונה. והשורות החיצונות הם ארבע. ויקח שתי חביות מקצות האלכסון, בשביל שכל אחת מהן משתתפת עם שתי שורות, וימלא משתיהן חבית אחת, ותהיה מעשר.

ואם אמר "חבית אחת מחצי שורה החיצונה, מעשר" - יקח ארבע חביות מארבע זויות, מפני שכל אחד מהן משותפת משני מחציות של שתי שורות מן השורות החיצונות, וימלא מכל אחד מהן חבית אחת.

ואם אמר "חבית אחת משורה אחת, מעשר", ולא יחד איזו שורה מהן - יקח עשר חביות על אלכסון, ונמצא לוקח חבית מכל שורה, וימלא מכולם חבית אחת.

ואם אמר "חבית אחת מחצי שורה אחת, מעשר", ולא יחד איזו חצי שורה - יקח (תשע עשרה) [עשרים] חביות, עשר על אלכסון אחד, ו(תשע) [עשר] על אלכסון אחר העובר עליו, ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות, ואחר כן יוציא מכולם מלוא חבית אחת.

ושמא תחשוב ותאמר, היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות, והלא עשיריתם עשר חביות? יש לך לדעת, שלא גזר זה המעשר, על החביות האלו.

והנני מצייר לך בהם צורה, כדי שיהיה הדבר מבואר לעין הרואה, ואשים במקום החבית רבועים, ואכתוב אותיות. ובעניין הראשון מזו ההלכה, הוא לוקח שתי חביות, שכתוב על אחת א', ועל שניה ב'. ובעניין השני, לוקח ארבע חביות שכתוב על אחת א', ועל שניה ב', ועל שלישית ג', ועל רביעית ד'. ובעניין השלישי, לוקח העשר חביות, אשר יעבור עליהם הקו העובר מא' עד ב'. ובעניין הרביעי, לוקח העשרים, אשר יעברו עליהם שני הקוים העוברים - מא' עד ב', ומג' עד ד'. והנה צורתם:












סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת דמאי.