משנה גיטין ה ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ה · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם.

והמוצא מציאה, לא ישבע, מפני תיקון העולם.

משנה מנוקדת

אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים,

מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע,
מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם:

נוסח הרמב"ם

אין מוציאין לאכילת הפירות לשבח הקרקעות למזון האישה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם המוצא מציאה לא יישבע מפני תיקון העולם.

פירוש הרמב"ם

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו': כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כגון שחפרה (והפילה) [והפסידה] כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל ומה שהפסיד הקרקע הרי הוא גובה מה שהפסיד הקרקע מנכסי ראובן ואפילו ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזה ענין שאמר ולא לאכילת פירות. וכמו כן אם הלוה ראובן לשמעון מאה דינרין ואחר שנתחייב שמעון בזה החוב לראובן מכרה שמעון ללוי נ' דינרין על דרך משל עד שהשביחה וחזרה ששוה ק' דינרין מצד השבח אח"כ בא ראובן וטרף מלוי זה הקרקע בשביל המאה דינרין שיש לו אצל שמעון חמשה ושבעים דינרין לפי שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח וחזר לוי על אותן חמשה ושבעים דינרין ותובע אותן לפי מה שהוציא ממנו חמשה ושבעים דינרין הדין שיגבה חמשים דינרים משמעון ואפילו ממשעבדי והן החמשים שלקח בהן עיקר הקרקע לפי שאם לא ימצא שום דבר אצל שמעון היו מוציאים מיד הלוקח שלקח משמעון אחרי שלקחו ר"ל אחר שלקח לוי וכמו כן הדין אצלנו שיגבה החמשה ועשרים ג"כ אבל מנכסים בני חורין ואם לא נמצא אצלו כלום ישאר על שמעון כשאר החובות כולם וזה ענין לשבח הקרקעות ואמרו למזון האשה והבנות מבואר וכבר נתבאר בכתובות וזה כולן מפני תקון העולם שאין מוציאין מיד הלוקח אלא בדבר מפורסם חזק בחיוב וכמו כן אם אמר בעל המציאה שנאבד ממנו יותר מזה לא ישבע מי שמצאה שלא מצא אלא זה לפי שאם היו דנין בכך כל מי שימצא מציאה יניחנה ולא יאספנה ולא יחזירנה לחברו או יקחנה לעצמו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות - הגוזל שדה ומכרה לאחר, וזרעה וצמחה ועשאה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה ט מן הלוקח, אינו משלם ללוקח כי אם היציאה, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר י, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועכדים:

וכן לשבח קרקעות - אם השביחה הלוקח בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה:

ולמזון האשה והבנות - דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבין דיהויין ליכי מנאי יהויין יתבין בביתי ומתזנין מנכסאי וכו', כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובים אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

מפני תקון העולם - שהם דברים שאין להם קצבה ולא ידע כמה הם ולא מצי מזדהר:

והמוצא מציאה - והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

לא ישבע מפני תקון העולם - שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

פירוש תוספות יום טוב

לאכילת פירות. פירש הר"ב הגוזל שדה ומכרה לאחר כו' ועשתה פירות כו'. ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד הוי ליה למתני. והרמב"ם מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו'. כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמ' פ"ק דבבא מציעא ד' י"ד ופירוש הר"ב נדחה. ורב אשי מסיק. כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה. בא לוקח לגבות קרן כו' בא נגזל לגבות פירות כו'. ומ"ש הר"ב וחוזר הלוקח על המוכר. וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו כו' והרי היא כמלוה בשטר. ומסיים רש"י והר"ן אבל דמי פירות הוי כמלוה על פה. דאף על פי דכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון אפילו הכי אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר כיון שעדיין אינו בעולם ע"כ. ויש לתמוה על הר"ב דמפרש על מפני תקון העולם שהן דברים שאין להם קצבה וכו'. דלפ"ז לא הוה ליה לפרש בכאן ולחלק בין מלוה בשטר למלוה על פה. אלא דקרן יש לו קצבה. ופירות אין להם קצבה. ובגמ' תרי אמוראי עולא אמר ריש לקיש טעמא דמתני' לפי שאין כתובין והיינו כדפירש הר"ב דקרן הוי כמלוה בשטר. ואלו הפירות אינן אלא כמלוה ע"פ. והקשו בגמרא והא מזון האשה והבנות [כשהבנות בעולם כגון דגרשה ואהדרה דבכי הא נמי עסקינן] והואיל ותנאי ב"ד הם כמאן דכתיבי דמי. ומשני התם מעיקרא הכי אתקין כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדים. לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובין והיינו טעמא דכתב הר"ב לקמן ולא הוה ליה להר"ב לכתוב בתחלה דברי ריש לקיש ואח"כ לכתוב דברי ר"ח כאילו דברי שניהם פי' א' הוא ואיננו דכל דברי אחד מהם. מספיק בלבדו:

מפני תיקון העולם. פירש הר"ב שהם דברים שאין להם קצבה כו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק י"ב ורפי"ג דכתובות.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד ה"ל למתני. והר"מ מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו' כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמרא ב"מ דף י"ד ופירוש הר"ב נדחה:

(י) (על הברטנורא) אבל דמי פירות הוה כמלוה ע"פ. דאע"פ שכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון, אפ"ה אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר, כיון שעדיין אינו בעולם. רש"י והר"נ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין מוציאין:    וכו' לאכילת פירות גובה מנכסים בני חורין דוקא מ"ט אמר ריש לקיש לפי שאין כתובים הפירות הללו בשטר מכירת הקרקע הגזולה שעדיין לא היו בעולם ואפשר שלא יבאו ודמי פירות הללו הוו כמלוה ע"פ ולא טרפי ממשעבדי ואע"ג דהא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו דהא תנאי ב"ד הוא ואעפ"כ קתני דאין מוציאין שאני התם דמעיקרא כי איתקון הכי איתקין דלהוו ככתובים אצל בני חורין ולא להוו ככתובים אצל משועבדים וכתב הר"ן ז"ל ודפרכינן בגמרא והא מזון האשה והבנות וכו' ומשנינן שאני התם דמעיקרא כי איתקון וכו' לא פריך אלא ממזון האשה ולא משל בנות דהנהו נמי לא באו לעולם בשעת כתובה ואולי לא יבאו ע"כ. ותוס' ז"ל תרצו עוד א"נ דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגרשה ואהדרה ע"כ. ואיכא נמי בגמרא תנא ואמורא דמפרשי טעמא לפי שאינם קצובים. ובפ' מציאת האשה דף ס"ת מוכח דהאי דאין מוציאין לאכילת פירות וכו' מנכסים משועבדים אפילו שעבדו אותן אחים וכ"ש אם שעבד אותן אביהם כדפירשו שם רש"י ותוס' ז"ל:

ולשבח קרקעות:    ברב אלפס פ' מי שמת דף תל"ח כתיב והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחברו והשביחה ובא ב"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין חצי שבח הוא גובה משום דלא טריף מיניה ב"ח אלא חצי שבח דהאי שבח דאיקני הוא וה"ל ב"ח ולוקח לגבי האי שבח כלוה ולוה וחזר וקנה דקיימא לן יחלוקו השני מלוים מה שקנה אחר שלוה מהם וכן הלכתא ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל והוא פסק הלכה בגמרא שם דף קנ"ז. ואיתה בתוס' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) ובפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ה) כתבו דתנא דמתני' תנא ושייר המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו דקתני בברייתא דהתם בגמרא. ובגמרא פ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ד) ובירושלמי פ' הנושא אשה ותוס' שם דף ק"ב. וכתב רב אלפס בפ' יש נוחלין דף רכ"ב דהא דתנן דאין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים היינו במשעבדי מחיים כגון מתנות בריא או מכירה אבל מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אליבא דרבא דהלכתא כוותיה לגבי דאביי כיון דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרוייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קא אתו לאחר מיתה הלכך לא דחיא חדא מינייהו לחברתה ותרוייהו קנו עכ"ל ז"ל. וביד פי"ח דהלכות אישות סי' י"ג וספי"ג דהלכות גזילה ואבידה וברפכ"א דהלכות מלוה ולוה ובטור א"ה סי צ"ג ובח"מ סי' רס"ז וסי' שע"א וסי' שע"ג:

המוצא מציאה לא ישבע:    רש"י ותוס' ז"ל פ' בני דכתובות דף י"ח ומוקי לה התם אפילו כראב"י דפליג בברייתא דהתם ארבנן:

מנכסים משועבדים מפני תקון העולם:    אית דל"ג האי מפני תקון העולם וכן מצאתי שנמחק בתלמודו של רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל וכן משמע מפי' רש"י ז"ל שכתב אחר פירושו להמוציא מציאה וז"ל מפני תקון העולם אכולה קאי ופי' הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים דף שכ"ד ריש עמוד ב' דהא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם היינו דוקא בשטוענו הלה שאז הוא שאינו פטור מן התורה אלא מפני תקון העולם אבל אם אין הלה טוענו מן התורה הוא פטור וכדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה מנין לפה שאסור הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ע"כ בקיצור ועוד הכריח ע"ז שם למטה מזה באורך ע"ש:

תפארת ישראל

יכין

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות:    דמי שגזל שדה ומכרה לאדם שלא הכיר שגזולה היא, ועשתה פירות וגם הקרקע הושבחה, הנגזל טורף הקרקע עם השבח והפירות, בין שבח ששבחה הקרקע מעצמה, שהוקרה, או אפילו ששבחה הלוקח ע"י שהוציא עליה הוצאות, בכולן אינו נותן ללוקח רק הוצאותיו [ובהכיר בה שגזולה היא מפסיד הלוקח לגמרי השבח היתר על ההוצאה]. ואם כבר אכל הלוקח הפירות, או חזר והפסיד השבח, חייב לשלמן לנגזל, ולא ינכה מהן רק הוצאותיו. וקאמר הכא, דכשחוזר הלוקח לגבות מהמוכר, אף שדמי הקרקע גופה גובה ממשעבדי של הגזלן, שהרי באחריות מכרה לו, עכ"פ השבח, והפירות ששילם להנגזל גובה רק מנכסים בני חורין של גזלן [(שו"ע חו"מ, קטו) ו(שו"ע חו"מ, שעג)] וכ"ש שאין הנגזל גובה מהלוקח רק מב"ח, דלא חטא, ואפילו שבח קרקעות משכח"ל בלוקח וכגון שחזר הלוקח והפסידו. והא דנקט אכילת פירות, ולא פירות גופייהו. נ"ל דקמ"ל דלא מבעייא בטרפו ממנו פירות גופייהו אינו חוזר וטורף ממשעבדי אפילו מלקוחות שקנו מהגזלן אחר שטרפו מהלוקח הפירות, דמדאין יודעין כמה שוין, הו"ל כאין להן קצבה, ולא נשתעבדו לשלמן. אלא אפילו טרפו ממנו מעות בעד הפירות שאכל, ואח"כ לקחו הלקוחות מגזלן, הרי א"כ יש קצבה, וידעו כמה יצטרכו לשלם, אפ"ה כיון דבתחלת קנייתו לא השתעבד לו מוכר בדבר שאין לו קצבה, להכי אינו גובה ממשעבדי. או נ"ל דאע"ג דמתניתין בגביית לוקח מגזלן מיירי. אפ"ה כלל נמי גביית נגזל מלוקח, דפשוט דבאם אכל הלוקח הפירות והנגזל גובה מהלוקח דמי פירות שאכל, ג"כ אינו גובה רק מב"ח]:

ולמזון האשה והבנות:    דתנאי כתובה הוא, שהאלמנה והבנות יזונו מנכסי בעל. וקמ"ל הכא דאין גובין מזונות ממשעבדי:

מפני תקון העולם:    דכל אלו אין להם קצבה, ולא ידעו לקוחות להזהר כמה יניחו למוכר בני חורין, שיגבו אלו מהן:

והמוצא מציאה:    והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

לא ישבע מפני תקון העולם:    דא"כ לא יטפל אדם להחזיר אבידה. ואילה"ק למה לי טעם תקון העולם הרי בל"ז פטור מטעם מגו. תירץ הר"ן שביעות דתקון העולם היינו אפילו בטענו ברי. ולסמ"ע ח"מ ססי' רס"ז דבטענת ברי באמת נשבע, נ"ל דתקון העולם היינו משום דבכל מודה במקצת הרי לא מהני מגו אפילו אי"ל אין אדם מעיז פניו לבע"ח. א"נ בשרוצה לתבוע שכר השבה, והו"ל מגו להוציא מיירי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים