פני יהושע/שבת/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בעזרת האל אשר שבת . אתחיל לפרש מסכת שבת

יציאות השבת שתים שהן ד' והקשו בתוס' בשם ריב"א למה פתח בזאת המשנה כו' ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר פתח בדיני הוצאה דהא מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דילפינן מיניה דין הוצאה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה יציאות דמשו"ה לא קתני הוצאות דלישנא דקרא נקט וא"כ האי קרא דאל יצא הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרש' בשלח במן שנצטוו במרה משא"כ כל הנך מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה מלאכה דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני. מיהו לריב"א גופא שהקשה כן ולא ניחא ליה לתרץ כדפרישית אפשר דקאי בשיטת התוס' בריש מסכת שבועות שכתבו שם דהא דקחשיב לעני ועשיר בתרתי היינו משום דקס"ד דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו יוצא מרה"י לרה"ר והפירות בידו ומדנקטו האי לישנא נ"ל בכוונתם משום דקרא דאל יצא דכתיב בלוקטי המן היינו בהאי ענינא גופא וכתבו שם דהאי הוצאה שלישית לא קתני במתניתין. ונראה משום דמילתא דפשיטא הוא ולא קתני אלא הוצאות והכנסות דעני ועשיר ע"י הושטה זה לידו של זה וע"כ דהנך הוצאות לא יליף מהאי קרא דאל יצא אלא מיתורא דקרא דמייתי הש"ס בר"פ הזורק מויעבירו וכמ"ש רש"י כאן ובכך פירשתי יפה בר"פ הזורק דקשיא ליה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא ולא מייתי קרא דאל יצא אע"כ כדפרישית דההיא באדם שיוצא עם הכלי איירי וא"כ זריקה ודאי לאו תולדה דהאי הוצאה היא שהרי הזורק עומד במקומו ולא עביד עקירה והנחה אלא בחפץ דומיא דהנך הוצאות דאיירי הכא ומקשה הך הוצאה גופא היכא כתיבא ומייתי מיתורא דקרא דויעבירו וכמו שאפרש שם בעזה"י לנכון סוגיא דהתם. נקטינן מיהא כיון דהנך הוצאות דמתניתין לא אתיין מקרא דאל יצא אלא מקרא דויעבירו דכתיב בסוף לאחר כל המלאכות שנאמרו בהדי פרשת המשכן בכי תשא וא"כ יפה הקשה ריב"א למה פתח בזו הו"ל להתחיל בלא יצא החייט במחטו דילפינן שפיר מקרא דאל יצא שהאדם יוצא עם הכלי כנ"ל נכון בשיטת ריב"א כמו שאבאר עוד בלשון התוס' משא"כ לשיטת התוס' בסמוך בד"ה פשט והיא שיטת ר"ת בריש שבועות דהך הוצאה דעני ועשיר הוא דילפינן מתרי קראי דאל יצא ומויעבירו וכמו שאבאר דפשטא דקראי הכי כתיבי אל יצא היינו הוצאה דעני. ומויעבירו היינו הוצאה דבע"ה. ולא משמע להו לר"י ולר"ת לחלק בין יציאת האדם גופא או הוצאה דע"י הושטת יד כיון דעיקר איסור הוצאה אחפץ קאי. ואם כן שפיר מצינו למימר שהתחיל התנא בזו כיון דהוצאה דעני מיהא ילפינן מקרא דאל יצא שהתחיל בה הכתוב תחילה ולא הוצרך ר"ת לפרש בענין אחר ויבואר עוד בלשון התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שתים שהן ד' בפנים ובפרק הזורק ברישיה נפקא לן מויצו משה כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך דלשיטת ריב"א כולהו הוצאות דמתני' לא אתיין מאל יצא אלא מויעבירו. אמנם אף אם נאמר דרש"י לא נחית להכי אפ"ה אתי שפיר דלא מייתי קרא דאל יצא אלא קרא דויעבירו דמייתי הש"ס גופא בר"פ הזורק משא"כ ילפותא דאל יצא לא פסיקא ליה לתלמודא לא מיבעיא למ"ד תחומין דאורייתא א"כ מפיק לקרא דאל יצא לתחומין כדמסיק הש"ס בספ"ק דעירובין הובא בתוס' כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אלא דאפילו למ"ד תחומין דרבנן נמי מצינו למימר דטעמייהו דוקא לבתר דאשכחן בלא"ה דהוצאה הוי מלאכה מקרא דויעבירו מש"ה מוקמינן נמי קרא דאל יצא בהוצאה גופא חד להוצאה דעני וחד להוצאה דעשיר דנהי דצריכי אכתי סברא יש להשוותן וניחא להו בהכי טפי ממה שנאמר דאל יצא איירי באיסור חדש דתחומין. דהא בלא"ה הוצרך להזהירן שאל יצאו עם הכלי ללקוט המן ותרתי מנא לן ועוד דאדרבה אי הוי פשיטא להו איסור הוצאה בכל פרטיה לא הוצרך להזהירן נמי דאל יצא משום איסור תחומין דהא בלא"ה נמנעו לצאת וללקט משום איסור הוצאה והכנס'. ולע"ד נראה ג"כ לפ"ז לא קשיא לן מי כתיב אל יוציא דקאמר רב אשי בספ"ק דעירובין דאיהו גופא לא מפרש אלא למ"ד תחומין דאורייתא ולוקין עליו ומקשינן התם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. וא"כ סבר המקשן לסברא פשוטה דמאל יצא ילפינן ג"כ איסור הוצאה שהיא אזהרת מיתה והא דפשיטא ליה להמקשה נ"ל לפרש משום דע"כ הכי הוא דאלת"ה אלא הוצאה גופא מויעבירו לחוד יליף לה א"כ לא שמעינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם החפץ דומיא דמשכן משא"כ כשמוציא החפץ והאדם במקומו מנא לן. אע"כ דאיכא תרי קראי ומייתורא ידעינן אינך הוצאות וא"כ הו"ל שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ שכך היתה סברת המקשה משני רב אשי שפיר אי ס"ד דאל יצא איצטריך נמי להאי הוצאה גופא הו"ל למכתב אל יוציא דמינה הוי שמעינן שפיר דקפידא דקרא אהוצאת החפץ לחוד ולא הוי איצטריך נמי תרי קראי אע"כ דבלא"ה אין סברא לחלק כלל בין הוצאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד וא"כ ע"כ אל יצא לתחומין הוא דאתא ולא להוצאה ותו לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתה. נמצא דכל זה מסיק רב אשי בטעמא דמ"ד לוקין על התחומין משא"כ למאי דקי"ל תחומין דרבנן אתי שפיר בין לשיטת ר"י ור"ת דאצטריכו תרי קראי להכי חד לעני וחד לעשיר ולא סבירא להו כלל לחלק בין הוצאה דאדם עם הכלי ובין הוצאת הכלי לחוד. וא"כ לא אצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד סגי:

ולפי' ריב"א נמי שכתבתי דקאי בשיטה ראשונה שכתבו התוס' בריש שבועות דיש סברא לחלק בין יציאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד. אכתי מצינן למימר דלמ"ד תחומין דרבנן נמי לא איצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד הוי סגי ליה למשה באותה שעה לענין לוקטי המן שהוצרכו לצאת עם הכלי ולא הזהירן על שום מלאכה כ"א מהצורך לפי שעה ואח"כ בשעת הקמת המשכן שפירש להם כל דיני שבת הוצרך להזהירן ג"כ על היאך הוצאת הכלי דלא שמעינן להו מאל יצא. ויתכן יותר לומר דמשה גופא לא הוי משמע ליה לחלק כלל בין הוצאה להוצאה אלא לאחר שבאו איש איש ממלאכתו ואמרו מרבים העם להביא והיינו ע"י הוצאה כי הנך כמו שיבואר בסמוך בלשון התוס' הוצרך להכריז בשעת מעשה כן נ"ל נכון. ונתיישב' קושיית התוס' בספ"ק דעירובין ע"ש ודוק היטב. ועי"ל דניחא ליה לרש"י לאתויי קרא דויעבירו משום דמתניתין אתא לאשמעינן חיוב חטאת והא ילפינן מויעבירו דקריא רחמנא מלאכה משא"כ מקרא דאל יצא א"א לידע הא:

בא"ד ועל שתים אלו חייבים על שגגתן חטאת ועל זדונן כרת ועל התראתן סקילה עכ"ל. נראה שהוצרך לזה כיון דממה שפירש בתחילה דהוצאה נפקא לן מויעבירו וע"כ היינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך קרא באפי נפשיה טפי משאר מלאכות שהיו במשכן דילפינן להו בכללן מלא תעשה כל מלאכה משא"כ בהוצאה דלא הוי בכלל לא תעשה מלאכה שהזהירן מקודם ואם כן נהי דאשכחן בהוצאה לאו מויעבירו אכתי לא שמעינן אלא אזהרה למלקות אבל עונש דסקילה וכרת וחטאת לא שמעינן כיון דלא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת שנאמר להם קודם שהזהירן אאיסור הוצאה:

ובאמת מוכח מהאי מתניתין דידן דשייך בהו חטאת וכרת כדמסקינן לקמן עקירות דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ולקמן דף ו' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דאפילו לאיסי בן יהודה מודה דהוצאה מהנך דלא מספקא דחייב כרת ונסקל. ולקמן בפרק במה אשה במשניות טובא מחלק בין הוצאות חפצים שחייבים חטאת ואיזו אין בהם חיוב חטאת לכך הוצרך רש"י לפרש דאע"ג דילפי' מויעבירו אפ"ה שייך בהו חטאת וכרת וסקילה כמו בשאר מלאכות והיינו משום דבהאי קרא גופא דויעבירו כתיב אל יעשו עוד מלאכה והיינו דלא תפיקו א"כ משמע דנקרא' מלאכה והוי בכלל כל העושה מלאכה יומת ואע"ג דלפרש"י ותוס' בר"פ הזורק ולגרסתם דגרסי ממאי דבשבת הוי קאי ומסיק בג"ש דהעברה העבר' א"כ משמע דאי בחול הוי קאי לא הוי ילפינן מפשטא דקרא דאל יעשו מלאכה דהוצאה נקרא מלאכה ודלא כגירסת הגאונים ורבינו חננאל שהביאו התוס' בפרק הזורק דמפקא לה מפשטא דקרא אפילו אי בחול הוי קאי מ"מ לרש"י ותוס' נמי נהי דבחול הוי קאי לא הוי אמרינן דאל יעשו מלאכה אהוצאה קאי אלא כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דהחפץ גופא נקרא מלאכת מ"מ לבתר דילפינן בג"ש דמשום איסור דשבת הכריז משה דאל יעשו מלאכה ממילא שמעינן דהוצאה נקרא מלאכה כן נ"ל נכון ליישב המשך לשון רש"י ז"ל:

מיהו בלא"ה נ"ל דפשיטא דשייך חיוב כרת וחטאת בהוצאה כיון דאיצטריך קרא יתירא לקמן דף הסמוך בעשותה למעוטי זה עוקר וזה מניח מחטאת וכמו שכתבו התוספת לקמן אם כן ממילא שמעינן דשייך חטאת בהוצאה ודו"ק:

בד"ה שהן ארבע מדבריהם הוסיפו כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דמצינן למימר דמדאורייתא נמי אסור בזה עוקר וזה מניח דהא מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח אלמא דיש סברא לומר דחדא לחוד נמי מלאכה מיקרי כיון דמסתמא כן היה במשכן כמ"ש התוס' בדף הסמוך בד"ה בעשותה ועיין בתוס' בפרק המצניע דף צ' וא"כ מצינן למימר דלא ממעט קרא זה עוקר וזה מניח אלא מכרת וחטאת דאיירי קרא דבעשותה משא"כ לענין לאו במלתיה קאי כיון שהיה במשכן ובכלל קרא דאל יעשו מלאכה וכמו שאבאר ובאמת שכן נראה לכאורה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב להדיא דשניהם פטורין דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל חייבין מלקות משמע כדפרישית אלא שבחבורו בפרק י"ג מהל' שבת כתב להדיא דחייבים מכת מרדות וא"כ מסתמא לכך נתכוון בפי' המשניות והיינו כפי' רש"י ותוס' וטעמא דמילתא כיון דאימעטי מכרת וחטאת ולא הוי בכלל כל העוש' מלאכה יומת אלא עוקר ומניח ממש א"כ האי קרא דאל יעשו עוד מלאכה דויעבירו נמי מוקמינן לה בכה"ג דעוקר ומניח ממש באדם אחד ולקמן אבאר עוד בזה באריכות אי"ה ודו"ק:

בד"ה או שנטל מתוכו והוציא החפץ והניח ברה"ר עכ"ל. וכ"כ בסמוך בד"ה או שנתן לתוכה ולכאורה נראה מדבריו להדיא דהיכא שלא הניח העני ברה"ר אלא שעדיין בידו לא מיקרי הנחה ואפשר דאזיל לשיטתו וגירסתו לקמן דף הסמוך דגרסינן גופו נייח ידו לא נייח ולא גרסי' ידו בתר גופו גרירא משא"כ לשיטת התוס' וגירסתם לקמן ממילא דאפילו לא הניחו העני ע"ג קרקע אלא שהוציא ועודנו בידו מיקרי נמי הנחה דהנחת ידו נמי כהנחת חפץ דמי כיון שידו וגופו ברשות אחד ידו בתר גופו גרירא וכי היכא דהנחת גופו מיקרי הנחה כשעמד ה"ה להנחת ידו כיון שעמד וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפי"ג מהל' שבת דאע"פ שלא הניח החפץ אלא שהוא בידו הרי הוא כמונח ע"ג קרקע כך נראה לכאורה לפרש שיטת רש"י ותוספות כ"א לפי גרסתו אלא דבלא"ה אין צורך לזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן לדינא בין רש"י ותוס' ואפשר דרש"י נמי מודה לדינא וכמו שאבאר במקומו בדף הסמוך אף לפי גרסתו. אלא דמ"מ כיון דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשמע דה"ה בהנחה מיבעיא לן ולא איפשטא ומתני' דהכא דקתני או שהוציא ע"כ משום דמתני' מצינן לאוקמי שהניחו ע"ג קרקע כמ"ש התוס' לקמן משום הכי ניחא ליה לרש"י נמי לפרש מתניתין במילתא דפסיקא ודו"ק:

בתוס' בד"ה יציאות השבת כו' הקשה ריב"א כו' והו"ל להתחיל כו' כגון לא יצא החייט במחטו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דריב"א גופיה משמע ליה דשייך להתחיל בלא יצא החייט א"כ ממילא הוצרך להתחיל בעיקר דין הוצאה וכדמתרץ ר"ת בסוף ומאי קשיא ליה לריב"א ולמאי דפרי' אתי שפיר דריב"א ס"ל דלא קתני הכא במתניתין אלא הוצאות דע"י פשיטת יד וכשיטת התוס' בריש שבועות דהוצאה שלישית שיוצא האדם עם הכלי לא קתני במתני' והיינו כדפרישית דלא איצטריך למיתני דהיינו קרא דאל יצא וקרא דויעבירו וא"כ ממילא דענין לא יצא החייט במחטו לא דמי להך דמתני' אלא להך הוצאה שלישית דלא איצטריך למיתני ושפיר הו"מ להתחיל בלא יצא החייט ואי משום דמהך הוצאה שלישית דפשיטא מקרא דאל יצא אכתי לא שמעינן לאיסורא דחייט במחטו דעיקר החיוב היינו שמא יעמוד דהא לא שכיח שיניח החייט ע"ג קרקע. ועוד דאף אם יניחו מ"מ עקירה לא הוי בשבת אלא ע"י עקירת גופו. וא"כ לא פשיטא לן מהוצאה שלישית דאל יצא שעושה הנחה ממש. אלא דלפ"ז אכתי לבתר דקתני כולה בבא דמתניתין דהכא נמי לא ידעינן אסורא דחייט במחטו דהא מתני' דקתני והוציא מצינן לפרש שהניחו ע"ג קרקע כמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ומש"ה לא ניחא ליה לריב"א לתרץ כן. אבל לר"ת לתירוצו האחרון בסוף הדיבור ניחא ליה בהכי דנהי דמההיא דמתניתין לא מצינן למיפשט דהנחת גופו וידו כשעמד מיקרי הנחה ואיצטריך ליה לרבי למיפשט לרב מסברא מ"מ כיון דרבי גופא דפשיטא ליה הכי סתם המשנה ממילא שפיר מפרשינן המשנה שסתם רבי כפשוטה דנטל מתוכה והוציא דקתני היינו דבמה שהוציא לחוץ חייב דעמד והחפץ בידו מיקרי הנחה וא"כ שפיר דמי ללא יצא החייט והתחיל בזו מה"ט גופא כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה שתים שהן ארבע כן נראה כמו שפירש"י כאן כו' ובשבועות פירש"י כו' עכ"ל. ולענ"ד דאף דלכאורה נראה דברי רש"י כסותרין זה את זה אינן סותרין דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהכא דעיקר שבת מפרש רש"י לשון המשנה כפשטה דלפי האמת והמסקנא דשמעתין ודאי לשון המשנה וצורתה נראה כפרש"י כאן כיון דעלה קתני כיצד העני עומד בחוץ ובע"ה בפנים וא"כ משמע דבפנים וחוץ דקתני ברישא מפרש ואזיל דבפנים היינו הבע"ה ובחוץ היינו העני ולמה נוציא לשון המשנה מפשטיה ועוד דלא שייך להקדים התולדה לאב ועוד דהו"ל למיתני בהדיא שתים שהן ד' דהכנסה וב' שהן ד' דהוצאה אע"כ כפירושו כאן משא"כ בשבועות דלא מפרש רש"י התם אלא במאי דמייתי שם מתניתין דהכא לשקלא וטריא למירמי עליה דהאיך מתניתין דהתם כבשמעתין ולפי שקלא וטריא דשמעתין נראה שהוצרך רש"י לפרש כן דהכי סבר המקשה וכן לשינויא קמא דאי סבר המקשה כפרש"י כאן מאי קשיא ליה דליתני נמי התם תרי בבי בשתים שהן ד' דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני תרי בבי דאע"ג דאי לא הוי קתני אלא סתמא הוי שמעינן שפיר דאיירי בין בהוצאה דעני ובין בהוצאה דעשיר אפ"ה כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך למיתנייהו בהדיא כמ"ש התוס' בד"ה פשט משא"כ התם בשבועות לא שייך למיתני תרי בבי בדעני ובדעשיר כיון דבמאי דקתני סתמא תרוייהו בכלל אע"כ דהמקשן סבר בפשיטות דאפילו במתניתין דהכא דעיקר שבת הוא נמי לא שייך לחלק כ"כ בין הוצאה דעני להוצאה דעשיר לעשות מהן תרי בבי לגמרי ומלבד כמה דקדוקים דלא משמע לפרש כן ומש"ה פשיטא ליה למקשה דבפנים וחוץ דקתני בתרי בבי היינו הוצאה והכנסה דשייך לעשות בכ"א מהם בבא בפני עצמו וא"כ מקשה שפיר דאדרבא התם בשבועות דמינקט ואזיל לכולהו כללי דאשכחן בהו שתים שהן ד' וא"כ הו"ל למיתני יציאות שתים שהן ארבע והכנסות שתים שהן ארבע כדקתני הכא ואהא משני הש"ס שפיר בשינויא קמא דהתם אבות קתני בהו שתים שהן ד' דומיא דכל הנך דשבועות ודמראות נגעים דשתים קמייתא אבות נינהו משא"כ בהכנסה לא שייך למיתני התם שתים שהן ארבע כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא הוי דומיא דהנך וכמו שאבאר אי"ה בלשון הגמרא לקמן בענין יותר נכון. נמצינו למדין דלהאי שינויא קמא נמי דקתני שתים שהן ארבע היינו ביציאות לחוד. וא"כ צ"ל דהיינו כפירש"י שם. דהכא נמי במתניתין דידן ניחא לן לפרש חד בבא דשתים שהן ארבע שהן כאותן ששנויין שם דהיינו הוצאות ואידך בבא דשתים שהן ד' בהכנסה דמאי דשייר התם קתני הכא בבא בפני עצמו. וכל זה לשקלא וטריא דשמעתין משא"כ למסקנא דרב פפא ורבא דהכא קתני חיובי ופטורי והתם לא קתני אלא חיובא ולא מפלגינן בין אבות לתולדות א"כ ניחא לן לפרש המשנה דהכא כמו שפירש"י כאן כן נ"ל נכון ליישב לשון רש"י דהכא ודהתם דלא קשיין אהדדי:

מיהו התוס' לא משמע להו לפרש כן כוונת רש"י דלהמקשה ולשינויא קמא מפרשי כפרש"י שם דא"כ מאי כתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שפרש"י כאן מדקאמר תדע דמפרש הכנסה לאלתר ולא קאמר תדע מדנקט בפנים ובחוץ ולמאי דפרישית לא שייך לומר כן דהא למאי דס"ד מעיקרא שפיר הוי משמע ליה בפנים ובחוץ אע"כ דהתוס' לא נחתו להכי אלא דלשונות רש"י סותרים זה את זה והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

ודע שהתוס' בשבועות דף ה' כתבו עוד שני פירושים אחרים במתני' דהכא והמעיין שם ישפוט בצדק שהביאם לכל זה כדי לפרש חד שתים שהן ד' דמתני' דהכא מאותן ששנויים שם ואידך בבא היינו מאי דשייר התם וא"כ מזה סיוע למה שכתבנו בפרש"י דהתם לפי השקלא וטריא דמעיקרא משא"כ למסקנא דשמעתין לא ניחא ליה לפרש כאותן פירושים אחרים שכתבו התוס' שם שהם דוחק גדול ואף שהפירוש האחרון שכתבו שם התוס' דחד בבא היינו דחיובא ואידך בבא דפטורא הוי לגמרי כסדר דמפרש להו תנא דמתני' אפ"ה לא ניחא ליה רש"י לפרש דבפנים היינו קרבן ובחוץ היינו פטור קרבן שהוא דוחק לכך הוכרח רש"י לפרש כפירושו כאן לפי המסקנא. ולענ"ד בירושלמי דשמעתין ובריש פ"ק דשבועות מיבעיא ליה אי כפרש"י כאן או כפירוש האחרון שכתבו שם התוס' דמעיקרא ד' לחיובי ואידך בבא ד' דפטורי אלא שהתוס' בשבועות כתבו דהירושלמי מספקא ליה אי כפירש"י אי כפירוש ריב"א שם ולא ידעתי לפרש כן לשון הירושלמי וצ"ע ודו"ק :

בד"ה פשט בע"ה תימא לר"י אמאי צריך למיתני תרתי כו' ונראה לר"י כו' ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבע"ה ולא דבע"ה מעני עכ"ל. לכאורה עשה דבריהם כדברי נביאות דכיון דלא ידעינן שום טעם לחלק בין עני לעשיר ואפ"ה איצטריך למיתנייהו א"כ בודאי דכמה מיני וענייני הוצאות הוי מצי למיתני טובא דלא ידעינן חד מאינך ועוד מי גרע מהכנסה דילפינן מהוצאה משום סברא מה לי אפוקי מה לי עיולי כ"ש הכא דאיכא סברא מה לי הוצאה דעני או הוצאה דעשיר ובודאי דלא מצינן לפרש דיש לחלק בין פשיטות יד דעני לפשיטות יד דעשיר דאיכא למימר דשייך יותר לומר דיד בטל לגבי רה"י או לרה"ר וכמו שאני מפרש בפירוש התוס' דפ"ק דשבועות שהביאו ראיה נכונה מדאמרינן לקמן דידו של אדם אינו לא כרה"י ולא כרה"ר אלמא דלכל חד מינייהו איצטריך לאתויי ראיה וכמו שאבאר במקומו בעזה"י אלא דלשון ר"י כאן לא משמע לפרש כן שהרי כתב מדמצרכינן תרי קראי ופשטא דקרא ודאי בהוצאה גמורה איירי ולא על ידי פשיטת יד דשייך בתרי גברי שהאחד עומד בפנים והשני בחוץ ומושיטין זה לזה ואפ"ה בעי תרי קראי לעני ולעשיר ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דבעינן תרי קראי לעני ולעשיר היינו משום דהוצאה דעני והכנסה דידיה הוא לצורך עצמו להביא טרף לביתו והיינו ממש קרא דלוקטי המן שהיו יוצאין עם הכלי ללקוט ולהכניס לביתן. ובכה"ג הוי שפיר מלאכת מחשבת ואפילו בסדורא דפת מישך שייכא דאע"ג שנגמרו כל מלאכות התבואה בשדה העיקר חסר להכניסו לבית שהוא גמר מלאכה ואפילו למעשרות ותרומה משא"כ הוצאה דבע"ה ליד העני דלא מיקרי כ"כ מלאכת מחשבת לגבי בע"ה שהיציאה אינו לצורך עצמו אלא לסלקה מעליו סד"א דלא ליחייב עליו מש"ה איצטריך אידך קרא דנדבת מלאכת המשכן והיינו הוצאה דבע"ה ליד הגזבר וכדאיתא בירושלמי וכמו שאבאר וכיוצא בזה נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב לחלק בין הוצאה דעני שמושך אליו ובין הוצאה דבע"ה שמוציא ממנו ואפשר שנתכוון למה שכתבתי אלא דלפמ"ש הוצאה דעני לעולם חשיבא טפי מהוצאה דבע"ה ואפ"ה לא תקשי א"כ קרא דאל יצא ל"ל דהא אכתי לא נאמרה אידך הוצאה דמשכן ומשו"ה כי אזהיר לשעתא אזהיר ללוקטי המן וכדמסיק ג"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתב ר"י דעני מדבע"ה נמי לא ידעינן ולפמ"ש אתיא בק"ו ואפשר דאיכא סברא למימר נמי איפכא דהוצאה דבע"ה חשיבא טפי דבמה שנותן ליד העני נגמר מלאכתו ומחשבתו דלא מחסר מידי משא"כ הוצאת העני אכתי מחוסר מעשה שהרי מוציאו ע"מ לחזור ולהכניסו כגון בלוקטי המן שהוציאו הכלי ע"מ ללקוט ולהביאו לביתו. וכה"ג בהכנסת העני דמתני' שמכניס הכלי ע"מ שיתן הבע"ה אוכלין לתוכו ויחזור ויוציאו ואפשר שרוצה העני עוד להביאו לביתו. ונמצא שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה אסור ומש"ה איצטריך קרא כנ"ל אלא דאכתי אין זה כוונת ר"י מדמסקי התוס' דאע"ג דהכנסה דעני הוי במשכן גבי קרשים ואפ"ה ילפינן מינה הכנסה דבע"ה דלא אשכחן גבי קרשים א"כ לענין האי הכנסה דומיא דקרשים דעבודת הלוים לא שייך האי סברא אם לא שנאמר דר"י אית ליה נמי האי סברא דמחלקי תוספות בענין הושטה דעני להושטה דעשיר בפ"ק דשבועות כמ"ש לעיל:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא כיון דליציאה דעני ודעשיר ממש שיוצאין עם הכלי נמי איצטריכו תרי קראי וא"כ כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אכתי כל הני הוצאות דמתניתין שהאדם עומד במקומו ומושיט לחבירו בהושטה בעלמא מנא לן דאסור דהא פשטא דקראי וודאי לאו בהכי איירי וכדאמרינן להדיא בספ"ק דעירובין שהביאו התוס' כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. והנלע"ד בזה דודאי כולהו אתיין מדרשא דהאי קרא דויעבירו ובהכי אתיא ליה שפיר הא דקתני הנהו בבי דשתים שהן ארבע ומפרשינן בכל מקום דשתים הן אבות דכתיבי בהדיא ואינך אתיין מדרשא וה"נ דכוותיה והיינו לפי מה שמצאתי בירושלמי דשמעתין דהכנסה נמי ילפינן מויעבירו שנמנעו הבעלי בתים להוציא מבתיהן ליתן להגזברים ונמנעו הגזברים ליטול מבע"ה להכניס ללישכה. ונ"ל דעיקר הילפותא מדכתיב ויכלא העם מהביא ולמאי דמסקינן לקמן בפרק הזורק דלאו משום דשלימו עבידתא הוא דאכריז ונמנעו להביא דאפשר שעדיין היו מתנדבים והולכים ויהיה המותר לבדק הבית כדכתיב והמלאכה היתה דים והותר אלא דהכל היה משום איסור שבת הוצרכו למנוע בע"כ להביא. וא"כ אי ס"ד דאין איסור הוצאה אלא כשעושה כל המלאכה ממש שיוצא עם החפץ ומניחו בר"ה ממש. אם כן אכתי אמאי נמנעו להביא יוציאו מביתם ויתנו ליד הגזבר כמו שהיו עושין סתמא בלא"ה כמ"ש התוספות להדיא לקמן דף ד' ע"ב בד"ה ודילמא הנחה אע"כ דבכהאי גוונא נמי הנחה מקרי אלא דאכתי למה נמנעו יוציאו מביתם למחנה לויה ושם יטלנו הגזבר מידו דבכה"ג הבע"ה פטור דלא עביד הנחה אע"כ דהכנסה נמי אסור ואם כן אם יטול הגזבר מידו ויביאו ללשכה יעבור הגזבר דעביד עקירה והנחה וא"כ ממילא שמעינן דהכנסה נמי אסור ושמעינן נמי דבכה"ג מקרי עקירה במה שנוטלו מיד חבירו. ולפ"ז אתי שפיר הא דמסקינן לקמן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ובאמת הן עיקר דיני הוצאות דמכילתין דפרק במה אשה כמו שיבואר בעזה"י והא מנ"ל כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אין לך אלא חדושו ולמאי דפרישית א"ש דהא נמי מויעבירו ילפינן מדהוצרך להכריז בכל מחנה ישראל במהלך י"ב מיל ולא הוי סגי להכריז במחנה לויה לחוד שלא יטלו כלום מידי הבעלי בתים וא"כ מסתמא לא יעשו הנחה שלא לצורך ויחזירו החפצים לבתיהם. אע"כ דאפ"ה ליחייבו כיון שעמדו הוי ליה כהנחת חפץ. ואפשר דמאל יצא דמן נמי ילפינן שפיר שהרי יודע היה משה שלא ימצאו ללקוט ואם כן לא יניחו הכלי על גבי קרקע אלא יחזירום ריקן לביתם אע"כ דאפ"ה הוי הנחה כיון שעמדו מסתמא לפוש כנ"ל ואע"ג דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו הו"ל כעקירת חפץ וכן בהא דידו של אדם הוי כמקום ארבע ולא פשטינן להו מסברא היינו דודאי אי לא הוי תנינן להנך בהדיא לית לן למפשט מסברא דנפשיה דויכלא העם מהביא היינו דליכא שום צד היתר אלא קרא כפשטיה איירי אבל לבתר דתנינן להו בהדיא לאיסורא שפיר איכא למימר דמסמכינן להו אהאי קרא ודוק היטב:

בא"ד וא"ת כיון דהכנסה היתה במשכן כו' דהזורק ד"א ברה"ר משמע דאי הוי משכחת לה במשכן הוי ניחא ליה אע"ג דהתם ליכא סברא עכ"ל. עיין בתוס' לקמן בר"פ הזורק שכתבו דבזורק נמי איכא סברא. ולפ"ז בכל עניני הוצאות בין באבות ובין בתולדות כיון דמלאכה גרועה היא לעולם בעינן תרתי סברא דדמיא להוצאה דאורייתא ממש ודהוי נמי במשכן. ולפ"ז לא קשיא נמי קושיא השניה דתוס'. ולכאורה בלא"ה נראה פירושם דהתם מוכרח דהא בכל תולדות של כל המלאכות בעינן נמי סברא דדמיא לאב דאל"כ לא שייך לקרותן תולדה ואי משום דהוי במשכן א"כ לחשבו לאב בפ"ע אע"כ כדפרישית דמשום דהוי סברא דדמיא לאב מיקרי תולדה אלא דסברא לחוד לא מהני כיון דמלאכה גמורה היא ואין לך אלא חדושו מש"ה בעינן נמי דהוי במשכן וא"כ מדגלי רחמנא בחדא דמיחשבא בכלל מלאכת המשכן ה"ה להנך דדמיין כנ"ל ואי תקשי אם כן במעביר ד' אמות ברה"ר דמסקינן לקמן דהילכתא גמירי לה ומשמע דליכא סברא א"כ אמאי קרי לה תולדה דהוצאה הו"ל למחשבא לאב בפ"ע אלא שכבר כתב בעל המאור ז"ל דמעביר נמי איכא סברא כיון שכל אדם יש לו ד' אמות הוי ליה רה"י וכשמעביר חוץ לאותן ד' אמות הו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר וכמו שאבאר לקמן בעזה"י אלא שהתוס' דהכא לא נחתו להכי ופשיטא להו דבזורק ליכא סברא התם בר"פ הזורק למאי דאכתי לא הוי מסיק מעביר גופא ברה"ר וכמ"ש במקומו בעזה"י אלא כיון דהוי במשכן או כדמסקינן התם דהילכתא גמירי לה ואפ"ה לא הוי אב בפ"ע כיון דדמי מיהא קצת להוצאה והיינו נמי טעמא דמעביר ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי אצטריך בבמה טומנין וכו' אף ע"ג דהוצאה נפקא לן מקרא וכו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל שפיר איצטריך בבמה טומנין לומר בהוצאה והכנסה דהוי במשכן דמהוצאה לא ילפינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם הכלי וכדדייקינן להדיא בספ"ק דעירובין. ומי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. ואיצטריך למילף ממשכן דקרשים הוי הוצאה ע"י פשיטת יד לחוד וממילא שמעינן דאין לחלק והוי נמי בכלל הוצאה אלא דנראה מזה דהתוס' בכל הדיבור לא נחתו לחלק בין הוצאה גמורה להוצאה דפשיטת יד אלא דבכל חדא מינייהו יש לחלק בין דעני לעשיר כדפרי' בכוונת ר"י ודוק היטב:

ועוד יש ליישב קושיית התוס' דהכא דאי לאו הא דאמרינן בבמה טומנין דהוצאה הוי במשכן אלא מקרא דויעבירו או אל יצא אכתי לא הוי שמעינן מיתה וחיוב חטאת וכרת ודהוצאה מלאכה גמורה היא והוי אמרינן דללאו יצאה אבל מדאשכחן נמי במשכן הוי בכלל כל המלאכות שנסמכו במשכן וכדפרישית לעיל אלא דאיכא למימר דבלא"ה ידעינן מיתה וכרת בהוצאה מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כדפרישית נמי לעיל ודוק היטב:

בד"ה שבועות שתים וכו' וא"ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר כו' עכ"ל. נראה דאמתניתין דהכא לא מצי לאקשויי הכי דודאי לא קתני אלא הוצאה והכנסה דמפרש להו בהדיא דשייך בהו שתים שהן ד' בפנים וכן בחוץ בהאי גוונא גופא וכ"ש אם נפרש כפי' רש"י בשבועות דבפנים היינו הכנסה ובחוץ היינו הוצאה וא"כ לא שייך למיתני מושיט ומעביר דלא שייך בהו הני חלוקים אלא דעיקר קושייתם אמתני' דשבועות דקתני שתים שהן ארבע סתמא ולא מפרש להו וא"כ קשיא להו שפיר דלא שייך כלל האי לישנא דשתים שהן ד' כיון דאיכא נמי מושיט ומעביר ואמאי סמך התנא לסתום דבריו דאכתי לא ידעינן אותן שתים שהוסיפו מאי נינהו אי הכנסות או מושיט ומעביר והו"ל למיתני בהדיא שתים שהן שש ועי"ל דבמתניתין דהכא א"ל דהנהו דפשיטא לן לא קחשיב כלל כמ"ש התוס' לענין אזרוק ולא אזרוק ולא קתני הכא אלא הנך הוצאות והכנסות דלא מפרשן כלל ואשמעינן כמה חדושי דינים כמ"ש התוס' בד"ה יציאות. וכן נראה באמת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שבת דהנך פשט יד דמתניתין לאו בעיקר הוצאה שהוא אב איירי אלא מושיט קרי להו והוי תולדה ע"ש במגיד משנה ובזה נתיישב קושית הרמ"ך שם שהביא הכסף משנה ע"ש והיינו דלמאי דפרישית לא איירי הרמב"ם ממושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דריש פ' הזורק אלא ממושיט דפשיטת יד דמתני' דהכא מרה"י לרה"ר או איפכא נקטינן מיהא מלשון הרב המגיד דהנך דמתני' לאו אבות נינהו וכיון דלא איירי מתני' מעיקר הוצאה כ"ש דלא שייך להקשות ליתני נמי מושיט ומעביר אלא דעיקר קושיית התוספות אמתניתין דשבועות דקתני אבות ותולדות דומיא דאינך אם כן מקשה שפיר תולדות טובא נינהו דאיכא נמי מושיט ומעביר כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

דף ב עמוד ב

בגמרא ומ"ש התם דקתני שתים שהן ד' ותו לא ולכאורה יש לתמוה מעיקרא מאי קא קשיא להו דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני חיובי ופטורי אבל אסור משא"כ התם הא לא קתני בכולהו בבא אלא חיובי לחוד וכדמסקינן התם לענין שבועות וידיעות דבכולהו בעינן דומיא דמראות נגעים ואפילו בלא דומיא נראה סברא גדולה דלא שייך למיתני התם אלא מילי דחיובא מדאורייתא דפטורי טובא איכא וכ"ש דקשי' יותר בסוגיא דשבועות דלבתר דדייק הש"ס טובא במילי דשבועות וידיעות דמתוקמי דוקא כולהו לחיובא ואפ"ה פריך בתר הכי ביציאות השבת מ"ש. ולכאורה היה נראה לי בזה דודאי מעיקרא הוי ס"ד דה"נ במתני' דידן לא שייך למיחשב פטורי דטובא איכא כגון בכרמלית וחצי שיעור ומלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו וכמו שאבאר עוד לקמן בשמעתין. ועוד דאפילו בהנהו דקתני הא מקשה בסמוך תרתי סרי הויין מכל זה סבר המקשה דהכא נמי לא תני אלא כולהו לחיובא והכי קאמר דשתים כתיבי להדיא בפנים והיינו הוצאה והכנסה גמורה שיוצא האדם עם הכלי והן ד' דעני ודעשיר או להיפך שתי הוצאות דעני ודעשיר שהן ד' עם הכנסות. ועוד שתים שהן ד' בהוצאה והכנסה דע"י פשיטת יד שהן נמי ד' דעני ודעשיר וכנ"ל בסברת ר"י וכסברת התוס' דשבועות ובהכי הוי שפיר נמי לישנא דמתני' דשייך עיקר הוצאות והכנסות גמורים דלא איצטריך למיתנייהו בפרטות ולא פרט התנא אלא אותן שהוסיפו לחיוב ויש בהן חידוש והיינו דע"י פשיטות יד:

נמצא דלפ"ז דבהני תרי בבי דרישא דקתני חייב של כל עניני שתים שהן ד' דפנים ודחוץ כולהו לחיובא ואינך בבי דקתני בתר הכי דשניהם פטורין לאו אשתים שהן ד' קאי אלא דיני שבת דפטורי אבל אסור נקיטי ואזיל. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר דהתם בשבועות אדרבא טפי שייך למיתני כל שתי' שהן ד' דמשכחת לחיובא וא"כ הו"ל למיתני שתים שהן ד' בפנים דהכנסה ושתים שהן ד' בהוצאה וע"ז משני שפיר דהתם לא קתני ושתים שהן ד' בהכנסה כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא קתני שתים אלא אותן שהן אבות דומיא דאינך ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוס' לענין מראות נגעים דנהי דקתני תולדות היינו בשהן ד' אבל בשתים לעולם לא תני אלא אבות. וע"ז מקשה הש"ס אבות מאי ניהו יציאות תרי הוויין והיינו דמקשה ממ"נ אי קחשיב הנך הוצאות דע"י פשיטת יד אע"ג דהוי תולדות א"כ הכנסה נמי הו"ל למתני ולא שייך שהן ד' הא טפי הוויין דאע"ג דס"ד דהכנסה לאו הוצאה מיקרי מ"מ לא שייך למיתני כהאי לישנא דיציאות ולומר שהן ד' כיון דלקושטא דמלתא טפי הוויין ואי הנך דע"י פשיטת יד חשיבי כמו אבות כיון דמסברא דמיין להוצאות א"כ הכנסות נמי אבות מקרי דהא דמי לגמרי להוצאה כדאמרי בר"פ הזורק מה לי עיולי מה לי אפוקי וכו' דאתא שפיר טפי לפמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהנך דמתני' נמי לאו יציאות מיקרי אלא מושיט וא"כ כל כמה דלא ס"ד דעקירת חפץ הוצאה קרי ליה נמי לא הוי בכלל יציאות. ועוד דעכ"פ הוצאות הו"ל למיתני דיציאות משמע שהאדם יוצא עם הכלי כמ"ש התוס' לעיל. וע"ז מסיק ואזיל וכ"ת מהן לחיוב מהן לפטור והיינו יציאות גמורים דעני ודעשיר שהן ד' שאינו עושה אלא עקירה או הנחה. כגון שיצא מרה"י לרה"ר עם הכלי ובא אחד ונטלו ממנו או שלא עמד לפוש או שלא הניחו ע"ג מקום ד' וכן בעקירות כן נ"ל נכון ליישב סוגיית הש"ס אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן:

בפרש"י בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור כו' וכגון פשט העני כו' הרי פטור שני של הוצאה שהוא אסור כו' עכ"ל ובנסחאות הש"ס חדשים מקרוב באו בדפוס פ"פ דמיין כתוב נוסחא דספרים אחרים הרי פטור שני של הוצאה של עני שהוא אסור עכ"ל. ולענ"ד נראה ברור שזו הנוסחא אמיתית ולכן כתבו התוס' בד"ה וכ"ת דרש"י לא פי' כאן לפי שיטתו. ולפ"ז בחנם כתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שדברי התוס' הג"ה הוא ולא מלשון התוס' ויותר מזה נ"ל דאף לפי כל הנסחאות הישנות דלא גרסי בלשון רש"י של עני אפ"ה צריך לפרש כן בדבריו מדכתב לעיל בזה הדיבור הרי פטור של בע"ה והכא לא כתב כן אלא הרי פטור שני של הוצאה סתמא ואדרבא הכי הוי צריך לפרש טפי הרי הוצאה שניה דפטור של בע"ה כיון דבפשט העני קמיירי ועלה קתני ונתן בע"ה לתוכו והוציא הרי דעל העני קתני והוציא והו"ל לרש"י לפרש דאפ"ה אבע"ה קאי אע"כ דקושטא דמילתא אעני קאי אלא דרש"י לשיטתו במשנתינו דבמה שהוציא העני ידו מלאה והוציאה אכתי לא הוי הנחה עד שיניחו ברה"ר וכמו שפירשתי שם בדבריו דבענין אחר לא מחייב חטאת משא"כ לענין איסורא ודאי יפה כתב רש"י כאן דלכתחלה אסור לעני להוציא ידו מלאה מפנים לחוץ כדמסקינן לקמן דף הסמוך במימרא דאביי גבי ידו של אדם הוי ככרמלית היכא דאיכא למיחש דלמא שדי לה ויעשה הנחה ברה"ר וע"ש בפרש"י בד"ה מבעוד יום דמשמע להדיא דאסור להחזיר ידו אפילו בכה"ג וכמו שאבאר לקמן והיינו נמי מהטעם שכתב רש"י כאן דלמא אתי למיעבד הנחה גמורה ברה"ר על עקירתו דאע"ג דלאו עקירה גמורה מיקרי כיון שנתן הבע"ה לידו מ"מ מיקרי מיהא עקירה דאיסורא שעקר החפץ ממקומו מבפנים לחוץ. וזה ממש כפי' ריב"א לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת דהיינו בכה"ג שזה עיקר האיסור דאתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה כמעט כל המלאכה ולא חיסר אלא מעט ואף ע"ג דלשיטת רש"י דבמה שהוציאה לחוץ לא מקרי הנחה עד שיניח ברה"ר וא"כ כיון דאפילו אם יניח ברה"ר נמי לא אתי לידי חיוב חטאת דהא לא עביד עקירה גמורה וא"כ הו"ל גזירה לגזירה דגזרינן שמא יעשה הנחה גמורה דהו"ל חצי עיקר המלאכה אפ"ה אסור לכתחילה דע"כ גזרינן בכה"ג אפילו גזירה לגזירה כדמוכח להדיא לקמן בדף הסמוך מלשון רש"י בד"ה מבעוד יום וכמו שאבאר במקומו בעזה"י ושם מייתי רש"י ראיה מפטור אבל אסור דמתניתין והיינו ע"כ כדפרישית. ואע"ג דלכאורה נראה דוחק לפרש כן בל' רש"י שכתב דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דמשמע דבעקירה גמורה דאיסורא איירי דהיינו עקירות בע"ה מ"מ כד מעיינינן בה נראה איפכא דאדרבא עקירה דבע"ה לא מיקרי עקירה גמורה דלא עביד אלא טילטול שעומד ברה"י ומטלטל ברה"י וכמו שהקשו התוס' לקמן בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת על פירש"י שם וכתב' דהעיקר כפי' ריב"א. ועוד דאם נפרש כוונת רש"י כאן על עקירות בע"ה א"כ היאך שייך לומר דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דהא לקושטא דמלתא כבר עשה הנחה ועקירה דהתירא ומכיון שנתנו ליד העני תו לא אתי למעבד הנחה דאיסורא בר"ה אם לא שיחזור ויטלנו מיד העני ויעשה עקירה והנחה אחרת ואין זה במשמע לשון רש"י אלא דעיקר החששא לפ"ז בבע"ה היינו דלמא אתי למיעבד בפעם אחר עקירה והנחה גמורה ברה"ר והכי הו"ל לרש"י לפרש דילמא אתי למיעבד עקירה והנחה גמורה ברה"ר משא"כ לשון על עקירתו משמע דאעקירה שעשה כבר קאי דיעשה הנחה אע"כ כדפרישית דאעני קאי וכנוסחאות החדשות דספרים אחרים דמסייע' לי כן נ"ל בכוונת רש"י ולפ"ז יפה כתבו התוספות דכאן מפרש רש"י כפי' ריב"א דלקמן ולפי שיטת רש"י דלקמן הו"ל לפרש שתים לפטור בעקירות דבע"ה:

אלא דלענ"ד נראה עוד בכוונת רש"י כאן שהוכרח לפרש כן דנהי דלקמן מפר' בענין אחר היינו משום דלישנא דגמרא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הכי משמע ליה דאתחלת המלאכה קאי והיינו לענין פטורי דמתניתין דידן משא"כ הכא דאמתניתין דשבועות קאי דבעי למימר דקתני שתים שהן ד' מהן לחיוב ומהן לפטור א"א לפרש כדלקמן דשתים לפטור היינו עקירות דבע"ה דא"כ לא הוי דומיא דמראות נגעים ושבועות וידיעות שהן ארבע שהוסיפו חכמים על שתים המפורשות כעין אבות ותולדות בכולהו הוי חדא לחדא וחדא לחדא דוק ותמצא משא"כ הכא כיון דשתים היינו הוצאה דעני והוצאה דעשיר לית לן למימר דשהן ארבע דהיינו שתים שהוסיפו היינו בשל עשיר לחוד דהיינו בע"ה דא"כ הו"ל תרתי לחדא ולאידך עיקר הוצאה דעני לא קתני מינה כלום בשהן ארבע ולא הוי דומיא דהנך:

ועוד דלא שייך כלל למיקרי נתינה דבע"ה לעני ברשות היחיד בלשון יציאות דהא לא הוציא כלום ועקירות הו"ל למתני ועוד דבשלמא במתניתין דידן דקתני לכולהו פרטי בהדיא דשניהן פטורין אבל אסור נשמע זה כמו זה אלא דלחושבנא בעלמא אמרינן לקמן דלא קחשיב אלא הנך דאתו לידי חיוב חטאת שפיר מצינן לפרש כפרש"י לקמן דאתחלת המעשה קאי משא"כ בשבועות דלא קתני אלא שתים שהן ארבע גרידא ועיקר כוונת התנא למיתני נמי דפטורי אע"ג דטובא איכא ועוד דלא הוי דומיא דהנך אע"כ דאכתי דמיין לענין איסורא וא"כ דעיקר כוונת התנא לאיסורא אמאי סמך לומר שהן ד' סתמא אדבע"ה טפי מדעני דהא לא איירי מחיוב חטאת כלל אלא מאיסור גרידא ואדרבא דעני טפי במשמע כדפרי' אע"כ הוכרח רש"י לפרש כאן דקושטא דמלתא הכי הוא דלמאי דס"ד דמתניתין דשבועות קתני שתים לחיוב ושתים לפטור ע"כ היינו כפי' ריב"א לקמן דלא קחשיב אלא חדא הוצאה לפטור אבל אסור בבע"ה שעושה כל המעשה בחסרון מעט וחדא הוצאה כהנ"ל בעני דהנך הויין שפיר בכלל יציאות שמוציאין החפץ ממקומו משא"כ אינך לא הויין יציאות דלא עביד אלא טלטול בעלמא ולא אסירי מטעם הוצאה מרה"י לרה"ר כלל אלא משום דידו של אדם הוי ככרמלית וכמו שאבאר לקמן בעזה"י כן נ"ל נכון ודוק היטב ותו לא מידי:

בגמ' והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו' ולפי מאי דמשמע מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתבתי לעיל דהנהו פטורי דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל לעולם חייב מלקות משמע לכאורה כדפרישית לעיל במשנתינו דלא ממעטינן זה עוקר וזה מניח אלא מקרא דאיירי בחיוב חטאת מבעשותה דמייתי הש"ס לקמן בשמעתין אבל לעולם איסור לאו איכא א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא הוי שפיר דומיא דמראות נגעים דכולה לחיובא לענין מלקות וכדמוקי הש"ס להדיא התם בשבועות לחדא אוקימתא דכולהו מתני' לענין מלקות איירי ומסיק הש"ס שם דיציאות השבת נמי למלקות איירי דמתני' כרבי ישמעאל דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו:

והנראה מזה דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאיכא חיוב מלקות לאו מלקות גמור איירי אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת והיינו מטעמא דפרישית לעיל דאף על גב דהוצאה מקרא דויעבירו ילפינן או מאל יצא אפ"ה ע"כ הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת דאל"כ לא ידעינן מיתה וחטאת בהוצאה וכיון דהוצאה בכלל מלאכה היא ואפ"ה ממעט קרא זה עוקר וזה מניח מחטאת ע"כ דלאו מלאכה היא דלא מיקרי הוצאה כלל אע"ג דהוי במשכן כמ"ש התוס' לקמן וא"כ ממילא דליכא נמי מלקות דאורייתא ומקשה הש"ס שפיר והא דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיובא דאורייתא קתני כנ"ל ודו"ק:

שם אלא אמר רב פפא הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי. וקשיא לי א"כ אמאי קתני שתים שהן ד' האיכא טובא כגון כרמלית והוצאה במלאכה שא"צ לגופה והרבה כיוצא באלו דבכולהו פטור אבל אסור ושייך בהו נמי מכות מרדות מדרבנן כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת. תו קשיא לי דלפ"ז בכולהו מלאכות שבת מצי למיתני שתים שהן ד' דהא כל אב מלאכה יש לו תולדה והוי שתים לחיובא ושתים לפטור בשנים שעשאוה דפטורי אבל אסורי:

מיהו למה שפירשו התוס' בשבועות דף ה' דשתים שהן ד' בפנים היינו לחיוב קרבן ובחוץ היינו פטור אבל אסור הוי אתי שפיר אלא דלפרש"י ותוס' דשמעתין קשה אלא דאפ"ה איכא למימר דלא קתני במתני' אלא הנהו דשייך בהו שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואע"ג דלעיקר דינא איכא פטורי טובא אפ"ה לא קתני אלא הנהו דשייך בהו האי לישנא שתים שהן ד' וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך:

בתוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת כו' וגם המקשה לא הקשה כו' אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד' ותו לא עכ"ל. וכתבו בשם מהרש"א ז"ל שהוא גליון. ולענ"ד נראה ליישב דבריהם דאע"ג דהכא דעיקר שבת פשיטא דאיצטריך למיתני כולהו דיני דפטור אבל אסור אכתי לא שייך למיתנייהו בהאי לישנא דשתים שהן ד' דלא אשכחן כי האי לישנא בכולה תלמודא אלא בהנך דקתני בפ"ק דשבועות והיינו היכא דכולהו לחיובא אלא דשתים מפורשים בהדיא ואינך משום ילפותא וע"ז משני הש"ס דכיון דהכא עיקר שבת ואיצטריך למיתנייהו בהאי מתניתי' גופא מש"ה מסיק לה נמי בלשון שתים שהן ד' כדקתני רישא כן נ"ל ואין צורך להגיה הספרים וק"ל:

בד"ה מי לא עסקינן כו' וא"ת מ"ש דתני תולדה דהוצאה כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א כתב בשם הרמב"ן ז"ל דלרב פפא דהכא אין ה"נ דהכנסה לאו תולדה דהוצאה היא אלא הוי אב. כוונתו כיון דהוי לגמרי במשכן בהאי ענינא דהוצאה ואפ"ה לא שייך למנותן בשתים כיון דחדא מלתא היא. והא דמסקינן בר"פ הזורק דהכנסה תולדה היינו דלא כרב פפא ע"ש:

דף ג עמוד א

בתוס' בד"ה בבא דרישא כו' וא"ת והא עבר אלפני עור כו' וי"ל דמיירי בעכו"ם כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש שהקשה על זה דמתניתין ע"כ לא איירי בעכו"ם ומסיק דמתני' לא איירי אלא באיסורי שבת ולא באיסור דלפני עור ע"ש. ולענ"ד דהתוס' נמי מסקו אדעתייהו האי תירוצא דהרא"ש ז"ל לענין לישנא דמתני' אלא דאכתי קשיא להו לישנא דגמרא דקרי לה פטור ומותר דמשמע דמותר לגמרי ואהא מסקו שפיר דאין ה"נ דזימנין דמותר לגמרי כגון בחפץ של עכו"ם כנ"ל וק"ל:

בד"ה פטורי דאתא לידי חיוב חטאת. עיין במהרש"א ובעיקר פי' ריב"א אבאר לקמן גבי בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית עי' עליו:

בד"ה שניהם פטורין כו' אינו קאי אמתניתין כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל והא דלא מקשה באמת אמתניתין היינו משום דמצי למימר דאין ה"נ דשניהם פטורין לא קאי אלא אעקירה דעני ועקירה דבע"ה וכ"כ בחידושי מהר"י טראני וזה דוחק גדול. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב דאפשיטות לשון דמתני' גופא דקתני שניהם פטורין לא מצי להקשות דאיכא למימר דמתני' במזיד איירי וחייבין ופטורין היינו לענין מיתה ומלקות ובהא הוי ידע שפיר שאין שום סברא לחייב לכל אחד מיתה או מלקות כיון שלא עשה מלאכה שלימה וכ"ש דלא שייך לומר שיתחייבו לחצאין דלא שייך במיתה ובמלקות נמי קי"ל דאין משלשין במכות משא"כ מדמסיק פטורי דאתא לידי חיוב חטאת קחשיב משמע דמתניתין איירי בשוגג ולענין חטאת ואהא מקשה שפיר אמאי שניהם פטורים והא אתעביד מלאכה מבינייהו וא"כ יביאו שניהם קרבן אחד ואהא מייתי שפיר ברייתא דרבי והיינו כגירסת כל הספרים שכתבו התוס' דגרסינן תרווייהו העושה כולה ולא העושה מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשאוה פטורין והיינו כדפרישית בשנים ועשאוה פטורין היא עיקר שנויא דגמר' שאין לומר דשנים יביאו קרבן אחד והיינו מדילפינן לקמן בפרק המצניע מנפש אחת בעשותה אלא דמייתי נמי אגב גררא דאין לומר ג"כ שכ"א יביא קרבן וילפי' נמי שפיר מבעשותה דאפי' זה יכול וזה יכול פטורין כ"ש היכא שכל אחד לא עשה מלאכה שלימה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י לולי שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך:

בא"ד אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שע"י נגמרה המלאכה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דלפ"ז עיקר הקושיא אהאי בבא שבע"ה נתן לידו של עני והוציא העני דא"כ עשה העני עיקר המלאכה ונגמרה על ידו משא"כ היכא שפשט בע"ה את ידו לחוץ עם החפץ ונטל העני ממנו בחוץ אין סברא לחייבו דטלטול בעלמא עביד שעומד ברה"ר ומטלטל ברה"ר וא"כ מהיכא תיתי ליחייב דאצטריך למעוטי כמו שכתב ר"י ז"ל שהקשה על פירש"י לענין עקירות בדיבור הקודם. אלא מסתימת לשון התוספות נראה דבכל ענין קשיא להו שיתחייב האחרון כיון שנגמר על ידו הנחת החפץ ממקום למקום דמי קצת לאחד על האריג או למי שכתב אות אחת והשלים השם דחייב לרבי אליעזר ואע"ג דרבנן פליגי עליו היינו נמי לבתר דקי"ל דרשה דבעשותה דבעינן העושה את כולה אבל לסברת המקשה הוי סבר דבכל ענין יש לחייב האחרון שגומר העשייה וקרינן ביה בעשות'. עוד נ"ל דסברת המקשה דכיון דכתיב מאחת מהנה משמע דעושה מקצתה נמי חייב כדדרשינן אחת מאחת ואע"ג דדרשינן ליה לענין שם משמעון דוקא היינו לבתר דקים לן מיעוטא דבעשותה אבל מעיקרא הוי סבר דאחת מאחת משמע דאפי' במקצתה מחייב האחרון ועיין בפרק הבונה ותמצא שיש מקום לדברי אלה לפי לשון הברייתא שם. והשתא דאתינן להכא נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל דאף לפירוש התוס' לא מצי להקשות אמתניתין שיתחייב האחרון דאי מפרשינן למתני' לענין מלקות ומיתה כדפרישית אין שום סברא לחייב האחרון דהא ועשה מאחת מהנה לא קאי אמזיד ואדרבא במזיד כתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע מלאכה שלימה וכן לענין מלקות כתיב לא תעשה כל מלאכה דמשמע כולה ולא מקצתה אלא דוקא לבתר דמסיק הש"ס דמתני' לענין חטאת איירי מקשה שפיר שיתחייב האחרון דקרינן ביה ועשה מאחת מהנה דמשמע מקצת המלאכה ואית לן למימר דגזירת הכתוב הוא דלענין קרבן יתחייב אפילו במקצת מלאכה והיינו מי שגמרה דהוי דומיא דאחת וכדאיתא בפרק הבונה. כן נראה לי נכון ודוק היטב:

בד"ה בעשותה כו' אך קשה דבפרק המצניע משמע כו' נפקא מנפש או מאחת כו' עכ"ל. ולא ידענא מהיכא פסיקא להו הכי דהא למאי דמסקינן התם דלרבי מאיר תרי מיעוטי דנפש א' חדא ובעשותה תרתי כפרש"י שם וא"כ אפשר דלר"מ מסתבר יותר לאוקמי מיעוטא דאחת ליחיד שעושה בהוראת ב"ד ומיעוטא דבעשותה למעט זה עוקר וזה מניח דהכי משמע העושה כולה ולא מקצתה וכ"ש לפירוש התוספות בדיבור הקודם דעיקר הילפותא למעט דלא נימא שהאחרון לחוד חייב וקמ"ל דלא וא"כ לא שייך למעט הא מלתא מאחת דהא באמת אתי קרא למעט דאפילו נפש אחת נמי לא לחייב כיון שלא עשה אלא מקצתה והיינו ממיעוטא דבעשותה ואפשר דעיקר דיוקא דהתוס' מדנקיט התם זה עוקר וזה מניח ברישא משמע דמקרא קמא ממעט לה ולא מבעשותה דכתיב בסוף ובאמת משום הא לא איריא דאפילו אי נימא דאי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן לה טפי לזה עוקר וזה מניח מ"מ השתא דכתיבי כולהו מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא דזה עוקר מבעשותה כדפרישית ודו"ק:

מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אתי שפיר דזה עוקר וזה מניח דהתם היינו שלא נאמר דעקירה לחוד והנחה לחוד מיקרי מלאכה משא"כ הכא שלא בא אלא דלא תימא דניחייבו תרווייהו קרבן א' מייתי שפיר מבעשותה ודו"ק:

בגמרא בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו כו' ולכאורה האי איבעיא נמי לא שייך הכא אלא לקמן אפיסקא דפשט העני דלקמן בעיקר דיני עקירה והנחה משא"כ הכא דכולה שקלא וטריא דלעיל לא איירי אלא במנינא דשתים שהן ד' דחיובי ופטורי וכמו שדקדקו התוספת בד"ה שניהם פטורין ונ"ל דהכא נמי אשקלא וטריא דלעיל קאי דלבתר דיליף רבי בטעמא דמתניתין דממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה ומשמע דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דאפילו בידו הוי שייך חיובא בכה"ג אלא דקרא ממעט לה אם כן שפיר בעא מיניה רב מרבי אי ממעטינן נמי מהאי קרא בכה"ג דהטעינו חבירו דכיון שהטעינו חבירו לא קרינן ביה באידך בעשותה דהא נמי עושה מקצתה מיקרי או דלמא כיון דעקירת גופו עדיף מעקירת ידו מוקמינן לקרא בדדמי דוקא לענין עקירת ידו אמרינן דמקרי אידך עושה מקצתו משא"כ בעקירת גופו. משא"כ בלא ברייתא דרבי דהו"א דמסברא ממעטינן דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא מחייב אלא בעקירה והנחה גמורה דחפץ גופא ממש לא הוי שייך האי איבעיא דרב כן נ"ל:

בתוס' בד"ה עקירת גופו כו' נראה לר"י דה"נ מצי למיבעיא לענין הנחה כו' עכ"ל. ואף על גב דלקמן לענין דבעינן עקירה מע"ג מקום ארבעה משמע דלענין הנחה שייך לחייב יותר כדמקשה הש"ס שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי אלא דהתוספת לשיטתייהו שכתבו שם דהיינו משום דהנחה מסתמא כן היה במשכן או משום דכתיב אל יצא איש ממקומו דקאי אעקירה משא"כ הכא לא שייך לומר כן דאדרבה אי אמרינן דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי כ"ש בהנחה דמדכתיב אל יצא איש ממקומו ולא כתיב אל יוציא משמע קצת דאיציאות איש נמי קפיד דיציאתו ממקומו הוי כעקירת החפץ ואפ"ה מיבעיא ליה כ"ש דבהנחה שייך האי איבעיא כנ"ל וק"ל:

אחר זה מצאתי בתוספת ישנים שכתבו להדיא בשם רשב"א דלענין הנחה פשיטא ליה דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ועמ"ש בזה דף ה' ע"ב:

בא"ד וממתניתין דקתני או שנטל כו' דאיכא לאוקמי שהניחו ע"ג קרקע עכ"ל. וכבר כתבתי בלשון משנתינו בפרש"י ד"ה פשט העני ובד"ה או שנטל דמלשון רש"י שם משמע דלקושטא דמילתא איירי מתניתין שהניחו העני בר"ה והיינו לפי שיטתו וגרסתו כאן דידו לא נייח וא"כ לא מקרי הנחה. ועי"ל דאפילו לאידך גירסא נמי סבר רש"י דהא דהנחת גופו מהני היינו במהלך ולבסוף עמד משא"כ בידו דמתניתין שעמד מתחלה ועד סוף לא הוי הנחה ומש"ה מפרש במתני' שחזר והניחו אבל התוס' לשיטתייהו וגירסתם בדיבור הסמוך דגרסינן ידו בתר גופו גרירא וא"כ לקושטא דמלתא היכא דידו וגופו ברשות א' הוי הנחת ידו ועמידתו נמי כהנחת חפץ אלא דאפ"ה כתבו כאן שפיר דלמאי דמיבעיא ליה לרב היינו משום דאפשר לאוקמי מתניתין בהכי שחזר והניחו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי לא פשיט ממתניתין דלא יצא החייט כו' עד סוף הדיבור. נראה דקושיתם ותירוצם דוקא לפירושם הקודם דלענין הנחה נמי מיבעיא ליה וא"כ מקשי שפיר דליפשוט ממתני דלא יצא החייט דקס"ד דלא שייך לגזור בכה"ג שמא יטול המחט ממקום הנחתו ממש ויצא לרה"ר ויניח המחט ברה"ר דהוא מלתא דלא שכיח כלל שיניח המחט ברה"ר משא"כ אי הוי אמרי' דבהנחה פשיטא ליה דכשעמד ברה"ר הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ולא מבעיא ליה אלא לענין עקירה תו לא שייך להקשות דלפשוט ממתניתין דלא יצא החייט דודאי פשיטא להו דיש לומר דאפילו משום איסור עקירה דרבנן שייך לגזור דלא יצא כדשקיל וטרי הש"ס טובא לקמן בסוגיא דלא יצא החייט איירי אפילו משום איסור דרבנן כגון שתחובה בבגדו ע"ש ואע"ג דהתם אליבא דאביי קיימינן מ"מ איכא למימר דרבא נמי מודה בהאי דהכא דלא חשיב גזירה לגזירה כיון דשכיח טובא שנוטל החייט המחט ממקום הנחתו ולא פלוג רבנן אבל מהנחה דלא שכיח כלל מקשו שפיר ומתרצין דאפ"ה סבר רב דאיכא למימר דלא פלוג רבנן כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא כו' ורש"י פירש כו' משמע אפילו הוא וידו במקום א' כו' ואין נראה כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון הברייתא דבסמוך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן משחשיכה חייב לפי שאין דומה לידו משמע קצת כי האי פירושא דאפילו ברשות אחד דומיא דהיה טעון נמי קתני לפי שאין דומה לידו דבידו כה"ג פטור דעקירת ידו לאו כעקירת חפץ דמי ומה שהקשו התוספת ממשנתינו אפשר דלסברא זו אמרינן דלענין הנחה שאני דהנחה בידו ודאי מקרי הנחה מטעם שכתבו התוספת לקמן דמסתמא כך היה במשכן שהיה נותן ליד הגזבר משא"כ לענין עקירה לעולם עקירה חשובה בעינן ועקירת ידו לעולם דלא הוי עקירה ולפ"ז קתני שפיר בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו דאפילו בכה"ג גופא שנתן חבירו לידו או אף שנשאר ביד עצמו מבעוד יום נמי פטור דלא מקרי עקירה ודוקא עקירת גופו הוי שפיר עקירה כן נ"ל אח"ז מצאתי להדיא בתוספת ישנים שכתבו בשם הרשב"א ז"ל דלענין הנחה לא קמיבעיא ליה לרב והיינו כדפרישית ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

דף ג עמוד ב

בגמרא א"ל רב חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי קאי רבי כו' השתא מיהא שפיר משני לך כו'. ויש לתמוה כיון דשפיר משני ליה א"כ מאי קאמר ליה לאו אמינא לך הא קמן דאע"ג דקאי רבי במס' אחריתא אפ"ה שפיר משני ליה. ועוד דמעיקרא קאמר דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא ולבתר הכי קאמר שפיר משני לך דתניא ומאי אולמא האי דברייתא טפי מדרבי גופא דתנא רבה הוא ואדרבא בעלמא אמרינן רבי לא שנה ר' חייא מנ"ל. ולענ"ד יש ליישב לפי הגירסא דגרסינן מ"ט גופו נייח ידו לא נייח וא"כ אם נאמר דרבי גופא קאמר לה בהאי לישנא אתי שפיר דקאמר רב חייא לרב לאו אמינא לך דהא קמן כיון דקאי רבי במסכתא אחריתא משני לך שינוייא דלאו שינוייא דבאמת אין לחלק בהאי טעמא דידו לא נייח דמשמע דאפילו כשהוא וידו ברשות א' לא מקרי הנחה ועקירה והא ודאי ליתא דאין לחלק בין ידו לגופו כשהכל ברשות אחד וכמו שהקשו בתוספת אלא דהשתא מיהא לענין דינא שפיר משני לך כדקתני בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו מאידך טעמא דידו בתר גופו גרירא כנ"ל נכון לפי שיטת התוספת דלמסקנא דמלתא עיקר הטעם דידו בתר גופו גרירא:

אמנם לפי השיטה שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י יש ליישב גם כן לאידך גיסא דבמאי דקאמר רבי ואינו דומה לידו דמשמע דאידך דמתניתין קאי שהיא ברשות אחרת א"כ תו לא שייך שפיר האי טעמא דידו לא נייח דא"כ מה"ט אפי' כשידו וגופו ברשות א' נמי לא הוי עקירה ואם נאמר דאין ה"נ דרבי סבר דבכה"ג יש לחלק בין ידו לגופו א"כ מאי ואין דומה לידו דקאמר דתלי תניא בדלא תניא ואדרבא איפכא הול"ל וידו אין דומה לזה משא"כ בלישנא דברייתא אתי שפיר דקתני לפי שאין דומה לידו דמשמע להדיא דאפילו בכה"ג גופא שהכל ברשות א' נמי לא הוי עקירת ידו כעקירת גופו והא דקתני לפי שאין דומה לידו טעמא הוא דקיהיב דכיון דמסברא הוי מחייב לעולם בהנחה לחוד אלא דקרא ממעט זה עוקר וזה מניח מבעשותה א"כ מוקמינן קרא בדדמי טפי דהיינו לענין ידו ולא לענין גופו כיון דיש סברא לחלק ביניהם כן נ"ל ודו"ק היטב:

בגמ' אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם כו' ופרש"י לענין דלעולם אין ידו נזרקת אחר גופו כשגופו ברשות אחרת. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלפ"ז לא הוי הך פשיטותא דאביי מענין הא דקמבעיא ליה אי הוי ככרמלית לענין דאסור לאהדורי לגביה אם כן משמע דהיינו לענין דידו הוי כאותו הרשות שהיא פשוטה לתוכה והדבר ברור דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן כרה"ר לא הוי מידו דעני והיינו בפירש"י:

אלא דבאמת גרסת הגאונים להיפך כרשות היחיד לא הוי מידו דעני וא"כ הך פשיטא לי דאמר אביי היינו מענין האיבעיא והכי קאמר פשיטא לי דמדאורייתא אין ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכו כי היכא דנאמר דאסור להחזירה מדאורייתא וקפשיט לה מידו דעני ודבע"ה להיפך כמ"ש בעל המאור ע"ש. אלא דקשיא לי על גרסא זו דהיאך קאמר אביי הכא דפשיטא לי הא מילתא ממתניתין ותיפוק ליה דבהא מלתא גופא פליגי אביי ורבא לקמן בפרק המצניע דף צ"ב במוציא פירות לרה"ר דאמר אביי בידו חייב ורבא אמר פטור ומקשינן התם דאיפוך ומקשינן ממתני' עליה דרבא ומסקינן התם למעלה מג' הכא למטה מג' א"כ למאי דס"ד מעיקרא דאביי הוא דאמר חייב קשיא דידיה אדידיה דהא חזינן הכא דידו של אדם נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכה דמה"ט מחייב ליה אלא אפילו למאי דמסקי' התם איפוך דאביי אמר פטור אפילו תוך שלשה משום דאגד ידו שמיה אגד ומש"ה אינה נידונית כרשות שפשוטה לתוכה אכתי לא מדייק לה אביי שפיר דפשיטא ליה ממתניתין דהא מתניתין איכא לאוקמי כדרבא דאיירי בלמעלה מג' ומשום דלא מקרי הנחה לעולם דהיכא דהוי הנחה כגון למטה מג' הוי ידו של אדם שפיר כהרשות שפשוטה לתוכה משא"כ לגירסת רש"י אתי שפיר אלא דעל גרסת רש"י נמי יש לי לדקדק אם כן במאי קאמר אביי דפשיטא ליה שאין ידו נזרקת אחר גופו. דלכאורה לא נפקא מיניה מידי בהא מלתא אם לא בגוונא דמתני' ממש דאי הוי ידו של אדם נזרק אחר גופו הוי מחייבינן למי שנטל מתוכו או הניח לתוכו ואם כן אטו אביי מתניתין קמ"ל. ויש ליישב בדוחק דנ"מ נמי בפשיטות דאביי לענין דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר או איפכא אף ע"ג דתנינן לה להדיא בפרק בתרא דעירובין כמו שהובא בתוספות כאן מ"מ הו"א דהתם איירי דמטלטל ע"ג קרקע ממש או לתוך ג' דוקא אבל למעלה מג' סד"א דשדינן לידו בתר גופו והוי כרשות האחרת ממש ואהא קאמר דפשיטא ליה דבכל ענין לא שדינן ליה בתר גופו והיינו מידו דעני דמתניתין דמסתמא איירי אף למעלה כדרך סתם פשיטת יד ואפ"ה לא הוי כאותו הרשות שגופו בתוכו כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן כו' וקשיא לי אההיא גירסא דקנסוה במאי מספקא ליה לאביי דכיון דלא אסיק אדעתיה דאביי מהך ברייתא דבסמוך דקתני אסור להחזירה כדמשמע לכאורה מלשון הסוגיא אם כן מהיכא תיתי נאמר מסברא דקנסוה דכולהו קנסי דקנסו רבנן כה"ג היכא דאיתמר איתמר. ועוד דאף לגירסת הספרים דגרסי מי אסרוה כמ"ש התוספת ואף אם נפרש דהיינו איסור ממש מ"מ מה סברא יש בזה דבשלמא כשגופו ברה"י וידו ברה"ר אפשר דידו חשובה ככרמלית ולא בטל לגבי רה"ר דנימא דהוי כמקום פטור משא"כ איפכא כשגופו ברה"ר וידו ברה"י מאי ס"ד דליהוי ככרמלית דהא רה"י כמאן דמליא דמי ולא שייך ביה חילוק רשות דכרמלית כלל. והנלע"ד ליישב דמילתא דאביי אשקלא וטריא דלעיל קאי דמסיק אביי גופא דשניהן פטורין היינו פטור אבל אסור וכבר כתבתי בשיטת פי' ריב"א לעיל מי שפושט את ידו מיקרי פטור דאתי לידי חיוב חטאת דאפשר דאתי לידי הנחה ושפיר י"ל דמש"ה אסור לכתחילה משא"כ בפטורא דבע"ה שנוטל מידו של עני וה"ה איפכא שהעני נוטל בחוץ מידו של בע"ה לכאורה אין טעם לאסור לכתחילה כיון דלא עביד אלא טלטול בעלמא ומש"ה קס"ד דאביי דאפשר דטעמא דאסור היינו משום דידו של אדם הוא ככרמלית ואע"ג דברה"י לא שייך כרמלית אפשר דאפ"ה אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא אלא משום דלא פסיקא ליה לאביי הך מלתא דאפשר נמי דאסור לכתחלה משום דאתעביד מלאכה מבינייהו מהא נמי איכא למימר דאף על גב דלכאורה נראה מסוגיא דלעיל דודאי יש לאסור מה"ט דאיתעביד מלאכה מבינייהו אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דטעמא נמי משום כרמלית והשתא אתי שפיר טובא לישנא דעשאוהו ככרמלית אף לגירסא שלנו דגרסינן מי קנסוה. דלפ"ז יש לתמוה כיון דמשום קנסא אתינן עלה אמאי מפיק לה אביי בלישנא דמהו שתעשה כרמלית. ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ספיקא דאביי אמתני' קאי דמספקא ליה אי הוי טעמא משום כרמלית או לא מש"ה מספקא ליה נמי חדא מגו חדא דאפשר דלא עשאוה כרמלית אלא היכא דאיתעביד מלאכה מבינייהו משא"כ לענין אהדורי לגביה לא רצו להחמיר עליו ולעשות ככרמלית דא"כ כ"ש דשדי ליה ואתי לידי חיוב חטאת או דלמא דאפ"ה קנסוה דלא פלוג רבנן. כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי קנסוה רבנן נראה לר"י דגרסינן מי אסרוה כו' ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ"מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ"ל וכגי' מהרש"ל ז"ל בשוגג או מבע"י ומהרש"א ז"ל השיג עליו מלשון התוס' דלקמן בסמוך ע"ש באריכות. ולכאורה לענ"ד אין דברי מהרש"א ז"ל מוכרחין דלשון התוס' לקמן הם כשיטת הרשב"א ז"ל בד"ה ואב"א דגריס לעולם לא תפשוט ולשיטה זו ודאי צריך לפרש לקמן דהא דמסיק הש"ס לחלק בין מזיד לשוגג היינו אידי ואידי מבע"י כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ כאן בדיבור זה קיימי התוספות אשיטת ר"י ז"ל ואיהו לא גריס לקמן בשמעתין לעולם לא תפשוט דודאי נפשטא האי בעיא דרב ביבי. וא"כ לפ"ז אין צורך לפרש בשינויא דכאן בשוגג כאן במזיד דאיירי מבע"י מסתמא איירי אידי ואידי משחשכה דכיון דלאו ככרמלית דמיא ולא הוי אלא משום קנסא בעלמא לא מסתבר להחמיר כ"כ לקנוס מבע"י ונהי דמעיקרא הוי ס"ד דע"כ קנסוהו רבנן מבע"י היינו לאוקמי הברייתא בהכי דמשחשכה או אפשר דלא תיפשוט האיבעיא דרב ביבי משא"כ לבתר דמסיק דנפשטא האיבעיא דרב ביבי אם כן הדרינן לסברא קמייתא דלא איירי אלא משחשכה וזה פשוט ואם כן שפיר משמע טפי כגירסת מהרש"ל ז"ל ומכ"ש אם נאמר דהאי ושמא שכתבו תוספת כאן הם דברי ר"י עצמו. אלא דמ"מ אין הכרח להגיה הספרים ודא ודא אחת היא. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב ג"כ דנ"מ דאם הוציא בשוגג מבע"י אסור אלא משום מילתא אחריתא הוא דאיהו גריס מי אסרוה דלפ"ז ודאי אסור אף מבע"י כיון דמדינא שוינהו ככרמלי' ודוק היטב:

דף ד עמוד א

פיסקא פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא וכתבו התוספות דפשיטא ליה לתלמודא הכי משום דמסתמא כך היה במשכן או משום דקרא דאל יצא משמע הכי. וקשיא לי על פירושם דאם כן מאי משני הש"ס ר"ע היא או רבי או אחרים דאכתי תקשי הך קושיא גופא אהנך תנאי ומאי אולמא הך ברייתא דיחידאה טפי מהך סתם מתני' דידן דסברה בפשיטות דלא בעינן. ואטו הנך תנאי כיפי תלו להו ובלא"ה לא ידענא מי הכריחם לפרש כן דהא בפשיטות מצינו לפרש דמסוגיא דעלמא מקשה הש"ס בפשיטות כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס ואם כן כיון דלקושטא דמלתא קי"ל בכמה דוכתא דבעינן מקום ד' על ד' היכא דלא שייך שום חשיבות מקום או דמחשבתו משוויא ליה מקום כמימרא דרבה ורב יוסף שהביאו התוספת לקמן בשמעתין בד"ה אלא אמר רב יוסף וא"כ למאי דס"ד השתא דבידו ליכא שום צד חשיבות ודאי מקשה שפיר אכל הנך אמוראי ואסוגיא דעלמא ודתלמודא דתיקשי להו מתניתין דהכא ואהא משני שפיר דפלוגתא דתנאי היא וקמה לה מתניתין דלא כהלכתא. ולבסוף מסיק רבא דידו של אדם חשובה. ועוד דלענין ידו של אדם בר"ה ודאי בלא"ה מקשה שפיר טובא בפשיטות דכיון דלא הוי מקום ד' על ד' הו"ל מקום פטור דנהי דהיכא דהוי מקום ד' על ד' באדם ואין גבוה י' לא שייך לומר דהוי ככרמלית מהטעם דמסיק הרשב"א ז"ל בחידושיו מק"ו דאין כרמלית בכלים וכ"ש באדם מ"מ לענין מקום פטור משמע לכאורה דאין לחלק למאי דלא ס"ד דידו של אדם חשובה:

מיהו ע"כ ליתא לסברא זו דאם כן לא הוי משני הש"ס שפיר דר"ע או רבי היא דהא במלתייהו לא שייך הך מלתא דמקום פטור אע"כ דפשיטא לתלמודא טובא דלא שייך נמי מקום פטור בידו של אדם דודאי לא בטלה לגבי הרשות וכמ"ש לעיל במימרא דאביי. אבל אכתי קושיא קמייתא קשיא. והנראה מזה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בשמעתין ד"ה באילן דשקלא וטריא דשמעתין שייך נמי ארשות היחיד כדמשמע נמי לכאורה דקאי אהך פיסקא דפשט העני דאיירי דידו של בע"ה היא ברשות היחיד ואפי' הכי מקשה אמאי חייב. ולפ"ז צ"ל דסברי התוס' דלקושטא דמלתא לענין רה"י קי"ל דלא בעינן מקום ד' על ד' לענין הנחה כסברת כמה פוסקים שהביא הרב המגיד פי"ד מהלכות שבת וכסברת הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אלא שהוא סובר דהשקלא וטריא בשמעתין נמי לא קאי ארה"י ע"ש באריכות ולשיטת התוספת ע"כ סוגיא דשמעתין קאי נמי ארשות היחיד כמ"ש להדיא בד"ה באילן. מיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דסברי כהרשב"א דלמסקנא מיהת ברה"י לא בעינן כמימרא דרב חסדא דלקמן דף ה' ע"ב בנעץ קנה וכדמשמע נמי מלשונם שם דף ח' בד"ה אמר אביי ולפ"ז שפיר הוצרכו לפרש כאן דהא דמקשה מעיקרא בפשיטות אמאי חייב בין אעקירה ובין אהנחה אפילו ברה"י ע"כ היינו מסברא דמסתמא כך היה במשכן או מקרא דאל יצא כן נ"ל לפי פירוש התוס' אלא דאכתי לא אתי שפיר הא דמשני הא מני ר"ע היא או רבי היא דמאי אולמייהו מסתם מתניתי' כיון דמסברא מקשה כמו שדקדקתי בתחלת דברי:

ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו לפי מה שראיתי בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכתב ג"כ כל' התוספת והוסיף עוד טעם אחר כמו שאבאר בסמוך ומדבריו מבואר להדיא דאלשון המקשה דהכא קאי. משא"כ לפי לשון התוספת ז"ל שלפנינו אין צורך לכל זה. ובפשיטות מצינו לפרש דבריהם שהוצרכו לכך אף לפי המסקנא דקי"ל דבעינן הנחה ועקירה מע"ג מקום ד' ומה טעם יש בדבר והוצרכו לאהדורי אטעמא דמשכן או דהכי משמע קרא דאל יצא. ואם כן כל מה שכתבתי כאן היינו לפרש שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו. וכן נראה מל' המהרש"א ז"ל שהבין בכוונת התוספת כאן דאסברת המקשה דוקא קאי:

בתוס' ד"ה והא בעינן כו' אור"ת דאין רגילות כו' ומסתמא כן היה במשכן כו' ואע"ג דבמושיט סתמא דמילתא הכי הוא וכן היה במשכן כמ"ש התוספת לעיל דף ג' בד"ה בעשותה דעיקר חיובא דמושיט היינו שמושיט ליד חבירו ולא כשמניחו על רה"י ע"ש אפ"ה מקשה הכא שפיר דלענין הוצאה דאיירי מתניתין אין לחייבו כשנותנו ליד חבירו. כיון דהוצאה כה"ג לא היה במשכן והוצאה ודאי לא ילפינן ממושיט לכ"ע ואהא משני רבה שפיר דמתני' כ"ע היא והיינו לבתר דפשיטא ליה לרבה דר"ע נמי לא יליף זורק ממושיט ואפ"ה מחייב למטה מעשרה בזורק משום קלוטה אלמא דלא בעינן ד' על ד' ומכ"ש דאתי שפיר טפי כל השקלא וטריא דהכא לענין רשות הרבים דהא במושיט גופא לא אשכחן הנחה ליד חבירו אלא ברשות היחיד וא"ש נמי טפי לענין עקירה דאפילו במושיט נמי לא אשכחן ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אבל למעלה מעשרה כו' א"כ לימא נמי הכא אבל למעלה מיו"ד לכ"ע חייב כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דמעיקרא מאי סלקא אדעתא דתוס' כלל דנימא לכ"ע חייב כיון דבההיא מתניתין גופא דפליגי ר"ע ורבנן בר"פ הזורק קתני בהדיא דמושיט חייב וזורק פטור כמו שכתבו התוספת בסוף הדיבור אף שהיה בלבי ליישב בכמה דרכים אלא שכולם לא ישרו בעיני משום דבלא"ה מגומגם לשון התוספת בסוף הדיבור במה שכתבו דאם כן הא דתנן לקמן בהזורק ומה לשון לקמן בהזורק ותיפוק ליה דאיבעיא דרבה אהך מתניתין גופא קאי. ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוס' בר"פ הזורק דאיכא מ"ד דלא גריס כיצד וא"כ הך דגזוזטראות בבא בפני עצמה היא:

בד"ה דר"ע סובר ילפינן כו' וא"ת הא ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה לא היה במשכן דאם היה במשכן כו' עכ"ל. כאן נמי יש לתמוה מה הוצרכו להוכחה זו ותיפוק ליה דבמתניתין גופא מסיק דמושיט חייב וזורק פטור שכן היתה עבודת הלוים במשכן שמושיטין הקרשים מזה לזה אבל לא זורקין ונהי דהוי אפשר לומר דבהא גופא פליגי ר"ע ורבנן אפשר דס"ל דהוי במשכן מ"מ מה זה שכתבו התוס' ומ"ט דרבנן דפטרי דהא רבנן מסקו טעמייהו להדיא דזורק לא הוי במשכן:

אמנם כן נלע"ד ליישב קושיית התוספת בענין אחר כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים וקשיא לן בגווה מה נתינת טעם הוא זה דאע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל אע"ג דודאי היה במשכן אפ"ה שרי כיון דלא מקרי מלאכה ואם כן ה"נ דכוותיה ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל וזה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צ"ב אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ואכתי אמאי ליחייב כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד. והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד ואמשא בני קהת דכתיב בתריה קאי א"כ א"ש דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא אלמא דבכה"ג הוי מלאכה וכה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא. דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי ואי משום דלמעלה מעשרה לא איכפת לן דהא דלמעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר כיון דרה"י גבוה הרבה אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה משו"ה חייב מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן אבל כיון דהוי במשכן ואיכא נמי סברא מש"ה חייב לכ"ע מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא והיינו משום דאורחא בכך וה"נ דכוותיה משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא ומסתמא נמי היה כן במשכן דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה אפ"ה חייב משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין לחייב בזורק כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט כן נ"ל והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב בסברא זו כמה סוגיות שלפנינו בעזה"י:

אמנם כאן לא הוצרכנו לכך דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספת דהא איכא למימר בפשיטות דלמאי דס"ד השתא דר"ע ורבנן פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא היינו דבהאי סברא גופא פליגי דלר"ע לא בעינן כלל שיהא התולדה במשכן אלא כיון שהאב היה במשכן אף שהתולדה לא היה במשכן אפ"ה חייב כיון דאיכא סברא ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט היינו משום דסברי דלעולם בעינן שיהא התולדה ג"כ במשכן והיינו הך ברייתא דפרק במה טומנין שהביאו התוס' בריש מכילתין והביאו כאן בלשונם שממנה למדו הך סברא מדאיצטריך לאסוקי בהך ברייתא דהכנסה היה במשכן אע"ג דאיכא סברא. ושפיר מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע מיהו לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דר"ע ורבנן בלמטה מי' פליגי ולכ"ע לא ילפי' זורק ממושיט היינו משום דבעינן שהתולדה יהיה גם כן במשכן ומתוקמא ברייתא דבמה טומנין ככ"ע כן נ"ל נכון ולדעתי יש לתמוה על התוס' שהוצרכו לידחק ולפרש בענין אחר ולא ניחא להו בפשיטות כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דאמרינן קלוטה כו' וקשה לר"י דמאי פריך כו' אבל אליבא דרב מספקא ליה כו' עכ"ל. לכאורה עדיפא הוה ליה לאקשויי דלקושטא דמלתא אף למסקנא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא פסיקא מלתא דרבה בעי לאוקמי מתניתין דוקא כר"ע ולא כרבנן לגמרי דהא אכתי אפשר לומר דאתיא נמי כרבנן דלא פליגי רבנן עליה דר"ע אלא לענין דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה אבל לעולם דבמאי דלא בעי ר"ע מקום ארבעה מודו ליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולכ"ע בעקירה והנחה ע"ג משהו סגי. וע"פ סברא זו היה נ"ל להכריח דהא דמסיק הש"ס ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כו' היינו מדברי רבה גופא ודלא כסברת התוספת שכתבו בפשיטות דאין נראה שיהא מדברי רבה ולכאורה נראה כוונתן בזה דרבה אף לבתר דפשיטא ליה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא היה צריך לאסוקי במלתא סברא דרבנן אלא קסבר ר' עקיבא קלוטה כמי שהונחה דמי אע"כ משמע להו להתוס' דסתמא דתלמודא מסיק כל האי לישנא כדי לפרש טעמא דרבה במאי דמוקי לה דוקא כר"ע ולא כרבנן כן נראה לי ברור בכוונת התוספות ועיין במהר"ם:

אמנם למאי דפרישית נראה להיפך דאי סתמא דתלמודא מסיק ליה קשה יותר דאכתי מצי לאוקמי נמי אפשר אפילו אליבא דרבנן אע"כ דרבה גופא הוא דמסיק לה והא דאיצטריך לאסוקי מלתא דרבנן היינו כדפרישית לעיל בל' הגמרא דמטעמא דרבנן הוא דדייק רבה למילתיה בטעמא דר"ע דאל"כ הו"א טעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט אלא דא"כ הוי קשיא ליה טעמא דרבנן דהא לענין זורק ממושיט לא אשכחן פלוגתא בעלמא משא"כ לענין קלוטה אשכחן פלוגתא דתנאי אף בעלמא כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

דף ד עמוד ב

בא"ד ועוד אומר ר"י כו' היינו לרבנן אבל לר' עקיבא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי כו' עכ"ל. לכאורה בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ג משמע ממימרא דרבה גופא דר"ע ורבנן פליגי לענין טומאה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולר"ע אית ליה טפי קלוטה אף שיש לחלק (ובמשניות דמסכת פרה כתב הרמב"ם והברטנורה בזה דר"ע לטעמיה דס"ל קלוטה כמי שהונחה ע"ש) מ"מ הו"ל כסברות הפוכות. תו קשיא לי בדבריהם דא"כ מעיקרא מאי מספקא ליה לרבה דמהיכי תיתי נוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן לומר דפליגי בתרתי ויותר ראוי לומר דלא פליגי אלא בקלוטה לחוד:

אלא דלענ"ד בלא"ה הוי מצי לפרש דלפום איבעיא דרבה אף את"ל דר"ע נמי סבר קלוטה וחייב אף למטה מעשרה היינו משום דלא בעינן מקום ד' בזורק דיליף זורק ממושיט דידו של אדם לא הוי מקום ד' ואפ"ה חייב וה"ה לזורק אבל במוציא מרה"י לרה"ר דאיירי מתניתין לעולם דר"ע נמי מצריך מקום ד' והאיך פשיט מוציא מזורק כן נ"ל ודוק היטב. ומה שיש להקשות על פירוש ר"י יבואר לקמן פרק הזורק דף צ"ז ע"ש ותמצא נחת:

בא"ד דהא לא דמי כלל דכיון דכמו שהונחה דמי הו"ל כזורק מרה"י למקום פטור כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דמאן דאית ליה קלוטה כמו שהונחה אף לקולא נמי אמרינן הכי ודלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלקולא ליתא למ"ד דאמרינן קלוטה דאל"כ זורק ד' אמות ברה"ר היכי משכחת לה דחייב עכ"ל ולהתוס' צ"ל דמשום הא לא איריא דשאני ד' אמות ברה"ר דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוספות לקמן דף הסמוך בד"ה בשלמא לבן עזאי ע"ש:

בד"ה ודלמא הנחה כו' פירש"י דדייק מדלא מחייב שתים כו'. וקשה דלמא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר ר"י כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא משמע ליה לרש"י כלל דהמקשה יקשה בפשיטות אמתני' דלא מיתוקמא אפילו כר"ע ולחלק בין עקירה להנחה דמהיכי תיתי נוקי מתני' דלא כמאן משום הך סברא. לכך הוכרח לפרש דמילתא דר"ע גופא הכי דייק ליה דאל"כ ליתני דר"ע מחייב משום הכנסה ומשום הוצאה. דאע"ג דלא מחייב אתולדה במקום אב. אפ"ה משכחת לה שפיר בנודע לו וחזר ונודע לו כמו שהקשה מהר"י פור"ת לקמן פרק הזורק (דף צ"ז ע"ב ד"ה למימרא) ע"ש ובחידושינו. ומה שתירצו התוספות שם דכה"ג מלתא דפשיטא היא מ"מ לר"ע ודאי איכא רבותא דלא תימא דר"ע לא ס"ל קלוטה כמו שהונחה והא דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט משא"כ אי הוי תני חייב משום הוצאה ומשום הכנסה הוי ידעינן שפיר דחייב משום קלוטה אע"כ דלעולם לא מחייב אלא משום הוצאה ולא משום הנחה דעקירה ודאי בזה. ובזה מתורץ ג"כ קושיא השני' של תוס' ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה זרק מרשות הרבים מתחלת ד' עד לסוף ד' כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דמלבד מה שהקשו בתוספות דבכה"ג מקום פטור הוא והוצרכו לידחק אלא דרש"י ז"ל גופא לקמן דף ז' ע"ב מהא דמקשה הש"ס אדר"ח בנעץ קנה לימא כרבי ס"ל ומייתי הך ברייתא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ומפרש רש"י שם דקס"ד דמרה"ר לרה"י איירי וא"כ אמאי מפרש כאן בענין אחר ונראה ליישב דמדמייתי הש"ס הכא למילתא דאביי דקאמר לה אדר"ח דנעץ קנה א"כ משמע דבשמעתין ידע שפיר להא דרב חסדא ומשמע לרש"י כאן דהא דר"ח הלכה פסוקה היא למסקנא דהתם וליכא מאן דפליג עליה דברה"י לא בעינן ד' והיינו כלשון אחר שכתב רש"י ז"ל שם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם כן קשיא ליה לרש"י דמעיקרא מאי ס"ד לאוקמי מתני' דידן כרבי דזיז דאכתי תיקשי אמתניתין תינח ברה"י אבל ברה"ר ביד העני אמאי חייב הא בעינן מקום ד' כדמקשה נמי בסמוך. לכך הוכרח רש"י לפרש דהכא קס"ד דרבי איירי בזורק ברה"ר גופא מתחלת ד' לסוף ד' דסתם לשון זרק הכי משמע ועוד דסתם זיז יוצא מכותל רה"י וא"כ כיון דכל שהוא הוא לא מקרי רה"י ולא משמע ליה לאוקמי שיוצא מכותל לתוך אויר החצר וזורק מרה"ר לרה"י דרך אויר חצר אע"כ דבזרק ברה"ר גופא איירי ואע"ג דזיז כל שהוא מיקרי מקום פטור ברה"ר אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דרבי ס"ל קלוטה אף ברה"ר דמסתמא כר"ע ס"ל אם כן כיון דמטי לאויר הזיז שהוא תוך עשרה מיד נתחייב מטעם קלוטה וא"כ במה שנח אח"כ על זיז כל שהוא אין לפוטרו כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל כאן משא"כ לקמן דמייתי לה מעיקרא למימר דרב חסדא כרבי א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דקס"ד דאיירי מרה"ר לרה"י והיינו דרך אויר החצר שהוא ג"כ רה"י ודוק היטב:

בתוס' בד"ה זרק ונח כו' וא"ת אכתי תקשה לך דלמא הנחה כו' אבל קשה לספרים דגרסי כו' אכתי תקשי דלמא הנחה עכ"ל. עי' במהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא תיקשי להתוס' בפשיטות אשינויא דרבי זירא דמוקי לה כאחרים ולענ"ד יש ליישב דר' זירא גופא אפשר דלא חייש כלל לקושיא דודלמא הנחה כי היכי דלא חייש רבה להך קושיא ואפ"ה לא שייך להקשות אדרבי זירא מאי דוחקיה לאוקמי כברייתא דאחרים ולא מוקי לה כרבה כר"ע דמתניתין דפרק הזורק אלא דאיכא למימר דרבי זירא סובר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט כדמספקא להו לרבה ולרב חסדא מעיקרא משא"כ אליבא דרב יוסף דקאי אקושיא דמקשינן לרבה ודלמא. ועוד דהא רב יוסף גופא קאמר בפרק הזורק דרב המנונא פשיט ליה לרב חסדא דטעמא דר"ע ורבנן דפליגי בקלוטה ואם כן מדלא מוקי רב יוסף נמי כר"ע ע"כ היינו משום הך קושיא דודלמא הנחה דלא בעי אם כן מקשו התוספות שפיר כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה כו' אבל ארבי דבעי הנחה כו' ה"ה דלעקירה סגי בכל שהוא עכ"ל. גם בזה עיין במהרש"א. מיהו בעיקר דברי התוס' לא זכיתי להבין דבריהם. דלפי הטעמים שכתבו לעיל בד"ה ודלמא לחלק בין הנחה לעקירה שייכי הנך טעמי טפי לחלק נמי לענין כל שהוא:

ועוד דאדרבא לענין כל שהוא שייך להקשות יותר ודלמא הנחה הוא דלא בעי משום דמחשבתו משויא ליה מקום משא"כ לענין עקירה דמתניתין דנטלו מידו של חבירו לא שייך לומר כן. דאפשר דהוי ניחא ליה טפי ליטלו ממקום ד'. אלא דממילא איתרמי ליה ולא אחשביה. ואף שהתוספת כתבו בדיבור הקודם דלא אמרינן מחשבתו משויא מקום. אלא היכא דאי אפשר בענין אחר. היינו לפי האמת אבל ודאי דשייך מיהו שום סברא לחלק בין עקירה להנחה מה"ט כדמחלקינן לענין קלוטה וכדפרישית:

מיהו אפשר דהתוספות משמע להו דהאי זרק ונח ע"ג זיז כ"ש נמי לא איירי כשזרקו בכוונה על הזיז אלא דממילא נפל על הזיז דהכי משמע לישנא דזרק ונח כדאמרינן נמי לקמן במימרא דרבי יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו ומסקינן דאיירי בדלא אחשבה כפי' רש"י שם וה"נ דכוותיה אלא אבבא קמייתא קשה מיהו השתא דאתינן להכי נ"ל דאין מקום לקושי' התוס' מעיקרא דאפשר דהא דמסקינן ומקשינן אליבא דרבה ודלמא הנחה הוא דלא בעי היינו מה"ט גופא דמחשבתו משויא ליה מקום דהא ע"כ בהכי איירי שרוצה שתנוח ע"י קלוטה כדמסקינן לקמן בפרק הזורק דאיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח. וע"כ איירי כשרוצה שתנוח ע"י קלוטה ברה"ר. ומש"ה מחייב דמחשבתו משויא ליה מקום. משא"כ לענין עקירה דמתני' לעולם דבעינן מקום ד'. והשתא פשיט רב יוסף שפיר מזיז כל שהוא. דאיירי שלא נתכוון בפירוש שינוח דווקא על הזיז. אלא דממילא נח על הזיז. ולפ"ז לא שייך טעמא דמחשבתו משויא מקום ואפ"ה מחייב רבי. א"כ ה"ה לענין עקירה דמעתה אין סברא לחלק ביניהם כיון שאין אנו צריכין לסברת התוספת בד"ה ודלמא כן נ"ל נכון. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת. אמנם בסמוך אפרש עוד בענין אחר דרב יוסף פשיט נמי שפיר מהא דאר"י אמר שמואל ודוק היטב:

שם בגמרא אלא הא רבי דתני זרק מרה"ר כו' ואמר ר"י אמר שמואל מחייב היה רבי שתים כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי תקשה אדשמואל גופא מנ"ל הא דרבי מחייב שתים דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי כיון דפשיטא ליה להמקשה הך סברא דמקשה אסתם מתני' דהכא דמחייב אף בעקירה ומאי אולמא הך דשמואל טפי מסתם מתניתין דידן. ומדר"ע דקתני נמי סתמא ואפ"ה מפלגינן אליביה בין הנחה לעקירה. ואמאי פשיטא ליה לשמואל אליבא דרבי טפי מדר"ע. ובשלמא למסקנא אתי שפיר דכיון דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה והיינו כמ"ש התוספת בסמוך בשם הרשב"א דדייק לה מדלא קתני איפכא וא"כ ע"כ הך דיוקא היינו דוקא לענין עקירה דבעינן מקורה וברה"ר פטור משא"כ לענין חדא חיובא דהנחה ודאי לרבי אפילו איפכא נמי מחייב כר"ע דלא ניחא ליה לשמואל למימר דשלשה מחלוקות בדבר לר"ע אף ברה"ר ובאינו מקורה חייב בהנחה ולר' דוקא במקורה ולרבנן דרבי אף ברה"י מקורה נמי לא. ומש"ה משמע ליה לשמואל דהא דנקיט רבי איפכא היינו דלחייבו שתים. משא"כ למאי דס"ד השתא דרב יוסף לית ליה הך מלתא דאיירי דוקא ברה"י מקורה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל דשמואל מחייב שתים. ואפשר דבאמת זו קושית המקשה דמקשה והא אתמר עלה פי' דהא בהא תליא כדפרישית וכמו שאבאר עוד בסמוך. ועי"ל דלמאי דס"ד השתא קסבר דשמואל לית ליה הך אוקימתא דאביי בזיז דמכיון דאשכחן דרבי מחייב מיהו בהנחה אף לענין קלוטה תו ל"ל למימר דטעמא דרבי לעיל משום שדי נופו בתר עיקרו כיון שאין צורך לכך אלא מוקמינן לברייתא דזיז כפשטא ולא שני ליה לשמואל בין הנחה כל שהוא לקלוטה. וא"כ מדאיפלגי רבי ורבנן בתרתי ע"כ היינו לאשמועינן דלרבי מחייב בין בעקירה ובין בהנחה ולרבנן בהנחה גרידא נמי פטרי. ולפ"ז השתא נמי קאי הש"ס במלתא קמייתא דהיינו רבי דזיז אלא דמעיקרא דחי לה הש"ס דמהכא ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לאוקמא כדאביי. ואהא גופא מייתי ברייתא אחריתא דמתרווייהו שמעינן למילתא דשמואל דרבי מחייב בין משום עקירה דהוצאה ובין משום הנחה דהכנסה. ולפ"ז ממילא נתיישב' ג"כ קושיית התוספת דלרב יוסף הא לא מחייב רבי בתולדה במקום אב כדמקשה לקמן בפרק הזורק. ולמאי דפרישית אתי שפיר דלקמן נמי לא קאמר ר"י אלא דלשון חייב שתים לא א"ש אהא דרבי אלא אהא דרבי יהודא מתני לה בהאי לישנא דחייב שתים אבל לעולם לענין עיקר מימרא דרב יהודא אמר שמואל דרב יוסף נמי מודה דע"כ לעולם מחייב רבי חדא בין משום הוצאה לחוד ובין משום הכנסה ונ"מ למזיד לענין מלקות היכי דאתרו ביה בהא ולא אתרו ביה באידך וכן בשוגג לענין חזר ונזכר וכן לענין אם נתכוון שתנוח בא' מהמקומות ולא ניחא ליה במקום השני. וזימנין נמי דחייב שתים בנודע לו וחזר ונודע לו. וכל זה מוכח מדפליגי רבי ורבנן בתרתי למאי דס"ד השתא מיהו למסקנא דאיירי ברה"י מקורה מדייק לה שמואל שפיר בלא"ה מדלא נקיט איפכא כמ"ש התוס'. ולפ"ז לעולם דשמואל נמי מוקי להך דזיז כדאביי ושני ליה בין קלוטה לכל שהוא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת רש"י ז"ל בד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ולפירושו מצינו למימר בפשיטות דפשטא דלישנא דרבי משמע שרוצה לחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה וכדפרישית דאוא"כ הו"ל לפרושי בהדיא דחייב משום הכנסה והא דדייקינן מעיקרא אדר"ע איפכא היינו כמ"ש בכוונת רש"י ז"ל דלר"ע אדרבה אי ס"ד דחייב שתים הו"ל לפרושי כי היכי דלא ניטעי ונימא דטעמא דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וכדפרישית ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לשמואל דע"כ לרבי מחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה דאלת"ה אמאי קתני כלל לפלוגתייהו בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ליפלגו בקלוטה בעלמא בלא הנחה כגון שקלטה כלב או שנשרפה או שנזכר קודם הנחה או שזרק מרה"י לכרמלית דרך רה"ר אע"כ דנקיט דוקא בכה"ג לאשמועינן דאף לענין עקירה אמרינן קלוטה משא"כ לעיל במתניתין דהזורק בפלוגתא דר"ע ורבנן לא שייך למידק הכי דשפיר איצטריך למתני בכה"ג דזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר לאשמועינן דאף על גב דבמושיט כה"ג חייב אפי הכי בזורק פטרי רבנן כדקתני להדיא כיצד. ולר"ע נמי פטור בלמעלה מעשרה ובזה נתיישבו כמה קושיות וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

דף ה עמוד א

ע"א בתוספת בד"ה לא מחייב רבי כו' נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהא דלא נקיט איפכא היינו דלא נימא דטעמיה דרבי דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט אלא דאפשר דלרב ושמואל לא משמע להו כלל הך סברא דזורק ממושיט. ומה שהוכרח הרשב"א לפרש כן היינו משום דקשיא ליה מנ"ל לרב ושמואל דרבי פליג אדר"ע דס"ל אף ברה"ר קלוטה כמו שהונחה דמיא:

אמנם מתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב' סברת המקשה דגיטין שכתבו התוס' כאן דלית ליה הא דרב ושמואל משום דהמקשה דהתם מדקאמר כמאן כרבי ולא קאמר כר"ע ע"כ היינו משום דס"ל דאפשר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט. ועמ"ש בזה בחידושי גיטין שם. וא"כ לפ"ז אליבא דרבי נמי אין הכרח לדרב ושמואל כיון דבלא"ה לא מצי למינקט איפכא מטעמא דפרישית:

מיהו למאי דפרישית לעיל אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דרב ושמואל מסברא דנפשייהו משמע להו הכי דהא דקאמרי לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה לאו אהנחה קאי אלא בהא דמחייב רבי נמי אעקירה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דאין לחייבו אלא ברה"י מקורה אבל באינו מקורה לכ"ע בעינן עקירה במקום ד' ור"ע גופא נמי הכי ס"ל וכ"ש לפי מ"ש בשיטת רש"י דע"כ ר"ע הכי ס"ל מדלא נקיט ר"ע מחייב שתים והיינו כדפרישית לעיל. והשתא לפ"ז מתוקמא כולהו שמעתתא ברווחא בהא דמקשה בפשיטות אמתניתין דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי והיינו כר"ע וכרב ושמואל. דע"כ חשבינן לסברא פשוטה דאין לחייב בעקירה אלא במקום ד' כנ"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה כאן למטה מעשרה כו' קשה לר"י מה עלה על דעת המקשן כו' עד סוף הדיבור. ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות שמתרץ דהמקשה סבר דיש כרמלית בכלים והוי ליה כרמלית לרבי יוסי בר"י עכ"ל:

