(ישעיהו ח יט): "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם 'דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים, הֲלוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים' - לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לו שָׁחַר".

ברקע לפסוקים אלה נמצאת מחלוקת קשה שהיתה בין ישעיהו הנביא ותלמידיו לבין רוב העם היהודי בתקופתו. המחלוקת היתה, כנראה, על השאלה אם לברוח מיהודה, מאימת ארם ואפרים, או להישאר ביהודה ולבטוח בה' (ראו אל תיגררו לבהלה ).

ישעיהו הבטיח, בשם ה', שהמזימה של ארם ואפרים לא תצא לפועל - ה' יגן על עם ישראל. למרות שהשגחת ה' לא נראתה באותו זמן - ישעיהו עדיין חיכה וקיוה שה' יגלה את פניו ויגן על עם ישראל; ילדיו של ישעיהו, שנקראו על-שם הנבואות ( עמנו אל , שאר ישוב , מהר שלל חש בז , פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום ), היוו הוכחה חיה לכך שה' אכן מתכוון לקיים את הבטחותיו, ולא ישוב מהן (ישעיהו ח יז): "וְחִכִּיתִי לה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ. הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן".

אבל מתנגדיו של הנביא טענו, שגם להם יש 'אותות ומופתים', והם טובים יותר מהאותות של הנביא (ישעיהו ח יט): "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם 'דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים..."- מתנגדיו של הנביא טענו, שהדרך המקובלת לדעת את העתיד היא לפנות אל הזקנים, שכבר מתו, ולא להסתכל על ילדים שרק לא מזמן נולדו; הם טענו שזוהי הדרך המקובלת בכל העולם לדעת את העתיד - "...הלא עם אל אלהיו ידרוש , בעד החיים אל המתים" (כמו שנאמר בתורה - (דברים יח יא): "לא ימצא בך... וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי , וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים ... כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך...").

בתגובה לדברים אלה, אמר הנביא: "לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה...": התעודה היא הנבואה, שנכתבה על גיליון גדול לשם עדות (ראו בתחילת הפרק); מקובל לפרש, שהנביא אומר להם "במקום לדרוש אל המתים - תדרשו אל התורה ואל התעודה".

אולם, הביטוי אם לא הוא ביטוי מקובל בלשון המקרא לשבועה , ולכן נראה לי שגם המילים "לתורה ולתעודה" כאן מציינות שבועה - הנביא נשבע בתורה, ונשבע גם בנבואה, שאותם אובות וידעונים יאמרו דבר "...אשר אין לו שחר", כלומר, יתנו עצה שתגרום לאנשים להיקלע למצב של חושך תמידי, בלי זריחה.

מצב חשוך זה מתואר בפסוקים הבאים:

(ישעיהו ח כא): "וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב, וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף - וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו, וּפָנָה לְמָעְלָה. וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט, וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה, מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח"

מי שיעבור בדרך זו (דרך העם הזה, הדרך שמורים האובות והידעונים - דרך הבריחה אל ארץ אפרים וארץ ארם) יהיה נקשה , כלומר יעברו עליו צרות קשות, ורעב; הוא יתקצף = יתעצבן על האובות והידעונים שנתנו לו עצה רעה, ויקלל את מלכו (=היועץ שלו) ואת אלהיו (=האל שדרש אותו, שאמר "הלא עם אל אלהיו ידרוש"), ויפנה את עיניו כלפי מעלה אל ה', בתקוה שה' יושיע אותו; אבל כשיפנה להביט אל הארץ , יראה רק צרה וחשכה - כל ארץ אפרים ושומרון תהיה חשוכה ואפלה מהצרות שיפקדו אותה, וכל מי שיברח וינסה למצוא מקלט באותה ארץ, לא יימלט מהצרות.