רמב"ם על בכורות ט
ראו גם נוסח המשנה בכורות ט רמבם
בכורות פרק ט
עריכהכבר זכרנו פעמים רבות שמעשר בהמה מקריבין ממנו חלבו ודמו, ואוכלין אותו הבעלים בירושלים, ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום.
ומה שאמר בכאן שהוא נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית - הוא דין תורה, אבל משום תקלה אמרו "אינו נוהג אלא בפני הבית, גזירה שמא לא יהא שם מקדש ויאכל חוצה לארץ בלא מום".
ומה שאמר אבל לא במוקדשין - ואפילו היו קדשים קלים, ואפילו על דעת האומרים קדשים קלים ממון בעלים הוא.
וחדש הוא הנולד באותה שנה, וישן הוא הנולד בשנה שלפניה. אמר רחמנא "עשר תעשר"(דברים יד, כב) וגו', אמרו בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, וכמו שמעשר דגן אין מעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן לפי שנאמר "היוצא השדה שנה שנה"(דברים יד, כב), כך מעשר בהמה לא יהא אלא "שנה שנה", רוצה לומר אין מעשרין משנה לחברתה:
מה שאמר אם היו בין שני העדרים שלשים ושנים מיל אין מצטרפין, לפי שכבר ביאר שלא יהא צירוף ביותר מששה עשר מיל, ואמר זה להודיענו שאם היה בינם עדר שלישי רחוק משתי הקצוות רחוק שווה שהוא מצרף שלשתן.
ואין הלכה כרבי מאיר:
דע לך שהדינין האלו הנזכרים בכאן במעשר סמכו אותן לפסוקים שנאמרו בבכור, ואמרו אם אינו עניין לבכור תנהו עניין למעשר, וכולן מפי הקבלה כגון שהבהמות הנקנות אין מוציאין מהן עצמן מעשר. וכן אם נשתתפו שני שותפין בבהמות, כגון שיהיו לזה עשרה ולזה עשרה, ומשתתפין יחד לפטמם ולהתעסק בהם לרעותם והכל ביניהן בשווה, הרי אלו העשרים עצמן אינם חייבין במעשר. אבל לכשילדו ברשותן, אף על פי שהולדות משותפין ביניהן גם כן, הרי אותן הולדות מוציאין מהן מעשר.
וכן אם לקחו שני השותפים מממון השותפות בהמה מה שתלד אותה בהמה חייב במעשר, והוא עניין מה שאמר קנו מתפוסת הבית חייבים, רוצה לומר חייבים במעשר בהמה. ו"תפוסת הבית" נקרא הממון המשותף בין האחים קודם שיחלקו ירושת אביהן.
ומה שאמר ואם לאו פטורים - רוצה לומר שלא נולדו הבהמות האלו אחר השיתוף, רק נשתתפו בבהמות כמו שאמרנו או ירשו מאביהם בהמה והיא משותפת ביניהם, פטורים. והפך זה הדין הוא בקולבון, לפי שהממון שנשתתפו בו שני השותפים כשיטול זה דינרים וזה דינרים וחזרו שניהם ועירבו אותן, לכשיתנו מהכל חצי שקל, על כל אחד ואחד חייבין בקולבון הואיל והממון עומד בעין. אבל אם נשאו ונתנו בהן ומכרו ולקחו עד שיהא הממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות, ונתנו ממנו חצי שקל, אז יהיו פטורים מן הקולבון. וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין שום אחד מהן מכיר חלקו הרי הם פטורים בו מן הקולבון, הפך מה שחייב במעשר בהמה.
ועל פי העיקרים האלו אמר, אילו חזרו ונשתתפו, חייבין בקולבון, ופטורים ממעשר בהמה - עניין המאמר הזה שהאחים או השותפים שאמרנו שהן חייבין במעשר בהמה על מה שנולד ברשותן, כשמחלקים הממון והבהמות וחזרו ונשתתפו בו כמו שהיו, הרי הן בשעת חזרתן קודם שישתנה הממון חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה על אותן הבהמות, עד שילדו בשיתופן ואז יהיו חייבים על הנולד ברשותם.
והוא פירוש ההלכה הזאת בדיוק וגמר העניין. וכבר פירשנו אותה בתחילת שקלים ותחילת חולין כפי הצריך למקום ההוא, ובכאן השלמנו עניינם כראוי למקום הזה גם כן:
מה שאמר הכל - ואפילו רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומחיר ואתנן וטומטום ואנדרוגינוס, לפי שכל אלו אינם אסורים אלא לדבר שאין ראוי לו לבעל מום, ומעשר בהמה הואיל ואין חוששין בו למום שנאמר "לא יבקר בין טוב לרע"(דברים כז, לג), לפיכך אין חוששין בו לכל אלו.
והוציא מכללן כלאים ומחיר ומחוסר זמן וכו' כפי מה שעלה בידינו מספרא, והוא מה שנאמר "שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה" רוצה לומר שתלד דומה למין אחר, "כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום". והפסוק הזה נאמר בקדשים ולמדנו ממנו מעשר בהמה בגזירה שווה, לפי שנאמר בכאן "תחת אמו" ונאמר במעשר "תחת השבט". ואמרנו גם כן טריפה אינו נכנס לדיר להתעשר, לפי שנאמר במעשר "כל אשר יעבור תחת השבט" פרט לטריפה שאינה עוברת לפי שהיא חולה.
ואין הלכה כרבי יהושע:
מה שהוא קורא לפרקים האלו גרנות - הוא דרך דומיא, לפי שהבהמה הנולדה בשנה זו שהיא דומה לדבר הצומח בשנה זו, הואיל והגיעה לפרק הזה הרי היא כתבואה שהגיעה לגורן שנטבלה למעשר ואין אוכלים ממנה עד שיוציאו המעשרות, גם כן אם הגיע זמן זה אינו מותר לאכול הבהמה ולא למוכרה עד שתתעשר.
ופרס - הוא הפרק, וזמנו חמישה עשר יום בכל פרק מהשלושה פרקים.
וייחדו הזמנים האלה במעשר בהמה כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים, שאין נכון לבני אדם למכור קודם שיוציא המעשר אף על פי שהוא מותר, ואינו אסור אלא בהגיע הפרק מדרבנן כמו שזכרנו גם כן.
ולפי ששמע בן עזאי דברי התנאים ומחלוקתם, אחד בחודש אלול אם הוא מסוף הגורן, והשני כמו שאמר רבי אלעזר ורבי שמעון חמישה עשר מן אלול, השלישי כמו שמגיד רבי מאיר, אמר דרך ההצלה שיוציא מעשר מכל הנולדים באלול בפני עצמן מפני עולי רגלים.
והלכה כרבי עקיבא:
כל זה מבואר.
ומה שאמר פטור - כדי שלא תחשוב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשוחטו ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה, לפיכך דיבר בשחיטה, ולא דיבר במכירה הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור:
דיר - הוא מקום המוקף שמכניסין בו הצאן והבקר בשעת מעשר, ולפעמים יהא מוקף בניין או קנים וכיוצא בו.
וסיקרא - סם ידוע לצבע אדום שקורין בלעז "פידדה שנגינה".
וכבר נתבאר בתוספתא שאם יוותר ממניין הבהמות פחות מעשרה בתוך הדיר מניחן והן מתעשרין לשנה הבאה כשמניחין אותן עם האחרות, וחייב להכניס הכל לדיר בהכרח ומה שיוותר ישאר לשנה הבאה.
אחר כך אמר אם קפץ אחד מן המנויין - והן שנמנו בשעת יציאתן מן הדיר, לתוך הטלאים שבדיר שלא נמנו עדיין, הרי הן פטורין רוצה לומר שאינן חייבין כל מה שבדיר מעשר, לפי שכל אחד מהן ספק אם הוא מנוי שאינו חייב במעשר, לפי שאינו נמנה שתי פעמים, או מן הצאן שבדיר שחייב במעשר, והעיקר בידינו כמו שנתבאר במציעתא "כל ספיקא, לאו בני עשורי נינהו".
ומה שאמר מן המעושרין - רוצה לומר מן הטלאים שהיו מעושרים, אם קפץ מהן אפילו אחד לתוך הדיר, שכולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים. והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר "מעושרין, מאי מעושרים עשירי".
ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה:
אמר שאם יצאו שנים ראשונים מן הדיר, מונה אותן כולן שנים שנים ויהיה הזוג העשירי מעשר. וכן אפילו מנאן שלושה שלושה או ארבעה ארבעה יהא הכלל העשירי מעשר.
ואם לא מנאן שנים שנים אלא השנים שיצאו ראשונה, ויצא השלישי ואמר עליו שני לפי שהוא יוצא בפעם השניה, הרי הוא הולך ומונה כן יהיה תשיעי ועשירי במניינו "מקולקלים", לפי שמי שאמר עליו תשיעי הוא עשירי על האמת, לפי ששנים יצאו ראשונה, ומה שאמר עליו עשירי הוא אחד עשר. וכבר ביאר שאם אמר על האחד עשר עשירי שקדושה חלה עליו, וכן אם יצא תשיעי ועשירי כאחד ואמר עליהן עשירי הרי שניהן מקולקלין.
ועניין מקולקלין - אינן קרבין ואינן נאכלין, אלא עומדים עד שיפול בהן מום ויאכלו במומן לבעלים.
ודע שאם יצאו תשיעי ועשירי יחד ואמר עליהם תשיעי או אמר עליהן עשירי, או אם יצא העשירי והאחד עשר ואמר על שניהם ביחד עשירי או אמר עליהן אחד עשר, הרי הן בכל הדרכים האלו שניהן מקודשים ויאכלו במומן לבעלים, לפי מה שאמר בהלכה הזאת לעשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש אינו אלא בזה אחר זה, לפי שמאחר שקרא העשירי על האמת עשירי בפני עצמו אחר כך יצא האחד עשר וקראו עשירי, אינו מקודש אחד עשר מפני שלא נעקר שם עשירי ממנו, אבל אם יצאו שניהן בבת אחת שניהם מקודשים.
ומה שאמר זה הכלל, כל שלא נעקר שם עשירי ממנו - לאתויי יצא עשירי לבדו. לפי שמאחר שיצא לבדו אף על פי שלא קראו עשירי, וחזר וקרא האחד עשר עשירי, לא נתקדש האחד עשר לפי שהעשירי מאליו נתקדש אף על פי שלא קראו.
ומפשט המשנה יתבאר לך שאינו מתקדש בטעות במעשר אלא הסמוך לעשירי לפניו ולאחריו כמו שנתן דמיון לפי שכן בא בקבלה, אבל אם קרא השמיני ומה שלפניו או השנים עשר ומה שלאחריו קודש אינו קדוש.
רבי יהודה אומר שטעות מעשר דינו ודין התמורה אחד ומחמת התמורה מתקדש, ולפיכך חלק ואמר וכי יש תמורה עושה תמורה, לפי שהכל מודים שאין תמורה עושה תמורה כמו שיתבאר בתמורה. ודעת רבי מאיר שתמורת מעשר מתה, ולפיכך אמר לפי דעתו אילו היה תמורה לא היה קרב.
וכל זה אם היה הטועה הזה בעל הנכסים, אבל אם עשה אדם שליח להפריש לו מעשר בהמה וטעה בשום דבר מהדברים האלו אינו מתקדש אותו שטעה בו, לפי שהוא אומר לשלוחו "לא איבעי לך למיטעי".
והלכה כרבי יהודה במה שאמר אינו עושה תמורה:
- סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בכורות
משנה בכורות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב