תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיא עמוד בעריכה

אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמרא קאי פי' דוקא אם לא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו מן הראשון גובה אבל מן השני אינו גובה ואע"ג דקי"ל דייאוש כדי לא קני וי"ג כל היכא דקאי ברשותא קאי הא לא אמרי' משום דאיכא ייאוש ושינוי רשות ולא מבעיא אם אכלו אלא אע"פ שגזלה קיימת אין לדין הבעלים עם השני אלא עם הראשון כ"ש אם אכלו וה"פ דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמר' קאי כלומר שאם רוצה למוכרו לא קנה לוקח דשינוי רשות בלא ייאוש אינו קונה והילכך אם אכלו אחר הנגזל יכול לגבות ממנו אבל לאחר ייאוש לא קאי ברשותא דמרי' שהרי אם מכרו מכור וקניי' לוקח בייאוש ושינוי רשות והלכך אם אכלה השני אין דינו של נגזל אלא עם ראשון ולא עם השני ואע"פ שגזלה קיימת כ"ש אם אכלו והנגזל מוציא ותובע מגזלן ראשון וגזלן ראשון בא ותובעו וגזלן שני בא ותובעו וגזלן שני רוצה לסלקו בדמים ולעכב גוף הגזלה לעצמו מספקא לי אם יכול לסלקו בזוזי ואם לאו מי אמרי' כיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קני ואין לו עליו אלא דמי' או דילמא דוקא גבי לוקח אמרי' הכי משום דגזלן ראשון מכר לו ברצונו והלכך קנאו הלוקח אבל זה שגזלו ממנו יאמר לו הגזלן הראשון גוף הגזל' אני רוצה שאחזירנו לבעלים ואיני מתרצה בדמים ומה לי גזל מבית הגזלן מה לי גזל מבית הבעלים ונתיאשו שאינו קונה הגוף גם מבית הגזלן לא יקנה הגוף ורב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דקאי ברשותא דמרא קאי אית לי' דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דאע"ג דאמרי' הכא דברשותא דמרא קאי הכי אמרי' דיכול לכופו לדין ולהוציאו מתחת ידו וגם אם ימכרנו יכול לכוף הלוקח בדין ולהוציאו מידו אבל מ"מ אינו בביתו וברשותו ואין בעין כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו וא"צ ב"ד לגבותו אף כל ברשותו יצא זה שצריך ב"ד להגבותו ולא דמי לפקדון דלאכפרי' דכל היכא דקאי ברשותי' קאי וכאלו הוה בביתו דמי אבל כל ממון שצריך לב"ד להוציאו מיד המחזיק בו אינו יכול להקדישו ושינוי יש בין גזלן לגנב דאלו גזלן שני משלם לבעלים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את כדאמר ר"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואלו גנב שני שגנב מבית גנב ראשון אינו משלם כפל לבעלים הראשונים ואע"ג דכל היכא דקאי ברשותי' דמרא קאי מפני שאינו ברשותו של בעלים ואינו יכול להקדישו דבעינן דומיא דביתו וגם גנב נמי כתב בה מבית האיש ואין זה בית האיש ולא מבית הגנב כיון שאינו יכול להקדישו ומיכן נסתייע ר' יוחנן לעיל בפ' מרובה ואמר האי סתמא אשכח ר' יוחנן דבשלמא לגנב שני לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים לישלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו פי' שכמו שלגבי הקדש לא מוקמי' לה ברשות הבעלים ה"נ לגבי גנב לא מוקמי' לי' ברשותי' שישלם לו גנב שני כפל דכי היכי דלגבי הקדש כתב בית הכי נמי לגבי גנב כתב בית וגונב מבית האיש ואין זה בית האיש אבל לענין גזלן לא כתב בית הילכך אע"פ שאינו בביתו ואינו יכול להקדישו כיון דיכול לכופו בדין ולהוציאו מידו ואפי' אם מכרו כל היכי דקאי ברשותא דמרא קאי וגזלן שני חייב לשלם לבעלים ולא מצי למדכיי' ולמימר לאו בעל דברים דידי את ור' יוחנן דאסתייע ממתני' דאין הגונב מאחר הגנב משלם תשלומי כפל דאלמ' אינו יכול הבעל להקדיש אין לדחותו ולומר ודילמא מתני' לאחר ייאוש מיירי אבל לפני ייאוש ה"נ דמשלם גנב שני כפל לבעלים ויכולין להקדיש הא לאו מילתא היא דכיון דייאוש כדי לא קני כשגנב הו"ל דמשל בעלים גנב ואע"ג דנעשה אצלו ייאוש ושינוי רשות ישלם כפל. מידי דהוה אגנב וטבח. דכי טבח קניי' בשינוי כדאמרן בפ' מרובה בהאי הלכתא. מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני אלמא קניא בשינוי מעשה. ואפ"ה כיון דבשעה דטבח הוה קיימת ברשות הבעלים משלם קנס גנב שני נמי אע"ג דנעש' אצלו ייאוש ושינוי רשות. ויש לומר דקנה כיון דבשעה שגנב של בעלים גנב ישלם כפל אלא מ"ט הוא פטור מפני שאינו יכול להקדיש ואע"פ שיכול לכופו בדין. וליקח שורו כיון שאינו בביתו אינו יכול להקדישו ומפני טעם זה פטור הגנב דכתב מבית האיש. ואין זה בית האיש אי הכי אפי' קודם ייאוש נמי אינו בביתו וצריך לכופו בב"ד ולהוציאו מידן והילכך אינו יכול להקדיש וצנועין דפליגי עלה היו מחללין אע"ג דנתייאש שהרי מה שנלקט ייאוש איכא שהרי אינו יודע מי ליקט ואע"ג דאיכ' היו מחללים משום דייאוש כדי לא קני אלמא דין א' יש גבי הקדש בין נתייאש בין לא נתייאש והלכך יפה מסתייע ר' יוחנן מזו הסתמא דגנב שאין הבעלי' יכולין להקדיש אפי' בלא ייאוש. ומש"ה גנב שני אינו משלם כפל לבעלי' שאין זה בית האיש:

תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהן פטורין מלשלם. קשיא לרב קס"ד דמתני' לפני ייאוש ואפ"ה פטורין דמצי למימר לי' לאו בעל דברים דידן את ואין לך לתבוע אלא מי שגזלך וכיון שלא הניח קרקעות פטורין הן. והאי דתני והניח לפניהן אית לן לפרוש' לפום מאי דסלין אדעתן השתא שהניח לפניהן גזלה קיימת ואכלו' כדמפר' לה רבא לקמן:

אמר רמא בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי פי' המור' וקני' יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי בייאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהן. ואינו נ"ל דאפי' אי אמרי' ייאוש כדי קני לא מצי למיתני פטורא באבוהון נהי דקניי' למיתב דמי ולא יהיב לי' גוף הגזלה אבל להיות פטור מלשלם מי קניי' אבל הלוקח קנה אות' בייאוש ושינוי רשות. ולא קא יהיב לי' ולא מידי דאמר לו אין לך עלי כלום כי אם על הראשון שגזלך ולוקח גופי' דקני לי' בייאוש ושינוי רשות מנא לן תינח שינוי מעשה כדאמרן בר"פ מרוב'. ואם לאו דמים בעלמא משלם. אבל שינוי רשות מנ"ל דקני. ויש לומר מאשר גזל ילפי' לי' מי שגזל מצוה להשיב ולא לוקח שלא גזל וה"ד אי לפני ייאוש כל היכא דקיימא ברשותא דמר' קיימא ואיהו גופי' הוה גזלן. א"ו כגון שקנה לאחר ייאוש דקני לי' בייאוש ושינוי רשות אמר לך רבא ה"ק אם הניח להן אביהן אחריות נכסי'. פי' האי אם הי' לא על גוף הגזלה קאמר דתידוק מינה דבגזל' קיימת עסיקי' אלא על מה שהניח להן אבוהון קאי. וה"ק אם היה להן מאבוהון אחריות נכסים דהיינו קרקעות חייבין להחזיר משום דאשתעבדו נכסי:

אלא אבר רבא כי שכיבנא ר' הושעיא נפיק ללוותי. לא גרסי' אלא שהרי שום דיבור אינו סותר ממה שאמר אלא משו' דקשיא ליה לרבא ההיא מתניתא דמתני ר' לר"ש ברי' אמר רבא שאני מעמיד מתני כמתניתא דר' הושעיא דתני בפירוש והניח לפניהן גזל' קיימ' חייבין ואם הניח להן אבוהון הני אחריות נכסים ולאו על גוף גזלה כדמתני' ר' לברי' ובודאי מה דמתני' ר' לברי' אתי כרמא בר חמא. דקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי אבל ר' הושעיא סבר יורש כרעא דאבוה הוא. דתני רב אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. פי' לאחר ייאוש. דאי לפני ייאוש חייבין כרב חסדא. והמניח לפניהן גזילה קיימת חייבין פי' דיורש כרעא דאבוהו הוא הילכך אע"ג דהוא לאחר ייאוש חייבין. אין גזילה קיימת פטורין. פי' אם אכלוהו לאחר מיתת אבוהון כיון שאינה בעין והוא לאחר ייאוש פטורין ואם הניח להן אבוהון אחריות נכסים חייבין לשלם. פי' משום דאישתעבוד ניכסי לההיא גזלה:

אמר מר גזילה קיימת חייבין. לימא תהוי תיובתא דרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אמר רמב"ח הכא במאי עסקי' לפני ייאוש פי' ולית לי' דרב חסדא אלא כ"ז שאכלוה בין בחיי אבוהון בין לאחר מיתה פטורין משום דמצי למימר לי' לאו בעל דברים דידן את. אבל מיהו כשגזילה קיימת חייבין ולא מצי מדחי' לי' ולקמן בה' המכיר כליו וספריו מוכח דמאן דלית לי' לרב חסדא אע"ג דגזילה קיימת סבר דמצי מדחי' לי' כדבעי למימר לקמן. ולא היא דלקמן הוכחתי דאפי' מאן דלית לי' לדרב חסדא אם הגזילה קיימת הי' מחייב להחזיר:

אמרי רב חסדא מוקי לה לאחר ייאוש וכדרבא וכיון דקמי להו רב חסדא ורבא בחדא שיטתא הילכך כוותייהו ולאו כרמב"ח. והכא פסקי רבוותא:


דף קיב עמוד אעריכה

ושאני הכא דא"ק אל תקח מאתו כו' עד וחי אחיך עמך לדידי' הוא דאזהרי' רחמנא. לברי' לא אזהרי' רחמנא. פי' מוחי אחיך עמך יליף ר' אלעזר בפ' איזהו נשך. דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ולדידי' הוא דעבד איסורא. אזהרי' רחמנא לאהדורי אבל לברי' לא דכיון דמדעתי' יהיב לי לוה לא מצי למיתבע לברי' אבל גזילה דבעל כורחי' שקיל מיני' ברי' נמי חייב לאהדורי דכרעא דאבוהו הוא:

אמר רב פפא (בגמ' איתא רבא ) הכי קתני אם אמרו גדולי' אנו יודעים מה חשבונות חשב אבא עמך ולא פש לך גבי ולא מידי פטורין קשי' לי טובא כיון שיש לו עדים שגזלו ומכיר את הגזילה בידו כלום הוא נאמן לומר לקוח היא בידי והא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע"פ שאין עדים היאך בא לידו אינו נאמן משום דאמרי' או בשאילה או בשכירות בא לידו הכא שיש עדי' שבגזיל' בא לידו לא כ"ש שאינו נאמן. וכיון דאיהו גופי' לא מהימן בניו האיך נאמנים. ונ"ל לתרץ דהאי מתניתא מיירי כגון שאין לו עדים שגזלו אלא הן מודים לו שגזלו וחוזרי' ואמרי' אנו יודעים שאבינו פרעך. דמהימני ע"י מגו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואלו אם היו אומרים אין אנו יודעין אם פרעך היו חייבין לשלם כיון שמודים בגזלה והפרעון אינם יודעין. אבל לעולם אם מעמיד עליהן עדים שגזלו אינן נאמנין לומר פרעך אבינו:

איכא דאמרי (דמתני) אסיפא אבל ארישא לא. והיינו דרב פפא קשיא לי' והא ר"פ אמר היתה פרה שאולה לו וטבחו בשבת פטור אלמא אע"ג דטבחה היא לא אמרי' דמעיקרא משעת שאלה אישתעבוד אלא השתא חייב עלי' חיובא בשעת טביחה ה"נ הכא אע"ג דטביחה הם השתא חייל חיובא עלייהו ולא משעת שאיל' נשתעבד אביהם וכיון דאיהו לא אישתעביד נכסי' נמי לא אישתעביד. ואמאי אמר רבא אם הניח להן אבוהון אחריות נכסים חייבין לשלם דמי הפרה בשוי' והמור' פי' דהוי אינהו במקום אבוהון והואיל והם אכלוהו משלמין ואיני יודע ליתן טעם לדבר ונ"ל שזהו טעם הדבר אלו ידעו שהיא שאולה וטבחוהו משלמין דמי כול' אלא בעבור שסברו שהיא של אבוהון יש להם טענה אלו ידענו שאינה שלנו לא היינו אוכלים בשר. אך אם היינו מוצאים בזול ואם הניח להן אבוהן קרקעות בטלה זו הטענ' שעכשיו קונים ואוכלים בדמיו ואע"פ שהיו יודעים שאינה שלהם היו אוכלין אותה שאם לא היתה זאת היו קונים אחרת וזהו טעם אחריות נכסים ולא משום דאישתעבדי נכסי' דלעולם לא אישתעביד כדר"פ:

דאמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת כו' פי' האי אמר ר"פ אליבא דר"מ דאמר בקנס מת ומשלם ומאי דתנן במרובה גנב וטבח בשבת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אתאן לרבנן דאמרי גם בקנס נמי אין מת ומשלם:

מה ת"ל אשר גזל יחזור כעין שגזל מיכן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם נראה לי דל"ג כעין שגזל אלא ה"ג מי שגזל כלומר מי שגזל הוא ישלם אבל הבנים שלא גזלו פטורין פי' ודוקא לאחר ייאוש כרב חסדא אבל לפני ייאוש הן בעצמן גוזלים ואם הגזלה קיימת כיון דיורש כרעא דאבוהו היא במקום אבוהון עומדים וחייבין להחזיר הכא לא איצטריך אלא כשאין גזלה קיימת וה"ק והשיב את הגזלה מכל מקום אע"פ שאינה בעין אין לו תקנה עד שישיב ודוקא למי שגזל אבל הבנים שלא גזלו פטורין אם אין גזלה קיימת:

משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין אין הלכה כסומכוס אלא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן אמר ר' חמא בר יוסף א"ר הושעיא תינוק שתקף בעבדי' וירד לשדה חבירו ואומר שלי היא אין אומר נמתין עד שיגדיל. אלא מוציאין אותה מידו. ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא ונראה. וה"נ גבי גזלה דגזל אבוהו אין אומר לו נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו. אבל הכא לערער על נכסי יתומין התם ודאי אין נזקקין להם עד שיגדילו:

א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד פי' ארעא בחזקת אבהתא דיתמי הוות. ור' ירמי' היה דר בה ואפילו יש לו עדים שדר בה שלש שנים מיום ליום לא מהימן לומר שטרא הוה לי ואירכם ולהוציא הבית מחזקת היתום. וכיון שהוא צריך לעדים אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אבל ודאי אם הי' לו שטר מקויים שאביו מכרה לו מסלקין היתום מעליו שאין ב"ד מקבלין עדות עכשיו שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכבר מקובלת ועומדת היא מעת שמכר לו בפני העדים האלה וצווה להם לחתום:


דף קיב עמוד בעריכה

ולא והתניא בין גדולים בין קטנים חייבין פי' השיב ר' ירמי' לר' אבין הרי מיכן מוכיח שמקבלין שהרי היתומים הן מוחזקין בדבר וחזקת מטלטלין הויא חזקה שהרי אם נתייאש ומכח (ומכרו) מכור ואם לא נתייאש נמי אין הבעלים יכולין להקדיש כר' יוחנן אלמא הני מטלטלים לאו בחזקת בעלים קיימי ולא דמי לקרקע דאינה נגזלת וכל היכא דקיימי ברשותא קיימא וע"י המעידים כי אביהם גזלם אנו מוציאים המטלטלין מידם ונותנין לבעלים. ואי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. נמתין להם עד שיגדילו. א"ו מקבלין א"ל הרי מחלוק' בצדך משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. פי' הודה ר' אבין לר' ירמי' דלרבנן מוכח דמקבלין ואני סובר כסומכוס דאמר קטנים פטורין עד שיגדילו דאלמא אין מקבלין איגלגל מילתא ומטית לקמי' דר' אבוהו אמר לא שמיע לי' כו' פי' רבי אבוהו הי' תופש את ר' אבין למה הניח היתום שיסגר הדלת בפני ר' ירמי' שהי' דר בה מדאמר ר' הושעיא תינוק שתקף כו' דאלמא אע"ג דהוא קטן מוציאין מידו. ה"נ בההיא יתום נוציא מידו. ור' אבין ענה מי דמי התם היא דלא קיימא בחזקה דאבוה אבל הכא דקיימא בחזקה דאבוה לא מפקי' מיני' פירוש כשהחזיק בשדה חבירו אין מניחין אותו שהדבר ידוע כי הוא של חבירו. אבל הבית זה שהוא סוגר הבית הי' של אביו ואע"פ שר' ירמי' דר בו עכשיו אין הבית יוצא מחזקתו ובחזקת יתום קיימא ולא מצי לאפוקי' מיני' כ"א בעדי חזקה הילכך לא מפקי' מיני' עד שיגדיל אבל המטלטלין מועיל בהם חזקה כדפרישית הילכך אליבא דר' אבין אינו דין שנקבל עדים שגזל אביהן ונוציא מידם עד שיגדילו כסומכוס:

או שהיו עדים מבקשין לילך למ"ה ושלחו לו ולא בא פי' הודיעו לו שיבו ויקבל עדים בפניו ולא רצה לבא פי' אע"פ שזה התובע הוא אנו צריכים ב"ד להודיע לנתבע אם רוצה לבא יבא ואם אינו רוצה לבא ב"ד מקבלין עדותן שלא בפניו ואם אינו בעיר שיוכלו להודיעו בודאי שמקבלין עדותן כיון שאינן יכולין להודיעו וזה אנוס אבל אם לא הי' אנוס אין מקבלין עדותם שלא בפני הנתבע ואע"פ שמורד ואינו רוצ' לבא לב"ד אלא משמתינין לי' עד דאתי ואי לא אתי קאי בשמתא והעדות לא נקבל שלא בפניו כדי שנכתוב אדרכתא אנכסיו מה דאמרי' לקמן דלבתר תשעין יומין כתבי' אדרכתא אנכסי' דוקא בשיש שטר ביד המלוה שהועדה העדות משעה שחתמו בשטר כדאמרי' העדים החתומין בשטר נעש' כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל לעולם במלוה ע"פ עדים אין מקבלין העדים בלא הנתבע אע"פ שמורד לבא לבית דין אך אם הי' התובע אנוס א"נ יש לפרש ושלחו לו ולא בא שאם הנתבע מורד ואינו רוצה לבא לב"ד מקבלין עדותן שלא בפניו ואע"פ שאין התובע אנוס:

אמר רבינא כגון דנקיט דיסקא כו' ה"ג ול"ג אלא ודוקא היכא דפתחו בדיני' אבל אי לא בדיני' אע"ג דנקיט דיסקא ושלחו לו ולא בא אין מקבלין אלא משמתין אותו אך אם הי' התוב' אנוס והיכא דפתחו בדיני' אע"פ שאין התובע אנוס מקבלין אם שלחו לו לבא ולא בא ול"פ אמר עוקבא והנכון בעיני דה"ג רבינא אמר ואתי לאיפלוגי אמר עוקבא דאמר כגון דפתחו לי' בדיני' אלא אע"ג דלא פתחו לי' בדינא אי נקט דיסקא ואינו רוצה לבא מורד הוי ומקבלין העדים שלא בפניו:

ואי לא אתי כתבי' פתיחא עליו פי' מקיימין את השטר וכתבי' פתיחא עלי' בעבור שאינו בא לפרוע את בעל חובו:

וכי כתבי' אדרכתא מודעינן לי' והנ"מ דמקרב אבל מרחק לא. פי' האי דאמרי' דכי כתבי' אדרכתא מודעינן ליה דוקא אי מקרב אבל מרחק כגון שהלך לו לארץ רחוקה אחר שהמתינו לו תשעים יום לא מודעי' לי' אלא מיד כותבין האדרכתא ואי איכא קרובין או שיירתא דאזלי התם ואתי משהינן ליה עד דאזלן שיירתא ואתיין דודאי ב"ד אין שולחין לו אבל כיון שאלה הולכין מאליהם שם משהינין ליה ומסיק ולא היא דלא משהינן ליה אלא תלתא יומי אם הוא קרוב כ"כ דאזיל שליח בתלתא בשבא ואתי בארבעה וקאי בחומשא בי דינא אבל יותר אין משהין אותו שלא היה לו ללכת אלא כותבין לו אדרכתא:


דף קיג עמוד אעריכה

פיסקא אם היה דבר כו' בעי מני' רב כהנא מרב שולחן ואוכל עליו מטה ומסיב עליו מהו אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד פי' רב כהנא ורב כרמי בר חמא סבירא להו דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי כי דוקא מטה ושלחן שהם ניכרים ומפני כבוד אביו הא מידי אחרינא לא:

ומ"ס דבר שאינו מתכוין מותר פ' ואין זה פסיק רשי' ולא ימות דהאי דאמר מותר בכי האי גוונא קאמר כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל וגם אנו צריכים לפרש שלא היה מתכבד בכלאים כגון שהתחתון היה מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבו' כלאים שאם היה דבר המתכבד בו אע"פ שאינו נהנה בחימומו אסור שהלבישה נעשית או לחמם או לכבד הילכך יש לפרש שלא היה שם לא הנאת חימום ולא הנאת כבוד עיין בתשובות זו:


דף קיג עמוד בעריכה

תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשור ועברי' עלייהו פי' בלי שום שינוי שאם יש שם שינוי מעשה קונה ואין צריך ייאוש כדאוכחית בפ' מרובה:

אבל חוץ לתחום מותר ליקח מהן פי' דמסתמא מייאש מתרוויהו ואי קשיא והא תנן אין פורטין מתיב' המוכסין ואע"פ דסתם מוכס מייאשי מני' כדתנן גבי חמור שהבעלים מתייאשין מהן והכא נמי יהא אסור דייאוש כדי לא קני. תשובה דודאי מידי דאת' לידי' באיסורא אע"ג דלאחר מיכן נתייאשו הבעלים ייאוש כדי לא קני והכא סתם גללים חוץ לתחום אפקורי מפקר להו וכי אתי לידי' בהיתירא אתי ליד' הילכך מותר ליקח מהן שהרי בלא שיבואו ליד עכו"ם הן הפקר לכל:


דף קיד עמוד אעריכה

פיסקא נטלו המוכסין חמורו ונתונו לו חמור אחר הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. פי' מהכא שמעי' דייאוש ושינוי רשות קונה דאכתי לא תנינן לי' במתני':

תנא ומחזיר לבעלים הראשונים מ"ט כדי לא קנה דמכי אתא לידי' באיסורא אתי לידי' איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזור בעלים הראשונים מ"ט ייאוש כדי קנה מיהו אי אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים עלה בדעתי לפרש דאימתי אמרי' ייאוש ושינוי רשות קונה הנ"מ כי אמרי' ייאוש כדי קנה ואהני שינוי רשות דאילו קמא קנה בכה"ג דלא יהיב גוף הגזילה אלא יהיב דמי ושני אפי' דמי לא יהיב אבל אי אמרי' ייאוש כדי לא קנה שינוי רשות לא מהני מידי דכל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי והו"ל כאלו לא נתייאשו הבעלים דאמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומתני' וברייתא פליגו דמתני' סבר ייאוש כדי קני ומש"ה תני הרי אלו שלו וברייתא סבר ייאוש כדי לא קנה ומש"ה תני מחזיר לבעלים הראשונים אבל לא יתכן לו' כן דלעיל בפ' מרובה בה' אין הגונב אחר הגנב כל אותה ההלכ' מוכח' דרב ששת דאמר ייאוש כדי לא קני הי' אומר דייאוש ושינוי רשות קונה ש"מ זהו טעמו של דבר ייאוש בי גזלן לא קני אבל בלוקח מגזלן קני הייאו' ולא שינוי רשות גורם שהרי בלא ייאוש אינו מועיל כלום דאמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה וההיא דתני מחזיר לבעלים בבא לצאת ידי שמים ולא בעי מידי דאתא באיסורא לידי' ולאו משום דינא דפריש המורה בלישנא בתרא והוא העיקר והנכון בעיני לפרש דהאי קנה ולא קנה לאו אגזלן קאי אלא אלוקח וה"ק בלישנא קמא קסבר האי תנא דברייתא ייאוש כדי לא קני לוקח דמכי אתי לידי' באיסורא אתי ליד' וכאלו הוא גזלו מבעל הבית ופליגי ברייתא אמתני' דסבר ייאוש ושינוי רשות קני דתנא דברייתא סבר ייאוש ושינוי רשות לא קני וכל מאי דאמרי' ייאוש ושינוי רשות קונה ס"ל כמתני' ולא כברייתא ואיכא דאמרי דבהא ליכא מאן דפליג דייאו' ושינוי רשות קונה ושאני דין לוקח מדין גזלן דגזלן גופא לא קני בייאוש כדי אבל לוקח קני בייאוש ושינוי רשות והאי דתני מחזיר לבעלים הראשונים מדת חסידות קא תני:

אלא אי איתמר אסיפא איתמר פי' אלו היה רוצה הי' אומר אלא אי איתמר הכי איתמר לא שני אלא ליסטים ישראל אבל ליסטים נכרי לא מייאש ולעולם ארישא אלא שרוצה לקיים דברי רב אסי שמעמיד משנתינו בליסטים נכרי

אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל ייאוש קני קשיא לי טובא היכי אמר עולא הכא דייאוש קונ' אליב' דדברי הכל והא בהלכה קמייתא דמרובה אמרי' אמר עולא מנין לייאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומי' דפסח מה פסח דלית ליה תקנה אף גזול לית ליה תקנה כלל ובפ' הנזקין נמי תנן ועל חטאת הגזולה שלא נודע לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ואמר עולא עלה דברי תורה בין נודעה בין לא נודעה אינ' מכפרת מ"ט ייאוש כדי לא קנה ומפני מה אמרו לא נודע מכפרת כדי שלא יה' כהנים עצבים ונראה לי לתרץ דעולא ודאי הכי קסבר דייאוש כדי לא קני והכי אית לן למימר כדאמרי' התם במרובה האי מילתא קשאי בין רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפריק עד דאתי ר"י ברישא ופירקא שינוי השם נמי כשינוי מעשה דמי התם מעיקרא עצים השתא כלים ה"נ מעיקרא קרי לי' משכא השתא קרי אברזין והמורה גריס אבל בידוע דשמעינן דאייאש דברי הכל ייאוש כדי לא קני וזה אינו נראה לי דהא שמעי' לי' לעולא דקסבר דייאוש כדי לא קנה א"ו הכא דקני עם שינוי השם כדאמר רב יוסף התם ובהא פליגי עולא ורבא דעולא סבר בידוע מועיל הייאוש בין בגנב בין בגזלן בין לרבנן בין לר"ש דהיכא דאיכא בהדי' שינוי השם כי הכא או שינוי רשות כי מתני' קני אבל ודאי ייאוש לחוד' לא קני ורבה סבר בידוע נמי פליגי ואין ייאוש מועל לר"ש בגנב ולא רבנן בגזלן שכך דומה הייאוש של גנב לר"ש ושל גזלן לרבנן כאלו לא נתייאש כלל ומשום דלא איפלוגי עולא ורבה בייאוש כדי כדהוה ס"ד וכדפריש המורה מש"ה מקשי' לרבה ממתני' ואמרי' הא מני לא רבנן ולא ר"ש דאי בייאוש כדי פליגי יאמר רבה אנא אמינא ייאוש כדי לא קני ואת מקשית לי מייאש ושינוי רשות דאפילו מאן דאמר ייאוש כדי לא קנה ס"ל דייאוש ושינוי רשות קני אלא לאו ש"מ לאו בייאוש כדי פליגי דלעולם אימא לך ייאש כדי לא קני אבל עם שינוי השם ועם שינוי רשות קונה ובהא פליגי דעולא סבר בידוע הוי ייאוש וקונה עם שינוי השם או עם שינוי רשות ורבה סבר בידוע נמי פליגי ולא יקרא ייאוש כלל ומש"ה מקשי' ליה דאי בידוע נמי לא הוי ייאוש במתני' אמאי קני בשינוי רשות והא שינוי רשו' בלא ייאוש לא קאני:

(אי אמרת) בשלמא לעולא דאמר בידוע ד"ה קני הא בידוע ודברי הכל היא פי' וסיפא דתני גבי לסטים אם נתייאשו הבעלים דמשמע הא מסתמא לא הוי ייאוש בודאי לא מתוקמא אלא כר"ש דהא השתא ס"ד דהאי לסטים דמתני' גנב הוא ולא היא דהא אוקימנה סיפא בליסטים גוי והלכך אפי' כרבנן אתיא דעד כאן לא אמרי רבנן בגנב הוי ייאוש אלא בגנב ישראל דאמרי (מימר מייאש) אבל בגנב גוי ייאוש:

הב"ע בלסטים מזויין פי' עד עתה סברנו דלסטין הם הגנבי' שגונבין מן הבתים וכדתנן הוציאוה לסטים חייבין אלמ' הגנבים קורין לסטים ואין בעל הבית מכיר בהם אבל השתא מוקמי בלסטים מזויין שעומד בפרשת דרכים ולוקח בחזקה דהו"ל גזלן וחזי לי' וידע ביה:

(אמרי) הב"ע בלסטים מזויין ור"ש היא פי' וכיון דחזי ליה ושקיל מיני' בחזקה היינו גזלן והאי דקרי לי' גנב משום דמיחבי מאינשי וקתני תרי גווני גזלן גזלן בעיר וגזלן דדרכים ושניהן לר' שמעון הוי ייאוש כיון דידע ליה ואפ"ה גזלי':


דף קיד עמוד בעריכה

איבעי להו ר' כגזלן דר"ש קאמר דקני או דילמא כגזלן דרבנן אמר דלא קני פי' אמרי' ר' עונה לר"ש אז משמע דשניהם קונים דמה אמר ר"ש גזלן הוי ייאוש אבל גנב לא וענה לו ר' גנב כגזלן ושניהם הוי ייאוש ואם ענה לרבנן דאמר גזלן לא הוי ייאוש אבל גנב הוי ייאוש והוא אמר גנב כגזלן אז משמע דשניהם לא הוי ייאוש:

אלא לאו ש"מ ר' כגזלן דר"ש קאמר ש"מ. גם הנה הייתי מקשה ולימא דר' לא סבר כר"ש והכא משום דס"ל כרמי בר חמא דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי ולא היא דכל האי שקלא וטריא לא הוי אלא אליבא דרבה דאמר בידוע נמי פליגי ואי ייאוש כגזלן לא חשיב ייאוש לר' כרבנן מה מהני שינוי רשות אלא לאו בע"כ ר' כגזלן דר"ש ס"ל וכי אמר גנב הרי הוא כגזלן שמעי' מינה דבתרוייהו ס"ל דייאוש קונ' ודלא כרבנן דאמרי ייאוש בגזלן לא קני ולא כר' שמעון דאמר ייאוש בגנב לא קני דלא הוי ייאוש כלל אבל עולא דאמר בידוע כ"ע ל"פ דהוי ייאוש מוקי הני מתנייתא והך דר' נמי בידוע והן לדברי הכל:

והעלהו ר' לכהונה על פיו פי' אע"פ שאין אדם נאמן ע"י עצמו היכא דמסל"ת נאמן וכן לגבי שבוי' אע"ג דאין (נאמן) הבן על אמו כדאמרי' בפ"ב דכתובות היכא דהוא מסל"ת נאמן ומאי דתנן בפ"ב דכתובות ואלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקוטנן אותה היא שמעיד לב"ד ולא הוי מסל"ת ואפ"ה נאמן אבל הכא דוקא מסל"ת אבל אם היה מעיד לב"ד לא הוי מהימן:

פיסקא המכיר ספריו ביד אחר כו' פי' הכיר כליו וספריו ביד אחר ומביא עדי' המכירים אותם שהיא שלו וטוען ואומר נגנבו ממני וזה טוען כי אני קניתים מאחד שהלך לו למד"ה ולא ידעתי היאך באו לידו וכסבור הייתי שהן שלו כיון שבעל הכלי' לא נתייא' הדין היה ליקח אות' בלא דמי' וזה יחזר אח' מי שמכר' לו אבל מפני שלא ידע זה הלוקח כי גנובים היו בידו וקנ' אותם בשוק בפרהסיא בחזק' שהן שלו עשו לו חכמי' תקנ' השו' שישב' כמה נתן בהם ויטו' הדמי' מבע' הכלים ויחזור לו את כליו ואם נמצא הגנב שמכרם לו לקמן מפרש איך הדין נותן וסבירא לי' להאי תנא דסתם גניבה לא הוי ייאוש בעלים דאי הוה התם ייאוש הוי קני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות ואפי' בדמי' לא הוה מהדר להן וסתמא דמתני' כר"ש דאלו גבי מוכסין תנן הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין אלמא סתם גזלה ייאוש בעלים הוי ולגבי גנב תני יחזור הכלים לבעלים אלמא סתם גנבה לא הוי ייאוש בעלים:


דף קטו עמוד אעריכה

אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. פי' נודע הגנב והוא שם שלא הלך לו למדינת הים. שיכולין לתובעו. רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור' יוחנן משום ר' ינאי אמ' הדין עם השני. פי' המור' הדין על הראשון דינו של בעל הבית ותביעתו על הגנב היא. ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"פ שהוכר גנב לא אמרי' יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב הדין עם השני דין בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא ממנו כליו בחנם ומשמע מדברי המור' דבגלימ' כ"ע ל"פ דהדרא למרה ול"פ אלא אם עשו לו תקנות השוק דרב סבר עשו לו ור' יוחנן סבר לא עשו לו. ואינו נרא' לי כלל שזה עתיד ר"פ לומ' לפנינו ולא בענין שפי' המורה אלא האי הדין דינו דלוקח הוא ולא דינו של בעל הבית ואיפכא קאמרי רב סבר לא עשו ור' יוחנן סבר עשו. אבל עד השתא קס"ד דבגלימא פליגי אי הדרא למרא ומצי בע"ה לאפוקי מלוקח שהוא שני אי לא פרשה רב יוסף דתרווייהו אית להו דרב חסדא ואי לפני ייאוש זבנה שקיל בע"ה מלוקח דלא קנאה כיון דלא אייאוש ולא קשיא כאן לפני ייאוש כאן לאחר ייאוש כי קאמר רב לאחר ייאוש דכיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קניי' לוקח ואפי' בדמי' לא מצי לאפוקה מיני' ואינו דינו של בע"ה אלא עם הגנב שהו' ראשון ולמשקל דמי מיני' וה"ה נמי אם לא הוכר הגנב כיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קניי' לוקח ובעל הבית מפסיד והאי דנקט הוכר הגנב משום ר' יוחנן וכי קאמר ר' יוחנן לפני ייאוש והכי קאמר דינו של בע"ה אף עם השני ורצה מזה גובה רצה מזה גובה כרב חסדא וגובה מן השני בלא דמים כיון שהוכר הגנב והוא מצוי לו ויכול לתובעו ומתני' דקתני ישבע כמה הוציא ויטול בשלא הוכר הגנב שאינו מצוי לו שהלך לו למדינ' הים או שמת או שאין לו כלום לגנב כדבעי' למימר לקמן אבל כשהוכר הגנב והוא מצוי לו ויש לו נכסים שיכול לגבות ממנו לא עשו לו תקנ' השוק פליגי בלפני ייאוש בדרב חסדא. עלה בלבי לפרש כן דרב דלית לי' דרב חסדא סבר שאין יכול בע"ה לתבוע את השני כלל ואע"פ שרוצה ליתן לו דמים משום דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את ואינו דינו אלא עם הראשון כדקא אמר גבי טבח לא שנו דלוקח נותנן לכהן אלא כששקל הוא עצמו שנמצא שגזלן הוא אבל שקל לו טבח אין דינו של כהן על הלוקח כלל אלא עם הטבח ה"נ אמר הכא הדין של בע"ה עם הראשון אבל לשני שהוא הלוקח אינו יכול לתובעו כלל ואפי' בדמי' לא שקיל מיני' משום דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את ומתני' דתנן ישבע כמה הוציא ויטול תקנה היא שעשו לב"ה מפני שלא הוכר הגנב אבל השת' דהוכר הגנב אין דינו אלא עם הגנב ואין טעם משנתנו מפני שעשו תקנ' ללוקח דבלא שום תקנ' לוקח פטור הוא משו' דא"ל לאו בעל דברי' דידי את והתקנה לא עשו אלא לבעל הבית. ורבי יוחנן אית ליה דרב חסדא אומר הדין אף עם השני ולוקחן ממנו בלא דמים. ומתניתין מפני שלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל השתא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנה אלא יתבע הלוקח דמים מן הגנב ומסתייע הא פירושא ממאי דאמר רב פפא לקמן בגלימא דכ"ע ל"פ דהדרא למרא מכלל דעד השתא אמרי' דבגלימא פליגי אי הדרא אי לא הדרא הילכך אביי נמי הכי אמר דרב סבר גלימא לא הדרא למרה אע"ג דבעי למיתב דמי כל זה הפת' הי' הולך לו יפה אבל זה קשה עלי ביותר דאע"ג דרב לית לי' דרב חסדא במאי יקנה הלוקח כליו של זה כיון שאין שם ייאוש אטו רב לית לי' מתני' דתנן נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם טעמא דמתייאשין מהן דקני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות הוא בלא ייאוש לא ותו בריש פירקין אמרי' אליבא דרמי בר חמא דלית להו דרב חסדא הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן ואכלוה פטורין מלשלם כיון שאין הגזלה בעין אבל אם הגזלה קיימת חייבין להחזיר ואע"ג דלית לי' דרב חסדא ואע"ג דסבר רמי דרשות יורש כרשות לוקח דמי ולא מצי למידחייא ולמימר לי' לאו בעל דברים דידי את הילכך צריך לפרש כאן בדברי אביי דבגלימא כ"ע ל"פ דהדרא למרה ופלוגתייהו הויא כדפריש המורה ברישא דרב סבר הדין של בעל הבית על הראשון לתבוע את שלו ושיתן הגנב דמים ללוקח ויפדה הכלים ויחזירם לבעה"ב אבל אין בעה"ב יכול לתבוע את הלוקח וליקח ממנו בלא דמים משום דלית ליה דר"ח אלא אם רוצה ליתן דמים בודאי אינו יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את ובין הוכר הגנב ובין לא הגנב ישבע כמה הוציא ויטול ולא משום תקנה אלא משום דדינא הכי דלית לי' דר"ח דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה הילכך גבי גוזל ומניח גזלה קיימת לפני בניו חייבין להחזירה בחנם כיון דלא יהבי דמי אבל הכא דלוקח יהיב דמי ישבע כמה הוציא ויטול ור' יוחנן אית לי' דרב חסדא ואמר דינו של בעה"ב גם עם השני ליקח ממנו בלא דמים ומתני' דלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל הכא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנת השוק ומה שאמר רב גבי טבח אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח לא על דעת זה אמר שאם רוצה הכהן ליתן דמים ללוקח שיוכל הלוקח לעכבם אלא ה"פ ל"ש דנותנן לכהן והטבח ינכה לו מן הדמים אבל כהן לא יהיב מידי ואם אין טבח כגון שהלך לו או לית נכסי מפסיד הלוקח ואינו יכול לתבוע לכהן כלום אלא ששקל לוקח לעצמו אבל שקל לו טבח הדין של כהן על הטבח היא לומר לו תן דמים ללוקח ותפדה אותם אבל מן הלוקח אינו יכול להוציאם בחנם עד שיתן לו דמים ור"פ דאמר בלגימא דכ"ע ל"פ דהדרא למרה כו' דמשמע דעד השתא מיירי דבהא פליגי אי הדרי אי לא הדרי לא קאי אמילתי' דאביי דודאי אביי נמי ה"ק דבגלימא ל"פ דהדרא אלא ארב זביד ורב יוסף קאי דאמרו תרווייהו דכ"ע אית להו דרב חסדא וטעמא דרב משום דהוא לאחר ייאוש ומש"ה אמר דלא הדרי גלימא למרה אפי' בדמים ואתא ר"פ למימר דכ"ע אית להו דרב חסדא כדקאמריתו אבל מיהו רב לא מיירי לאחר ייאוש כדקאמריתו ובגלימא פליג דלא הדרא למרה אלא תרווייהו לפני ייאוש מיירי ובגלימא כ"ע ל"פ דהדרא כיון דליכא ייאוש אלא בדמי הלוקח פליגי אם יכול לתבוע דמים מבעל הבית דרב סבר אין דינן אלא עם הגנב שהיא הראשון דכיון דהוכר הגנב לא עשו לי' תקנת השוק ור' יוחנן סבר דינו אף עם בעה"ב שהיא השני דקסבר אע"פ שהוכר הגנב עשו לו תקנת השוק וקי"ל כר' יוחנן וכפירוקי' דרב פפא:

ומאי הדין הדין דלוקח קאמרינן למשקל זוזי מבעה"ב כו' אי קשיא כיון דר"פ מעמיד חלוקתם באם עשו בו תקנת השוק ומה פי' ומאי הדין הדין דלוקח ולא פי' הדין דבעה"ב כדפרש אינהו דרב סבר הדין דבעל הבית עם הגנב דלא למשקל גלימא מן הלוקח בחנם דאע"ג דהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק ור' יוחנן סבר הדין של בעל הבית אף על השני דלא עשו בו תקנת השוק דדוקא כשלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל כשהוכר לא עשו בו תשובה שפיר הוי מצי לפרושי הכי אלא משום דקסבר דאע"פ שהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק כדבעינן למימר לקמן ואפי' אביי נמי ס"ל הכי וקי"ל דכל היכא דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מש"ה פירש הדין דלוקח כי היכי דליקום ר' יוחנן אליבא דהלכתא דנימא דעשו בו תקנת השוק אע"פ שהוכר הגנב ומתני' נמי סתם קתני ישבע כמה מוציא ויטול בין הוכר הגנב בין לא הוכר:

שוה מאה במאה כו' פי' אבל שוה חמשין במאה דכ"ע ל"פ דלא עשו בו תקנת השוק ואפילו חמשין לא יהיב לי' אלא אמרי' כי היכי דבחמשין אחריני דלא שוה הימוני הימני' ה"נ בחמשין דשוה והכי מוכח לקמיה בעובדא דרב כהן דהשתא התם דאוזפי' ד' זוזי קמאי בלא משכון וד' בתראי במשכון אמרי' מדקמאי הימוני הימני' בתראי נמי הימני' השתא דמוזיף לי' כולא כחדא לא מבעיא דאמרי' מדבהני הימני' בהני נמי הימניה. ולא דמי לזיבונא דשוה מאה במאתן דאמר עשו בו תקנת השוק דהתם בזיבונא דרך העולם כשהחפץ חביב עליו לקנותו ביוקר אבל להלוות על המשכון אין דרך העולם להלוות לו יותר משוויו אך אם סומך באמונתו:

אמר אביי (אזיל) [ליזיל] מר' ספרא כו' הכא מוכח דאביי אית לי' תקנה בהוכר הגנב ולפי מה שפירש אביי חלוקתם ס"ל לר' יוחנן דהיכא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנה אלא דינו של בעל הבית על השני ושקיל לי' בלא דמים וא"כ לא סבר אביי כר' יוחנן ולא כרב חסדא אלא צריכין אנו לומר דאביי לא תירץ כן אלא התלמודא א"כ דלפי קושייתו דאביי סבר דרב פליג אפי' לפני ייאוש במאי פליגי ואמר התלמודא דנוכל לומר פליגי בדרב חסדא אבל אביי לא אמר כן דא"כ הול"ל אביי אמר פליגי לפני ייאוש כדרב חסדא אלא אביי הקשה לרב יוסף וסבר לעקור דבריו מדתנן הדין עם הטבח ורב יוסף תירץ לו אימא אף עם הטבח וקיבל תירוצו שלא לעקור דבריו אבל מיהו לענין פסק הלכה כר"פ סבירא לי' דמוקי פלוגתייהו בעשו בו תקנת השוק ומוקי ר' יוחנן דעשו אפי' בהוכר הגנב ודכוותה מרי' בפ' הזהב ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא כו' וכל אותה השטה אינה עומדת אלא משא ומתן בעלמא היא כך דומה האי דאביי דאמרן פליגי בדרב חסדא דלא קאי:

אזיל מרי סיפרא ויהוב לבר מחוזא תמנן זוזי פי' מה שעתיד בעה"ב להוציא מן הגנב יתן לבר מחוזא והארבעים ילך בר מחוזא ויטרח ויוציאם מפפינאה והקשה לו רבא דלמה יטרח בר מחוזא שהוא לוקח שני השתא לוקח חד דלקח מגנב גופי' לא טרח לוקח שני דזבן מלוקח בעי למטרח אלא כל מאה ועשרים יהיב לי' בעה"ב ואיהו טרח ומפיק ארבעים מפפינאה ותמנן מנרשאה:

פיסקא זה בא בחבית של יין כו' אומר הרי זו תרומת מעשר על תשע חבורתי' כו' הנכון בעיני שמקש' על מה שאמר למעלה בחבית שנסדקה ואם אמר כן לא אמר כלום אלמא נאבודה לגמרי חשבי' לי' והכא היכי אמרי' שהוא אומר לכתחילה ופרקה ר' ירמי' כשעקל בית הבד כרוך עלי' תו אקשי' בשלמא נשברה חזיא כיון שעקל בית הבד כרוך עלי' אלא נתגלתה למאי חזיא והרי היא אבודה לגמרי ומופקרת וכשפוכה לארץ דמיא והיאך חל עלי' שם תרומה ופריק דעביד לי' במסננת:


דף קטו עמוד בעריכה

אמר ר' נחמי' אימתי בזמן שהתחתונה מגולה פי' וכגון שפסק הטפטוף של עליונה שבעוד שהעליונה מטפטפת אין בה משום גילוי כדאמרי' בפ' אין מעמידין אמר שמואל מטפטף אין בו משום גילוי אמר ר"פ והוא דעבוד טיף טיף:

והתניא תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא אבל לא מן הטמא על הטהור ר' נחמי' אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בדמאי קשיא לי וכי תורמין מן הטהור על הטמא והתנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרם תרומתו תרומה ונראה לי לתרץ דההיא מיירי בתרומה גדולה והכא בתרומת מעשר שחילוק יש בין תרומה גדולה לתרומת מעשר דתנן בפ"ב דביכורים תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בביכורים ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה אלמא דוקא תרומה גדולה אינה ניטלת מן הטהור על הטמא אבל תרומת מעשר ניטלת הן הטהור על הטמא ודייקא נמי דהכא בתרומת מעשר מיירינן מדקתני אלא בדמאי ואי בתרומה גדולה מי שיכא (שייכא) בדמאי והא לא נחשדו עמי הארץ בתרומה גדולה כדאמרי' דשלח בכל גבול ישראל וראה שהיו תורמין תרומה גדולה א"ו בתרומת מעשר מיירי ובפ"ב דתרומות בירושלמי מביא זו הברייתא וגרסי' בה כפי תרומת מעשר ניטלת מן הטמא על הטמא כו' עד ר' נחמי' אומר ומנין למדו חכמים לחלק בין תרומה גדולה לתרומת מעשר ולימד שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ותרומת מעשר ניטלת אף שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא דהכי גרסי' בירושלמי בה' אין תורמין מן הטהור על הטמא ר' יוחנן בשם ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ליקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור וכאן אע"פ שאיפשר למדין אפשר משאי אפשר פי' הגורן והיקב הוי חיבור ואם הוכשר הגורן מקצתו ונגע השרץ במקצתו כולו טמא וכ"ש היין שביקב ולא ימצא בו מקצתו טמא ומקצתו טהור אף כאן אין תורמין מן הטהור על הטמא ואע"פ שאפשר להיות שמקצת הפירות נטמאו ומקצתן לא נטמאו למדין אפשר מגורן ליקב שאי אפשר מעתה לא תהא תרומתו תרומה ונתתם ממנו כתיב פי' כיון דמקרא ילפי' לי' לא תהא תרומתו תרומה ואלמה תנן ואם תרמו תרומתן תרומה ואהדר ונתתם ממנו כתיב פי' האי ונתתם קרא יתירא היא דהו"ל למיכתב כן תרימו גם אתם וגו' את תרומת ד' לאהרן הכהן אמאי כתיב ונתתם למדרש מכל הקום ואפי' מן הטהור על הטמא כל הדברים למדין ומלמדין תרומת מעשר היא מלמד' ואינה למדה תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת. מנין שתרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטמא ר' יוסי בשם חזקי' ר' יונה בשם ר' ינאי ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו כהנה אמר מכל חלבו את מקדשו ממנו כלול מן המקודש שבו פי' כל הדברים כשמקישן הכתוב למדין הן מאותו היקש ומלמדין אחרי' וכאן הקי' הכתוב תרומ' מעשר לתרומת (לתרומ') דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב ומזה ההיקש מלמד לתרומה גדול' שאי' ניטלת מן הטהור על הטמא. והוא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש שהוי הכתוב מצריך בה שיתרום מן הטהור על הטמא ולא יתרום מן הטמ' עצמו. דכת' לאהרן הכהן דב' הראוי לכהונתו לאפוקי דבר טמא שאינו ראוי לכהונתו אי נמי מדכת' את מקדשו המקודש שבו לאפוקי טמא שנתחלל' קדושתו. תרומ' מעשר לימד' על תרומ' גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוק' ומנלן שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפי' אחד בגליל וא' ביהודה. תרומת מעשר למידה על תרומה גדולה שלא תנטל אלא מן הגמור ואף היא כן. פי' תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף מדכתיב בתרומת מעשר ונתתם ממנו וכל היכא דכתב ממנו דרשינן ליה מן המחובר כדדריש בסיפרא ממנו הכתיב בעז דשלמים ובפר כהן משיח ובלחמי בכולם היא דורש ממנו מן המחובר וה"נ ממנו מן המחובר היא וזה היא מן המוקף ובריש' דקרא כתב כן תרימו גם אתם אלמא מקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ואנו למדין מזה ההיקש שתרומה גדולה בענן (בעינן) ממנו שתהא ניטלת מן המוקף והיא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש אלא הכתוב ריבה בה אף שלא מן המוקף מדכתב מכל מעשרותיכם ריבה אפי' יש לו א' ביהודה ואחד בגליל יכול לתרום תרומת מעשר מזה על זה אלמא לא בעינן מן המוקף ותרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שלא תינטל אלא מן הגמור ובזה הלימוד אף היא כן שותה לה ומהיכן למדנו מדכתב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ותניא בספרי שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על היין וזתים על שמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור. מיכן אמרו התבואה משתימרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקא הרי נתבררנו מיכן שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור אל הטמא. ותרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא כדתנן בפ' ב' דביכורים פי' ומוקף היא סמוך כדתנן בפ"ב דחלה ר' אלעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין ומייתי לה בפ' כשם שהמים בסוטה אלמא בעינן שתהא החלה סמוכה לשיריים והם ה"נ בתרומה גדולה בעינן שתהא סמוכה לשיריים ואי קשיא כיון דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המורם היכי אמרי' שלהי פ' כל הגט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר אביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא דתרומת מעשר אינה ניטלת שלא מן המוקף נראה לי לתרץ דהאי שלא מן המוקף דאמרי' התם אין פירושו מן הסמוך כזה מוקף דתנן בביכורים ודאמרי' בירושלמי אלא ההיא שלא מן המוקף היא מדבר שאינו ברשותו ומשום דמצי למיתי לידי תקלה דשמא אותו שהוא סומך עליו לעשות תרומת מעשר ולהתיר זה המעשר אינו בעולם בשעה שקורא עליו שם ונמצא שהוא אוכל מעשר טבל וחייב מיתה וזה לא לבד בתרומת מעשר אלא בכל המעשרות ואפי' מעשר עני כיון שהוא טבל אסור לעשר ממה שאינו ברשותו על מה שהוא ברשותו דשמא אינו בעולם ואין בדבריו כלום ואתי למיכל טבלים והכי נמי אמרי' בפ' בכל מערבין גבי האומר לחבירו צא ולקט לך תאני' מתאנתי אבל בחבר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברי' לתרו' שלא מן המוקף שהחבר רוצה לתרום ולעשר מן התאנים שבביתו על אותם התאנים שליקט שאינם ברשותו וזה ודאי אסור לעשות כי שמא בעת שקרא שם על אותם שליקט אינן בעין שכבר נאכלו ואכלו טבל וגם אלו שקרא עליהן תרומה ומעשר הן טבל ואסורים לכהנים וללוים בזה שלא מן המוקף נאסר בכל דבר הטובל עיין מה שהקשתי ותירצתי ע"ז בפ' הזהב אבל ודאי אם אלה ואלה ברשותו אע"פ שהן רחוקין אלו מאלו יכול הוא לתרום ולעשר מאלו על אלו כדתנן בפ' כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת אעפ"י שהן רחוקין אלו מאלו שהרי אינו יודע אם הם קיימים מפריש עליהם וסומך על החזקה שהניחן וה"נ אמרי' בפ' המפקיד דתנן התם המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין ה"ז לא יגע בהן ואמרי' בגמר' מ"ט אר"נ ב"י חיישי' שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ואמרינן נמי התם לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומ' ומעשר על מקום אחר פי' כיון דפקדון הם כל היכא דקיימי ברשותי' קיימי ובחזקת שהן קיימין כמו שהניחן מחזקינן להו וסומך עליהן ועושה אותן תרומה ומעשרות על טבלים שיש לו בתוך ביתו ומתירן לאכילה ואינו חושש שמא נאבדו ואין בדבריו כלום ואי קשיא והא אמרן דתרומ' גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף והכא אמרי' להפריש עליהן תרומה ומעשרות בפ' כל הגט ובפ' המפקיד ואמרי נמי בפ' המוכר פירות הבודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה והולך כו' דאלמא תורם שלא מן המוקף דאי הוה מקיף הוי בדיק לה אם החמיצה אם לאו א"ו אע"פ שהיא רחוקה ממנו היא סומך עלי' ומתקן שאר חבותיו באותה חבית נראה לי לתרץ קושיא זו כדתנן בפ' ד' דתרומות שיעור תרומה עין יפה בארבעים ב"ש אומרים משלשים והבינוני' מחמשים והרעה מששים תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים וא' תרומה ויחזור ויתרום כמות שהיא למוד במדה ובמשקל ובמנין ר"י אומ' אף שלא מן המוקף פי' אם תר' ועלה בידו א' מששים אע"פ שדרכו לתרו' בעין יפה א' מארבעים תרומה היא ונפטר כריו ואינו צריך לחזור ולתרום להשלים השיעור דשיעורן מדרבנן אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי ואם חזר והוסיף לא חיילא עלי' שם תרומה להיות מותר לכהנים אלא הרי הוא טבל כשאר כל כריו וצריך להפריש ממנו שתי מעשרות ואם עלה בידו מששים וא' כיון שלא עלה בידו הפחות שבשיעור תרומה היא ועוד חייב לחזור ולתרום ולהשלים שיעורו כמות שהוא למוד או ששים או חמשים או ארבעים ועכשיו תורם במד' או במשקל או במנין כדי שיבא שיעורו מכוון אבל מתחלה אינו תורם אלא באומד כדתנן בפ"ק דתרומות אין תורמין במדה ובמשקל ובמנין ואם עלה בידו יותר מן השיעור הכל לתרומה כדתנן בההיא פירקא המרבה בתרומה ר"א אומר א' מעשרה כתרומת מעשר יתר מיכן יעשנה תרומת מעשר על מקו' אחר ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ור' טרפון ור"ע אומר עד שישייר שם חולין ואם עלה בידו פחות מששים חוזר ותורם ומשלי' שיעורו כפי מה שהוא למוד ואז הוא עושה או במדה או במשקל או במנין רבי יהודה אומר אף שלא מן המוקף פי' בראשונה אינו תורם אלא מן המוקף כדתנן בביכורים וכדאמרי' לעיל בירושלמי אבל זו התוס' כיון שאינה אלא מדרבנן דמה"ת חטה אחת פוטרת כל הכרי יכול לתרום אותה אף שלא מן המוקף והכי תניא נמי בתוספתא דתרומות בפ' הלוקט דלעת ר' יהודה אומר תוספת תרומה ניתנת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף למדנו מיכן שתרומה דאורייתא פוטרת הכרי צריך שיתרום מן המוקף שתהא התרומה שהוא נוטל סמוכה לשיריים כדתנן גבי חלה אבל שיעורין דרבנן יכול הוא לתרום שלא מן המוקף וי"ל שכך היו דרכן של חברים היו תורמין דבר מועט מן המוקף כדי לפטור הכרי מן התורה ושאר שיעור דרבנן היו תורמין שלא מן המוקף וכל היכא דמשתכח שהיו תורמין מזה על זה הכל הוא בשיעור דרבנן. וכל היכי דמשתכח לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף היא מתפרש בדבר שאינו ברשותו וכל המעשרות והתרומות שוין בדבר זה דילמא אתי' למיכל טבלים. ומאי דתנן בביכורים שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לא בענין זה אמר אם אינו ברשותו דאתי בה לידי תקלה אלא שלא מן הסמוך אבל שניהן הן ברשותו ואין פתרונו של זה כפתרונו של זה ומפני שהיו רגילים לתקן הכרי בדבר מועט מש"ה לא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה שגם הם היו רגילין לעשות כך כיון שאינן נותנין דבר מרובה וגם הטעם יש ליתן במעש' דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דמיתי' בפ' א' דבבא מציעא ובפ"א דקידושין שעישר שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ותרומה לא קרא עלי' שם מפני שכבר תרמן בגורן בדבר מיעוט ופטורין היו מן התרומה:

אתי ביה לידי תקלה נראה לי דלא גרסי' (בי') ולא אחדש ורוצה ליישנו קאי אלא אפי' אישן לא חזי לזילוף דחיישי' דילמא אדמשהא לית אתי ביה לידי תקלה דמה חילוק יש בין יין ישן לשמן כמו שבשמן יש לחוש לתקלה כך יש לחוש ביין ובשמן יש תקנ' בכלי מאוס משא"כ ביין והשתא א"ש ותקלה עצמה תנאי היא דפליגי ב"ש וב"ה בזילוף וב"ש אסרי דילמא אתי בי' לידי תקלה ואע"ג דאתיא השת' ברייתא כב"ש הרבה פעמים מעמידים הברייתא כב"ש כדאמרן לעיל בפרק מרובה הא מני בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד:


דף קטז עמוד אעריכה

אמרו לו אין הכרעת שלשית מכרעת פירוש הדעת השלישית שלך שבאה להכריע בין שניהן אין חשובה להכריע ביניהן מפני שאינך חבירם אלא אחד מתלמידהם ואינו חשוב להכריע אא"כ מי שהוא כבר לאותם שנים החולקי' אבל אם היו החולקים רבותיו אין התלמוד חשוב להכריע ביניהן כדאמרי' בפ' כירה אמר ר' נחום א"ר יוחנן א"ר ינאי כל מקום שאתה מוצא ב' חולקין וא' מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שר"א מחמיר ור' יהושע מיקל ור' עקיבא הכריע אין הלכה כדבריו חדא דר"ע תלמיד הוא כו' וקולי מטלניות הוא מה דתנן בפ' כ"ז דכלים ומייתי' לה בפ' במה מדליקין בה' פתילת הבגד פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדרה ולקנח בו את הריחים בין מוכן ובין שאינו מוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור אלמא ר"ע אינו חשוב להכריע בין ר"א ור"י מפני שהיה תלמידם כ"ש ר' ישמעאל בר' יוסי בין ב"ש וב"ה שהיה תלמיד תלמידיהם ועוד שב"ש וב"ה כמה וכמה היו ומה יחשב ר' ישמעאל בר' יוסי לבדו להכריע ביניהן ודכוותה אמרי' נמי בפ' ראשית הגז דתנן התם וכמה היא מרוב' ב"ש אומרים שתי רחלים שנא' והי' ביום ההוא יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן ובה"א חמש שנא' חמש צאן עשויות ואמרי' בגמרא תניא ר"י בר' יוסי אמר משום אביו ארבע שנא' וארבע צאן תחת השה תניא אמר ר"י אלמלא דבריהם ד"ת ודברי ברבי קבלה דברי ברבי אנו שומעין כ"ש שדבריהן דברי קבלה ודברי ברבי ד"ת והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרי מפי חגי זכרי' ומלאכי פי' ר' היה מקלס דברי ר' ישהעאל בר' יוסי מפני שהיה מכריע בין ב"ש וב"ה ששלש וארבע היה מחייב כדברי ב"ש והשתים היה פוטר כדברי ב"ה ומש"ה מקשה והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרעת שאין חשוב ר' ישמעאל בר"י להכריע בין ב"ש וב"ה ומהדר דהאי דקילס ר' את דבריו לא מפני שהלכה כדברי המכריע שברדאי כי אינו חשוב להכריע ביניהם אלא שאמרו כדבריו מפי חגי זכרי' ומלאכי ודכוותא אמרי' נמי בפ' כהן גדול ונזיר בה' השזרה והגלגלת אמר ר' אלעזר זקנים הראשונים מקצתו היו אומר חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ומקצתן היה אומר אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב"ד של אחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח פי' זקנים הראשונים היו חולקי' ברובע קב עצמות ורביעית לוג דם שמקצתן היו אומרין שהם טהורין לכל בין לנזיר ועושה פסח בין לתרומה וקדשים ואין טמאים אלא חצי קב עצמות וחצי לוג דם ומקצתן היה אומר שגם רובע עצמות ורביעית דם טמאים לכל בין לנזיר ועושה פסח בין לתרומה וקדשים וב"ד של אחריהם הכריעו ביניהן ואמרו לתרומה וקדשים הן טמאין מדרבנן אבל לא לנזיר ועושה פסח דלגבי עושה פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת ולגבי נזיר נמי כדי שלא יביא חולין לעזר' ומקשה מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת פי' כמו שר' ישמעאל בר' יוסי לא היה חשוב להכריע בין ב"ש וב"ה כך בית דין שלאחריהן נמי אינו חשוב להכריע בין ק' זקנים הראשונים ולמה קבע ר' אלעזר הלכה כמו ב"ד האחרון ואהדר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכרי' ומלאכי מכל אלה למדנו שאין האחרונים חשובים להכריע בין הראשונים וכמו שאין האחרונים יכולים להכריע בדברי הראשונים כמו כן אין הראשונים קרוין מכריעים על דברי האחורנים דהכי אמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר"י אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש אמר ר"נ אמר רב הלכה כר' יהודא א"ל רבא לר' נחמן ולימא מר הלכה כרבן גמליאל דהו"ל מכריע דתנן ר"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש. אמר לי' ר"ג דקשיש מנייהו לאו מכריע היא פי' לא יקרא מכריע אלא מי ששומע חלוקת חביריו ובא להכריע ביניהם אבל ר"ג שהי' קדמוני ולא שמע דברי ר"מ ור"י לא בא להכריע ביניהם אבל סברתו אמר ור"מ ור"י באו חבריו וחלקו הילכך לא יקרא מכריע שנפסק הלכה כדבריו. כך נ"ל פתרונה וכך מצאתי שפירש גם רבי חננאל זצוק"ל ודברי המורה לא נראו לי

כל אותא הוי שרו לי' חמרא דכד מינייהו כדי שלא יכעוס ויהרוג כל חמוריהם:

פיסקא שטף הנהר חמורו כו' פשיטא כי אפקרי' אדעתי' דארי' אדעתי' דכ"ע לא אפקיר' פי' לא דמי לשטף הנהר חמורו דהתם ודאי מופקר ועומד הויא לכל כיון שעומד בתוך שבולת הנהר וכל הקוד' בו זכה אבל כאן שעדיין לא בא הארי עליו אינו מופק' לכל הילכך אם לא בא הארי עליו הרי הוא לבעליו שכל זמן שלא בא הארי עליו ברשות בעליו הוא:


דף קטז עמוד בעריכה

מחשבין לפ' משוי ואין מחשבין לפי ממון פי' אע"פ שמה שמשליכין מהנה לממון ולגופים אין מחשבין לפי ממון. ולפי נפשות כמו שעושין בשכירות התייר דהכא ע"י המשוי הן ניזוקין הילכך הדין נותן שיקלו מן המשוי וינצלו ומחשבין לפי משוי:

פיסקא הגוזל את השדה ונטלוה מציקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך פי' משום דקרקע אינה נגזלת אבל אלו הי' מטלטל דקם לי' ברשות גזלן אע"פ שהיא מכת מדינה חייב ליתן לו את שלו ואם אינה מכת מדינה שלא נטלו אלא שדות הגזלן ונטלו גם זו עמהן כסבורין שהיא שלו שחייב להעמיד לו שדה נראה לי דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפ"ה הי' פטור כיון דקרקע אינה נגזלת ולא קיימא ברשות גזלן ואע"פ שעשה מעשה והשיג גבול רעהו מפני אותה המעשה לא נוכל לחייבו שלא בעבור זה הפסידה שהי' יכול להחזיר המצר לאחור. אלא שזה גרם להפסידה וכמו שהמרא' ומוסר לגוים הוי' גרמא האי נמי הוי גרמא ואע"פ ששם אין מעשה כלל. והנה יש מעשה כשהשיג גבולו דלא אלים האי מעשה השורף שטרותיו של חבירו וממזיק שיעבודו של חבירו והכי אמרי בירושלמי אמר ר' יוחנן והוא אמרי אין הקרקע נגזל ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו:

והא מרישא שמעת מינה כו' נ"ל שאם הי' שונה בזה"ל ואם אינה מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה לא יה' מקשה לו כלל שכמה משניות הן שניות בהן ולאו ולא מקשי' עלייהו ואע"ג דמכלל הן אתה שומע לאו אלא משינוי הלשון מקשה לו ששנה ואם מחמת הגזלן שמשמע שאין פת' הסיפא כמו הרישא אלא בדאחוי אחויי פי' ומחמת שהלשין ומסר שדה חבירו קורא אותו גזלן ובא לומר לך אע"פ שלא גזלה היא ממנו ולא עשה בה שום מעשה לבד בעבור שהראה אותה חייב להעמיד לו שדה ויש ספרים שכתוב בהן הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו לי' אחוי ארעתך ואחוי ההיא נמי בהדייהו וגם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל גורס כן ואף על גב דאמרי' לקמן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור לא קשיא ולא מידי דהכא כיון דאחוי ארעתא היה כבר נתרצה עמהם באותו אונס שאנסוהו ומה שהראה שדה חבירו עוד ברצון עשה בלי שום אונס והילכך חייב אבל מיהו גירסא יתירא נראת לי בלי צורך והמורה ל"ג אלא דאחוי אחויי ופי' שלא גזלה היא אלא שמע מבי"המ שמבקשין לגזול והראה להם טלו קרקע זו דפלוני:

אתא לקמי' דרב נחמן חייבי' ר"נ לשלומי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' הכותב קריבתא דר"נ זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו לקוחות קא תבעא לברתא אמר להו ר"נ לא איכא דלוסבה עצה להא ותיזיל ותחול לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותיהדר ותירתא מני' הרי משמע דר"נ לא דנין דינא דגרמי דא"כ מה היתה מרווחת דהא מאן דדיין דינא דגרמי מפיק מן המוחל שטרא מעליא כדאמרי' התם ונ"ל לתרץ דהאי דאסבה ר"נ עצה זו מפני שלא היו לזו הבת נכסים שיכול הלוקח להפרע ממנה והאי דגרסי' ותיהדר ותירתא מאבוה לאו דוקא תירתא שהרי אבי' בחיים אלא כלומר אבי' יורישה אותה הכתובה שיתן לה מתנה בכל יום ויפרנסנה ממנה שיותר רוצה האב שיהי' לבתו ממה שיהי' ללוקח וכיון שמתנה נותן האב לבתו אינו יכול הלוקח לגבות ממנה שע"מ כן נותן לה שלא יהא רשות ללוקח לגבות ממנה אי נמי שנותן לה מעט מעט כדי פרנסתה אבל לעולם אם היו נכסים לבת ה"נ דגבי לוקח מינה משום דר"נ דיין דינא דגרמי:


דף קיז עמוד אעריכה

ואי קנסא לא גמרי' מינה פירש המורה ואי קנסא הוה דקנסי' ר"נ משום דרגיל הי' בכך לא גמרי' מינה ואינו נראה לי שאם בעבור שהי' גברא דרגיל בכך קנסו פשיטא דלא אמרי' מינה לעלמא למי שאינו רגיל בכך ומה צורך לו לשאול ולהביא ראי' דמקנסא לא גמרי' הילכך נ"ל לפרש דהאי קנסא לא בעבור שהי' רגיל בכך אלא קונס הי' על המסור לשלם ובעבור זה שאלו אם מדין הוא עושה משום דס"ל גרמא בנזקין חייב ילפי' מינה לכל גרמי דעלמא ואם קנסה הי' קונס במסור כדי להזהיר כל אדם שלא ימסור ממון חבירו לא ילפי' מינה לשאר גרמי דעלמא אלא מוקמי' להו אדינייהו דגרמא בניזקין פטור:

והא תני אבוה דר' אבין כו' עיין בתשובות ז':

ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו נמי שנטל ונתן ביד דמי נראה לי דהאי דקתני ואם נטל ונתן ביד חייב דוקא כשאנסוהו גוים והיו שואלין ממנו ממון והוא פדה עצמו בממון חבירו ונטל ממון חבירו ונתנו להם וריצה אותם בהאי דהאי ודאי מחייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ועשה מעשה בידים אבל אם האונס שאנסוהו הי' על אותו ממון חבירו כגון שהיו אומרין לו תן לנו ממון פלוני ונטלו בידו ונתנו להם פטור שאין זה מציל עצמו בממון חבירו שכל האונס לא הי' אלא על ממון חבירו והילכך לא מבעיא אם הראהו להם והם נטלוהו אלא אע"פ שהוא בידו נתנו להם פטור ומנא תימרא דהכין דינא מדאמרי' לקמן ההיא גברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלי' ויהבי ניהליהו אתא לקמי' דרבא פטרי' א"ל אביי ההיא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי ניחזי אנן אי אינש דאמוד הוא עלי' דידי' אתו ואי לאו אמוד אדעתא דההיא כסא היא דאתי אלמא מוכח מיכן בפירוש דכל זמן דאתי אדעת' דההי' כסא אע"פ שבידו נתנו להם פטור ואע"פ שהיה שומר עליו אנוס הוא ושומר פטור מן האונסין וכ"ש אם לא היה שומר עליו ולא מחייב אלא היכא דאתו בעבור ממונו והוא פדה עצמו בממון חבירו וכ"כ גם רבינו חננאל זצוק"ל וקי"ל כרב אשי ודייקי' מינה דאי אנסוהו גוים ואמרו לו תן לנו ממונו של פלוני ונשא ונתן פטור. עוד הביא ר' חננאל מה דגרסינן בירושלמי בסוף פ' החובל תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב אמר ר' יוסי הדא דתימא כשאומרין לו תן לנו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. וגם פת' המורה כך מוכיח דפירש ואם נשא ונתן ביד חייב דהצי' עצמו בממון חבירו מדקאמר דהציל עצמו ש"מ כל האונס לא היה אלא עליו שהיו שואלין ממנו ממון וריצה אותם בממון חבירו שנתן להם אבל אם האונס לא היה אלא על ממון חבירו שאמרו לו בפירוש תן לנו ממון פלו' פטור הוא אבל רבי' יצחק כתב איכא מ"ד כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והרא' ממון חבירו פטור ה"נ ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא אליב' דההוא סברא כל עיקר דהאי דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב בהאי עסקי' אי באנוס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי אריא נשא ונתן ביד אפי' הראה נמי חייב אלא לאו ה"ק ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ודוקא הראה אבל נשא ונתן ביד חייב ואע"ג דאניס כו' ואינם נראים לי דבריו כלל דבודאי הא דתנא ואם נשא ונתן ביד חייב אע"ג דאנוס היא אבל מיהו לא אניס ליתן ממון חבירו אלא על ממונו אנסוהו והוא הציל עצמו בממון חבירו ושם חילק התנא בין הראה ובין נשא ונתן ביד שאם אנסוהו על ממון חבירו אע"פ שהציל עצמו בממון חבירו כיון שלא עשה [מידי אלא גרמ'] בעלמ' פטור דהיכ' מחייבינן בהרא' לחו' הנ"מ כשהרא' מעצמו אבל זה שאנסוהו אע"פ שעל ממונו אנסונהו והוא נתפייס עמהם בממון שבידו שהראה להם פטור הוא אבל אם נשא ונתן ביד הוא חייב כיון שאנסוהו על ממונו והוא הציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו על ממון חבירו אע"פ שנטל ונתן ביד פטור הוא כדפרישית ואלו היתה ממון חבירו אצלו בהלואה או בגזלה או בשאלה כיון שהוא חייב באונסין אע"פ שאנסוהו על אותו ממון בפירוש בין נטל אנתן ביד בין הם נטלוהו מאליהן חייב ולא מיפטר מיני' שישוב אותו ליד הבעלים הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא פי' המורה דאי לא יהבי' ניהלי לא מצי אנס למישקלי' ואינו נ"ל משום דמשמע מפירושו דכל היכי דלא מצי אניס למשקלי' אע"ג דאניס ליה על ההוא ממונא גופי' ויהבי' ניהלי' מחייב ולא היא דהא לקמן בכסא דכספא אע"ג דאי לאו דאיהו יהביה ניהליהו לא הוי ידעי דלישקלי' אפ"ה כיון דעל ההיא כסא אתו מיפטר להכי גבי עמיר הא א"ל הושט לי פקיע עמיר זה ואמאי מחייב א"ו טעם החיוב הוא משום דמצי לאשתמוטי מיני' ולברוח מלפניו כיון דקאי בתרי עברא נהרא והו"ל כאילו עשה מרצונו בלי אונס אבל לעולם כל היכא דאנוס על ממון חבירו אע"פ שנטל ונתן ביד ואנס לא מצי למשקלי האי לאו דיהבי' ליה איהו ניהלי' פטור הוא וכך פירש גם ר' שלמה היתום זצוק"ל