רמב"ם על בבא קמא א

בבא קמא פרק אעריכה


משנה אעריכה

אלו הארבעה עיקרין מן הנזיקין, הם נזיקין ההוים מממונו.

והשור - רוצה לומר רגל השור, כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושיברו, מה שישבר ויקלקל בדרך הילוכו ברגליו.

והמבעה - רוצה לומר השן, והוא הנזק המגיע מאכילתו למה שיאכל ממנו. ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו, לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו"(עובדיה א, ו).

לא הרי השור כהרי המבעה - רוצה לומר כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר, לפי שבכל אחד מהם יש עניין שאין כן באחר על זה ההיקש, לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקה כראי הרגל שאין הנאה להזיקה, ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כראי האש שאין בו רוח חיים, ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ולפי שבכל אחד ואחד יש בו עניין שאין כן באחר, הוצרך הכתוב לבאר בכל אחד מהם שהוא חייב בהיזק. וזה הצריכות אינו, לפי שאילו כתב השם יתברך הדין בבור ובאחד מאותן השלשה הנשארים, היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השווה כמו שזכר, ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליחד כל מין מהם בדין זולתי האחר, שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים, בור לפטור בו את הכלים, אש לפטור בו את הטמון. ועוד יתבאר כל זה.

ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן, לפי שיש בו חילוק מועד ותם, כמו שהתבאר הכתוב.

ואמרו הצד השוה שבהן וכו' - רצה לומר אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"(שמות כב, ד). וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין.

ולאלו אבות תולדות:

  • תולדה דרגל - אם הזיקה בגופה או בשערה דרך הילוכה.
  • תולדה דשן - נתחככה בכותל להנאתה, וטינפה פירות להנאתה.
  • תולדה דהבער - אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
  • תולדה דבור - רוקו וניעו וכיוצא בהם.

ועוד יתבארו דיני אלה העיקרים ותולדותיהם:

משנה בעריכה

"הכשר" זה של משנה זו שם נופל על תיקון הדבר והכנתו לקבל דין מן הדינים כמו שבארנו בתחילת עירובין.

ואמר שכל מה שיתחייב בשמירתן שלא יזיק לאדם, אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומים כיון שלא שמרו. וזהו טעם אמרו הכשרתי.

וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו כאילו הכשיר כל נזקו, כגון הבור שזכרנו לא יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים. ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהיה עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה, לפי שכיון שהכינו להיזק הנה הוא כאילו חפרו מתחילתו, וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

אחר כן התנה חמשה תנאים, ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים:

  • האחד, שלא יהיו אותם נכסים מהקדש, לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר, וזהו עניין שאמרו נכסים שאין בהן מעילה, כי הקדשים מי שיהנה מהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה.
  • והשני, שיהיה הניזק בן ברית. אבל אם נגח שורו של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר.
  • והשלישי, שיהיו אותם נכסים שהגיע מהם ההיזק מיוחדים והבעלים מיוחדים. אבל אם אמר שורך הזיק ויאמר האחר שורך הזיק ולא יתברר איזה משני השורים הזיק, או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההיזק, לא יתחייב בעל אותו ההיזק תשלומין. אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק, זכה בו כדין כל הפקר.
  • והרביעי, שיהיה ההיזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק. אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון והוזק לא יתחייב שמעון שום דבר, לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי. ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו חייב לשלם, לפי שיאמר לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.
  • והחמישי, שיהיה ההיזק נופל ברשות שניהם, כגון שיהיה חצר משותף לניזק ולמזיק, וכשהזיק שורו באותו חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר, אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר. ובלבד שתהיה הרשות משותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים, אבל אם היתה מיוחדת לפירות, ועבר אחד מן השותפין והכניס בו שורו, והזיק בשן ורגל חייב, ואף על פי שהוא רשות לשניהם.

וכשישלמו אלו התנאים כולם והזיק המזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

משנה געריכה

לפי שזכר מה הם הנזקים באיזה תנאים יתחייב האדם לשלם כל ההיזק המגיע מנכסיו, והתחיל לבאר היאך ישלם, ואמר ששמין הנזק בדמים לא שיצא דבר בדבר, כגון אם אכל שור פירות לא נאמר לבעל הפירות טול מהשור חלק מה שאכל משלך, אלא נשום מה שאכל לו בדמים וכופין לבעל השור לשלם.

ומה שאמר שוה כסף - רצה לומר כי הבית דין לא ישלמו הנזקין מיתמי אלא מן הקרקע, לא מן המטלטלין כי המטלטלים הם עצמם כסף, ואמר כי הם לא ירדו אלא במה שישוה כסף הוא הקרקע. ודין זה מיוחד ביתומים בלבד, אמנם המזיק עצמו כשישלם שיעור מה שהזיק מן המטלטלין, נסתלק יד בית דין מקרקעותיו.

ואותה שומא והתשלומין לא יהיו אלא בבית דין מומחין ולא הדיוטות, ובעדים עדים בני חורין ובני ברית. אבל לא בעדות עבדים או גוים, שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת שנוותר ונקל בעדות הנזקין, לרוב מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים, לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות גם כן רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והגוים, לכן הודיענו שלא יקבלו הבית דין אלא עדים כשרים כמו בשאר העדיות.

ואין הפרש בין האנשים והנשים בנזקים, בין שהיא מזקת או נזוקת.

ומה שאמר הניזק והמזיק בתשלומין - רמז אלו הדברים שחייבין עליהם חצי נזק כמו שיתבאר, שישלם המזיק חצי הנזק ויפסיד הניזק החצי. וזה החצי גם הוא לא יתקיים אלא במה שיתקיים הנזק שלם, רוצה לומר בעדים ובבית דין מומחין ונכסי בני ברית ושאר התנאים, מלבד מה שאמר במיטב הארץ, כי זה אינו ראוי בחצי נזק כמו שיתבאר:

משנה דעריכה

תם - נקרא הדבר המזיק בלא הרגל, ואין דרכו שיבא ממנו אותו ההיזק, אלא שאירע בדרך המקרה.

ומועד - נקרא הדבר אשר הורגל שיבא ממנו אותו המעשה תמיד או על הרוב.

ונגיחה - לא תהיה אלא בקרן.

ונגיפה - תהיה באיזה אבר שיזדמן מאיברי הגוף.

ושור המועד - שאומר עליו "והועד בבעליו"(שמות כא, כט) וגו', הוא שנגיחתו על הרוב.

ומה שאמר ושור המזיק ברשות הניזק - הוא דעת מי שסובר כי אפילו התם ברשות הניזק ישלם נזק שלם, ודינו אצלו כדין מועד.

ועוד יתבאר שאין הדין כן, ומשנה זו חסרה ויש להשלים לשונה ולומר כן, "חמישה תמין הן מתחילתן ואם הועדו מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילה, ויש מועדין אחרים כיוצא בהם והם הזאב וכו'.

ומה שלא הוצרך למנותם כולם ויאמר אחד עשר מועדין הן, לפי שמציאותן בישוב מעט וכל שכן שאינן נראים במדינות.

וברדלס - הוא החיה הנקראת בלשון ערבי "אלצבע".

ומה שאמר מן העליה - רוצה לומר ממיטב נכסיו והמובחר שבהם, כמו שאמרו הנזקין שמין להם בעידית.

ואין הלכה כרבי אליעזר: