רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא קמא/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם. אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם:

גמ' אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מ"ט כל כמה דלא אייאוש בעלים ברשותיה דמריה קאי. והא דתנן הגוזל במאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם לאחר יאוש הוא ובאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת אפי' אחר יאוש חייבין להחזיר והא דפטורין באין גזילה קיימת בהניח לפניהם אע"ג דאין כאן שינוי רשות מהמניח לפניהם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכן בבא אחר ואכלו ליכא שיטי רשות כיון דלא מכרו או נתנו לו הגוזל גזירת הכתוב הוא כדתניא בשמעתין והשיב הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. ותניא אמר ר' אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין לשלם אין גזילה קיימת פטורין אם הניח להם אחריות נכסים חייבין. ואמרינן אין הגזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדא ומוקי לה לאחר יאוש. והשתא דמטלטלי דיתמי משעבדי לב"ח חייבין לשלם ממטלטלי דשביק להון אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה וקיימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין במקרקעי בין במטלטלי. אבל אם הניח להן אביהן מעות של רבית אין חייבין להחזיר דתניא הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר. ואם הניח להן פרה וטלית או כל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן אם עשה אביהן תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת ואמרינן עלה בגמרא אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי. רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך לדידיה הוא דאזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא והלכתא כרב דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי: אמר רבא הניח להן אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה ואם מתה אין חייבין באונסיה. ומיהו בגניבה ואבידה מחייבי דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבין בשמירתה כדין שומר שכר כדאיתא בסוף השוכר את האומנין ונראה ליד בסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביהם שיהיו אונסיה עליו ולמה יניחם להשתמש בלא קבלת אונסין. כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אחריות נכסים חייבין לשלם וה"ה מטלטלין האידנא ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להן אחריות נכסים אין חייבין באונסין דלא אשתעבידו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס. כדרב פפא דא"ר פפא היתה לו פרה גנובה וטבחה בשבת חייב שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת ואטביחת שבת לא מיפטר אע"פ שמתחייב בנפשו דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטיל משלם. היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. אבל טבחוה ואכלוה אישתעבוד נכסי בחיי אבוהון דשהרי פשע אביהן במה שלא הודיעם שאינה שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אישתעבוד נכסי אבוהון: ת"ר והשיב הגזילה אשר גזל מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניחה לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין ואם אמרו גדולים יודעין אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין ומיירי בדלא ידעינן שבאתה הגזילה לידי אביהן אלא על פיהם דאילו הוה ידעינן בעדים שבאתה הגזילה ליד אביהם לא היו נאמנים לומר שאביהם שלם את הגזילה כיון שידוע שבתורת גזילה באת לידו ועודה בידו דאב גופיה לא הוה מהימן למימר חזרתיה לך ולקחתיה ממך. וכן בפקדון אם יש עדים שהופקד לידו וראו עדיין בידו לא מהימן למימר לקחתי ממך. אלא באין עדים אלא על פיהם מיירי. הלכך אי טענו טענת ברי שידוע להם שאביהם שלם את הגזילה מהימני. אבל בטענת שמא לא. ואי תקשה לך בטענת שמא נמי נטעון ליתמי כל מה דמצי למיטען אבוהון שחזר ולקחה הימנו כי היכי דאמרינן גבי שטר כיס היוצא על היתומין בפ' המוכר את הבית דף ע: דטענינן ליתמי שמא אביהם החזיר הפקדון אע"פ שהשטר ביד המפקיד משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו. ויש לומר דלא דמי דפקדון עומד לחזרה. אבל גזלן אינו מצוי שיקנה הגזילה מן הנגזל. ונהי דאביהן היה נאמן לומר לקחתי ממך במיגו דלא גזלתיך מ"מ מילתא דלא שכיחא לא טענינן להו ליתמי. רב אלפס ז"ל הביא הך ברייתא פלוגתא דסומכוס ורבנן. ומדלא פסק כמאן הלכה ממילא שמעינן דהלכה כרבנן. ואע"ג דבעובדא דבר חמוה דרבי ירמיה דאתא לקמיה דרבי אבא ואמר ליה מחלקותך בצדך משום סומכוס אמרו קטנים פטורים ואיפסיק דינא כוותיה. לאו משום דהלכה כסומכוס אלא כדמסיק משום דאיכא חזקת אב הלכך אין נזקקין לקבל עדות להוציא ממון הקטן מחזקתו. אבל סומכוס איירי בגזילה קיימת דאילו אכלום הבנים לא הוה אמרי רבנן דקטנים חייבים כדאמרינן לעיל אכילת קטנים מידי מששא אית ביה לא יהא אלא דאזוקי אזוק. ובהא לית ליה הלכה כסומכוס. והכי אמרינן בערכין פרק שום היתומים דף כב: נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין לנכסי יתומין ואין מעמידין להם אפוטרופוס ומיירי התם שנתקבל העדות בחיי אבוהון. וכן הכא נמי אם הגזילה קיימת וידוע מוציאין מידם:

סימן ב

בר חמוה דר' ירמיה טריק גלי באפיה דר' ירמיה. אתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה הא שלו הוא תובע. אמר ליה הא מייתינא סהדי דאחזיקי ביה בחיי אבוה. א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ולא והתניא בין גדולים ובין קטנים חייבין אמר ליה הרי מחלקותך בצדך משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. אמר ליה איכפל כ"ע וסברי כסומכוס לאפקועי לדידי. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא תינוק התוקף בעבדים וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו ולכשיגדיל יביא עדים אם יש לו. ונראה מי דמי התם לא קיימא ארעא בחזקת אבוה אבל הכא דקיימא ארעא בחזקת אבוה לא:

סימן ג

אמר רבי אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קבלה מיניה רבי יוסי בורבי חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולין או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. מדלא קאמר או שלחו כדאמר באידך או. מכלל דשלחו לו קאי אכולהו דאין מקבלין לעולם אלא א"כ הודיעוהו. ויש מפרשים דקאי דוקא אבקשו עדיו לילך למדינת הים שיש שהות לשלוח לו ולהודיעו אבל אם היה חולה או עדיו חולין אין אדם שליט ברוח ואין צריך להודיעו. ורבינו יצחק בן אברהם פי' כגון שהיה חולה התובע ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר העדים לכוין העדות. אבל אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו העדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו ואם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היורשין שלא יקבלו העדות בעודן קטנים. למה נשמע לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד. דאם באנו לחוש לעיכוב פרעונו גם אחר מותו נקבל. אלא מזל רע דתובע גרם שחלה הנתבע או מת. ובין בחייו ובין במותו אין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים. וכן אם הוא חולה או עדיו חולין או מבקשין לילך למ"ה אין מקבלין עדות אא"כ שלחו לו ולא בא דאז הוא פושע אבל אם אינו פושע אין מקבלין בשום ענין אפי' הוא או עדיו חולין. דמזל דידיה גורם. מידי דהוה אחלה נתבע דאין מקבלין שלא בפניו כיון דאינו פושע. וכן קטנים אע"פ שלזה יש הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו הקטנים וגם אם יאכלוהו בקטנותן אין עליהם בגדלותם כלום. להכי לא חיישינן. וכן מסתבר מדקאמר ושלחו לו משמע דאכולהו קאי. ומתוך פי' ריב"א ז"ל משמע דאם אמר התובע לדיינים הרי עדיי בפניכם אלא שאינכם רוציס לקבלן לכל הפחות תקחו הממון בידכם כדי שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ועוד כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אינו עדות לדון על פיו. והביא ראיה מהא דאמרינן כתובות דף כ. מכחישים את העדים שלא בפניהם ואין מזימין את העדים אלא בפניהם. והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא. פירוש מכחישים את העדים שלא בפניהם דהכחשה לא הוי לחוב העדים אלא חוב בעל דין והרי הוא בפנינו. אבל אין מזימין את העדים אלא בפניהם דהזמה הויא חובת העדים ואין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. וקאמר שלא בפניהם אפילו בדיעבד לא הויא הזמה: אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל כגון שפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא. פי' שכבר טענו לפני הדיינים ואח"כ הביא התובע עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא דמילתא דפשיטא שמקבלים כיון שהודיעוהו הדיינים ולא בא דברצונו לא יבא לשמוע העדות. ולא פליג שמואל אהא דר' יוחנן דאיירי בדלא פתח בדיניה אלא שהיה הוא חולה או עדיו חולין או מבקשים לילך למדינת הים והושיב התובע דיינין לקבל עדות. אבל לא פתחו ליה בדיניה מצי אמר לבית דין הגדול קאתינא. פי' יאמר איני רוצה שתקבלו עדות עד שאבא לדין. אי הכי כי פתחו ליה בדיניה נמי יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינן. ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר דף לא: דמלוה יכול לכוף ללוה לילך לבית הועד אבל לא לוה למלוה. בית הועד לאו היינו ב"ד הגדול. אלא בית הועד מקום שיש בו ב"ד קבוע. ב"ד הגדול הוא הגדול בחכמה שבכל ישראל. וכה"ג אי בעי נתבע לאישתמוטי מיניה אומר לב"ד הגדול קאזלינא:

סימן ד

ויש שרוצים לומר דדוקא נתבע אבל לא תובע. דאי לא תימא הכי כל עני נותן עינו בבעלי ממון ויזמינהו לפני ב"ד הגדול וקודם שילך שמה יתפשר עמו כפי רצונו. אבל ר"ת ז"ל אמר דכל שכן הוא. דהשתא נתבע דנראה כמערים לאישתמוטי מצי למימר הכי וכל שכן תובע. ואני אומר אם יזמין העני לעשיר לבית דין הגדול יסדר טענותיו לפני דייני עירו אם יש ממש בדבריו יאמרו שילך עמו:

סימן ה

אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו אין עדים מבקשין לילך למדינת הים או לא פתחו ליה בדיניה. דקל הוא שהקילו בקיום שטרות. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום הלכך מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו. ואי אמר קבעו לי זימנא כשאמרו לו ב"ד פרעהו כי קיים שטרו אמר קבעו לי זמנא ואייתי סהדי ומרענא לשטרו קבעינן ליה. ומדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן מסתמא שלשים יום כשיעור זמן ב"ד. ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שני וחמישי ושני. ואי לא אתי כתבינן פתיחא עלויה ומשמתינן ליה תשעים יומין. תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דאמרינן דלמא אזוזי קטרח. תלתין יומין אמצעים לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דלמא לא אשכח למיזף וטרח למזבן. תלתין יומין בתראי לא כתבינן דלמא לוקח דזבין איהו גופיה קטרח אזוזי. מכאן ואילך כתבינן אדרכתא אניכסיה. וה"מ דמישתמיט אשתמוטי ואמר אתינא אתינא. אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי אמלוה אבל אפקדון כתבינן לאלתר אפילו אמר אתינא. והא דכתבינן לאלתר אפקדון וכן אמלוה אי אמר לא אתינא. אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר דלמא שמיט מלוה ואכיל להו ומייתי האיך סהדי ומרע לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה. ואפי' אית ליה למלוה קרקעות לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי לאלתר. דחיישינן דלמא איכסיף קרקעותיו. וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה. והוא דמקרב כגון דאזיל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשא בבי דינא. כתב בעל העיטור ז"ל דהני מילי דמשמתינא דמשהינן ליה תשעים יום למיגבי מבני חרי. אבל ממשעבדי כשלשים יום סגי. וכן כתב רב האי ז"ל בתשובה במקח וממכר. ודברים הללו מרפסן איגרא כיון דלמיגבא מיניה חיישינן לפסידא דידיה כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא דלקוחות:

סימן ו

אמר רבא שליח דבי דינא מהימן כבי תרי. וה"מ לשמתא. אבל לפתיחא לא. מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזי דפתיחא. מכאן דקדק ר"מ ז"ל אע"ג דמוכח בסוף זה בורר דף לא: שאין הנתבע חייב לשלם לתובע ההוצאה שמוציא כדי לתבעו לדין דקאמר התם שכופין את הלוה לדון בעירו כדי שלא יצטרך המלוה להוציא מנה על מנה. ה"מ בשאינו מסרב לבוא לבית דין אבל אם תבעו לדין ולא רצה לבוא עמו בדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין חייב הנתבע לשלם כל אותן הוצאות. מדחזינן הכא שחייב ליתן שכר פתיחא שכתבו עליו על שלא רצה לבוא לדין:

סימן ז

אמר רבא קבעינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. פירוש אשה או שכנים ההולכים לפי תומן אצל הנתבע וכו' סמכינן עלייהו דעבדי מאי דאמרי להם בי דינא ואע"פ שאין שלוחין בדבר ומשמתינן ליה עלייהו וכל שכן אשליח ב"ד ואפילו לא חזר לבית דין. ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא. מאי טעמא אמרי' אשכחיה שליחא דבי דינא וא"ל. ואפילו ליתיה במתא לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אשתלויי אשתלי. ואע"ג דאתי ביומיה לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבא דבי דינא אמרי בית דין אשכחיה ואמרי ליה: אמר רבא האי מאן דכתבינן פתיחא על דלא אתא לבית דינא עד דאתי לדינא לא קרעינן ליה. על דלא ציית דינא עד דציית דינא לא קרעינן ליה. ולא היא מכי אמר צייתנא לאלתר קרעינן ליה לפתיחא:

סימן ח

אמר רב חסדא נותנין לו זמן שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא ואכל פעם מזמנינן ליה. ואי לא אתא ביום שלישי ממתינן ליה כל היום ואם לא בא למחר משמתינן ליה. והני מילי גברא דטריד בעבידתיה אבל איתתא דיתבא בביתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. אמר רבא לא קבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא. אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא אזמינן משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו:

סימן ט

מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין. כתבו התוספות דאתי כרבנן דרבי שמעון דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים ואפילו אין לו קצבה. ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ואין נוטלין מהן צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק:

גמ' תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר:

מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אמר רב חיננא בר שמואל במוכס שאין לו קצבה. רבי ינאי אמר במוכס העומד מאיליו:

סימן י

איכא דמתני לה אהא דנודרין נהרגין ונחרמין ולמוכרן שהן של תרומה אע"פ שאינן של תרומה שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך ומפרש בנדרים שאומר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום. דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים משום אונסא שרו ליה רבנן. וכן כשהאנס מדיר יהודי שלא יצא מארצו יחשוב בלבו היום ואף אם יפרש לו לעולם יחשוב בלבו על תנאי דבר זה. ומיהו אין נראה לדמותו כל כך להך. דהכא ליכא חילול השם אבל התם איכא חילול השם כי האנס יודע שעבר על נדרו. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וישראל שקנה המכס מן המלך אסור לגוזלו וכל שכן שלא ידור ומשני במוכס שאין לו קצבה וכו':

סימן יא

ואיכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים להבריח בו את המכס. רבי עקיבא אומר מותר להעביר בו את המכס לפי שאין נותנין מכס מבגדים שלובש. ואין לפרש שמתוך שהוא לבוש יהא נראה כנכרי ולא יטלו ממנו מכס. דבהא לא הוה שרי ר"ע דנראה ככופר שהוא יהודי כדי ליפטר מן המכס והאמר שמואל וכו' ומשני במוכס וכו':

סימן יב

רב אשי אמר הכא במוכס כנעני אנס עסקינן וכדתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו ואם בדין כנענים זכהו וא"ל כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפים דברי רב ישמעאל. ר"ע אומר אין באין על שום אדם בעקיפין מפני קידוש השם וקי"ל כרב אשי דבתראה הוא. ואע"ג דגזל כנעני אסור כדתניא אמר רבי שמעון דבר זה דרש ר"ע כשבא מציפורי מנין לגזל כנעני שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא. יכול יגלום עליו. ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו. ואמר רב ביבי בר אביי אר"ש חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת גזילו אסור כדרב הונא דאמר רב הונא מנין לגזילו של כנעני שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. היינו דוקא גזילו אבל הפקעת הלואתו היה שרי . והברחת המכס כהפקעת הלואתו הוי. אבידתו היתה מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא מנין לאבידת כנעני שהיא מותרת שנא' וכן תעשה לכל אבדת אחיך ולא אבידת כנעני וכתיב ומצאתה דאתי לידיה משמע ואפ"ה אבידת כנעני שריא . תניא אמר רבי פנחם בן יאיר כל מקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסורה. אמר שמואל טעותו היתה מותרת כי הא דשמואל זבין לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי ואבלע ליה זוזא. רב כהנא זבין מאה ועשרים חביתא דחמרא בכלל מאה מההוא כותי וא"ל חזי דעלך קא סמכינא. רב אשי הוה יתיב בארבא חזי הנהו שבשי דגופנא לבר מפרדיסא ותלו ביה קטפי דענבי וא"ל סק חזי דאי דישראל הוא לא חיתי ואי דכותי הוא אייתי. שמעיה ההוא כותי א"ל דכותי שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דכותי אייתי דשקל דמי ואי דישראל הוא לא אייתי דלא שקל דמי. נראה שכן היתה דעתו מתחלה דלא מייתי הכא שום תנא או אמורא דסבר גזל כנעני או גניבתו מותרת: גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו ואי לאו דינא הוא מי עברינן ואע"ג דלא קעבדי מאי דקאמר מלכא דמלכא אמר זילו וקטלו מכולהו באגי ואינהו מייתי מחדא. אפילו הכי הוי דינא דמלכותא דעבדא דמלכא מלכא ולא מצי טרח. ואינהו דאפסידו אנפשייהו דאיבעי להו לאשתלומי מכולהו באגי:

סימן יג

אמר רבא האי מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא. לפי שאין עבדי המלך מחויבין לחזר על כל אחד ואחד ונוטלין הכל מן הנמצא והוא יגבה מכל אחד חלקו. והני מילי בשותפא אבל באריסא לא. ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעביט. והני מילי בבול ארעא פי' בולי ארעא כמו יבול מנת המלך מתבואות השדה. ובכרגא בכסף גולגולת דשתא דא. אבל חליף שתא כיון דמפייס מלכא לא:

סימן יד

מכריז רבא ואיתימא רב יוסף דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי אבר ישראל חבריה ולא תבעו מיניה ואזיל ומסהיד ליה במגיסתא משמתינן ליה. מאי טעמא משום דמפקי ממונא אפומא דחד סהדא. ומיירי כשהכותי תובע הישראל וישראל כופר לו או אומר פרעתי דהשתא נפטר ישראל בשבועתו ואינהו מפקי ממונא אפומיה. אבל ישראל התובע מעות מן הכותי ואמר פרעתי או כופר הכל יכול להעיד. שהרי גם בדין ישראל היה פוטר עצמו בטענת פרעתי וכיון דבדיני ישראל יכול לפטור עצמו יכול להעיד מידי דהוה אתרי דיכולין להעיד. וה"מ חד אבל תרי לא. ואע"ג דתרי נמי מצי ישראל למיכפר ליה דהוי כהפקעת הלואתו מ"מ כיון דאין מפסידים לו משלו יכולים להעיד. וכל זה כשלא העמיד אותו הכותי לעד אבל אם מתחלה יחד הכותי לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעיד. וכל שכן בזמן שחק לישראל שאין הכותי נאמן להעיד. על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו ואם הישראל יכחד עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לכותי להעיד על ישראל. וה"מ במגיסתא אבל בי דוואר אינהו נמי אמומתא שדי להו. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו כבי תרי מאי. תיקו. וכיון דלא איפשיטא אזיל ומסהיד. אמר רב אשי האי בר ישראל דמזבין ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה. מאי טעמא משום דאמר ליה אריא ארבעית לי אמצראי. ומשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה. אומר רבינו תם דדוקא אם הישראל רוצה ליתן כמו העכו"ם. ונראה דדוקא עד כדי דמיהן אבל אם העכו"ם רוצה להוסיף מדמי שוויה ימכרנה לישראל בדמיה. כי אולי העכו"ם מוסיף דמים להיות שכן לישראל ולגרשו מנחלתו:

סימן טו

מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו לסטין כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין. המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו:

גמ' אם נתייאשו אין סתמא לא. אמר רב אסי ל"ש אלא בלסטין עכו"ם דדיינו בגיותא. אבל בלסטין ישראל כיון דדיינו במי יימר סתמא אייאושי מיאש: תנן התם עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן. רבי שמעון אומר חלוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני רבה אמר אף בידוע נמי מחלוקת. ולית הלכתא כרבה דאם כן לא משכחת יאוש בגזלן אליבא דרבנן. ור' יוחנן אמר לעיל סט. גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו הא נתייאשו יכול גזלן להקדישו. וכן אמר רב חסדא לעיל קיא: גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו וכו' הא נתייאשו לא אלמא יש יאוש לגזלן. ורב אשי קאמר בפרק לולב הגזול דף ל. לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דודאי לאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים היא וליקנייה ביאוש קא משמע לן. ומשמע דוקא סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אבל בידוע קני:

סימן טז

מתני' וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. ומהלך בתוך שדהו ומטל את נחילו. ואם הזיק משלם מה שהזיקה אבל לא יקוץ את הסוכה מ"מ ליתן דמים. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר קוצץ ונותן דמים:

גמ' ואשה וקטן בני עדות נינהו. אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן והן מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. אמר ליה רבינא לרב אשי והא איכא נחיל של דבורים. א"ל ההוא בקנין דרבנן. וההוא עובדא מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק מורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטו את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב. רבי חנינא מסיים בה והיו חבירי בדילים ממני וקורין אותי יוחנן אוכל חלות. והעלהו רבי לתרומה על פיו. בתרומה דרבנן. וההוא עובדא מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין הנכרים. יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי. ללקט עצים דעתי על אמי. והכשירה רבי לכהונה על פיו. בשבויה הקילו. והא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכה של חבירו ומציל נחילו ונותן לו דמי סוכה. וכן תנאי ב"ד שיהא שופך את יינו כו'. חזינא מ"ד הני כולהו הלכתא נינהו. ואנן לא סבירא לן הכי דקיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו. וגרסינן נמי בפרק מרובה דף פא: לענין עשרה תנאים שהתנה יהושע ותו ליכא והא איכא דרבי יהודה כו' והא איכא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכו' ופרקינן דיחידאי לא קאמר. ושמעינן מינה דהא דרבי יהודה ודרבי שמעון ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה כולהו לאו הלכה נינהו. ומה שהביא ראיה ממשנתנו דאין לו אלא שכרו לאו ראיה. דהתם מיירי כששפך מעצמו ותנאי ב"ד כשבעל הדבש תובע שישפוך בעל היין את יינו שלא יהא רשאי למחות. וההיא דסוף מרובה נמי לאו ראיה היא. דההיא ברייתא דעשרה תנאים לא בעי למיתנא דיחידאי ומ"מ אפשר דהלכתא נינהו. ואע"ג דבשילהי בבא מציעא דף קיח: מוקי מתניתין דלא כרבי יהודה. היינו לענין חיוב אם הזיק. דרבי יהודה פוטר ומתניתין מחייבת. אבל לענין רשות הוצאה לא פליגא מתניתין אדרבי יהודה. אבל ממתניתין דהכא משמע דלית הלכתא כרבי ישמעאל דרבנן פליגי עליה. אם לא שנאמר תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל. תנא דמתניתין אליבא דרבי ישמעאל סבר דדינא הוי משום דזה נהנה וזה אינו חסר משום דנותן דמי סוכו להציל נחילו שדמיו מרובין וכופין אותו על מדת סדום ולא בעי תנאי. ותנא דברייתא אליבא דרבי ישמעאל היינו רבנן דמתניתין וסברי לאו דינא הוא אלא תנאי ב"ד:

סימן יז

מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו לאו כל כמיניה. שאני אומר מכרו לאחר וזה קנה הימנו:

גמ' אם יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי דלמא זבוני מזבן להו ואיהו הוא דמפיק שמא. אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליי. כ"ש דעילה מצא. רב כהנא מסיים משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקרות של כלים על כתיפן והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני. ודלמא כלים שקול ספרים לא שקול. ואסיקנא א"ר אבהו באומר הללו כליו של פלוני והללו ספריו של פלוני. אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית שעשוי למכור כליו אבל בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו לא צריך כולי האי מילתא. ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין. אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר ואין צריכים לברר הללו ספריו של פלוני:

סימן יח

אתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני. ומוקי לה רב יוסף כאן לפני יאוש כאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא. ורב זביד אמר הב"ע כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב. דרב משמיה דרבי חייא סבר הדין עם הראשון דלא שנא יאוש ואחר כך שינוי רשות ולא שנא שינוי רשות ואח"כ יאוש קני. ורבי יוחנן אמר הדין עם השני יאוש ושינוי רשות קני שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני. והלכתא כרבי יוחנן. רב פפא אמר דכ"ע גלימא הדר למריה והכא בעשו בו תקנת השוק קמפלגי. ומאי הדין עם הראשון היינו דינו דלוקח. רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון היינו גנב שהוא ראשון שהיה סבור שהוא בעליו כיון שהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני דהיינו בעלים ואע"ג דהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק. אמר רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק: איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק. וכל משכנתא וזביני בין שוה בשוה ובין ביותר עשו בו תקנת השוק. והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק בר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו דלא עשו בו תקנת השוק. דאמרינן ליה לאו אדעתא דהאי מידי דיהיב לך יהבת ליה זוזי. כתבו התוספות מדהוצרך להוציא פרע בחובו ופרע בהיקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא מכלל דכל אינך עשו בו תקנת השוק אפילו גנב מפורסם. ומיהו היכא דידע שהיה גנוב לא עשו בו תקנת השוק. אבימי בר טובי חמוה דרבינא הוה מסיק בההוא גברא ארבע זוזי. גנב גלימא יהיב ליה. אוזפיה ארבע זוזי אחרינא. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא. א"ל ארבע זוזי קמאי גנב ופרע בחובו הוה לא בעית למיתבא ליה הני ארבע זוזי בתראי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף לה רב כהן דלמא גלימא בהנהו זוזי קמאי יהבה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו וד' זוזי בתרייתא הימניה כדמעיקרא. איגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבה ואמר להן הלכה כרב כהן:

סימן יט

נרשאה גנב סיפרא זבניה לפפוניא בתמנן זוזי. אזיל פפוניה וזבניה לבני מחוזא במאה ועשרים זוזי. לסוף הוכר הגנב אמר אביי ליזיל מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנין זוזי ושקל סיפרא ושקיל בר מחוזא ארבעים מפפונאה. מתקיף לה רבא השתא בלוקח מן הגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מן הלוקח לא כל שכן. אלא אמר רבא מריה דספרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ושקיל סיפריה ואזיל מריה דספרא ושקיל ארבעים מפפונאה ותמנן מגנבא:

סימן כ

מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן את דמי שלי חייב ליתן לו:

סימן כא

שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:

גמ' ואמאי נימא ליה מהפקרא זכינא. כדאמר רבי ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עלי' ה"נ כו': אם א"ל אני אציל את שלך כו' ולימא לו משטה אני בך. מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. הא לא דמיא אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא: בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו. א"ל משמיא הוא דרחימו עליה. כי הא דרב ספרא הוה אזיל בההוא שיירתא לוינהו אריא כל ליליא שדו ליה חמרא דחד מינייהו כי מטא ההוא ליליא דרב ספרא שדו ליה חמרא דרב ספרא ולא אתא אריא. קדים רב ספרא זכה ביה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא למיקדם ולמיזכה ביה. פשיטא כי אפקריה אדעתיה דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. לרוחא דמילתא הוא דעבד. וזה לשון רבינו מאיר ז"ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחם העכו"ם ולא תבעם והלך העכו"ם ואין יודע היכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. והבאתי ראיה מהך דהכא אדעתא דאריא אפקריה וכו' ה"נ אדעתא שיתנם לעכו"ם נתנם לשמעון ולא אדעתא שיעכבם הוא לעצמו. כיצד יעשה הלה סחורה במעותיו של זה. אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים. וליכא למימר כיון דאמר תן לעכו"ם ותן כזכי דמי זכה לעכו"ם ויצאו המעות מרשות ראובן. וכי שכחן שוב העובד כוכבים והלך ואין למצוא אותו זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר. הא אינו דאמרינן בפ"ק דמציעא דף י: זכיה מתורת שליחות אתרבאי ואמרינן בפ' איזהו נשך דף עב. דאין זכיה לעובד כוכבים אפי' מדרבנן. ואפי' אמר בהדיא זכי לעובד כוכבים לא זכי לעובד כוכבים. וכ"ש דלא מהניא תן כזכי טפי מזכי גופיה. ולא מצי למימר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם ויבא ויתבעם. כיון דהימניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל עירבון. ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושל' דב"מ פ"ב דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר. ואחר זמן מצאתי שנשאלה שאלה כזו לרבינו אפרים ברבי יצחק ז"ל מל ראובן שקנה חפץ מן העובד כוכבים במנה והאמין לו העכו"ם עד למחרת ולמחרתו היה דרך ראובן נחוץ לצאת מן העיר ונתן המנה לשמעון לתת להעכו"ם ושכחו העובד כוכבים והלך לו ואין יודע היכן הוא ותשובתו וז"ל אם הדבר ברור שהעכו"ם הסיח דעתו מהם למ"ד בכריתות דף כד. הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ולא מצי אמר ליה הנותן על דעת כן שלחתיה אם יקבל ואם לא יקבלה תחזירה לי אלמא משעה שיצתה מתחת ידו הסיח דעתו מהם. וכן אמרינן שם גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא דעתא אפקריה. ואם תאמר מ"ש מההוא חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. התם טעמא כדאמרי' גבי עלה שלו מאליו משמיא הוא דרחימו עליה כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה לו כדי שיזכה בו רב ספרא ולא אחר. אבל שכחת העכו"ם הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יאמר שהעכו"ם לא יבא ויתבעם ויכול ראובן לומר שמא היום או למחר יתבע ממנו. והואיל ולא שכחן העכו"ם אין שמעין יכול לומר כבר זכיתי לעכו"ם דאין שליחות לעובד כוכבים. הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אם פקח ראובן לטעון כך עכ"ל. וראייתו מהא דכריתות לא נהירא לי דשאני התם שכבר קבלה וזכה בה מקבל המתנה ולא אי אמר אי איפשי בה אפקרה ויכול להפקירה הואיל וכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלה הימנו והרי קבלה לשם מתנה ותו לא איכפת לנותן אי מפקר ליה אי לא. אבל הכא לא זכה בהן העכו"ם מעולם וא"כ הדרי למרייהו. והכי אמר התם בשלמא רשב"ג סבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלו מיניה וכי לא קבלה מיניה הדר למריה. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נראה לי ראיה דשאני התם כי מיד שנגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתייהו מיניה. דלא שכיח דליתו סהדי וליזמו להו. וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה. אבל הכא לא הוה הפקר דאפילו בתר דיהבינהו ליד שמעון אי הוה אמר ראובן תנם לי ואשא ואתן בהם עד שיתבעם העכו"ם היה צריך ליתנם לו. וכיון דאכתי יש לו זכות בהם לא אסח דעתיה מינייהו ולא מפקר להו כלל אלא אדעתא ליתנם לעכו"ם נתנם לו ואי לא נתנם לו יחזירם לראובן: בעא מיניה רב מרבי ירד להצילו ולא הציל מהו. אמר ליה זו שאילה אין לו אלא שכרו. איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקין לחולה ובא ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם. א"ל התם עביד שליח שליחותיה. הכא לא עביד שליח שליחותיה:

סימן כב

ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם לנחותם הדרך פן יטעו מן הדרך ויסתכנו מפני החיות והלסטים ויאבדו גוף וממון מחשבים אף לפי הנפש. וחצי שכר התייר יטילו על הממון וחצי האחר יטילו על הנפשות. ולא ישנו ממנהג החמרין. ורשאין החמרין להתנות שכל מי שתאבד לו חמור מעמידין לו חמור אחר. אבדה בכוסיא פי' בפשיעה אין מעמידין. שלא בכוסיא מעמידין לו. אם אמר תנו לי ואני אשמור אין נזקקין לו פירוש אם אמר תנו לי דמי חמור שלי שאיני רוצה ליקח חמור ואני אשמור עמכם כבראשונה אין שומעין לו. פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא. מהו דתימא אמר להו הא אית לי חמרא אחרינא בהדי כו'. קמ"ל דאמרי ליה שאני נטירותא דחד מנטירותא דתרי. דאמרי ליה אתרי מסרת נפשך טפי:

סימן כג

ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול של ים לטובעה והקילו ממשאה. מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון. ואין משנין ממנהג הספנים ורשאין הספנים להתנות ביניהן למי שאבדה לו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת. אבדה בכוסיא אין מעמידין לו. שלא בכוסיא מעמידין. ואם פירש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו:

סימן כד

ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע. ואם אמר לעצמו אני מציל הציל לעצמות היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי לא. ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי. אמר רמי בר חמא הכא בשותפים עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו. אמר מפליג פליג. ואם יכולין להציל אם הציל חלקו לעצמו הציל. ואם הציל יותר הרי הוא של שותפין. ואם אינם יכולים להציל כל מה שהציל לעצמו הציל. לא אמר לא פליג ואפי' אם אינם יכולים להציל הציל לאמצע. ורבא אמר הכא בפועל עסקינן וכרב דאמר פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום. אם אמר מיהדר הדר ביה. לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק. לא אמר אמרי ליה אי אמרת לן הוינא מסרין נפשין. אמר ויתבי אינהו ולא הצילו אמר אסוחי מסחי דעתייהו. והני תלתא פירוקי כולן הלכתא נינהו:

סימן כה

תוספתא שותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע. ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. רבינו שמחה ז"ל הקשה מאי קמ"ל ברישא פשיטא כיון שמחלו להם מחלו לאמצע. ופירש שותפין שבקש אחד מהן למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאילו היה שלוחם. ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו פירוש שמעצמם אמרו כך בלא שום פיוס שלא בקשם על ככה מחלו לו. וכתב זקני רבינו קלונימוס ז"ל היה השר מוחל לו חלקו במס בבקשתו והיה נותנו לקהל. כסבור הייתי שמדת חסידות היה נוהג ורואה אני שמדת הדין הוא. ומיהו יש לדחות דרישא מיירי שבקש מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם. אבל אם פירשו בשביל פלוני מחלו לו. ומיהו מסתבר כקמייתא דגם זה אין חדוש אם בקש סתם ומחלו בסתם דמחלו לאמצע:

סימן כו

מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. כלומר קחנה במקום שהיא כאילו לא גזלה דקרקע אינה נגזלת דברשות בעליה נשטפה:

גמ' ואם מחמת הגזלן וכו' היכי דמי. אילימא דאנסוהו לכולהו ארעתי ואנסו נמי להא בהדייהו. מרישא שמעינן לה אם מכת מדינה אומר לו הרי שלך לפניך הא לא מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה. הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו לו אחוי לן ארעתיך ואחוי נמי להא בהדייהו: ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא. וחייביה רב נחמן לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת ואוקימנא דאחוי אחויי:

סימן כז

רב הונא בריה דרב יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבי אבא. א"ל כלום מעשה בא לידך. א"ל ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים שהראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו. אמר זיל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור. ואם נשא ונתן ביד פי' אם אנסוהו עכו"ם לישא וליתן ביד חייב אע"ג דבאונס הוי כי עשה מעשה חייב. אמר רבה ואם הראה מעצמו כמו שנשא ונתן ביד דמי. ואע"ג דגרמא היא כיון דבלאו אונס עשאו חייב. ההוא גברא דאנסוהו ואחוי אחמרא דרב מרי ורב פינחס בריה דרב חסדא אמרו ליה דרי ואמטי בהדן דרי ואמטי בהדייהו. אתו לקמיה דרב אשי פטריה. אמרי ליה רבנן והתניא אם נשא ונתן ביד חייב. אמר להו הני מילי היכא דלא אוקמינהו עילויה אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מעיקרא מיקלא קלייה. איתיביה רבינא לרב אשי אמר לו אנס הושיט לי עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב. הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא. דיקא נמי דקתני הושיט לי ולא קתני תן לי. כללא דמילתא הראה מעצמו חייב. אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור. דכיון דפטור על מה שהראה משוס דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי. ואם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא מה שבבית חייב. והכי משמע צורתא דשמעתא. בירושלמי דס"פ החובל גרסינן תני עובדי כוכבים שאנסוהו ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסי הדא דתימא באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם. אבל באותו שאמר תן לנו ממון פלוני אע"ג שהוציא ונתן ביד להכי פטור. ולכאורה משמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור. ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא. קם חד מינייהו מסרי' לפרהנגא דמלכא. אמר אביי יכול למימר אין מסרי ודידי מסרי. א"ל רבא לא כל כמיניה. אלא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו בדינא: ההוא גברא דבעי אחוויי אתיבנא דחבריה. אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי. א"ל מחוינא ומחוינא. הוה יתיב רב כהנא קמיה קם שמטיה לקועיה. קרי רב עליה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ליד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו ונוטלין היום מקצתו ולמחר נוטלין כולו ולבסוף מייסרין את נפשו והורגין אותו שיודה אולי יש לו יותר ממון וה"ל רודף וניתן להצילו בנפשו:

סימן כח

ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא. סליקו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהלייהו. אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו. ואי לא אדעתא דכספא אתו. ואע"ג דאמרי' לעיל אם נשא ונתן ביד אפי' באונס חייב. שומר שאני דאדעתא דהכי קיבל שמירה. ולפי הירושלמי ניחא כיון שידעו הגנבים שהכוס בביתו אפי' אנסוהו להביא פטור:

סימן כט

ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבוים. אתו גנבי עליה שקליה יהביה ניהלייהו. אתא לקמה דרבה פטריה. א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אמר ליה אין לך פדיון שבוים גדול מזה:

סימן ל

ההוא גברא דבהדי דסלקי אינשי למברא אייתי איהו חמריה הוה קמטבע ליה למברא. מלח ביה חד מינייהו שדייה לנהרא וטבע. אתא לקמיה דרבא פטרי'. א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אמר ליה מעיקרא רודף הוא. רבא לטעמי' דאמר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור מפני שמתחייב בנפשו. ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמור עליו מגופו. של כל אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף להציל ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא שאם אתה אומר חייב אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף:

סימן לא

מתני' הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר. ע"מ לצאת למדבר יחזיר לו במדבר ולא בתנאי ממש אלא כשהפקיד אצלו או לוה ממנו אמר לו אני רוצה לצאת במדבר ואמר הנפקד גם אני רוצה לצאת במדבר:

גמ' ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום. אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומו. אמר אביי ה"ק מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום דמלוה להוצאה ניתנה הלכך נתנה ליתבע אף במדבר. אבל הלוה אין יכול לפרוע למלוה בע"כ כדי ליפטר מאחריות הדרך. אבל אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע ולא לשלם אלא במקומם:

סימן לב

מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב להחזיר. אבל אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור:

גמ' איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' איני יודע אם הלויתני. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. והלכתא כרב נחמן ור' יוחנן. ומיהו משתבע דלא ידע. אבל אם אמר איני יודע אם החזרתי לך בהא מודו רב נחמן ורבי יוחנן דחייב. ותדע דפריך גמרא מסיפא דמתניתין לרב הונא ורב יהודה ומוקי מתניתין בדתבע ליה והיינו כעין פלוגתייהו. וסיפא פטור כדרב נחמן ור' יוחנן ורישא דאמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. כללא דמילתא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך חייב לדברי הכל. איני יודע אם הלויתני פטור מלשלם וחייב לישבע. ואם בא לצאת ידי שמים חייב. ואם בלא תביעה אמר גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך נראה דחייב לצאת ידי שמים אף לרב נחמן ור' יוחנן. אבל אם אומר איני יודע אם גזלתיך או הפקדת אצלי או הלויתני פטור אף לצאת ידי שמים:

סימן לג

מתני' הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו. לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור:

גמ' אמר רב לדעת צריך דעת. שלא לדעת מנין פוטר. וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא קאי. ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר. וה"פ דמתני' הגונב טלה מן העדר ונודע לבעלים מדקתני סיפא ולא ידעו הבעלים חייב באחריותה וכן אם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו חייב ואם מנו הצאן וכו'. ר' יוחנן אמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפי' מנין אין צריך. וה"פ דמתני' לא ידעו וכו' וכן ברישא אם מנו את הצאן וכו' פטור. רב חסדא אמר לדעת מניין פוטר. שלא לדעת צריך דעת. וה"פ דמתני' הגונב טלה וכו' חייב באחריותו וכן אם לא ידעו וכו' וחייבא דרישא מנין פוטר. אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא. דאנקטה ניגרי ברייתא. כתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דהלכה כרב חסדא דהא רבא קאי כוותיה. ועוד דטעמא דיליה מסתבר הוא. וה"מ בבעלי חיים דאנקטה ניגרי ברייתא. אבל מידי דלאו בעלי חיים כגון סלע מן הכיס וכיוצא בו הלכה כר' יוחנן דקי"ל דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ורב חסדא לא פליג עליה דר' יוחנן אלא בבעלי חיים משום דאנקטינהו ניגרי ברייתא אבל בכל שאר מילי מודה ליה. הלכך הלכתא כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפילו מנין נמי לא צריך. והא דתני חדא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא אסיקנא דלכ"ע מנין פוטרו אית להו דרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. והא דמנה ורמא לידיה לא יצא דשמא זרקו לתיבתו לשאר מעות. והא דמנה ורמא לכיסו ועתיד למנותו כדרבי יצחק כי אדם ממשמש בכיסו וימנה קודם שיתנם לתיבתו. אי בעית אימא הא והא דמנה ורמא לכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה והוציא מהם ולא ידע מנינם. והא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה. והא דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס יחזיר למקום שגנב דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. אוקימנא בשומר שגנב ברשותו. דר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו לפיכך לא צריך מידי. דאיהו במקום בעלים קאי. ור' עקיבא סבר כלתה לו שמירתו לפיכך צריך דעת בעלים. דהא איהו לאו במקום בעלים קאי וכאילו לא החזיר דמי:

סימן לד

מתני' אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות. אבל לוקחים מן הנשים כלי צמר ביהודה כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון. וכולן שאמרו להטמין אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום:

גמ' ת"ר אין לוקחין מן הרועה לא עזים ולא גדיים ולא גיזין ולא תלושין של צמר. אבל לוקחין מהן בגדים תפורין מפני שהן שלהן. ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר אבל לא בישוב. ולוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין. אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. דיוקא דרישא דמשמע הא שלש אין לוקחין מוקי לה בכחישתא. ודיוקא דסיפא דמשמע הא שלש ליקחין מוקי לה בברייתא ר' יהודה אומר ביתות לוקחין מהם מדבריות אין לוקחין מהם. כללו של דבר כל שרועה מוכר ובעל הבית מרגיש מותר. וכל שרועה מוכר ואין בעל הבית מרגיש אסור: רבה זבין שבישתא מאריסא. א"ל אביי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר דלית ליה בגוה. אבל אריסא כיון דאית ליה בגוה אימר מדנפשיה קזבין: ת"ר שומרי פירות אימתי לוקחין מהן בזמן שיושבין ומוכרין והסלין לפניהם והטורטני לפניהם. וכולן שאמרום הטמן אסור לוקחין מהם מפתח הגינה ולא מאחורי הגינה: גזלן מאימתי מותר ליהנות הימנו. רב אמר עד שיהא רוב משלו. שמואל אמר אפילו מיעוט משלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא אפילו מיעוט משלו: ממון מסור המוסר לאנסים רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד. וחד אמר אסור לאבדו ביד. מאן דאמר מותר לא יהא ממונו חמור מגופו. ומאן דאמר אסור יכין רשע וצדיק ילבש אפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. והלכתא דאסור לאבדו ביד. מדמיבעיא ליה בפרק הכונס דף סב. אם עשו תקנת נגזל במסור המוסר לאנסים ומשתבע ושקיל מיניה וסלקא בתיקו שמעינן מיניה דכל שכן שאסור לאבדו ביד. ואין ראיה כל כך דאיכא למימר שעשה תשובה. א"ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע וגו'. וכאילו נוטל נפש בניו ובנותיו שנאמר ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך. ולא מיבעיא בידים אלא אפילו גרמא בעלמא דכתיב אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים. והיכן מצינו לשאול שהרג את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליהם הכתוב כאילו הרגן: ת"ר לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל וכלי צמר ביהודה. אבל לא יינות שמנים וסלתות. ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינרים כדי לעשות כפה לראשה. וגבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה: רבינא איקלע למחוזא אייתו נשי כיפי וכבלי שדיוה קמיה וקביל רבינא. אמר ליה רבא תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהם דבר מועט אבל לא דבר מרובה. אמר ליה הני לבני מחוזא מועט דמי:

סימן לה

מתני' מוכין שהכובס מוציא הרי הן שלו. ושהסורק מוציא הרי הן של בעל הבית. הכובס נוטל ג' חוטין והם שלו. יותר מיכן הרי הן של בעל הבית. ואם היה שחור על גבי לבן נוטל הכל והן שלו. החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר. מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעל הבית. ואם היה עושה עם בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית:

גמ' וכמה כדי לתפור בו. אמר רב אסי מלא מחט וחוץ למחט. ואסיקנא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. ירושלמי תני בר קפרא מלא משיכת מחט:

הדרן עלך הגוזל בתרא וסליקא לה מסכת בבא קמא