קטגוריה:משלי ט יג

1. לא יודעת לעשות שום דבר. בניגוד לאשת-חכמות, היודעת לבנות בית, לבשל אוכל ולערוך שולחן (פסוקים 1-2), אשת-כסילות רק מדברת ומפטפטת ואינה יודעת ליצור שום דבר מועיל.

2. לא רוצה לדעת שום דבר. בניגוד לחכם ולצדיק, הרוצים לדעת ולהוסיף לקח (פסוק 9), אשת כסילות מעדיפה לבלות את יומה בדיבורים ופטפוטים חסרי-שחר ולא לדעת שום דבר חדש (ע"פ ילקוט מעם לועז). לפי זה, הומיה - מהשורש המה המציין קול בהמי, שאין בו הגיון.

3. טוענת שאי אפשר לדעת שום דבר. הכסילות לא יכולה להביא הוכחות לדבריה, כי אין הוכחות לדברי-שקר. כל מטרתה היא להטיל ספק. היא אומרת "אני לא יודעת אם החכמה היא אמת או לא", "אי אפשר לדעת", "גם אתם לא יכולים לדעת", וכו'. כך, בדברי אי-ידיעה אלה, היא מנסה לערער את הביטחון של הנערים "המיישרים אורחותם", אלה שרק עכשיו התחילו להתקרב לחכמה, לקרר את ההתלהבות שלהם ולעצור את התקדמותם הרוחנית. לפי זה, הומיה - מהשורש המה המציין קול שוטף וסוחף כגלי-הים. המילים "בל ידעה מה" הן-הן דברי הפיתוי שמטרתם לסחוף את השומעים אל הכסילות.

4. יש שפירשו שהיא מדברת שטויות כאלה שהיא בעצמה לא יודעת מה היא אומרת (ע"פ דעת מקרא), או ""בל ידעה מה תאמר לפתות האנשים שימשכו אליה"" (רלב"ג). לפי זה, הומיה - מהשורש המה המציין קול בהמי, שאין בו הגיון.

- אולם, לפי המשך הפרק גברת כסילות דווקא פועלת בתיכנון ובדעת ומשתמשת בתחבולות כדי לשכנע את הפתיים לאכול ""מים גנובים ולחם סתרים"".

5. מלבי"ם פירש שהפסוק מדבר על שתי נשים - גברת כסילות וגברת פתיות: ""ויש הבדל בין הכסילות ובין הפתיות, שהפתיות הוא בחסר דעת וערמה, והוא כיונה פותה, אבל הכסילות הוא הסר מן החכמה בעבור המיית תאותו, והכסיל יודע חקי החכמה והוא לפעמים חכם גדול, רק יצר תאותו מוליכהו שולל, ועל-זה אמר ש"אשת כסילות הומיה", שהיא יודעת ומבינה רק שהיא הומיה ע"י המית התאוה ויצרו הרע, אבל "אשת פתיות הומיה ובל ידעה מה" כי הפתי אינו יודע מאומה"".

- אולם, לפי המשך הפרק יש רק אישה אחת, אשת כסילות.

ישנן הקבלות רבות, חלקן ניגודיות, בין אשת כסילות בפרקנו לבין האשה הנואפת בפרק ז:

• משלי ז 10-11: "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ", לעומת משלי ט 13-14: "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה.""וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ, עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת";

• משלי ז 8: "עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד", לעומת משלי ט 15: "לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ, הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם".

• משלי ז 7: "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, אָבִינָה בַבָּנִים, נַעַר חֲסַר לֵב", לעומת משלי ט 16: "מִי פֶתִי? יָסֻר הֵנָּה! וַחֲסַר לֵב, וְאָמְרָה לּוֹ -".

• משלי ז 18: "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים", לעומת משלי ט 17: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם".

• משלי ז 23: "וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא" 27: "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת", לעומת משלי ט 18: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ".

האשה בפרק ז מתוארת בפירוש כזונה המפתה לניאוף; האשה בפרק ט מתוארת במושג כללי יותר - כסילות, וגם הפיתוי שלה הוא כללי יותר - מים גנובים ולחם סתרים. ניתן לבאר את הקשר בין הפרקים בכמה דרכים.1. שני הפרקים מדברים על זנות. פרק ז כפשוטו, ובפרק ט "מים גנובים" ו"לחם סתרים" הם משל לאותו עניין (כמו שבפרק ז הם מתוארים במילה "נִרְוֶה"). כך פירשו "דעת מקרא" בפרק ט.

2. שני הפרקים מדברים באופן כללי על פיתויי יצר הרע. פרק ט ממשיל את היצר לאשת כסילות ואת הפיתויים ללחם ומים, ופרק ז ממשיל את היצר לאשה זונה. כך פירש הגר"א בפרק ז.

3. כל פרק מדבר על עניין אחר: פרק ז מדבר על פיתוי לעבור עבירה ממש, כמו זנות (או עבודה זרה שנמשלה לזנות). פרק ט מדבר על פיתוי לבטל את הזמן ולעסוק בדברי-הבל וכסילות: "באישה זונה אמר שהיא הולכת לארוב... אבל כאן באשת כסילות אמר שיושבת על כיסא... לפי שרוב העולם להוטים אחרי ההבל והכסילות והיא אינה צריכה להשתדל אחריהם... כמו בתי עבודה-זרה של הנכרים [לעומת] בתי טיאטראות שלהם... שאע"פ שלפי הנראה אינם שוים במגמתם, מכל מקום הם שוים לעניין הכסילות, כי כולם הבל המה מעשה תעתועים, והנגררים אחריהם הולכים אחרי ההבל" (רמ"ד ואלי בפרק ט).

---

הבדל נוסף הוא, שהאשה בפרק ז יוצאת מביתה ומסתובבת ברחוב כדי לפתות אנשים ("בביתה לא ישכנו רגליה"), והאשה בפרק ט יושבת "לפתח ביתה" שנמצא במרומי קרת.

גם "גברת חכמות" עברה תהליך דומה, מפרק א לפרק ט - ראו בהקבלות לפסוק 1.

מכאן, שיש כאן דרמה בשתי מערכות (לפחות), שבה גברת חכמות וגברת כסילות נאבקות על דעת הקהל, ומנסות למשוך את הקולות הצפים - הפתיים וחסרי-הלב - לכיוונן: במערכה הראשונה (פרקים א, ז), הן יוצאות למבצעי הסברה ברחוב, ובמערכה השניה (פרק ט) יש להן בתים שמתוכם הן פועלות.

הספר אינו מתאר את כל האירועים שקורים בין שתי המערכות; הוא עדיין מחכה לתסריטאי מוכשר שישלים את החסר ויעשה מזה סרט...