משנה עירובין ח

חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה, בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ צריך לקמור, מבפנים אין צריך לקמור.

משנה י

רבי אליעזר בן יעקב אומר, ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת.

וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה, לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך מגג לגג, והמים יורדין לביב.

החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות.

משנה יא

(וכן) שתי דיוטאות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה, מותרין.

ואת שלא עשו עוקה, אסורין.

משנה מנוקדת

(א) כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בִּתְחוּמִין?

מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר:

הֲרֵי זֶה לְכָל בְּנֵי עִירִי,

לְכָל מִי שֶׁיֵלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל,

אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.

וְכֹל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר;

מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ – אָסוּר, שֶׁאֵין מְעָרְבִין מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ:

(ב) כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ?

מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד.

מְזוֹנוֹ לְחֹל וְלֹא לְשַׁבָּת,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

לְשַׁבָּת וְלֹא לְחֹל.

וְזֶה וְזֶה מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:

מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלֹשׁ לְקַב.

חֶצְיָהּ לַבַּיִת הַמְּנֻגָּע,

וַחֲצִי חֶצְיָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָה:

(ג) אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ,

כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת.

פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר.

חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע,

גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת.

פָּחוֹת מִכָּאן, לֶחָצֵר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְמוּכָה;

אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר.

וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה?

כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:

(ד) הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת,

אֵינוֹ עֵרוּב,

וְהַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו.

בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת,

הֲרֵי זֶה עֵרוּב,

וְהַדָּר שָׁם אוֹסֵר עָלָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו:

(ה) הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת,

אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל,

הֲרֵי זֶה אוֹסֵר,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

אֵינוֹ אוֹסֵר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

נָכְרִי אוֹסֵר;

יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר,

שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבוֹא בְּשַׁבָּת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ הִנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר,

אֵינוֹ אוֹסֵר,

שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ:

(ו) בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת,

אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ‏ עֲשָׂרָה טְפָחִים,

בֵּין מִלְמַעְלָה, בֵּין מִלְּמַטָּה, בֵּין מִתּוֹךְ אָגְנוֹ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִלְמַטָּה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִלְמַעְלָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

לֹא תְּהֵא מְחִיצָה גְּדוֹלָה מִן הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם:

(ז) אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר,

אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ‏ עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְּצִיאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבָּהּ תִּדּוֹן מִשּׁוּם מְחִיצָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

מַעֲשֶׂה בָּאַמָּה שֶׁל אָבֵל,

שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה עַל פִּי זְקֵנִים בְּשַׁבָּת.

אָמְרוּ לוֹ:

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ כַּשִּׁעוּר:

(ח) גְּזֻזְטְרָא שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ‏ עֲשָׂרָה טְפָחִים,

בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה.

וְכֵן שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, עָשוּ לָעֶלְיוֹנָה וְלֹא עָשׂוּ לַתַּחְתּוֹנָה,

שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת,

עַד שֶׁיְעָרְבוּ:

(ט) חָצֵר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין שׁוֹפְכִין בְּתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת,

אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ עוּקָה מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה,

בֵּין מִבַּחוּץ, בֵּין מִבִּפְנִים;

אֶלָּא שֶׁמִּבַּחוּץ צָרִיךְ לִקְמוֹר,

מִבִּפְנִים אֵין צָרִיךְ לִקְמוֹר:

(י) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

אֲפִלּוּ גַּג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה,

לֹא יִשְׁפּוֹךְ עַל פִּי הַבִּיב.

אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב.

הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:

(יא) וְכֵן שְׁתֵּי דְּיוֹטָאוֹת, זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ,

מִקְצָתָן עָשׂוּ עוּקָה וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ עוּקָה,

אֵת שֶׁעָשׂוּ עוּקָה, מֻתָּרִין;

וְאֵת שֶׁלֹּא עָשׂוּ עוּקָה, אֲסוּרִין:

נוסח הרמב"ם

(א) כיצד משתתפין בתחומין?

מניח את החבית, ואומר:

"הרי זו לכל בני עירי,

לכל מי שילך לבית האבל, או לבית המשתה".

כל מי שקיבל עליו -

מבעוד יום - מותר.

משחשיכה - אסור,

שאין מערבין - משתחשך.

(ב) כמה הוא שעורו?

כמזון שתי סעודות - לכל אחד ואחד.

מזונו לחול - אבל לא לשבת,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

לשבת - אבל לא לחול.

אלו ואלו - מתכוונין להקל.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

מכיכר בפונדיון, ומארבע סאין בסלע.

רבי שמעון אומר:

משתי ידות לכיכר, ומשלש לקב.

חציה - לבית המנוגע,

וחצי חציה - לפסול את הגוויה.

(ג) אנשי חצר, ששכחו ולא עירבו -

כל שגבוה עשרה טפחים - למרפסת.

פחות מכן - לחצר.

חולית הבור והסלע -

שהן גבוהין עשרה טפחים - למרפסת.

פחות מכן - לחצר.

במה דברים אמורים? - בסמוכה.

אבל במופלגת -

אפילו היא גבוהה עשרה טפחים - לחצר.

איזו היא סמוכה?

כל שאינה רחוקה - ארבעה טפחים.

(ד) הנותן את עירובו -

בבית שער, אכסדרה, ומרפסת - אינו עירוב,

והדר שם - אינו אוסר עליו.

בבית התבן, בבית הבקר,

בבית העצים, בבית האוצרות - הרי זה עירוב,

והדר שם - אוסר עליו.

רבי יהודה אומר:

אם יש תפוסת יד של בעל הבית - אינו אוסר עליו.

(ה) המניח את ביתו, והלך לשבות בעיר אחרת -

אחד נוכרי, ואחד ישראל - הרי זה אוסר,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אינו אוסר.

רבי יוסי אומר:

נוכרי - אוסר,

ישראל - אינו אוסר,

שאין דרך ישראל - לבוא בשבת.

רבי שמעון אומר:

אפילו הניח את ביתו,

והלך לשבות אצל בתו - באותה העיר,

אינו אוסר - שכבר הסיע מלבו.

(ו) בור, שבין שתי חצרות -

אין ממלאין ממנו - בשבת,

אלא אם כן, עשו לו מחיצה גבוהה - עשרה טפחים,

בין מלמטן, בין מתוך אוגנו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בית שמאי אומרין: מלמטן.

ובית הלל אומרין: מלמעלן.

אמר רבי יהודה:

לא תהא מחיצה, גבוהה מן הכותל - שביניהן.

(ז) אמת המים, שהיא עוברת בחצר -

אין ממלאין ממנה - בשבת,

אלא אם כן, עשו לה מחיצה גבוהה - עשרה טפחים,

בכניסה, וביציאה.

אמר רבי יהודה:

מעשה, באמה של אבל,

שהיו ממלאין ממנה - בשבת, על פי זקנים.

אמרו לו:

מפני שלא היה בה - כשעור.

(ח) כצוצרה, שהיא למעלה מן הים -

אין ממלאין ממנה - בשבת,

אלא אם כן, עשו לה מחיצה גבוהה - עשרה טפחים,

בין מלמעלן, בין מלמטן.

וכן שתי כצוצריות - זו למעלה מזו.

עשו לעליונה, ולא עשו לתחתונה -

שתיהן אסורות - עד שיערבו.

(ט) חצר, שהיא פחותה מארבע אמות -

אין שופכין לתוכה מים - בשבת,

אלא אם כן, עשו לה עוקה - מחזקת סאתים, מן הנקב ולמטן,

בין מבפנים, בין מבחוץ.

אלא שמבחוץ - צריך לקמור.

ומבפנים - אינו צריך לקמור.

(י) רבי אליעזר בן יעקב אומר:

ביב, שהוא קמור ארבע אמות, ברשות הרבים -

שופכין לתוכו מים - בשבת.

וחכמים אומרים:

אפילו גג או חצר, מאה אמה -

לא ישפוך - על פי הביב.

אבל שופך הוא לגג, והן יורדין - לביב.

החצר, והאכסדרה - מצטרפין לארבע אמות.

(יא) וכן שתי דייטות, זו כנגד זו,

מקצתן עשו עוקה, ומקצתן לא עשו -

את שעשו עוקה - מותרין.

ואת שלא עשו עוקה - אסורין.

פירושים

משנה עירובין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב