טור אורח חיים תקפט
<< | טור · אורח חיים · סימן תקפט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהאדם הראוי לתקוע, לאפוקי חרש שוטה וקטן, דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם.
ואשה נמי אינה חייבת, דהוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא.
אנדרוגינוס מוציא את מינו, שאם זה זכר גם זה זכר, ואם זו נקבה גם זו נקיבה.
טומטום אפילו מינו אינו מוציא, שמא זה יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפילו לעצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות, וצריך שיתקע לו אחר.
ואע"פ שנשים וקטנים פטורין, יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין בידן, ואין כאן משום איסור תקיעה בי"ט ולא משום ברכה לבטלה. וכתב בעל העיטור אחר שיצא כבר אינו יכול לתקוע להוציאן אלא א"כ לא יצא שנמצא תוקע להוציא את עצמו, וכן נוהגין באשכנז לתקוע לנשים היולדות קודם שיתקעו בבית הכנסת כדי שיוציא התוקע גם את עצמו, ואבי"ה כתב שאפילו אחר שיצא יכול לתקוע להם ולהוציא השופר בשבילם אפילו דרך רשות הרבים, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.
המודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע, שאם תקע ולא כיון להוציא לא יצא, דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי - פירוש התכוין להוציאני, אלמא בעי דעת שומע שיכוין לצאת ודעת משמיע שיכוין על זה להוציאו, ולית הלכתא כרבא דאמר התוקע לשיר - פירוש לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה, יצא, דקי"ל מצות צריכות כוונה, וכן כתב בהלכות גדולות, הלכך המתעסק שאינו מכוין לתקיעת מצוה אלא מלמד לאחרים לתקוע לא יצא, והשומע ממנו לא יצא.
והני מילי דבעי שיכוין בפרט להוציא זה השומע, ביחיד התוקע, אבל ש"צ התוקע מסתמא דעתו להוציא כל השומעין, דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא.
והרי"ץ גיאת פסק כרבא דמצוות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא, ומתעסק היינו טעמא דלא יצא שלא נתכוין לשמוע אלא לתקיעה בעלמא, וכן פסק ר"ח, ורב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא. ומיהו מדאשכחן לרבי זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי, אמרינן לא לעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסק דמצוות צריכות כוונה.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אדם הראוי לתקוע לאפוקי חש"ו דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח משנה בס"פ ראוהו ב"ד (כט:): וכתב הכלבו שאפי' המדבר ואינו שומע דקי"ל שהוא כפקח לכל דבריו אינו מוציא כיון דאינו שומע דלאו בר חיובא הוא וכ"כ הרשב"ץ בתשו' וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק אבל שומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עכ"ל:
ומ"ש ואשה נמי אינה חייבת דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא משנה בפ"ק דקידושין כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות:
ומ"ש אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אפילו מינו אינו מוציא ברייתא בס"פ ראוהו ב"ד (כט:):
ומ"ש מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא מימרא וברייתא שם. וא"ת אנדרוגינוס נמי נימא דאפי' עצמו אינו מוציא דלא אתי צד נקבות שבו ומפיק צד זכרות י"ל דאנדרוגינוס בריה בפ"ע הוא ומ"ה לא שייך למימר ביה לא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות והלכך שפיר מפיק לנפשיה ומהאי טעמא נמי מפיק את מינו דשניהם בריה אחד ובריה מוציאה בריה כמותה כ"כ הר"ן וה"ה וכתב עוד ה"ה דאפשר שאפי' לדברי מי שאומר דאנדרוגינוס אינו בריה בפ"ע אלא חציו זכר וחציו נקיבה אתי שפיר ואינו דומה למי שחציו עבד לפי שיש חילוק בין מה שהוא בידי אדם למה שהוא בידי שמים:
ואע"פ שנשים וקטנים פטורים יכולים לתקוע ולברך ואין מוחין בידם וכו' בפ"ב דר"ה (לב.) אהא דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דייק הא נשים מעכבין כלומר דוקא תינוקות אין מעכבין כדי לחנכן במצות הא נשים מעכבין דכיון שהם פטורות כי תקעי עברו אשבות דתקיעה והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות אמר אביי ל"ק הא ר"י הא ר' יוסי ור"ש וכתב הר"ן דהלכה כר"י ור"ש דאמרי נשים סומכות רשות כלומר דאף ע"ג דפטרינהו רחמנא אי סמכי ליכא איסורא משום משתמש בקדשים וה"ה לכל מ"ע שהזמן גרמא הלכך אם רצו נשים לעשות כל מ"ע שהזמן גרמא הרשות בידם ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת וכתב עוד בשמו שיכולות לברך על מ"ע שהזמן גרמא אע"פ שהן פטורות ואין כאן משום ברכה לבטלה וכ"כ הר"ן ג"כ והביא ראיות ר"ת וכתב דאע"ג דאיכא דדחה לה נקטי' כר"ת דהא נוטלות עליהם שכר מדאמר רבי יוסי בר חנינא קידושין (לא:) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר הלכך בכלל מצוה הן ומברכות ולא נימא הואיל ולא נצטוו היאך יאמרו וצונו דכיון שהנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר יאמרו וצונו עכ"ל וכתב ה"ה בפ"ב כתב הרשב"א שהעלו הראשונים שאע"פ שנשים פטורות רשאות לתקוע ולברך וכן נהגו וכן נראה כן מדברי רבינו פ"ז עכ"ל כלומר שכתב בפ"ז טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק וכתב ה"ה לדעת רבינו ודאי שאין נשים מברכות והיאך יאמרו וצונו והן פטורות ובסוף הלכות ציצית כתב ג"כ הרמב"ם שנשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין אם מתעטפין בציצית וההגהות כתבו שם שכ"ד רש"י שאסור לנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג ושר"ת פסק שהן יכולות לברך והביא ראיה לדבר וסמ"ג כתב בסימן מ"ב כל דברי ר"ת ואח"כ כתב אבל זהו דבר תימא מהו וצונו בדבר שאינה מחוייבת לא מדאוריית' ולא מדרבנן דנשים במ"ע שהזמ"ג אפילו מד"ס פטורות וכמו שמוכח בפ' מי שמתו (כ:) גבי נשים חייבות בקידוש היום ד"ת והאגור כתב בשם ר' ישעיה דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן אבל אם ברכו גילו בדעתם שלשם חובה הן עושין חדא דעוברות על בל תוסיף ועוד דאיכא ברכה לבטלה עכ"ל . ומ"ש שעוברות על בל תוסיף אם מברכות אינו נכון כלל אלא שאין לי להאריך:
ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור הוא בפסקי הרא"ש שם אע"פ שכתב שם בל' אחר הכל עולה לענין אחד וז"ל בעל העיטור כתב דאין אחר תוקע להם אלא הן בעצמן ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בב"ה כדי שיוציא התוקע את עצמו וכ"כ הגמ"י פסק ר"ת וכל רבותינו אחריו כר' יוסי ומיהו ה"מ לתקוע לעצמו דומיא דסמיכה דשרי להו משום נחת רוח אף על גב דקצת נראה כעבודה בקדשים הכא נמי אע"ג דקצת כראה כחילול י"ט שריא אבל אחר שכבר תקע לא יתקע להן דאין אומרים לאדם חטוא בעבור נחת רוח כיון דכבר יצא י"ח ואינו חייב בדבר התוקע לה ה"ז חילול י"ט. וכ"כ רא"מ והגאונים וכן הורה הרא"מ ואמר שהרוצה לתקוע לנשים צריך לעשות קודם שיתקע ש"צ בעוד שלא יצא י"ח הוא בעצמו ואם המתין עד לאחר שיצא י"ח הוא בעצמו אסור לתקוע להן ודלא כראבי"ה שהתיר הדבר עכ"ל. והסמ"ג ג"כ לא הביא אלא דברי רא"מ בלבד:
ומ"ש רבינו בשם ראבי"ה כן כתב הרא"ש וז"ל וראבי"ה כתב כיון דנשים סומכות רשות אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה"ה בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם ואפי' מי שיצא כבר ומותר נמי להוציא את השופר לר"ה מבית הכנסת כדי לתקוע להם וכנ"ל דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהם כדי שילמדו כ"ש לנשים דמכונות למצוה עכ"ל הרא"ש וכ"כ המרדכי: ולענין הלכה כדאי הם לסמוך עליהם כ"ש במקום דאיכא רבוותא דסברי כוותייהו כמו שנתבאר בסמוך ועוד דטעמא דראבי"ה והרא"ש טעמא דמסתבר הוא ומיהו טוב שלא לברך כיון דפלוגתא הוא ספק ברכות להקל :
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכו' מימרא דרבא בפרק ראוהו ב"ד (כח.): וכתב הר"ן וז"ל כתב הרז"ה דכי שרי דוקא בתקיעות דר"ה שהם מצות מן התורה אבל בתעניות לא ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן אלא שאין מחוורין דבריו דמ"מ מצוה איכא ומיהו מסתברא לי דכי אמרי' מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שא"ל המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותיה קא עביד וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין בין המודר (לה:) דגבי הא דאיבעיא לן התם הני כהני אי הוו שלוחי דידן או שלוחי שמיא למאי נ"מ למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא קא מהני ליה ואסור ואמרינן נמי התם (לו:) אלא לדעתיה דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא דכל היכא דעביד שליחותיה אסור אלא ודאי הכא בתוקע מעצמו שלא בשליחותו של מודר עסקינן:
וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:) תנן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ובגמרא (לג:) המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע לרבא דאמר התוקע לשיר יצא דלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ואמאי דתנן השומע מן המתעסק לא יצא דייק אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתיה דר' זירא דא"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ומשני דלמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ובפ' ראוהו ב"ד (כח.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כלומר דמצות א"צ כוונה ובתר הכי גרסינן א"ל ר"ז לשמעיה איכוין ותקע לי פי' תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי ואוקימנא להא דר"ז כרבי יוסי דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע וטעמא משום דש"ץ דעתיה אכ"ע והרי"ף לא הביא דברי רבא אלא דברי ר"ז וכתב הרא"ש דהיינו משום דס"ל דהכי הלכתא אע"ג דרבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות א"צ כוונה הלכה כר"ז דפליגי ביה תנאי בפרק ע"פ (קיד:) גבי ירקות ור' יוסי סבר מצות צריכות כוונה וה"נ קאמר רבי יוסי בשמעתין ור' יוסי נימוקו עמו וכ"פ בה"ג וגרסינן נמי בירוש' היה עובר אחורי ב"ה וכו' הדא אמרה מצות צריכות כונה ותניא נמי נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע"ג דשנינהו רב אשי שינויי דחיקי נינהו ופשטא דמתניתין וברייתא לא כוותיה הלכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע ואם תקע להוציא את עצמו אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוין לו וה"מ יחיד אבל ש"ץ כיון דדעתו אכ"ע לא בעינן עד שמתכוין ליה גופה עכ"ל. והר"ן כתב שיש סוברים לומר דל"פ דר"ז אדרבא דלא אר"ז איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כולה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרי"ף והרז"ה הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר"ז כר"י דאמר דיחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר"ז בעי כוונת מצוה כר"י ואף רש"י פירש כן תקע לי להוציאני י"ח משמע דס"ל דר"ז פליגא אדרבא לפיכך כתב הרמב"ן דר"ז סבר מצוות צריכות כוונה כלומר לצאת וכוותיה נקטינן וכ"פ הרמב"ם בפרק בתרא מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לא"ה לא יצא אבל דעת הרבה מן הגאונים דקי"ל מצות א"צ כוונה וכ"ד הרשב"א ז"ל וכתב רבי' שמואל דאף ע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ע"כ ודעת רבינו שמואל כתב ג"כ הר"י בסוף פ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא וכתב עוד שם דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובאהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתיים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפ"י דפסחים גבי כפאוהו עו"ג ואכל מצה ע"כ כבר כתבתי שהר"י הביא דברי רבינו שמואל. משמע דס"ל כותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה הכי נקטינן. ודע שאף על פי שהרמב"ם כתב גבי שופר דבעי כוונה בהלכות חמץ ומצה כתב בפ"ו שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עו"ג יצא י"ח כבר כתבתי ישוב דברי. בסי' תע"ה:
ומ"ש רבינו בשם רב שרירא נראה שטעמו כאותם חכמים שכתב הר"ן שהיו סבורים לומר דל"פ דר"ז אדרבא: אהא דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא כתב הר"ן ירוש' אר"י בר חנינא לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון : אם שמע מקצת התקיעה בכוונה ומקצתה שלא בכוונה כתבתי בס"ס תקפ"ז:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אדם הראוי לתקוע וכו' ואעפ"י שנשים וקטנים פטורים יכולין לתקוע ולברך ונראה דדוקא נשים כיון דיש להם דעת יכולין להכניס עצמן בחיוב דקי"ל דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה דאלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו וכן קטן אפי' הגיע לחנוך מאחר שיבא לידי חיוב כשיגדל אין מוחין בידן אבל שוטה וחרש שאינן באין לידי חיוב בשום פנים מוחין בידן וקצת קשה על רבינו דלא היה צריך לכתוב כאן דאין מוחין הקטנים שהרי בסימן שקודם זה כתב דאף בשבת אין מוחין וא"כ כ"ש בי"ט ואי משום שיכוליו לברך הא נמי פשיטא דכיון שתוקעין מברכין שהקטן שהגיע לחנוך חייב מדרבנן בתפלה וכל הברכות כדתנן בפ' מי שמתו ופ' לולב הגזול וי"ל דסד"א דכיון דמן הדין הם פטורין מלתקוע אם מניחין אותן לתקוע ולברך איכא משום בל תוסיף שהרי לשם חובה הם תוקעין דאל"כ לא היו מברכין על התקיעה קמל"ן דלית לן בה וכיוצא בזה פי' רש"י בגמ' לענין נשים דסד"א דאי תקעי איכא בל תוסיף מאחר שהן פטורות וזה דעת האגור שאמר שהנשים אין להן לברך משום דאיכא בל תוסיף והיינו כדפי' דכיון דמברכין גלי אדעתייהו דמשום חובה עושין כן והו"ל כמוסיף על התורה שבכתב וזהו שהזהירה התורה לא תוסיף וגו' כלומר לא תוסיף על התורה שבכתב ולא על התורה שבע"פ עיין בסמ"ג לאוין סימן שס"ד ובהג"ה הרי"ף דף שי"ד ע"ב במ"ש ע"ש ר' ישעיה אחרון ז"ל. ויש להקשות על מ"ש רבינו יכולין לתקוע ולברך הפך מ"ש לעיל בסי' י"ז שיותר טוב שלא יברכו ונ"ל שמה שכ' כאן מוחין ואין מוחין בידן קאי נמי אברכה כאילו אמר שאינו ראוי לברך אלא שאין מוחין והיינו ממש כדלעיל וזהו שדקדק רבינו בלשונו וכתב יכולין לתקוע ולברך ואין מוחין דלדברי ר"ת האי דאין מוחין אינו אלא לענין התקיעה כדתניא אין מעכבין את הנשים דמשמע אבל לכתחלה לא משום איסור שבות דתקיעה אבל לענין הברכה לפי ראיות ר"ת כיון שתוקעות אומרין להן לברך אפי' לכתחלה ומפני מה כתב אין מוחין אף אברכה אלא ודאי דנמשך לפי שטתו דיותר טוב שלא יברכו אלא שאין מוחין כדפי'. כתב ב"י בשם הר"ש בר צמח דשומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עכ"ל ונראה דאפילו לכתחלה יכול לתקוע שהשומעין יכולין לברך ואינו דומה להא דתנן האלם והערום לא יתרומו לכתחלה משום שאינן יכולין לברך דשאני התם דאף אחר אינו יכול לברך משא"כ הכא ועיין בתרומת הדשן סי' ק"מ:
- אנדרוגינוס מוציא את מינו וכו' כתב מהר"ש לוריא צ"ל דס"ל דאנדרוגינו' לא הכריעו בו חכמים ודוקא לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהילכתא ספיקא הוא ומ"ה אינו מוציא את שאינו מינו וכן לענין מגלה אבל ר"י שפסק דזכר גמור הוא כמ"ש בי"ד סי'רס"ו ובא"ה סי' מ"ד מוציא אפי' שאינו מינו והרא"ש שהביא הברייתא בפ' ראוהו ב"ד משום דאזיל לחומרא עיין בי"ד סימן שט"ו עכ"ל ובי"ד סימן רס"ה ובאבן העזר בה' חליצה הארכתי על כל דיניו ע"ש:
- וצריך שיכוין התוקע וכו' בפ' בתרא דר"ה ומ"ש אלמא בעינן דעת שומע שיכוון לצאת ודעת משמיע. אע"ג דמר"ז אין ראיה אלא דבעינן דעת משמיע מ"מ נלמוד דעת שומע במכל שכן דכיון דבעינן דעת משמיע שיכוון על זה להוציאו כל שכן דבעינן שהשומע עצמו יכוין לצאת בתקיעה זו דהא עיקר מצוה הוא בשומע ובסמוך שכתב הילכך המתעסק וכו' עד והשומע ממנו לא יצא הוא לרבותא לומר שאף שיכוין השומע לצאת אפילו הכי לא יצא וק"ל:
דרכי משה
עריכה(א) ע"ל סי' י"ז מדין זה.
(ב) וכן מהרי"ל פסק כדברי ראבי"ה והרא"ש וכתב דאין לתקוע לנשים עד אחר שתקעו בצבור ולא קודם לכן מיהו אם היא יולדת או חולה ואינה יכולה להמתין יתקע לה מיד וכתב עוד דהאשה תברך לעצמה ואם לא יכולה לברך יברך התוקע בשבילה ול"נ כדברי ב"י דאם תוקעין לה אחר שיצא לא יברך לה התוקע דאע"ג דאין מוחין לנשים המברכות על מצות עשה מ"מ מוטב שלא לברך כמ"ש לעיל סי' י"ז אבל לברך אחר בשבילה נראה דאסור דהרי אמרו כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין וה"ה לכל ברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא הואיל ואינו מחוייב בדבר אסור לברך לחבירו בשבילו וכ"ש בברכות אלו שהנשים בעצמן עדיף שלא לברך אלא שאין מוחין בידן שאין לאחר לברך בשבילן כן נ"ל וע"ל בסימן תקפ"ד התוקע לחולה מי יברך כתב בא"ז מעשה שהיה שתקע לאשה יולדת כל הסדר שתוקעין בישיבה:
(ג) כתב מהרי"ו דצריך להשומע ליזהר שלא יפסיק כלל תוך התקיעה אפילו כיחו וניעו אסור לרוק דלא יפסיק משמע דבעינן ראשו וסופו של כל תקיעה ותקיעה לכן יזהר מלאכול דברים המביאים לידי כיחה וניעה לכן היה מהרי"ל נזהר לאכול אגוזים בר"ה: