קטגוריה:משלי ט ח

לפי מפרשי הפשט, הפסוקים 7-8 מלמדים שאסור להוכיח לצים ורשעים. אולם ישנו פירוש אחר לגמרי לפסוקים 7-8, פירוש המיוחס לר' ישעיה הלוי הורביץ (מחבר הספר "שני לוחות הברית"), לפיו הפסוקים אינם באים ללמד את מי להוכיח, אלא איך להוכיח:

יוסר לץ = המטיף מוסר לרעהו ומכנה אותו "לץ!" - לוקח לו קלון = גורם ביזיון לעצמו, כי הוא מבזה את חברו וחברו מבזה אותו בחזרה;

ומוכיח לרשע מומו = המוכיח את רעהו ומכנה אותו "רשע" -

1. - גורם לעצמו מום נפשי, פגיעה בנפשו ובכבודו, כי רעהו יריב עמו ויבזה אותו בחזרה;

2. - לוקח לעצמו את מומו של רעהו, כעונש על כך שפגע בכבודו;

3. - רעהו עלול לכעוס עליו, להכותו ולהטיל בו מום גופני;

4. - גם הוא לוקח לו קלון, כמו מי שמוכיח את רעהו ומכנה אותו "לץ".

בכל מקרה המסקנה דומה, והיא כתובה בפסוק הבא: "אל תוכח" אדם בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא "לץ", כי ביקורת גלויה כזאת עלולה לגרום לו "לשנוא אותך". עדיף שתוכיח אותו בצורה שתגרום לו להרגיש שהוא "חכם" (בכך שתיתן לו מחמאות לפני דברי הביקורת), כי אז הוא "יאהב אותך" וישמח על המחמאות שנתת לו ואולי אפילו יקבל את הביקורת.

גם כשמטיפים מוסר ומוכיחים, יש להיזהר שלא לפגוע בכבודו של הצד השני, ולא להשתמש בכינויי גנאי מעליבים, אלא בכינויי חיבה ומחמאות. להרחבה ראו (משלי כה יב): "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם - מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת"*.

לפי התורה, יש למתוח ביקורת על עמיתים, אנשים הקרובים אלינו באורח חייהם ובהשקפת עולמם, (ויקרא יט יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"*. הפסוק שלנו מרחיב וקובע שמותר למתוח ביקורת על חכמים גם אם הם לא עמיתים שלנו, כי החכמים אוהבים ללמוד ולקבל ביקורת מכל אדם.

החכם אוהב את התוכחות כי הוא יודע שהחכמה היא הדבר החשוב ביותר; ראו גם (משלי יב א): "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת, וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר"*. לעומתו, הלץ מזלזל בחכמה ולכן לא רוצה תוכחות, (משלי טו יב): "לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ, אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ"*.