אמנם לפי ענ"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דהמקשה ס"ד דאיירי ששפתו העליונה של הטרסקל הוא למעלה מעשרה משא"כ תחתיתו שהוא שולי הטרסקל מונח על ידו של עני שהוא למטה מעשרה שכן נראה ממה שפירש"י ז"ל דטרסקל היינו סל וא"כ יש לו בית קיבול למטה. ולפ"ז מקשה שפיר ולדעתי צ"ע למה לא תירצו כן התוס' והרשב"א ז"ל ודו"ק . אחר זה מצאתי כן בתוס' ישנים:

דף ה עמוד ב

בגמרא אלא אמר רבא כגון שקלט מע"ג גומ' כו' ונראה דעיקר הרבותא במים שקלט ממה שע"ג הגומא דאי מתוך הגומא פשיטא דהיינו הנחתן דמאי שנא גומא ומ"ש כלי אבל בע"ג הגומא שצפין קצת על הקרקע איצטריך לאשמועינן דאפ"ה היינו הנחתן דא"א לצמצם ולפ"ז יש ליישב הא דנקיט רבי יוחנן במילתיה לעיל הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים משום דבחצר דידיה ליכא רבותא כולי האי כיון דניחא ליה באותן המים שצפין על הגומא א"כ הא אחשבינהו והו"ל עקירה מעליא משא"כ בחצר חבירו דאפשר דלא ניחא ליה לחבירו שיציפו המים על הגומא וסד"א דלאו היינו הנחתן כיון דליכא למימר הא אחשבינהו וקמ"ל דאפ"ה חייב כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר רבי אבין אמר ר"א אמר ר"י היה טעון וכו' אינו חייב עד שיעמוד ופירש"י עד שיעמוד ואח"כ יעקור כו'. ולכאורה אע"ג דפרש"י מוכרח מלשון הגמרא דדייק עליה מטעמא דשלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אלמא דעיקר מלתא דר"י לענין עקירה איירי וכדדייק נמי לישנא דהיה טעון מדלא קאמר נטל אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כו' אע"כ כפרש"י דעקירה ראשונה לאו עקירה מקרי ומש"ה הוכרח נמי לפרש כאן דהאי עד שיעמוד היינו ע"כ שיעמוד ויחזור ויעקור גופו:

אלא דאפ"ה צריך לפרש ג"כ דאינו חייב עד שיעמוד ויעקור ויחזור ויעמוד או שיניח הנחה גמורה וכ"כ בעל לחם משנה על הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות שבת ע"ש אלא דאכתי קשיא לי בגווה דא"כ מאי קאמר בסמוך מאי קמ"ל דלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך דמשמע דליכא רבותא אחריתא אלא הא ותיפוק ליה דשמעינן נמי מהך מימרא דרבי יוחנן ממילא דמהלך לאו כעומד דמי דאי כעומד דמי הוי מחייב אף כשלא עמד. ועוד דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר האמר ר"י חדא זימנא דאכתי מאידך דר"י לא שמעינן שפיר דמהלך לאו כעומד דמי משא"כ מההיא מימרא דהכא דקאמר אע"פ שנכנס ויוצא כל היום משמע שפיר דאיירי במהלך ואפ"ה צריך שיעמוד. ולכאורה היה נ"ל מזה לסייע לשיטת הרי"ף ז"ל שהביא הרא"ש לקמן בדף הסמוך דמשמע מלשון הרי"ף דרבי יוחנן ס"ל כבן עזאי דמהלך כעומד דמי מדאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק ואפ"ה לא תיקשה מהנך מימרי דר"י בשמעתין דאפשר דבן עזאי גופא לא קאמר מהלך כעומד דמי אלא לענין הנחה משא"כ לענין עקירה לעולם בעינן עקירה גמורה וכמו שכתבתי לעיל בשם תוספת ישנים לענין עקירת גופו כעקירת חפץ דבהנחה פשיטא לן טובא וכדמפליג הש"ס נמי אליבא דר"ע לענין קלוטה בין עקירה להנחה וכתבו התוספת משום דקרא דאל יצא איש ממקומו אעקירה קאי וא"כ ה"נ דכוותיה דלענין עקירה לא אמרינן מהלך כעומד דמי דממקומו משמע ממקום קביעתו ולא דרך הלוכו משא"כ לענין הנחה בכל דהו מיקרי הנחה:

נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא הא דפשיטא ליה להש"ס דעיקר טעמא דרבי יוחנן משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אם היה עקיר' לשם כך הוי חייב אע"ג שלא עמד דאפ"ה הוי הנחה דמהלך כעומד דמי לענין הנחה כך היה נ"ל לכאורה אמנם מה שיש לדקדק על זה יבואר עוד בסמוך:

בגמ' ת"ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר. לכאורה יש לדקדק אמאי לא נקיט לפלוגתייהו איפכא במוציא מחנות לסטיו דרך פלטיא דרבנן פטרי דמהלך לאו כעומד דמי ובן עזאי מחייב והכי הוי שפיר טפי למיתני כח דהתירא אליבא דרבנן לשיטת רוב הפוסקים שפסקו כחכמים אלא דאיכא למימר דאיפכא לא פסיקא ליה כיון דסתם רה"ר הוי רחב ט"ז אמה למאי דקי"ל צידי רה"ר לאו כרה"ר דמי וא"כ אפילו לרבנן איכא למימר דחייב משום דמעביר ד"א ברה"ר דאע"ג דלא אשכחן כה"ג במשכן רה"ר איכא למימר דחייב משום דמעביר ד"א ברה"ר גופא לא הוי במשכן אלא הילכתא גמירי לה וכיון דהלכתא היא אפשר דבכל ענין מחייב לא שנא מהלך ל"ש עומד:

ועוד דאף את"ל דבכה"ג נמי סברי רבנן דמהלך לאו כעומד דמי כדמשמע לכאורה מהא דקיי"ל בכל דוכתי דמותר להעביר פחות פחות מד"א וכדמשמע נמי ממימרא דרבה לעיל בסמוך דמחלק בין עומד לפוש או לכתף אלא דאפ"ה לא מצי למתני איפכא דנהי דרבנן פטרי משום דמהלך לאו כעומד דמי אפ"ה סד"א דבמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו נמי פטרי רבנן משום דלא אשכחן כה"ג דחייב כדשקיל וטרי בסמוך משא"כ השתא דנקיט פלוגתייהו בכה"ג ממילא שמעינן תרתי דשייך נמי פלוגתייהו איפכא. ועי"ל דהא דאמרינן בכל דוכתי כח דהיתירא עדיף היינו היכא דמותר לכתחלה. משא"כ הכא דלא פליגי בן עזאי וחכמים אלא לענין חיוב חטאת דלכ"ע מיהא אסור לכתחלה ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור. א"כ הוי רבותא טפי דרבנן מחייבי חטאת ולא אמרינן דמייתי חולין בעזרה כנ"ל:

שם בשלמא ב"ע קסבר כו' אלא רבנן נהי דקסברי כו' היכא אשכחן כה"ג דחייב ופרש"י דעיקר הקושיא כיון דמפסקא רשותא אחריתא מנ"ל דחייב דלמא לא חייב רחמנא אלא במוציא להדיא מרה"ר לרה"י. ומשמע מלשונו דאפילו בזורק ומושיט נמי קשיא ליה כה"ג וכמבואר להדיא משיטת התוס' שהוצרכו לידחק בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דבן עזאי ומה שיש לדקדק על שיטה זו יבואר מאליו:

אמנם לולי פירושם בזה היה נ"ל דהשתא נמי אסיק הש"ס אדעתא הא דמודה בעל הבית בזורק ואפ"ה לא שייך כלל להקשות היכא אשכחן כה"ג דחייב דמהיכי תיתי לפטור דאין שום סברא לומר דבשביל שהפסיקו רשות אחר יפטור דסוף סוף איתעביד מחשבתו שהוציא החפץ מרה"י לרה"ר ועוד דהא נמי לא פסיקא דלא הוי במשכן ואדרבא לכאורה משמע דעיקר הוצאה דמשכן הוי בכה"ג דהא אמרינן להדיא בר"פ הזורק משה היכא הוי יתיב במחנה לויה וא"ל לא תפיקו מרה"י דידכו לרה"ר דידי. א"כ משמע דמחנה ישראל לא הוי רה"ר ואין סברא ג"כ לומר שכל המחנה כאחד היה רה"י גמור דמהיכי תיתי דמסתמא הי' ריוח בין אהל לאהל כדאמרינן בפרק חזקת שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה אלמא שהיה ריוח בין הדבקים כמו מבואות וא"כ הו"ל לגמרי מוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור או כרמלית מכל זה נראה דעיקר סברת המקשה דמקשה בפשיטות היינו דוקא למאי דאסיק אדעתיה דפלוגתא דב"ע ורבנן היינו דוקא כשהפסיק בהילוך דמש"ה פוטר ב"ע ואהא קשיא ליה שפיר א"כ מ"ט דרבנן דנהי דס"ל לרבנן דמהלך לא הוי כמו עומד ממש לענין הפסק אפ"ה ודאי מיהא דמהלך הוי מעשה הפסק וכי היכי דעומד גופא לא קים לן דפטור אלא מסברא כדתנן להדיא במשנה פרק המצניע דף צ"א ע"ב גבי אסקופה דהיכא דנח בכרמלית פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת ומהתם יליף נמי לעומד דשייך נמי לומר כה"ג דלא עשה מלאכתו בבת אחת וכמו שאבאר שם במקומו בעזה"י וא"כ מקשה שפיר דבמהלך נמי שייך לפטרו מה"ט גופא דלא עשה מלאכתו בב"א כדפרישית דפשיטא ליה טובא דהילוך הוי מעשה הפסק משא"כ בזורק ומושיט פשיטא ליה דחייב שהרי עשה מלאכתו בב"א והא"ש דלפי מה דהוה פשיטא ליה להמקשה הך סברא דיש לפטרו בכה"ג ממילא הוי ס"ד דאית לן למימר דמסתמא לא הוי כן בהוצאה דמשכן אלא דכל המחנה כאחד הוי רה"י גמור שלא היו שם מבואות אלא סתומים ומוקפים מכל צד כמו היקף שיירא וכיוצא בו וכמו שיבואר בר"פ הזורק אי"ה כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספת לא כתבו כן ועיין בסמוך ויותר נ"ל דהא דמקשה מעיקרא היכא אשכחן כה"ג דחייב היינו משום דאיכא למימר דבמשכן היו המבואות עצמן מפולשין לרה"ר ורוחב שש עשרה אמה והא דאמרינן בפרק הזורק משה היכא הוה יתיב במחנה לויה היינו משום דאותן המבואות לא היו בוקעין בהם ס' רבוא או שלא היו מפולשין משער לשער משו"ה הוצרך לומר דמ"מ מחנה לויה גופא רה"ר הוא ומילתא דפסיקא קאמר אפילו את"ל דהמחנה ישראל לא הוי רה"ר גמור מחנה לויה מיהא רה"ר גמור הוא כן נראה לי נכון:

דף ו עמוד א

תוספות בד"ה מידי דהוי אמעביר חפץ ברה"ר הו"ל למינקט המוציא דאיירי ביה לעיל כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד למאי דפרישית לעיל אתי שפיר בפשיטות גמור דעיקר סברת הש"ס לאתויי דאשכחן כה"ג דודאי חייב אף ע"ג דאיכא הפסק מעשה הילוך ולפ"ז לא הוי מצי לאתויי ממוציא דאכתי תקשי היא גופא מנ"ל דלעולם איכא למימר דמוציא לא מחייב אלא כשהוציאו מרה"י והניח לאלתר בר"ה אבל ממעביר מייתי שפיר דאע"ג דאהילוך גרידא לא מחייב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור ואפ"ה כי מנח ליה חייב ולא אמרינן דהילוך חשיב הפסק ועוד דקושטא דמלתא הכי הוא דחייב בכה"ג דאלת"ה מעביר ד"א בר"ה היכי משכחת ליה דחייב וכמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי. ואף לפמ"ש התוס' דמעביר הלכתא גמירי לה אפ"ה מייתי שפיר דלרבנן אשכחן מיהו בכה"ג דחייב ולא הוי הילוך הפסק וה"ה למוציא דגילוי מילתא בעלמא הוא כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בגמרא הניחא לרבנן כו' אלא לר"א בן יעקב דאמר צידי רה"ר כרה"ר דמו כו'. כך הגרסא בכל הספרים ונוסחא מוטעת היא אלא ר' אליעזר סתם גרסינן דפליג בפרק כל גגות וכמו שנראה מפרש"י:

שם אמר רבי יוחנן ומודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי וכתב הרא"ש ז"ל דממה שהביא הרי"ף ז"ל מימרא דרבי יוחנן והתניא כוותיה נראה מכוונתו שרוצה לפסוק הלכה כב"ע והשיג עליו וכן השיבוהו רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר האיך אפשר לומר דרבי יוחנן ס"ל כבן עזאי הא ס"ל לר"י הלכה כסתם משנה ולקמן בפרק המצניע במשנה המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה מסיק הש"ס דמתניתין דלא כבן עזאי ובלא"ה נמי קשיא לי טובא על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלאיזה צורך הביאו לגמרי פלוגתא דבן עזאי ורבנן דהא לא פליגי אלא לענין חיוב חטאת לחוד אבל איסורא ודאי איכא אף לבן עזאי גופא וידוע שאין מדרך הרי"ף והרא"ש לאתויי מידי דנפקא מינה לקרבן מיהא בהא מצינו למימר דממילא נ"מ מהך פלוגתא נמי לענין איסורא מכרמלית לר"ה או לרה"י דרך מקום פטור דאפשר דבכה"ג ב"ע מתיר אף לכתחלה למאי דס"ל מהלך כעומד דמי ועוד דאפשר דאף מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור מותר לב"ע ודוקא בהנהו שהוא כרמלית קתני דפטור אבל אסור ודבר זה תלוי בפלוגתא דר' דימי וזעירי אליבא דר' יוחנן בעירובין פרק חלון דף ע"ז ובפרק כיצד משתתפין דף פ"ז ע"ש. והשתא דאתינן להכי נראה לע"ד דהרי"ף ז"ל גופא לאו משום שרוצה לפסוק כבן עזאי מייתי למימרא דר' יוחנן ודתניא כוותיה אלא משום דלא ניזיל בתר איפכא לאידך גיסא ולמימר דלא מחייבי רבנן דפליגי אדבן עזאי אלא במוציא משום דס"ל מהלך לאו כעומד דמי משא"כ בזורק אפשר דמודו דפטור משום דס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא אי משום דרבה ורב יוסף בעי לאוקמי מתניתין דריש מכילתין כר"ע וכרבי לענין קלוטה ונהי דרבא ור' יוחנן מוקי לה בטעמא אחרינא אפ"ה אפשר דלענין דינא קי"ל כרבה ור"י ואשכחן נמי בפרק מרובה דף ע' דרב פפא מוקי התם לסתם מתניתין כר"ע וכן בגיטין פרק הזורק משמע מסתם מתניתין דהתם דקלוטה כמי שהונחה דמי. ועוד דמצינו למימר דר"ע ורבנן למעלה מעשר' פליגי ולעולם דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי ועוד מצ"ל דאף לרבנן דר"ע דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה לענין שבת היינו לענין חיובא דלא מחייב אלא דומיא דמשכן שהיה עקירה והנחה גמורה ממקום חשוב משא"כ לקולא סד"א דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה כסתם מתניתין דגיטין וא"כ אפשר דלכ"ע בזורק פטור בכה"ג דכמי שהונח בכרמלית דמי ולא נעשית מלאכתו בבת אחת ואפשר נמי דלענין זריקה לאו במשכן תליא מלתא דבלא"ה אפשר דלא הוי זריקה במשכן ממש אלא מעגלות לקרקע והתם לא הוי חיפופי וכמו שיבואר לקמן בר"פ הזורק וע"ש בירושלמי ומש"ה הוצרך הרי"ף ז"ל לאתויי הא דרבי יוחנן ודתניא כוותיה דאדרבא בזורק אף לב"ע חייב משום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ולא פליגי אלא לענין מוציא וממילא דהלכה כרבנן וכסתם מתניתין דפרק המצניע. ולפ"ז לכ"ע אסור לזרוק אף מכרמלית לרה"י או לרה"ר דרך מקום פטור כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ודו"ק:

שם ת"ר ד' רשויות לשבת כו' ואיזה רה"י גדר שהוא גבוה י' ורחבה ד' כו'. והא דלא קתני עיקר רה"י שהוא מקום המוקף מד' מחיצות גמורות נ"ל דהא לא איצטריך לאשמעינן דהא עיקר הוצאה דכתיב באורייתא בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דלא תפיקו מרה"י דידכו איירי מסתמא בכה"ג במקום דירה ממש מש"ה לא איצטריך למיתני אלא הנך דקתני שיש בהם חידוש דאף בעמוד גבוה י' ורחב ד' שאינו מיוחד לדירה והמחיצות נמי אינן אלא על ידי גוד אסיק וקתני נמי חריץ שעמוק י' ורחב ד' דלא הוי נמי מקום דירה וכי היכי דלא נימא שאין מחיצות אלא בגובה ולא בעומק קמל"ן דאפ"ה דינו כמו רה"י גמורה ובזה יתיישב לשון גמורה כמו שאבאר לקמן בשמעתין. ועוד נ"ל דלא מצי למיתני מקום המוקף ד' מחיצות דהא לקושטא דמילתא אפילו בשלשה מחיצות הוי רה"י לחייב הזורק מרה"ר לתוכו ואפילו בשתי מחיצות ולחי קיי"ל בעירובין דהזורק לתוכו חייב ולא מצי למתני נמי שלש מחיצות או שתי מחיצות ולחי כיון דמ"מ לא הוי רה"י מדרבנן דהא אסור לטלטל בתוכו יותר מארבע אמות משא"כ הנך דקתני הוי רה"י גמור בין מדאורייתא ובין מדרבנן כן נראה לי:

בתוס' בד"ה יתר על כן אמר ר' יהודא כו' וא"ת אמאי לא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות דקתני התם ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' כיון דלקושטא דמלתא מסקינן התם דטעמא דרבי יהודא דמערבין למבוי המפולש היינו משום דקסבר שתי מחיצות דאורייתא אפילו בלא לחי וקורה עיין שם. אלא דלכאורה קשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא בשמעתין גופא דקאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר"י דיתר על כן דתני' בתוספתא ואמאי לא קאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר' יהודא דרישא דמתני' דכל גגות דקתני הבונה עלייה על גבי שני בתים וכן גשרים המפולשין דלר"י הוי רשות היחיד גמורה ומש"ה קתני הכא זו היא רה"י למעוטא דלא הוי רה"י כלל לא לטלטל בתוכו והזורק בתוכו ג"כ פטור. והנראה בזה ליישב היינו לפי פירש"י ותוספת בסמוך דהא דקאמר גמורה היינו שנגמרו מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד משא"כ הך דיתר על כן אפילו לרבי יהודא גופא הרי לא נגמרו מחיצות שלה אלא משני צדדין. והשתא לפ"ז תו לא מצינו למימר דזו היא רה"י גמורה אתי למעוטא הך דר"י דרישא דמתני' דפרק כל גגות דבונה עלייה ע"ג שני בתים וגשרים המפולשים דהא התם כיון דטעמא דר"י היינו משום דאית ליה פי תקרה יורד וסותם אפי' משני רוחות זה כנגד זה א"כ הרי נגמרו מחיצות שלה מכל צד כנ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך:

דף ו עמוד ב

תוספות בא"ד ויש לומר דמתניתין איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח כו' עכ"ל. לכאורה טפי הוי מצי לפרושי דאי ממתני' הו"א דמערבין למבוי המפולש היינו בדלתות כדאיתא להדיא בפ"ק דעירובין דף ז' ע"ב אלא כיון דלקושטא דמלתא אפילו בצורת הפתח לחוד הו"ל שלש מחיצות גמורות דאפי' לרבנן דר"י הוי רה"י דאורייתא מש"ה ניחא להו לפרש כן. אלא דאכתי קשיא לי כיון דבאמת לרבנן בשתי מחיצות וצורת הפתח הוי ג' מחיצות ודינו כרה"י גמורה מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו ואפ"ה לא קחשיב להך רה"י בברייתא דידן בהדי גדר וחריץ ולא ממעט לה נמי מזו היא רה"י גמורה שהרי אע"פ שלא נגמרו ד' מחיצות שלה אפ"ה הוי רה"י מדאורייתא. ולפ"ז ע"כ דזו היא לאו דוקא דתני ושייר. א"כ אכתי איכא למימר דשייר נמי הך דרבי יהודה דאפילו בב' מחיצות גרידא נמי הוי רה"י מדאורייתא. דמ"ש ב' מחיצות מג' דסוף סוף לא נגמרו ד' מחיצות שלהן. ובכה"ג גופא יש לדקדק על מה שכתבתי בסמוך לענין רישא דמתניתין דפ' כל גגות דבונה עלייה וגשרים המפולשין דשייר להו בברייתא דידן וצ"ע: אמנם לפי מה שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה ואמאי קרי ליה גמור' מסבר' דנפשאי יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בא"ד א"נ ה"א דמתני' כו' ואע"ג דבפ"ק דעירובין כו' לא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו ברוחב י"ו כו' עכ"ל. עיקר הך מלתא דלא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמה ושליש היינו גבי פסי ביראות משא"כ בהך דרחב מעשר לא פסיקא מלתא כ"כ בפ"ק דעירובין דהא דחי לה ש"ס התם ע"ש:

מיהו לכאורה דעיקר שיעורא די"ג אמה ושליש לרבי יהודה הוי מלתא בלא טעמא. מ"מ נ"ל דכיון דכל שיעורא דשבת בעינן הן ואלכסונן ומש"ה מחמרינן מדרבנן מי"ג ושליש ואילך דכיון דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא א"כ צא וחשוב י"ג מרובעים דפסי ביראות הן ואלכסונן הו"ל שש עשרה אמה מכוונות שהוא שיעור רה"ר גמור מדאורייתא וכי היכי דלא ליתי לאחלופי החמירו מי"ג ואילך כנ"ל ומ"מ מסקי התוס' הכא שפיר דמדאורייתא אין לחלק לר"י בין י"ג לי"ו דאין שום סברא לחלק כיון דלר"י אית ליה שתי מחיצות דאורייתא והוצרכתי לזה לפי שראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ק דעירובין דף ו' ע"ב בלשון התוס' שכתב שם דמה שכתבו דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו היינו דבי"ג ושליש לר"י נמי הוי רה"ר גמור מדאורייתא ובאמת אין שום סברא לומר כן דבכל הש"ס משמע בפשיטות דשיעור רה"ר דאורייתא לא הוי אלא בי"ו אמות וילפינן לה מעגלות דמשכן וגם לא ידעתי מי הכריחו למהרש"א לפרש כן ואין כאן מקומו להאריך והנלענ"ד כתבתי בכוונת התוס' ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין כו' וי"ל דמסיפא כו' דקסבר לחי וקורה משום מחיצה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי בדבריהם היאך אפשר לומר כן הא מדקתני סיפא במבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין והאי עירבו ע"כ היינו בלחי או קורה דהא בלא"ה אסור מיהא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דבמבואות המפולשין דרישא לא מהני לחי וקורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איצטריך למעוטי דר"י דמגופה דברייתא שמעינן לה שפיר ויש ליישב אמנם לפי מה שיבואר בסמוך יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בד"ה ואמאי קרי ליה גמורה כו' אומר ר"י דלשון גמורה אדרבא איפכא מסתברא כו' ורש"י יישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל. אמנם לע"ד תמה אני על אבות העולם רש"י ותוס' ורשב"א בחידושיו שנתקשו ביותר לפרש לשון גמורה ולפמ"ש לעיל בלשון הברייתא א"ש סוגיא דהכא לפרש לשון גמורה בתכלית הפשיטות והיינו למאי דפרישית דפשטא דלישנא דזו היא רה"י גמורה היינו לאשמועינן דגדר וחריץ שגבוהין עשרה ורחבן ארבעה אע"ג דלאו היינו רה"י גמור' שכתוב בתורה בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דהנך ודאי איירי בסתם רה"י ממש שעשויין לדירה ויש להן ג' או ד' מחיצות משא"כ הך דגדר וחריץ שאין עשויין לדירה וקס"ד דלא הוי רה"י גמור מדאורייתא לחייב המכנים והזורק מרה"ר לתוכו. וקמ"ל דהנך כהנך דכולהו הוי רה"י גמורה הנזכר בתורה לחיוב כרת וסקילה. אלא דאפ"ה ל' מיותר הוא כיון דקתני סיפא בהדיא ענוש כרת ונסקל. ומש"ה מסיק הכא שפיר דל' גמורה איצטריך לדיוקא דדוקא הנך דגדר וחריץ דינן כרה"י גמורה שנזכר בתורה לחיוב משא"כ הך דיתר על כן כיון דליכא אלא שתי מחיצות תו לא הוי כרה"י גמורה לרבנן דר"י אפי' לחומרא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וכ"ש שאין דינו כרה"י לקולא להתיר לכתחלה לטלטל בתוכו מדרבנן כיון דאפילו אי הוי דינו ככרמלית הוי אסור כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום ואולי הניחו לי מקום מן השמים:

בגמרא אמר מר כו' בשוגג חייב חטאת פשיטא כו' ופירש"י ניתני סתמא אם הוציא חייב עכ"ל. נראה דכוונתו דאין לפרש שלא ליתני לגמרי חייב דממילא ידעינן דכיון דחייבין על זדונו כרת פשיטא דחייב חטאת כמו בכל אבות מלאכות הא וודאי ליתא דודאי איצטריך למיתני היא גופא דהנך דקחשיב הוי רה"י גמורה כמו רשות היחיד שיש לו ארבע מחיצות ממש דמש"ה חייב חטאת לכן פירש"י דניתני חייב סתמא וממילא ידעינן דלענין כרת וחטאת קאי אלא דאכתי קשיא לי הא ודאי איצטריך למיתני חייב חטאת דאי הוי תני חייב סתמא הו"א דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת לענין כרת וחטאת ומיתה והא דקתני חייב היינו לענין מלקות גרידא דכיון דלא שמעינן לה אלא מלאו דאל יצא דכתיב במן או מויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא בריש פרק הזורק גבי הוצאה גופא היכא כתיבא דמהתם משמע דלא הוי בכלל מלאכה דמהאי טעמא אמרינן בפ"ק דביצה דאין עירוב והוצאה לי"ט זולת לפירוש ר"ח בריש פרק הזורק וא"כ לפ"ז שפיר איכא למימר דחייב דקתני היינו מלקות גרידא ומש"ה איצטריך למיתני חייב חטאת וענוש כרת ונסקל. ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר פשיטא כיון דעיקר חיוב חטאת נפקא לן מקרא דכתיב ונפש כי תחטא מעם הארץ בעשותה ומהאי קרא גופא דרשינן לעיל בעשותה היינו זה עוקר וזה מניח א"כ משמע להדיא דעיקר חיוב חטאת היינו לענין הוצאה דשייך ביה שנים שעשאוהו זה עוקר וזה מניח. מיהו אי לאו דאשכחן איסור הוצאה בהדיא בקרא לא הוי שייך למילפה מקרא דבעשות' כיון דמלאכה גרועה היא והוי דרשינן האי קרא למלאכה אחריתא משא"כ השתא דאשכחן מיהת דהוצאה מיקרי מלאכה והוי בכלל ל"ת כל מלאכה ממילא הוי דרשינן קרא דבעשותה לזה עוקר וזה מניח ואם כן מקשה הכא שפיר פשיטא דליתני סתמא חייב וממילא ידעינן כפירש"י כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י שאם עשאן כולן כו' אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן עכ"ל. עיין במהרש"א. מיהו יש לדקדק לפי' התוס' מאי מייתי הגמרא האי דר"י הו"ל לאתויי מדאיסי גופא ויש ליישב מיהו לולי דברי תוס' היה נ"ל דמדאיסי גופא לא מוכח מידי דאע"ג דקתני אינו חייב אלא אחת אפ"ה שייך למיתני מניינא דארבעים חסר אחת למעוטי שובט ומדקדק כדאיתא לקמן ולעולם לענין מלקות איירי ולענין התראה כדאיתא בריש בבא קמא ע"ש בתוספת. ועוד דאיצטריך נמי מניינא דארבעים חסר אחת לאפוקי תחומין דלא הוי אב מלאכה כלל ותחומין דרבנן דלא כר"ע או למעוטי מחמר והא דאמרינן בפרק כלל גדול דמניינא איצטריך לכדר"י היינו משום דלמעוטי הנך דכתיבא לא איצטריך למיתני תרי זימני דהא בסיפא נמי קתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אע"כ דחד למעוטי הנך וחד לכדר"י כנ"ל ודו"ק:

דף ז עמוד א

בגמ' והכרמלית אטו כולהו לאו כרמלית נינהו כי אתא רב דימי אר"י לא נצרכה אלא לקרן זוית כו'. ויש לדקדק אכתי אמאי קרי להאי כרמלית טפי מאינך דלעיל ים ובקעה ואסטוונית. ויש ליישב ע"פ מה שכתבו תוס' לעיל בשם הירושלמי דכרמלית היינו מלשון כרמל דכתיב בקרא שפירושו לא לח ולא יבש אלא בינוני והיינו שדומה קצת ללח ויבש א"כ לא שייך הך מילתא אלא לענין קרן זוית הסמוכה לר"ה דוקא דא"כ דמי קצת לר"ה כיון דזימנין דחקי ביה רבים ודומה קצת לרה"י כיון שהוא בקרן זוית הסמוכה לרה"י דא"כ הוא באמת של יחיד כמו שפירש"י משא"כ בים ובקעה לא דמי כלל לא לר"ה ולא לרה"י דהא לא שכיחי בי' רבים ולית להו מחיצות כנ"ל וק"ל:

שם מאי ותופסת עד עשרה אילימא דאיכא מחיצה יו"ד כו' ופרש"י דהיינו לענין בקעה שמוקפת מחיצות והתוס' פירשו הראוי למחיצות יו"ד כו' ע"ש. ויש לתמוה מעיקרא מאי ס"ד לאוקמי מילתא דרב ששת במילתא דחיקא במאי דלא שייך בכל הנך כרמלית דקחשיב בברייתא כגון ים ובקעה ואיסטוונית וקרן זוית שהוא סתם כרמלית ובכל הנך לא שייך מחיצות ואמאי לא מוקי מילתא דר"ש בפשיטות לענין דאין אויר למעלה מעשרה בכרמלית כדמסיק ואטו בלאו מימרא דשמואל לרבי יהודא לא הוי ידע דאין כרמלית למעלה מיו"ד במכ"ש דר"ה דלא הוי למעלה מיו"ד דמה"ת נחמיר במילי דרבנן טפי מדאורייתא. ועוד דשמואל גופא אמאי איצטריך לאשמעינן הא מלתא כיון דמלתא דפשיטא היא והנראה לענ"ד בזה דמעיקרא הוי פשיטא ליה דהא דקיי"ל דאין ר"ה למעלה מיו"ד כדתנן הזורק למעלה מיו"ד כזורק באויר היינו לענין חיוב חטאת דוקא אבל לעולם איסורא מיהא איכא דכל למעלה מיו"ד אפילו בר"ה הוי כרמלית דאסור מדרבנן והכי מסתבר דנהי דלענין פחות מד' בר"ה דהוי מקום פטור מותר לכתחילה כדתניא בברייתא עומד אדם על האסקופה ולא החמירו חכמים היינו משום שהוא דבר מסויים ובין ד' לפחות מד' לא טעו אינשי כיון דמסיים מחיצתא משא"כ למעלה מיו"ד שהוא באויר ואינו מורגש ודאי מסברא הוי פשיטא ליה מעיקרא דיש להחמיר מדרבנן ומש"ה איצטריך לאתויי הך מימרא דשמואל דאיצטריך טובא לאשמעינן במאי דאמר ליה ר"י שיננא לא תהא רה"ר למעלה מיו"ד לאשמעינן הך מלתא גופא דלמעלה מיו"ד מותר לכתחלה כמו בפחות מד' והיינו מהאי טעמא גופא דא"א לומר דלמעלה מיו"ד אפי' בר"ה הוי כרמלית כיון דאין כרמלית למעלה מיו"ד וזה חידוש גדול דלא הוי ידעינן לה בלא מימרא דשמואל. ונראה דשמואל גופא דייק לה מהנך מתניתין וברייתות דפרק המוצא תפילין גבי הקולט מן הצינור ולענין נטילת המפתח מחלון דמשקלא וטריא דהתם איכא למשמע דלמעלה מיו"ד מותר לכתחילה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אילימא דעד יו"ד כו' פירש"י כגון בקעה וקשיא לר"י דהא רה"י הוא כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך דהוי רה"י לענין דהזורק לתוכו חייב מ"מ כיון דהוי כרמלית לענין דאסור לטלטל בו א"כ שפיר אמרינן דאי איכא מחיצה יו"ד הוא דהוי כרמלית ואסור לטלטל בו ואי לא שאין גבוה יו"ד לא הוי כרמלית אלא מקום פטור כדמסיים ואי לא לא הוי כרמלית והך סברא לא קשיא להו להתוספות ולא מידי ואי לאו מימרא דרב גידל הוי אתי ליה שפיר דעיקר תקנת חכמים לענין איסור טילטול היינו דוקא במחיצה יו"ד ומש"ה מקשה ליה שפיר מרב גידל דאיפכא שמעינן לה ומה שהקשו עוד מים ובקעה דלית להו מחיצות נמי לק"מ למאי דפרישית דמעיקרא הוי ס"ד דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב ששת לענין אויר למעלה מיו"ד וא"כ ע"כ דר"ש לא איירי אלא בבקעה דאית לה מחיצות דוקא דקס"ד דכל מחיצה למעלה מיו"ד לא הוי כרמלית אלא מקום פטור כמו בפחות מד' כנ"ל ועדיין צ"ע:

בפרש"י בד"ה עד יו"ד הוי כרמלית כו' ואי בדקאי בכרמלית נמצא חומר בכרמלית כו' עד סוף הדיבור. ונראה דלאו לענין דינא פשיטא ליה לרש"י דאין להחמיר בכרמלית דהא ודאי אשכחן אמוראי טובא בפ"ק דעירובין ובפרק חלון דסברי לקושטא דמלתא דלענין פחות מד' מחמרינן בכרמלית טפי מר"ה אי משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה או משום דמצא מין את מינו וניעור ור"י גופא ס"ל הכי אלא דעיקר כוונת רש"י לענין פירושא דשמעתא דע"כ הא דמסקינן דמימרא דר"ש היינו דעד יו"ד הוא דהוי כרמלית ע"כ היינו לענין אוירא דא"א לפרש דהא דמסקינן דעד יו"ד הוא דהוי כרמלית איירי לענין דבר מסויים דהא לא משכחת לה אלא דקאי בכרמלית וא"כ להך מלתא אפילו את"ל דאסור בכרמלית טפי מרה"ר מ"מ לא שייך בכה"ג לישנא דגמרא דאמר ואקילו ביה רבנן דהא ודאי מחמרינן אע"כ דפירושא דשמעתין איירי לענין אוירא ובכה"ג קולי משכחת לה חומרי לא משכחת לה כנ"ל נכון וברור. ולפ"ז בחנם תפסו הר"ן ז"ל ושאר מפרשים על פירש"י בזה כיון דרש"י גופא לאו לענין דינא פירש כן אלא לענין פירוש דשמעתא דוודאי איירי באוירא מדנקט לישנא והקילו. אבל לענין דינא בדבר מסויים ודאי תליא בפלוגתא דאמוראי ורש"י גופא מודה דלענין הלכה החמירו בכה"ג טפי בכרמלית מבר"ה ודוק היטב:

דף ז עמוד ב

בגמרא וכ"ת דלית ביה ד' על ד' והאמר רב יהודא אמר ר"ח ופירש"י בד"ה ר"מ סבר כו' וסתם מתני ר"מ. ולכאורה יש לתמוה דאמאי איצטריך לאתויי הך מימרא דר"מ ופלוגתא דר"מ ורבנן ות"ל דבלא"ה א"א לאוקמי בדלית ביה ד' דא"כ קשיא סיפא למטה מעשרה אמאי כזורק בארץ הא לית ביה ד' כמו שהקשו בתוספות על פירש"י ומה שתירצו דהוצרך רש"י לפרש דקושיית הגמרא משום דסתם מתני' ר"מ מדלא פריך הש"ס בהדיא מבבא דסיפא ולענ"ד אכתי קשיא במ"ע על סוגית הש"ס גופא כדפרישית. ולענד"נ ליישב דוודאי מבבא דסיפא לא מצינו למידק מידי מרישא אסיפא דאכתי מצינו לאוקמי מתני' בחור דלית ביה ד' וכיון דלית ביה ד' לא הוי רה"י כלל ומש"ה זרק למעלה מיו"ד הוי כזורק באויר דלא הוי לא רה"ר ולא רה"י דאין רה"ר למעלה מיו"ד ואין רה"י בפחות מיו"ד ואפ"ה הוי אתי שפיר בבא דסיפא דקתני למטה מיו"ד כזורק בארץ ואע"ג דאין כאן עקירה והנחה ממקום ד' מ"מ הוי מצי ר"י לאוקמי מתני' כהנך תנאי דלא בעי הנחה על גבי מקום ד' כדמשמע לעיל בשמעתין דמעיקרא הוי ס"ד דמתני דריש מכילתין סברה הכי. ולפ"ז אי ס"ד דסבר ר"י חורי ר"ה כר"ה דמי שפיר הוי מצי לאוקמי מתני' בהכי כתנאי ולא הוי צריך לאוקמי בדוחקא דאיירי דוקא בדבילה שמינה מש"ה מייתי בגמרא מימרא דר"ח דאפילו לשויא רה"י מחייב ר"מ בחור כל שהוא דבכל ענין ס"ל דחוקקין להשלים וכיון דסתם מתני' ר"מ היא משו"ה לא מצי לאוקמי ר"י מתני' כר"מ ואיצטריך לאוקמי בדבילה שמינה ולעולם מצינן למימר דר"י סבר חורי רה"י כר"ה דמי כנ"ל נכון:

אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהש"ס גופא אפילו את"ל דסתם מתני' ר"מ היא אפ"ה שפיר איכא למידק מר"י דחורי ר"ה לאו כר"ה דמי דאי ס"ד דכר"ה דמי אמאי דוחקא לאוקמי בדבילה שמינה לוקמי בכותל דאית ביה חור וא"כ א"ש הסיפא דלמטה מיו"ד כזורק בארץ ואפ"ה אתי שפיר נמי הרישא דלמעלה מיי"ד כזורק באויר אפילו לר"מ דאמר חוקקין להשלים אפ"ה מצי לאוקמי שפיר בכותל דלית בה ד' דנהי דאפ"ה הוי רה"י כדמסקינן לקמן בפרק הזורק והיינו משום דביתא כמאן דמליא דמי וא"כ מה"ט גופא חורי רה"י הוי כרה"י כיון דכמאן דמליא דמי משא"כ כשהחור אינו פתוח לרה"י אלא לרה"ר כגון בבא דרישא שפיר מצינן למימר דאפילו ר"מ מודה דלא הוי רה"י בכה"ג כיון דאין שייך לומר דחוקקין להשלים כיון שאין בכל רוחב הכותל ד' והאי השלמה מהיכא כיון דלא שייך נמי למימר בכה"ג דביתא כמאן דמליא דמי כדפרישית. מיהו לפי' התוספת א"ש דע"כ איירי הכא בחורין המפולשין מרה"ר לרה"י דהכי אורחא דמלתא לעשות כן בשעת הבנין כנ"ל נכון ודו"ק :

דף ח עמוד א

בפרש"י בד"ה שדי נופו כו' ודר"ח דלא כרבי ודלא כרבנן. לכאורה יש לתמוה דאין זה סוגיית הש"ס דמעיקרא הוה קשיא ליה דר"מ הוי דלא כרבי והשתא משני דלא הוה לא כרבי ולא כרבנן. ונ"ל ליישב דרש"י לשיטתו כמ"ש התוספות בסמוך בשמו בד"ה רחבה ששה פטור דהך דגידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר ר"ח בעירובין ובגיטין דאין מצטרפין ומפרש רש"י כגון שבור עמוק חמשה ומחיצה שעל גביו חמשה אלא שהתוס' מקשים על זה בסמוך דא"כ תקשה ליה מתני' דחוליית הבור והסלע וכבר כתבתי בחידושי גיטין דר"ח מפרש למתני' לענין דמצטרפין לרוחב ד' ולא לענין גובה יו"ד ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז ע"כ איירי מתני' שהחוליא עצמה בלא הבור אין רוחב ד' ואפ"ה קתני הנוטל מהם והנותן ע"ג חייב אם כן ממילא שמעינן דברה"י לא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' אם כן ר"ח ס"ל כתנא דמתניתין דחוליית הבור כן נ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

בגמרא אמר אביי זרק כוורת כו' ואינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. מכאן קשיא לי טובא על שיטת ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל בפ' מי שהוציאוהו דף נ"א דכל מקום שאמרו בגמרא לענין שבת דבעינן ד' על ד' או גבוה יו"ד ורחב ד' לעולם בעינן שיהיה באורכן ורחבן ד' על ד' מכוונות הן וחומשיהן. ולפ"ז צריך שיהיה העמוד רחב ה' אמות וג' חומשין על רוחב ה' אמות וג' חומשין. וא"כ לפ"ז האיך אמר אביי דאם רחבה ששה דפטור והיינו לפי שהוא רשות היחיד דהא אכתי לא הוה רשות היחיד שהרי אי אפשר לעשות ריבוע בכוורת של ששה אמות שיעלה הריבוע מתוכה חמשה אמות וג' חומשין על ה' אמות וג' חומשין שהרי לפי החשבון לשיטת ר"ת צריך שיעלה האלכסון של עמוד קרוב לשמונה אמות וליכא למימר דלשיטת ר"ת מפרשים הא דאמר הכא אינה רחבה ששה היינו ג"כ שש אמות ואלכסון שהן ח' אמות וב' חומשין דהא וודאי ליתא דהא אפילו שמונה אמות לא בעינן אם לא שנאמר דלשיטת ר"ת נמי לא דק אלא דלפ"ז יש לתמוה אלשון הרא"ש ז"ל בערובין שהקשה על שיטת ר"ת מסוגיא דהכא דאמאי נקיט רחבה ששה הו"ל למינקט רחבה ד' ע"ש מה שתירץ בדוחק ומעיקרא מאי קשיא ליה ותיפוק ליה שהוכרח לומר רחבה ששה דבעיא הן ואלכסונן כנ"ל. ונמצא שדברי הרא"ש עצמותן סותרים זא"ז אע"כ דהרא"ש סובר דשיטת ר"ת היינו דוקא היכא שנזכר בגמרא ד' על ד' משא"כ הכא דנקיט רחבה ששה מפרשים כפשטיה ששה ממש בלא החומשין ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי פטור הא לאו רה"י בכך וצ"ע טובא ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור פי' ר"ח כו' אע"ג דרש"י פי' דגידוד ה' כו' אין פירושו נראה כו' וא"כ היאך פליג ר"ח עכ"ל. ולפי מה שהעליתי בחידושי גיטין דף ט"ז אין מקום לקושיא זו דאדרבה דפשט לשון המשנה מסייע לר"ח ומתני' לא אתי לאשמעי' אלא דמצטרפין לרוחב ד' בלבד ע"ש באריכות:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרף נמי לחלל הבור. ואני בעניי לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דנהי דחוליית הבור מצטרפת לרוחב ארבעה היינו לפי שהחוליא מרובעת ואין בו מקום שלא יהיה רחב ד' משום הכי מצטרפת שפיר החוליא דהא חזי למינח עלה מידי ולהשתמש ע"פ כולה ברוחב ד' משא"כ הכא בכוורת שהיא עגולה ואפילו עושה החלל שמן הדופן עד שיגיע הכוורת לרוחב ד' אין עולה לחשבון ריבוע כלל וא"כ כ"ש דלא שייך לצרף דופן הבור עצמו לרוחב ד' כיון שאין אותו המקום רחב ד' כיון שמקום הדפנות לעולם אין מגיעין החלל שיש בו רוחב ד' שהדפנות לעולם אין מגיעין לאותו הריבוע שרחב ד' וצ"ע לעיל:

בתוס' בד"ה אמר אביי תימא לר"י דטפי ניחא ליה כו' דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק כו' עכ"ל. ונ"ל ברור דר"י מפרש כפירוש שני שכתב רש"י דאילו לפירוש ראשון לא הוה צריך לאתויי מברייתא דלקמן דמהך ברייתא דרבי ורבנן גופא הוה מצי לאקשויי ע"ד ר"ח כמ"ש רש"י דהוי דלא כרבי ולא כרבנן מיהו בעיקר קושיית התוס' היה נ"ל ליישב דמברייתא דלקמן נמי לא קשה מידי דמצינו למימר דהא דפטרי רבנן בחור כ"ש לאו משום דלא הוי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' אלא משום דבחור כ"ש למעלה מי' ברה"ר לא הוי רה"י כלל כיון דלא ס"ל חוקקין להשלים ולעולם ברה"י לא בעיא הנחה ע"ג מקום ד' והיינו כר"ח וכן מצאתי שתירץ הרשב"א ז"ל. ולמאי דפרישית בסמוך מצינו למימר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דע"כ הך ברייתא דלקמן היינו בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין שרחבים ד' לצד רה"י דאל"כ ר"מ נמי מודה דלא אמרינן חוקקין להשלים לשויא רה"י כדמשמע סוגיא דעירובין שהביאו התוס'. נמצא דלפ"ז ע"כ לא משכחת לפלוגתא דר"מ ורבנן אי חוקקין להשלים אלא לענין אי הוה הנחה בכך על מקום ד' אבל רה"י הוי לכ"ע וא"כ מקשו התוס' הכא שפיר אלא דבהא נמי איכא למישדי ביה נרגא דנהי דלעיל מקשי רבא לאביי ממתני' דפ' הזורק ומשני ליה אביי שפיר דמתני ע"כ איירי דלית ביה חור ומסיק עלה וכ"ת דלית ביה ד' והאמר ר"י כו' באנו למחלוקת ר"מ ורבנן והיינו משום דאביי לשיטתו דאמר בעירובין דבאין רחבה ד' כ"ע מודו דלא הוה רה"י א"כ ע"כ דפלוגתא דר"מ וחכמים לענין הנחה ע"ג מקום ד' וכדפרישית בסמוך משא"כ הכא דאליבא דר"ח איירי שפיר מצינו למימר דר"ח לית ליה הך מימרא דאביי דעירובין ולפ"ז מצי לאוקמי פלוגתא דר"מ וחכמים בחור כ"ש ממש ופטרי רבנן דלא הוה רה"י כלל אבל ברה"י ממש לעולם דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד':

מיהו נראה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר כיון דאביי גופא משני הכי אליבי' דר"ח א"כ מאי דוחקיה לאוקמי מילתא דר"ח דלא כוותיה וטפי הו"ל לאוקמי כדמעיקרא ודו"ק. מיהו למאי דפרישית בלשון רש"י לא הוה מקום לקושית התוס' דר"ח סבר כמתני' דחולית הבור:

בפרש"י בד"ה רחבה ששה פטור כו' ואנן ממשכן גמרינן כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דכיון דהאי טעמא לא נזכר בדברי אביי כלל אלא דרש"י כתב כן מסברא דנפשיה אמאי לא מפרש רש"י בפשיטות כפי' התוספת שהדבר מבואר בכמה דוכתי. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דלא ניחא ליה לפרש כן דלדבריה' לא שייך הך מלתא אלא כשמשלשל הכוורת מרה"י לר"ה דרך זריקה כדי שיעמוד על שוליו ופיה למעלה משא"כ בסתם זריקה שלרוב הפעמים נופל על צדיו א"כ ליתא להך דינא דהא לא הוי רה"י כיון שאין גבוה יו"ד לאחר נפילה בשעת הנחה משא"כ לפירש"י דטעמיה משום דלא הוי במשכן א"כ אפילו כשנופל על צידו מ"מ כיון שעיקר תשמישיה של כוורת היינו כשעומד על שוליו וא"כ הוי רה"י ולא הוי דומיא לזריקת כלים שהיה במשכן דומיא דמחטין וא"כ אפילו כשמוטל על צידו אכתי לא הוי דומיא דמשכן ומש"ה פטור כך היה נ"ל אלא לפ"ז אכתי קשה לי אליבא דרבא דאמר אפי' אינה רחבה ששה פטור משו' קרומיות דלפ"ז לא שייך הך מלתא אלא דוקא בזריקה דרך שלשול בענין שעומדות שוליו על הארץ לכך נראה דמה שלא רצה רש"י לפרש כפי' התוספת היינו משום קושית התוספות מהאי דמחצלת ולא ניחא ליה בהאי סברא שכתבו תוספות לחלק כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה נעשה רה"י כשתנוח כו' עכ"ל. ונראה דמה שלא רצה התוספת לפרש כפירש"י ואף על גב דלכאורה סברא פשיטא היא שלא הקשו תוספת על זה כלום אלא משום דלשיטת רש"י שייך הך מלתא אפילו בזורק ד"א בר"ה ואם כן אמאי לא קאמר אביי בזריקה כה"ג משא"כ לפי התוספת לא שייך מימרא דאביי כלל בזורק בר"ה עצמו כן נ"ל:

בגמרא רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור מ"ט א"א לקרומיות כו' וקשיא לי מסוגיא דהכא על מה שכתבו תוספת בפ"ק דעירובין ובפ"ק דסוכה לענין פרוץ כעומד שהוכיחו לפסק הלכה דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דבידי אדם אי אפשר לצמצם ואם כן אפילו בלא האי טעמא דקרומיות היאך משכחת לה דחייב דהא ע"כ לא משכחת להך מלתא אלא בעשרה טפחים מצומצמות לגמרי דבכל שהוא פחות מיו"ד לא הוי רה"י כלל ובכה"ג כל שהוא למעלה מיו"ד נמי פשיטא דפטור כיון דאוגדו למעלה מיו"ד ולא נח כולה ברה"ר ולא מצאתי שום סברא לחלק בענין צמצום דמחצה על מחצה ופרוץ כעומד ובין צמצום דיו"ד טפחים דמאי שנא ובשלמא לשינויא קמא שכתבו התוספת בעירובין ובסוכה דהיכא דאיכא איסור דאורייתא אפשר לצמצם ע"י מדידה א"ש משא"כ לתירוץ השני שכתבו התוספת שם בשם רבינו שמעי' דלעולם לא שרינן בפרוץ כעומד אלא משום דאיכא תרי ספיקי לקולא ספק שמא הם שווים וספק שמא העומד מרובה משא"כ בחד ספיקא אמרינן להחמיר. וא"כ לפ"ז הקושיא במ"ע דהכא הוי איפכא דלעולם לא משכחת דחייב אלא במצומצמות ממש. והנלע"ד ליישב בזה כשנדקדק עוד בעיקר מימרא דאביי מאי שייך הך מימרא דאביי הכא בשמעתין דבפרק הזורק הו"ל לאתויי ואי משום דאתי לאשמעינן עיקר מלתא דכוורת הוי רשות לעצמו אע"פ שהיא עגולה ואנן בשיעורא דשבת מרובעת בעינן אפ"ה ברחבה ששה ויש בו כדי לרבעה הוי רה"י כמו עמוד וגדר דלעיל. אלא דלפ"ז לא שייך הך מלתא בענין שזורק הכוורת בעצמה מרה"י לרה"ר דלא איירי בה בפירקין כלל ובפשיטות הו"ל למימר דכוורת עגולה שרחבה ששה הזורק מרה"ר ונחה על הכוורת חייב אבל אינה רחבה ששה פטור. ונראה דוחק לומר דנקיט ליה בכה"ג דשייך ביה הך מלתא דרבא והאי דכפאה על פיה. ועוד דאכתי קשה מה שהקשיתי לעיל דבזורק הכוורת ונופלת על צידה לא שייך הך מילתא דאביי ורבא כלל. ויותר קשיא לי על רבינו הגדול הרב אלפס ז"ל אמאי מייתי הך מלתא דכוורת כלל דלא נפקא מיניה מידי אלא לענין חטאת וסקילה דהא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ואין דרך הרי"ף להביא דיני חיוב חטאת ומיתה. לכך נ"ל ליישב חדא מגו חדא דעיקר מימרא דאביי ורבא היינו בזורק דרך שלשול שתעמוד על שוליה ופיה למעלה ואם כן נ"מ טובא לענין מי שמשלשל הכוורת בשוגג וכשמגיע סמוכה לארץ הוי דרך זריקה שתעמוד על שוליה ובתוך כך נזכר שהוא שבת ואם כן אי שייך בכה"ג חיוב סקילה אנו מתירין לו להחזירה ברה"י לכתחילה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה כדאיתא בריש פירקין משא"כ היכא דליכא חשש איסור סקילה אין מתירין לו להחזירה ברה"י דלפ"ז נתיישבו כל הקושיות דשייך הך מלתא בפירקין כדפרישית וא"ש נמי מימרא דרבא שהוצרך לומר אי אפשר לקרומיות ולא סגי ליה בטעמא דאי אפשר לצמצם דהא אכתי יש כאן חשש איסור סקילה אם הם עשרה טפחים מצומצמות באמת משא"כ בטעמא דאי אפשר לקרומיות דלפ"ז אי אפשר שיבא לידי חשש איסור סקילה מש"ה אסור לו להחזירה לרה"י כדפרישית בשיטת הרב אלפס ז"ל כן נראה לי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כפאה על פיה אאינה רחבה ו' קאי כו' והקשה מהרש"א ז"ל אם כן לא אתי שפיר הא דמסיק שבעה ומחצה פטור דהא כתב רש"י לקמן גבי אסקופה בד"ה פתח נעול כו' וז"ל כל מחיצה שאין בין חלל המחיצה ד' אינה מחיצה ואם כן לא הוי רה"י והניח בקושיא. ולענ"ד נראה דלק"מ דוודאי מה שכתב רש"י לקמן דבכה"ג לא אמרינן גוד אחית ולבוד אלא במחיצה גמורה היינו משום דלקמן סתמא דתלמודא מסיק והיינו למאי דקי"ל כרב אשי דהכא בשמעתין אפילו בשבעה ומחצה דחייב משום דמחיצות לתוכן עשויות אלמא דלא אמרינן לבוד בגוד אחית אלא במאי דהוי מחיצה גמורה משא"כ בפירש"י דהכא שהוא אליבא דאביי ורבא דע"כ לית להו להאי סברא דרב אשי בסמוך אלא אפילו במידי דלא הוי מחיצה גמורה אמרינן לבוד א"כ כ"ש מידי דהוי מחיצה גמורה אפילו בדליכא ד' על ד' הוי מחיצה לענין לבוד כנ"ל נכון וברור בעזה"י:

בד"ה לתוכן עשויות כו' הלכך אין כאן תורת לבוד. מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בסוגיא דאסקופה בלשון רש"י בד"ה פתח נעול ע"ש:

דף ח עמוד ב

בגמרא אילימא אסקופת רה"ר כו' ופירש"י כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואין גבוה ג' מן הקרקע ולחי של מבוי לפנים ממנו. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דהא בכה"ג גופא הו"מ לפרש דאסקופה דר"ה היינו שהרה"י גמור' כגון בית או חצר פתוח לרה"ר כפשטא דלישנא דבריית' דקאמר נוטל מן העני ונותן לבע"ה האי לישנא משמע דאורחא דמלתא הכי הוא שהעני עומד ברה"ר ובעה"ב עומד בביתו בחצירו ונותן לעני כדאיתא להדיא במכילתא שהעני עומד בחוץ וב"ה בפנים והיינו רה"י ורה"ר גמורות ואם כן האי דהכא נמי יש לפרש כן כגון שאין גבוה ג' מן הקרקע והו"ל רה"ר גמור ואי משום שכן היה דרכם שהבתים פתוחים לחצר והחצירות למבוי א"כ השתא נמי דמפרש לה באסקופת מבוי מפרש ולחי שלפנים הימנו אף על גב דסתם אסקופות הם מקורות כדמשמע לקמן אם לא שהאסקופות הם לגמרי חוץ למבוי דאפ"ה קרי לה שפיר אסקופה דהכי אורחא דמלתא לעשות אסקופה לפני הבתים מרה"ר לפני המבוי. דאם כן לפי זה לא היה צריך לפרש דהלחי לפנים הימנו דע"כ בהכי איירי לכך נראה דמה שפירש"י הכא לענין אסקופת מבוי היינו משום דלקושטא דמלתא בהכי איירי כנראה מפירושו בהא דמקשינן בסמוך אמלתא דאחרים ואע"ג דלית לה לחי וכמו שיבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה לימא תיהוי תיובתא דרבא פירש"י כו' ולא נהירא דא"כ הו"ל למיפרך מרבנן דאמרי כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בפשיטות דהא לעיל שם מקשינן בגמרא באמת אמילתא דרבנן נהי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי היכי אשכחן כה"ג דמחייב ושקיל וטרי טובא בהא דמשמע דתליא במידי דאשכחן במשכן. ואם כן לפ"ז לא שייך לומר דרבא דאמר כרבנן דהא כה"ג דמעביר דרך רה"ר למעלה מעשרה לא אשכחן כה"ג במשכן אלא במוציא משא על כתפו דוקא וכמשא בני קהת ודרך הוצאות משאות בכך. וא"כ מקשה שפיר מברייתא דהכא דמשמע נמי דכיון שאין דרך המוציאין בכך פטור וכ"ש במעביר ובהכי א"ש נמי הא דמקשה ארבא טפי מדר"א דאמר לקמן בפרק המצניע המוציא משא למעלה מעשרה חייב והוא הלכה פסוקה ולמאי דפרישית א"ש. ומה שהקשו עוד מסוגיא דהמוצא תפילין כבר נזהר בזה רש"י בעצמו שם ופירש שם דמסתמא העומד ברה"י ומוציא לרה"ר עומד בגובה למעלה מעשרה ואדרבא על פירוש ר"ח יש לדקדק מסוגיא דהתם דאטו לא מצינו למימר דהא דקאמר ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א היינו שלא כנגד גופו כנ"ל ודו"ק:

דף ט עמוד א

בגמרא ואף על גב דלית ליה לחי ופרש"י קס"ד במבוי שהכשירו בלחי כו' ונראה דהא דקס"ד הכי היינו משום דאע"ג דסתמא דלישנא דברייתא איירי בבית ממש כדפרישית בסמוך וכ"ש במילתיה דאחרים דנקטו כלפנים וכלחוץ דמשמע דאיירי ברה"י ורה"ר גמורות כמ"ש תוספת אפ"ה קס"ד דבמלתיה דאחרים א"א לפרש כן כיון שסתם אסקופות בית מקורות ברוחב ד' ואם כן אפילו פתח נעול אמאי הוי כלחוץ אע"כ דבמבוי שיש לו לחי איירי ובמאי דפרישית נתיישב' גם כן קושיית התוספת על פירש"י מהא דקאמר רב אשי לעולם באסקופת בית דוודאי שייך שפיר לשון לעולם כיון דהכי הוא פשטא לישנא דברייתא ורב אשי אתא לאפוקי נמי מסברת המקשה שרצה להכריח דלא מצי איירי באסקופת בית משום דמסתמא שהן מקורות משום הכי קאמר רב אשי לעולם באסקופת בית עסקינן וכגון שקירה בשתי קורות כו' ומכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפרישית בסמוך דהא שקלינן וטרינן לעיל במלתיה דאסקופה דת"ק דאיירי נמי בבית ממש אם כן א"ש טובא הא דקאמר רב אשי לעולם באסקופת בית דלפ"ז הוי אסקופת בית דומיא דאסקופה דת"ק כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אף ע"ג כו' ואסור לטלטל מבפנים לעובי הפתח דרך נקב אם יש בדלת עכ"ל. וכדבריהם מבואר להדיא בירושלמי דשמעתין ע"ש דמסייע טובא לפי' התוספת לשיטתם. ומההיא ירושלמי גופא יש לדקדק ג"כ על שיטת הפוסקים שפסקו כאחרים והתם משמע דרב נתן פליג אדאחרים ואפשר משום דלא מייתי הך דרב נתן בשמעתין דכל הנך אמוראי דשקלי וטרי במילתא דאחרים היינו משום דס"ל דהלכה כאחרים וק"ל:

בד"ה תוך הפתח כו' וא"ת לרבא דמוקי לה כו' דהיינו דוקא בפתוח לכרמלית. ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל לאתויי ממימרא דרב גופא דאמר בפרק חלון ובפרק כיצד משתתפין דוקא בכרמלית חמירי משום שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם אבל בפתוח לר"ה שהוא מן התורה לית ליה דרב דימי כיון דרב חמא בר גוריא דמייתי בשמעתין משמיה דרב אמר לה ה"ל לאקשויי מדרב אדרב. ויותר יש לתמוה דלמאי דמסקי דאיירי הכא בכרמלית אם כן מאי מקשה הכא ממימרא דרב אמילתא דאחרים דהא מסקינן להדיא בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ז ע"ב) דהא דרב דימי תנאי היא ומש"ה רב לית ליה דר"ד ואם כן בפשיטות מצינו למימר דאחרים סברי כהאי תנא דלית ליה דרב דימי וצ"ע ליישב ודו"ק :

בפירש"י בד"ה פתח נעול כו' דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינה מחיצה ולא שייך בהו תורת גוד אחית ולבוד כו' ובד"ה באסקופת בית מפרש יותר וז"ל הלכך פתח נעול בטלה מתורת קורה וכו' דהל"מ גוד ולבוד ודופן עקומה במקום ד' כו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בספר מלחמות מביאו הרשב"א ז"ל בחדושיו מפרש גם כן בענין זה ע"ש באריכות דמשמע מלשונם בהדיא דבכלים לא שייך הל"מ בגוד אחית ולבוד ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא לעיל ד' ה' מבואר להדיא דשייך גוד אחית אפילו בכלים דהא טרסקל כלי גמור הוא וכמ"ש התוס' שם להדיא ולקמן בפרק הזורק אמרינן להדיא דטעמא דר"י בר' יהודא היינו משום גוד אחית ורבנן נמי לא פליגי עליה אלא משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו אבל בעלמא מודו לר"י בר"י אלמא דשייך גוד אחית אפילו בכלים אם כן ה"ה ללבוד וכה"ג גופא יש להקשות על מימרא דרב אשי דלעיל גבי כוורת אפילו גבוה ז' ומשהו חייב משום דמחיצות לתוכן עשויות ומש"ה לא אמרינן ביה לבוד וגוד אחית וא"כ היאך פליג רב אשי אהך ברייתא דטרסקל דמשמע דשייך גוד אחית אף ע"ג דמחיצות דטרסקל אינם עשויין אלא לתוכן. מיהו דלרב אשי אפשר ליישב ולומר דמפרש להך ברייתא דנעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל איירי שהטרסקל קבוע בקנה דרך בנין וא"כ בטל מתורת כלי אלא דעל לשון התוס' לעיל דף ה' וודאי קשה שהרי כתבו בהדיא דטרסקל דהתם יש עליו דין כלי מדכתבו אין כרמלית בכלים וצע"ג ליישב ודי"ק:

דף ט עמוד ב

במשנה לא ישב אדם לפני הספר כו' ופירש"י דהא דתניא הכא היינו משום דדמי להא דתני גבי לא יצא החייט במחטו כו'. ואף על גב דלפי זה הו"ל למיתני הך דלא יצא החייט ברישא אלא משום דלקמן תני נמי סמוך ללא יצא החייט הנך דאין פולין ואין קורין דשייכי לי"ח דבר מש"ה נקיט לכולא מתניתין בסוף:

מיהו לפי פי' ריב"ם ז"ל יתכן יותר שכתב דכולה פירקין דיציאות השבת נמי מי"ח דבר אחרים נינהו רק חשיב נמי כל הנך דמתני' דידן ע"ש:

בגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא. ויש לדקדק דאכתי כי איכא שהות ביום טובא מאי הוי הא קי"ל בכל התורה כולה זריזין מקדימין למצוות אף בדבר שזמנו כל היום או כל הלילה ועוד דבפסחים בפ"ק אמרינן נמי לענין בדיקת חמץ דלא ליפתח באורתא דתליסר דנגהי ארביסר אע"ג דאיכא שהות טובא כל הלילה. ולכאורה היה נ"ל דשאני הכא דנהי דזמן מנחה מתחיל ממנחה גדולה אפ"ה עיקר זמנה אינה אלא בשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן הקרבת תמיד ברוב השנה כפירש"י בסמוך אם כן אפילו משום זריזין ליכא בשעת מנחה גדולה ואף ע"ג דביומא ר"פ אמר להם הממונה אמרינן דצלותא דאברהם אבינו הוי מכי משחרי כותלי נ"ל דהיינו משום דעיקר הקרבת התמיד מדאורייתא הוי מכי משחרי כותלי והיינו נמי משום דזריזין מקדימין משא"כ לאחר שתקנו חכמינו דהקרבת התמיד לאחר שמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה משום נדרים ונדבות ולא חשו לטעמא דזריזין אם כן בתפלת מנחה נמי עיקר שעתא מהאי זימנא הוא ואפילו משום זריזין לא שייך ביה. ועוד דהא קי"ל בברכות דיש להתפלל בשעה שהציבור מתפללין וזמן תפילת ציבור במנחה הוי בהאי שעתא משא"כ באברהם דאכתי לא הוי שום תפילת ציבור מש"ה היה מקדים מכי משחרי כותלי משום זריזין ואם כן מקשה הכא שפיר סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות טובא אפילו להתחלת עיקר זמן מצוותה כנ"ל:

ועוד יש לפרש עיקר קושיית הגמרא אהא דמחמרינן כולי האי דלא ישב לפני הספר אפילו קודם שהגיע זמנו ואהא מתמה שפיר דלא שייך לעשות גדר בקודם זמנו כיון דאיכא שהות מיהא בדיעבד כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אכתי סוגיית הגמרא גופא קשה דמאי פריך בשמעתין אדריב"ל דלמא יש לחלק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכ"ש דקשה יותר אסוגיא דסוכה מאי פריך בפשיטות כיון דקושטא דמלתא התם איירי בהדיא בהתחיל באיסור לפי שיטתם אלא דאיכא למימר דלשון המשנה דהכא משמע להו להדיא דאיירי בהתחילו באיסור דהא דקתני ואם התחילו אדלעיל קאי שהתחיל סמוך למנחה ואף על גב דאכתי מצי לאפלוגי בין התחיל באיסור דקודם זמן המצוה ובין התחיל באיסור לאחר שקבוע זמן המצוה ממש מ"מ לא משמע לתלמודא לפי סברת התוספות לחלק בכך כיון דאידי ואידי לא הוי אלא איסורא דרבנן לא שנא בהגיע זמנה ל"ש סמוך לזמנה ואף שכל זה פשוט הוא הוצרכתי לכתוב כן בכוונת התוספות כדי לברר היטב סוגיא דשמעתין לשיטתם כמו שאכתוב בסמוך:

בא"ד וה"נ משמע בגמרא דקאמר כיון דשרי המייניה כו' לכאורה נר' שסמכו על מה שכתבו בסמוך דע"כ הא דשרי המייניה איירי שכבר קרא ק"ש. ואם כן כבר הגיע זמן תפילת ערבית והרי שהתחיל באיסור למשרי המייניה ואפ"ה משמע דלא היה צריך להפסיק אף למ"ד חובה אי לאו דמסיק בגמ' דבתפלת ערבית יש לחוש יותר כך היה נ"ל לכאורה אלא דמהרש"א ז"ל כתב שמצא במרדכי בשם ר"י בעל התוספות בענין אחר. ולפ"ז צ"ל דהך מלתא דק"ש לא פסיקא ליה כ"כ אי צריך לאזור חלציו וא"כ לגבי ק"ש לא הוי התחלה כיון שיכול לקרות ק"ש ולחזור לאכילתו וכמו שאבאר עוד לקמן:

בד"ה בתספורת כו' נראה דהכי הלכתא כו' ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה עד סוף הדיבור. ויש לתמוה על דבריהם בזה שהוא נגד מסקנת הש"ס בסוכה פרק לולב הגזול דמסקינן להדיא דכל מידי דרבנן לעולם אין מפסיקין אף בהתחיל באיסור אא"כ היכא דליכא שהות א"כ ה"נ אפילו סמוך למנחה קטנה ואף בהגיע זמן מנחה קטנה אמאי יפסיק הא איכא שהות ביום כדי להתפלל והיה נ"ל ליישב בזה דמשהגיע זמן תפילת מנחה קטנה כליכא שהות דמי והיינו לפי מה שפירשתי בסמוך דעיקר זמן תפילת המנחה היינו באותו שעה שהוא נגד זמן הקרבת התמיד ברוב השנה שלא היו רגילין לאחרה יותר כדפרש"י בשמעתין ולפ"ז מצינו לחלק שפיר דנהי דבכל מצות דרבנן אם התחילו אין מפסיקין אא"כ דליכא שהות כלל היינו משום דכל היום כשר ואין הכשר מצוה בזמן מוקדם טפי מבמאוחר אלא משום דזריזין מקדימין מש"ה לא אטרחוהו רבנן להפסיק במידי דרבנן משא"כ הכא בזמן מנחה קטנה דמלבד טעמא דזריזין איכא נמי הכשר מצוה טפי באותו זמן מטעם שפירשתי ומכ"ש אם נאמר שהוא זמן תפילת ציבור והוי שעה שהציבור מתפללין ומה שנהגו להתפלל בפלג המנחה היינו בדורות האחרונים להסמיך לתפילת ערבית שלא להטריח הציבור שני פעמים כמ"ש בפרק תפלת השחר וכמבואר קצת בפוסקים א"כ שפיר נוכל לומר מכל הנך טעמי דמשהגיע אותו הזמן אפילו סמוך לה מיקרי ליכא שהות כך היה נ"ל לכאורה בכוונת התוס' אמנם לפי' הרא"ש ז"ל בשיטת רבינו תם ז"ל בשמעתין ובפ' תפלת השחר דבהתחיל קודם מנחה גדולה או אפילו לאחר מנחה גדולה אין מפסיק אף בהגיע זמן מנחה קטנה אבל בהתחיל סמוך למנחה קטנה אף סעודה קטנה צריך להפסיק מיד כשהגיע זמן מנחה קטנה וכן הוא בטור א"ח סימן רל"ב ובש"ע שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דממ"נ אי חשבינן לזמן מנחה קטנה כליכא שהות אם כן אפי' בהתחיל סמוך למנחה גדולה ומכ"ש אחר מנחה גדולה אמאי לא יפסיק משהגיע זמן מנחה קטנה דהא בדליכא שהות אמרינן בפרק לולב הגזול דאף בדרבנן מפסיק ואי לאיכא שהות מדמינן לזמן מנחה קטנה אם כן בהתחיל סמוך למנחה קטנה אמאי יפסיק הא אכתי איכא שהות להתפלל דרך כלל שמלשון הרא"ש ז"ל נראה דמחלק בין התחיל באיסורא רבה ובין התחיל באיסורא זוטא וכבר כתבתי בסמוך בלשון תוספת דע"כ משמע להו דאין לחלק בכה"ג לענין הפסקה כדמוכח מסוגיא דלולב הגזול עצמה לכן כעת לא מצאתי מקום ליישב ועיין עוד בסמוך:

אמנם בעיקר שיטת התוספת וסייעתם נחלק עליהם בעל המאור ז"ל בשמעתין וכתב דכל הסוגיא דשמעתין היינו דוקא אליבא דריב"ל משא"כ למאי דקיי"ל דלית הלכתא כריב"ל אם כן מוקמינן למתניתין בפשיטות דאיירי סמוך למנחה קטנה ואפ"ה אם התחילו אין מפסיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכן נראה לו עיקר ובסמוך אבאר דלכאורה סוגיא דשמעתין מסייעא להדין פירושא אלא דשיטת התוספת וסייעתם אינו כן דמשמע להו מדלא מייתינן בשמעתין שום אוקימתא בסמוך למנחה קטנה ממילא משמע דפשיטא לתלמודא דסמוך למנחה קטנה מפסיק אף מסעודה קטנה ומש"ה מפסקו למימרא דר"י ב"ל בתרתי לפסק הלכה:

אלא דאכתי בכל זה לא הונח לי דאף לפי סברתם בזה אפ"ה מצינו למימר איפכא דאדרבא מהאי טעמא דלא קי"ל כלל כדר"י ב"ל מש"ה לא מצי לאוקמי מתניתין סמוך למנחה קטנה דאי בסעודה קטנה אפילו לכתחילה מותר לגמרי וע"כ בסעודה גדולה מוקמת לה ואם כן ודאי כ"ש לתלמודא דלקושטא דמלתא סעודה גדולה מסברא יש לאסור אף סמוך למנחה גדולה ועוד דבסעודה גדולה סמוך למנחה קטנה פשיטא ליה לתלמודא טובא דאף אם התחיל צריך לפסוק אי משום דשכיח שכרות כמ"ש הפוסקים ושאר טעמי אחריני ואם כן הדרא הקושיא לדוכתא ומנ"ל לתוספת וסייעתם להחמיר כ"כ לאסור אף בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואף לענין הפסקה שהוא כנגד משמעות הש"ס כיון שאין הכרח לזה כלל ולענ"ד צריך עיון גדול ליישב ועיין עוד בסמוך:

בד"ה למאן דאמר תפילת ערבית רשות לא מטרחינן ליה וא"ת ת"ל משום ק"ש עכ"ל. ואע"ג דלמסקנא דטעמא דצריך למיסר המייניה בשעת תפלה היינו משום הכון א"כ משמע דדוקא לתפלה צריך לחגור ולא לק"ש וכמבואר באמת בפוסקים מ"מ יש לומר דסברת התוספת דסוף סוף א"א לו לאכול מיד שהרי צריך להפסיק מאכילתו לק"ש א"כ אזלה לה התחלת אכילה אף משהתיר תגורו או שנאמר דקושיית התוספת היינו לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון ועיין מ"ש בסמוך:

בגמ' ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת מנחה דלכו"ע חובה כו' מכאן נמי קשיא לי על שיטת התוספ' דלעיל דלפי פירוש הרא"ש ז"ל דכשהתחיל סמוך למנחה קטנה אף בסעודה קטנה פוסק א"כ מאי מקשה הכא דהא ודאי אי הוי סבר לה דתפילת ערבית חובה היה צריך להפסיק דהוי מדמינן לה להתחיל סמוך למנחה קטנה כיון שכבר הגיע עיקר זמן תפילת ערבית כמ"ש לעיל באריכות דע"כ לדידהו צריך לחלק בכך וכה"ג גופא קשה אסוגיא דפרק לולב הגזול דמקשה מלולב אהתחיל סמוך למנחה גדולה ואדרבה לסייע מהתחיל סמוך למנחה קטנה כיון דעיקר מצות לולב כבר הגיע זמנה:

אמנם לשיטת בעל המאור והרשב"א ז"ל א"ש טובא דהשקלא וטריא דהכא ודפרק לולב הגזול היינו לדידן דלא קיי"ל כריב"ל ומפרשינן למתניתין כפשטא דאיירי סמוך למנחה קטנה ככל לשון סמוך למנחה דכולא תלמודא ואפ"ה קתני אין מפסיקין מיהו לשיטת הרי"ף ז"ל נמי מצינן למימר דלק"מ דעיקר סברת הרי"ף דנהי דלא קיי"ל כר"י ב"ל מ"מ כיון דרב אחא בר יעקב דחיק להחמיר כ"כ דאף סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור ע"כ לאו משום דריב"ל אסיק הכי דהו"מ למימר כשינויא קמא ולא לעשות פלוגתא רחוקה אע"כ דלקושטא דמלתא מסברא משמע לרבי אחא ב"י דאף סמוך למנחה גדולה אסור לכ"ע כיון שהגיע זמן מיהא בשום ענין וחיישינן דלמא אתי לאמשוכי וא"כ לענין הפסקה בסמוך למנחה קטנה דלא איירי ביה הרי"ף ז"ל שפיר מצינן למימר דא"צ להפסיק למאי דלא קיי"ל כריב"ל משא"כ לשיטת התוספות והרא"ש והטור והש"ע צריך עיון ודו"ק:

דף י עמוד א

ע"א בתוספת בד"ה טריחותא למיסר המייניה כו' ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא עכ"ל ולולא דבריהם היה נ"ל דשפיר מתרצא נמי קושיא קמייתא דדוקא למאי דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון וקס"ד דמה שצריך חגורה בשעת תפלה היינו משום הפסקה וכיסוי בעלמא כמו לענין ק"ש וא"כ בזה לא הוי טרחא כלל משא"כ למסקנא דחגורה היינו משום הכון א"כ אפשר דאיכא טרחא דבלא"ה הא פירש"י דבני בבל היו רגילין לאזור בחוזק וא"כ כ"ש לענין תפלה שצריך לחגור היטב ולציין בגדיו כעומד לפני המלך וכדאיתא בזבחים דף י"ט בעובדא דר"ה בר נתן ואזגדר מלכא ע"ש כנ"ל. וכל זה דלא כמחזור ויטרי שכתב דהא נמי הוי טעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי מקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלי אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה ובפי' רש"י בברכות פרק מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סימן צ"א ע"ש:

דף יא עמוד א

ע"א במשנה לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא לכאורה לשון ויצא אינו מדוקדק שהרי כבר יצא מרה"י לרה"ר שמא יכניסנו הו"ל למיתני ואפשר דהאי ויצא היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ומשום דהכא במתניתין דריש פירקין נקיט בלשון הוצאה משום דמעביר בכלל הוצאה הוא מש"ה נקיט נמי לשון ויצא ובהא דלא נקיט שמא יכניסנו יש לפרש כמו שכתבו התוספת בכמה דוכתי דליכא למיחש כ"כ להכי דמרה"ר לרה"י אית ליה הכירא משא"כ במעביר ליכא היכרא וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא ישכח ויצא אליבא דרבא דאמר לא גזרו גזירה לגזירה כו' דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ב דב"ק כו' עד סוף הדיבור. ואף שכתבו בתוספת בכמה דוכתי דאשכחן דגזרו חכמים גזירה לגזירה היכא דאי לא קיימי הא לא קיימי הא מ"מ הכא לא משמע להו לפרש כן דהא לא שייך למימר שהוצרכו לגזור אפילו בהכיר בה ושכחה אטו לא שכחה כלל הא וודאי ליתא דלא שייך לחוש שיצא במזיד משתחשך מרה"י לר"ה ואי הוי חיישינן להכי לא הוי צריך למיתני שמא ישכח ויצא אלא הו"ל למיתני שמא יצא משתחשך אע"כ כדפרישית ואם כן לפ"ז לשון גזירה לגזירה שכתבו התוס' באמת אינו מדוקדק דהא אפילו למאן דחייש לגזור גזירה לגזירה אפ"ה לא שייך לגזור בכה"ג אלא דנראה שסברת התוספת היא דלרבא דאמר לא גזרינן גזירה לגזירה לענין כרמלית היינו משום דסובר לענין גזירת חכמים לא שייך לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ לפ"ז כתבו שפיר דמה"ט לא שייך לגזור ג"כ שמא ישכח ויצא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כנ"ל בכוונתם אלא דאכתי הלשון גזירה לגזירה אינו מדוקדק ובר מן דין צ"ל דבחנם נדחקו התוספת משום קושיא זו לפרש לשון שמא ישכח בשני עניני שכחה שזה יותר דוחק ובפשיטות הו"מ לחלק דוקא בסמוך לגבי כרמלית סבר רבא דלא גזרינן כיון דבהנך מילתי גופא לא שייך חשש איסור דאורייתא כלל אלא משום דגזרינן כרמלית אטו רה"ר דאתי למיטעי בפעם אחרת וכה"ג הא דמקשה בסמוך דמאי דס"ד דמתניתין איירי בתחובה לו בבגדו כיון דבכה"ג א"א לבא לידי חשש איסור מלאכה דאורייתא בהוצאה כזו משא"כ למאי דמסקינן דאיירי בדנקיט ליה בידו אליבא דרבא א"כ אם ישכח ויצא אע"ג דפטור מחטאת בהכיר בה ושכחה מגזירת הכתוב מ"מ מתעביד מיהו ע"י איסור מלאכה גמורה דאורייתא שהוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל לולא דשיטת התוספת לא כתבו כן:

דף יא עמוד ב

תוספות בד"ה אמר אביי כו' דוקא בהוצאה גזר אביי כו' אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה כו' עכ"ל ואכתי יש לדקדק דבפ"ב דביצה דף י"ח בהא דאמר רבה דטעמא דטבילת כלים בשבת היינו משום שמא יעבירנו אקשי ליה אביי יש לו בור בחצירו מאי א"ל כו' ואקשי ליה נמי ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה ומשמע שם להדיא דאביי גופא הוא דמקשה ליה לרבה כל הנך תיובתא וכן לרב יוסף לענין טעמא דסחיטה אמרינן דאותביה אביי כל הנך תיובתא אלמא אפי' לענין העברת ד"א ברה"ר שהיא בכלל הוצאה אפ"ה סבר אביי דאין לגזור גזירה לגזירה מדמקשה נגזור השקה אטו הטבלה ואפשר דאביי לבתר דשמעה מרבה קיבלה מש"ה קאמר הכא מי גזרינן כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת מיהו לולא דבריהם היה נ"ל שאין צורך לדחוק כ"כ לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות דהא אדרבה הוצאה מלאכה גרועה היא אלא דעיקר טעמא דאביי בכרמלית היינו דכיון דחכמים החמירו בכרמלית ועשאוהו כרה"ר להחמיר אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי שרית ליה בכרמלית אתי ליה למשרי נמי ברה"ר וא"כ לפ"ז לק"מ מהאי דפירות הנושרין דהתם לא שייך לומר כן כנ"ל:

דף יב עמוד ב

ע"ב פיסקא ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות כו' חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והתניא כו' לכאורה יש לתמוה דמאי דיוק הוא זה למידק ממתני' דחד הוא דלא ליקרי כו' דהא בלא"ה כולה מתני' בלשון יחיד מתני לה ומה"ת ליתני לשון רבים ונ"ל ליישב דממילתא דרבה גופא דייק לה משום דלכאורה קשיא אמילתא דרבה דאמר אפי' גבוה ב' קומות ולפ"ז הוי מתני' דלא כר"מ דשמעינן ליה לקמן בפרק השואל דף קמ"ט דלית ליה דרבה ע"ש וא"כ מאי דוחקו דרבה לאוקמי סתם מתני' דהכא דלא כר"מ דהא קי"ל סתם מתני' ר"מ היא ומה שיש ליישב בזה היינו משום דמתני' גופא קשיתיה לרבה מ"ש ברישא דמתני' דמפרש טעמא שמא ישכח ויצא וכן בסיפא דמתני' דקתני לא יאכל הזב מפני הרגל עבירה וא"כ ה"נ במציעתא הו"ל לפרש טעמא דלא יקרא שמא ישכח ויטה אע"כ דכוונת התנא לאשמעינן הא מלתא גופא דאפילו היכא דלא שייך שמא יטה כגון בגבוה ב' קומות אפ"ה מלתא דפסיקא קאמר דלא יקרא לאור הנר כלל והיינו כדרבה ודלא כר"מ וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס דרבה סבר דחד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי דאם לא כן אכתי הו"מ לאוקמי מתני' כר"מ דמתיר בגבוה טובא והא דלא קתני טעמא שמא יטה היינו דאתי לאשמעינן דאפילו איכא תרי דלא שייך חשש שמא יטה שאם ישכח אחד יזכירנו חבירו וסד"א דמותר כדאשכחן כה"ג בענין חששא דהרגל עביר' וכן לקמן לענין העלאת בשר עוף והלב בשני אכסנאין וכמו שיבואר קמ"ל אפ"ה לענין שבת דחמור אסור אע"כ דלקושטא דמלתא סבר רבה דאין לחלק בין איסור שבת לשאר איסורין לענין תרי כיון דמסתמא יזכירנו חבירו וא"כ מקשה שפיר והתניא לא אחד ולא שנים וא"כ שפיר מצינו לאוקמי מתני' כר"מ והא דלא קתני שמא יטה היינו דאפילו בתרי אסור וע"ז משני שפיר כאן בענין אחד כאן בב' ענינים וכיון דבב' ענינים אכתי שייך האי חששא גופא דשמא יטה א"כ שפיר הו"מ למיתני במתניתין דשמא יטה ואפ"ה הוי ידעינן דאסור אפי' בתרי כנ"ל ודו"ק :

דף יג עמוד א

בגמרא איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו יש לדקדק טובא בזו הסוגיא דהא לכאורה משמע דעיקר מלתא דהיא בבגדה והוא בבגדו דקמיבעיא ליה היינו משום דבכה"ג הוי שינוי וא"כ מאי קפשיט ליה רב יוסף ממתני' דעוף וגבינה ת"ל דהתם ליכא שינוי ומאי איצטריך נמי לשנויי שאני התם דאיכא דיעות דטפי הו"ל לשנויי שאני הכא דאיכא שינוי שהרי מזה היה עיקר האיבעיא ועוד דאדפשיט ליה רב יוסף מעוף וגבינה אמאי לא פשט מעיקרא ממתני' דלא יאכל הזב עם הזבה דהיא מוקדמת במשנה ואיירי בהאי ענינא גופא דנדה דאיבעיא לן בה ואף דבהא איכא למימר דהך פשיטותא דלא יאכל הזב עם הזבה אפשר דלאו ר"י הוא דקאמר לה אלא סתמא דתלמודא אלא דמלשון רש"י ותוספת משמע דכל הני פשיטותא רב יוסף גופא הוא דקאמר להו. ועוד קשה דבמסקנא דעוף וגבינה דמסיק הש"ס התם דיעות איכא שינוי ליכא הכא איכא דיעות ואיכא שינוי אמאי הזכיר דיעות כלל דהא עיקר התירוץ הוא משום שינוי מלבד שאר דקדוקים. והנראה לענ"ד בזה דאדרבה עיקר האיבעיא דנדה היינו משום דמספקא ליה בטעמא דמתני' גופא דקתני לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה לפי שהלשון הזה סובל שני פירושים דלכאורה פשטא דטעמא דמתני' משמע דעיקר חשש שמא ישכח שהיא זבה ויבא לבעול זבה שהיא בכרת והיינו דומיא דטעמא שמא ישכח ויצא ושמא יטה דאיירי בהו מתני' או אפשר דלהכי לא חיישינן שהרי התירו לו לייחד עמה ולא חיישינן שמא יבא עליה שהרי התורה העידה סוגה בשושנים ומה"ט התירו לייחד אלא דעיקר הטעם דלא יאכל היינו דכיון שאוכל עמה ואיכא קירוב הדעת טובא יבא לידי חיבוק ונישוק שאסור מן התורה להרמב"ם ז"ל ולשאר פוסקים מדרבנן ולפ"ז לאו דוקא באשתו זבה אלא אפי' זבה דעלמא א"כ בהא גופא מספקא ליה לבעל האיבעיא אי אמרינן דטעמא הוי שמא יבא עליה לחוד בהא וודאי מהני היא בבגדה והוא בבגדו דהוי שינוי טובא לענין ביאה כמו שפירש"י ותו לא אתי לידי שכחה משא"כ אם נאמר דטעמא דמתני' הוי משום חיבוק ונישוק א"כ היא בבגדה לא הוי שינוי כלל להך מלתא ומש"ה פשיט ליה רב יוסף מעוף וגבינה דאע"ג דלא הוי אלא מדרבנן כדמסקינן התם אפ"ה אסרי ב"ה א"כ ה"ה וכ"ש לענין נדה דחיישינן לחיבוק ונישוק אפי' אי הוי מדרבנן וכ"ש למאן דסובר דהוי דאורייתא בלאו וא"כ לפ"ז לא מצי למידחי שאני התם דליכא שינוי דהא הכא לענין חיבוק ונישוק נמי לא הוי שינוי כדפרישית ומשני שאני התם דאיכא דיעות ומייתי ה"נ מסתברא וכיון דהדר ומקשה לאו איתמר עלה כו' א"ש הא דמסיק הכא איכא דיעות ואיכא שינוי דכיון דאיכא דיעות לא חיישינן לחיבוק ונישוק שהיא לא תתרצה לזה וכיון דאיכא שינוי בזה לא חיישינן לשכחה דביאה והשתא א"ש הא דהדר מייתי ופשיט מהך מתני' דלא יאכל היינו כיון דהשתא אתינא להכי שיש לחלק בין מכירין לאין מכירין משום טעמא דדיעות וא"כ תו לא מצינו לפרש דמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה באשה דעלמא שאינה אשתו איירי אם כן מ"ט דאסור דהא איכא דיעות אע"כ דבאיש ואשתו מיירי דאע"ג דלא חיישינן לביאה דהא לא חמיר מיחוד שהתורה העידה סוגה בשושנים והיינו כיון שיש היתר לאיסורה לא תקיף יצרו כ"כ אפ"ה אסור לאכול עמה דחיישינן לחיבוק ונישוק א"כ שפיר איפשוט האיבעיא דכ"ש דאסור לישן במטה אחת דחיישינן לחיבוק ונישוק דלהך מלתא ליכא שינוי וליכא דיעות:

ובזה נתיישב היטיב ג"כ הא דמסקינן מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ונדחקו רש"י ותוספת מה פשיטותא דאסור ולמאי דפרישית א"ש דהא לענין אשת רעהו לא שייך שמא ישכח וא"כ מאי מהני הוא בבגדו שהרי עיקר החששא שמא יתקוף יצרו ויבא עליה וא"כ אפילו באשתו נדה דהוי שינוי דהיא בבגדה אפ"ה ע"כ הקישן הכתוב לאשת רעהו ואשתו נדה כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מה אשת רעהו כו' ורש"י פירש כו' טפי הוי לן למיסר יחוד מהקישא כו' עד סוף הדיבור נראה דסברת התוספות דהיא בבגדה והוא בבגדו דשמעתין היינו בלא יחוד אלא דסברת רש"י אינו כן דסתמא הוי ביחוד דאיש ואשתו ישינים במטה אחת והיינו ביחוד דהא קיי"ל דאסור לישן בכילה שאיש ואשתו ישינים אפילו באשתו נדה כדאיתא בעירובין ועוד אפילו בלא יאכל הזב עם הזבה במתני' פירש"י מתוך שמתייחדין וא"כ לפ"ז וודאי הוא בבגדו דשמעתין חמיר טפי מיחוד גרידא ובר מן דין יש ליישב שיטת רש"י לפי מאי דפרישית בסמוך דנהי דלענין יחוד א"א לאוקמי הקישא דקרא כיון שהתורה העידה סוגה בשושנים והיינו כיון דיש היתר לאיסורה לא תקיף יצרו כ"כ לבא עליה באיסור כרת משא"כ דהוא בבגדו דשמעתין דעיקר חשש הוא משום חיבוק ונישוק כיון שישנים במטה אחת א"כ שפיר מהני הקישא להך מלתא וכדפרישי' ודו"ק:

דף יג עמוד ב

בגמרא אלו דברים פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ושני כו' וכתבו תוספת אי תנא אוכל ראשון לחוד לא הוי ידעינן אוכל שני כו' עד סוף הדיבור ולכאורה לענ"ד אכתי לא סגי בהכי דליתני האוכל אוכלין טמאים סתמא וממילא ידענא דראשון ושני כהדדי נינהו לפסול את התרומ' אלא דאיכא למימר דלא מצי למיתני סתמא לאפוקי מדר"א דאמר אף שלישי בכלל והיינו נמי לפסול את התרומה כדכתב התוי"ט בשם הרא"ש ז"ל בפ"ב דטהרות:

מיהו השתא דאתינן להכי תו אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס' בד"ה והשותה משקין טמאין כו' מ"מ היה בדעתם לגזור אמשקין כו' וזה דוחק גדול ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא בפשיטות כיון דבאוכלין גופא יותר שייך למיתני בקצרה האוכל אוכלין טמאין ממילא דראשון ושני בכלל אלא דאיצטריך לאפוקי שלישי ודבר ידוע דלא משכחת אוכל שלישי אלא בחולין שנעשו על טהרת קדש והך מילתא לא שייך אלא באוכלין משא"כ במשקין לא אשכחן דשייך שעושה חולין על טהרת קודש משום דליכא משקין ראויין לשתיה כמ"ש ר"ש והביאו מהרש"א בשמעתין כנ"ל ועדיין צריך עיון:

ברש"י בד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ומצאתי בערוך משונה טומאה זו כו' דתניא בספרי אין האוכל אוכלין טמאין כו' טמא טומאת ערב ולכאורה יש לתמוה מהא דהביא ראיה מספרי והלא משנה היא במס' פרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתו מותר בכולן והיינו לאשמעינן דלא בעי הערב שמש:

והנראה דמשום הא לא אריא דאפשר דהאי כללא לאו דווקא דקי"ל אין למידין מן הכללות כו'. ותדע דבלא"ה צ"ל כן שהרי התוס' בריש פרק חומר בקודש הביאו שם פלוגתא דאמוראי בכל הטומאות דרבנן אי בעי הערב שמש או לא והאריכו בזה הרבה ע"ש ומייתי נמי הך מתניתין דכל הטעון ביאת מים ואפ"ה הביאו פלוגתא דאמוראי בירושלמי ומדלא מותבינן תיובתא מהך משנה אמ"ד דצריך הערב שמש ע"כ היינו כדפרישית וכן מצאתי בכ"מ בפ"י מהלכות אבות הטומאה לכן מייתי ראיה מספרי דקתני בהדיא האוכל אוכלין טמאין כו' וע"כ דצריך לחלק דיש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש ויש דברים דלא בעי וכבר בארתי מילתא בטעמא ויבואר קצת בסוגיא שלפנינו ומה שהקשו תוספת יבואר לקמן בלשון התוספת:

אמנם הא דמייתי רש"י הך מילתא דבעי הערב שמש אף ע"פ שאינו ענין לעיקר הלכה וידוע דרש"י פרשן הוא ולא פסקן אף בדברים הנוהגים מכ"ש בכה"ג. אלא דנראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן דאס"ד דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש א"כ לא הוי מקשה מידי לקמן בשמעתין ט"י דאוריית' הוא דהא שפיר מצינן למימר בפשיטות דהאי ט"י אהנך גופיה קאי שהן מדרבנן אלא ע"כ דסוגיא דשמעתין סובר דהנך טומאות דמתני' לא בעי הערב שמש כנ"ל נכון:

ודע דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י והערוך דהאי אוכל ראשון ושני דהכא היינו פסול גוייה ואינו טמא אלא כשיעור חצי פרס וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות:

דף יד עמוד א

בתוס' בד"ה ר"י אומר האוכל אוכל ראשון כו' וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא כו' וי"ל משום דדמי לחוכא ואיטלולא עכ"ל נראה בכוונתן דדוקא בהך גזירה דאוכל אוכל שני סבר ר"א דדמי לחוכא ואיטלולא שאוכל ראשון ואוכל ב' יהיה לשניהם דין אחד לעשות ב' משא"כ בהאי דשני עושה שני ע"י משקין לא דמי לחוכא ואיטלולא כיון שא"א ליגזור בענין אחר שהרי עיקר גזירה זו משמע לקמן משום דגזרינן במשקין הבאים מחמת ידים אטו משקין הבאים מחמת שרץ וא"כ ממילא דהמשקין נעשים תחילה והוי הך גזירה כמו כל גזירות דאשכחן בש"ס דגזרינן הא אטו הא שדין אחד להם כך נ"ל בכוונת התוס'. ועוד נ"ל דבשביל הך גזירה דזימנין דאכיל אוכלים טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא היו צריכין לגזור שהאדם יפסול תרומה במגעו והוי סגי לגזור שיפסול גוף האדם מלאכול תרומה כמ"ש ר"ת ז"ל בפסול גוייה דגזירה קדמונית היתה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה זימנין דאכיל כו' אומר ר"ת דפסול גוייה הנזכרת בכל מקום כו' גזירה קדמונית היתה כו' דמהך טעמא דהכא אפילו כביצה פסול כו'. עד סוף הדיבור וכ"ז דלא כפי' רש"י דלעיל בסמוך וכבר כתבתי שהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רש"י דהאוכל אוכל ראשון שגזרו בי"ח דבר היינו פסול גוייה ששיעורו כחצי פרס ומאי דקשיא לר"ת מסוגיא דיומא נראה לי ליישב לשיטת רש"י והרמב"ם דבלא"ה ע"כ דמאי דבעי למימר התם מעיקרא דטומאת גוייה הוה מדאורייתא מקרא דאל תטמאו ונטמאתם ע"כ לאו אטומאת אוכלין טמאין דעלמא קאי דהא האי קרא דאל תטמאו בכל אלה ונטמאתם לא איירי אלא באכילת שרצים ונבילות דכתיב לעיל מיניה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון טומאה אע"ג דבלא"ה שרצים ונבילות מטמאין אדם בנגיעה אפ"ה קס"ד מעיקרא דאיצטריך קרא דנטמא האדם אע"ג דלא נגע בהם כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה דומיא דנבילת עוף טהור דמטמא בבית הסתרים דלפי סברת המקשה דהתם לית ליה להאי תנא דהתם הך דרשה דלא יאכל לטמאה בה שהביא רש"י ז"ל לעיל בד"ה אוכל אוכל ראשון ואפ"ה מקשה התם שפיר דרב פפא אדרב פפא דהא אמאי דמקשה רבא התם ככותבת בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס הך קושיא שייכי נמי אפילו אי הוה אמרינן דשרצים ונבלות פוסלין את הגוייה ושיעורן בכדי חצי פרס דהא שיעורין הל"מ הם כדאמרינן התם שמזה היו עיקר הקושיות בכל השקלא וטריא דהתם ואקושיא דרבא משני ר"פ הנח לטומאת גוייה דלאו דאורייתא וא"כ מקשה הש"ס שפיר דר"פ אדרב פפא דהא אמר ר"פ דאשכחן מיהו לטומאת גוייה עיקר מן התורה בשרצים ונבילות דא"כ אכתי הדרא קושיא דרבא לדוכתא אמאי בעיא בהנך כחצי פרס ובככותבת נקט כדי אכילת פרס נמצא דכ"ז למאי דהוה ס"ד מעיקרא משא"כ למאי דמסיק הש"ס התם דהאי דרשא דר"פ מקרא דאל תטמאו ונטמאתם לא הוה אלא אסמכתא בעלמא היינו דאפילו בשרצים ונבילות גופייהו נמי טומאת גוייה דידהו לא הוה אלא מדרבנן והיינו מהך דרשא שהביא רש"י ז"ל לעיל ד"ה אוכל אוכל ראשון דכתיב בנבילת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה והיינו דוקא מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו כו' והיינו משום דטומאת בית הסתרים חידוש הוא ולא מטמאה אלא בנבילת עוף טהור בלבד נמצא דלפ"ז אין מקום להוכחת ר"ת ז"ל ונתיישב' היטב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ובר מן דין יש לדקדק על שיטת ר"ת ז"ל דלפי פירושו צריך לומר דהא דאמרינן בעירובין וביומא בברייתא בחצי חציה לפסול את הגוויה היינו אחר תקנה קדמונית וקודם י"ח דבר ואילך הוה אפילו פסול גוייה כביצה אפילו לטמא תרומה בנגיעות האדם וכ"ש דבפסול גופו מלאכול בתרומה דהוי כביצה וזה דוחק:

ועוד דאכתי קושיית ר"ת גופה במקומה עומדת דאטו למאי דהוה ס"ד מעיקרא דפסול גוייה הוה דאורייתא לא הוה ידע הך תקנה קדמונית ואף שאיני כדאי להשיג על שיטת ר"ת ז"ל מ"מ הנראה לענ"ד כתבתי ליישב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל על מכונם היטב:

בפירש"י בד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה כו' וכתב מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הו"מ לפ' דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה ובמחילת כבודו דברי שגגה הם דלא אשכחן חיוב מיתה אלא באוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף משא"כ בטהור שאוכל תרומה טמאה ליכא חיוב מיתה אלא לאו גרידא ולשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו לאו נמי ליכא ע"ש ודו"ק :

בגמ' האוכל אוכל ראשון מ"ט כו' דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה. לכאורה טפי הוה ליה למימר דשקיל אוכלין תרומה ושדי לפומיה דהא שכיח טפי אלא משום דאיכא למ"ד בפסחים דף ט"ז בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דאין אוכל מטמא אוכל אפילו בתרומה וקדשים אלא מדרבנן מש"ה נקיט משקין דמקבלין טומאה מן האוכל אפילו מדאורייתא:

ובזה נתיישב לי גם כן הא דהוה קשיא לי דלפי האי טעמא דשקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה לא שייך לגזור אלא בכהנים דאוכלים תרומה ואכתי אמאי גזרו סתם אפילו בישראל שלא יאכל אוכלין טמאים וליכא למיחש נמי בישראל זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דקודש ושדי לפומיה דהא ליכא משקה קודש כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל וכדפרישית לעיל אבל למאי דפרישית א"ש דבישראל נמי איכא למיחש זימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל אוכלי קודש ושדי לפומיה דהאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן וכ"ש למ"ד בפסחים דבקדשים אוכל מטמא אוכל אפילו מדאורייתא ומש"ה השוו חכמים מדותיהם לגזור בין בכהנים בין בישראל אף ע"ג דעיקר התקנה הוה משום כהנים ומטעם דפרישי' כן נ"ל ודו"ק:

שם שותה משקין טמאים מ"ט כו' מה"ד הא שכיחא והא לא שכיחא. והא דלא חיישי' במשקין למילתא דשכיחא והיינו דזימנין דאכיל אוכלי תרומה ושקיל משקין טמאים ושדי לפומיה ויפסול התרומה שבפיו כבר תרצה הרשב"א ז"ל בחידושיו דבכה"ג לא שייך לגזור דעיקר הגזיר' היתה שהאוכל אוכל ראשון אסור ליגע בתרומה היינו שמתוך כך יזהר כל האדם שלא יאכל אוכלין טמאין מה"ט גופא דשמא ישכח ושקיל משקין דתרומה אבל ודאי לא שייך למיגזר איפכא שלא יאכל אדם תרומה טהורה דא"כ בטלי מצות אכילת תרומה ולאחר שכבר אכיל תרומה טהורה בהיתר תו ליכא למיחש לגזור שלא ישתה משקין טמאים דממ"נ אי יהיה זכור בתרומה טהורה שבפיו ודאי לא ישתה משקין טמאים במזיד לפסול את התרומה ואם ישכח מאכילת תרומה תו לא מהני הך תקנה דגזירת משקין טמאים כלל וכתב עוד שם תי' אחר ע"ש ותיתי לי דקיימתי לכל מ"ש הרשב"א ז"ל מסברא דנפשאי בילדותי טרם שנדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בגמרא והבא ראשו ורובו במים שאובין מ"ט גזרו כו' שהיו אומרים לא אלו מטהרין כו'. ולכאורה יש לתמוה דהאיך אפשר לטעות ולומר שאלו השאובים הם היו מטהרין דא"כ למה היו טובלים מעיקרא במים סרוחים בוודאי שאין שום אדם עושה לכנוס תוך מים סרוחים כ"א לטהר מטומאתו ונראה דוחק לומר שעיקר החשש אינו אלא מפני הרואים דאיכא דחזי במים שאובים ולא חזו הך טבילה דסרוחים זה דוחק. ועוד דא"כ לא א"ש לישנא שהיו אומרים לא אלו מטהרין:

ויותר קשיא לי דא"כ מאי תקנתא איכא בהא דפסלי תרומה להך חששא תינח כהנים דאכלי תרומה אבל שאר טמאים ישראלים אכתי הך חששא גופה במקומה עומדת שיטבלו בשאובין שיאמרו שהשאובים מטהרין ויאכלו קדשים ויכנסו למקדש. ועוד נשים נדות לבעליהן מא"ל דשייך בהו הך חששא:

אמנם כן ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שארי אבות הטומאה שהעתיק לשון הגמרא והוסיף בלשונו שהיו טובלים בזלזול בלא כונה וכ"כ בפי' המשניות סוף מסכת זבים בהרחבת ביאור קצת ולכאורה דבריו תמוהי' מאד ומתוך דבריו נ"ל ברור דהיינו משום דקשיא ליה הך קושיא גופא שהקשיתי. לכך בא לתרץ דודאי לא אתי למיטעי שטבילתן במקוה היה שלא לצורך אלא דתרווייהו בעי דשניהם מעכבין ועיקר הטבילה שמטהרת מטומאתו בכלל פרטי טומאתם הם השניים מתוך כך יטבלו ראשונה שלא בכוונה לכך תקנו שפוסלין את התרומה כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם:

בתוס' בד"ה תנא אף הידים כו' משום דמצינו למימר דה"מ לקדש כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהיאך אפשר לומר דה"מ לקדש דא"כ תיקשה ליתנייהו גבי מעלות דחומר בקדש מבתרומה בחגיגה דכה"ג מקשי הש"ס בכמה דוכתי ואפשר דכיון דלא הוי מצי לאתויי ממתניתין דמסכת ידים לחוד והוי צריך לאתויי נמי האי דיוקא דחומר בקדש מבתרומה מש"ה ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דמפרש להדיא דפסלי את התרומה וכיוצא בזה כתב מהרש"א ז"ל בהא דלא תיקשי הא שלמה גזר לקדשים אפילו בסתם ידים ע"ש:

מיהו לולא דברי התוספת היה נראה לי דהא דמייתי הך ברייתא דאף ידים הבאים מחמת ספר היינו לאשמעינן דידים מחמת ספר נמי מי"ח דבר נינהו ולפ"ז נתיישב נמי לשון אף ממה שדקדקת' דברי התוספת בסמוך ודו"ק :

בא"ד דקאמר מצינו שני עושה שני ע"י משקין דהומ"ל דמצינו דע"י ספר כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי אלימא ידים הבאות מחמת ספר דשני עושה שני מהך דאוכל אוכל שני שכתבו התוספת לעיל דאי לאו דמצינו ששני עושה שני ע"י משקין הוי דמיא לחוכא וטלולא א"כ לפ"ז מצינו למימר דמה שידים הבאות מחמת ספר שני עושה שני הוי דמיא נמי לחוכא וטלולא אי לאו דאשכחן כה"ג ע"י משקין. מיהו למאי דפרישית לעיל בכוונת התוספת דדווקא באוכל אוכל שני הוי דמיא לחוכא וטלולא במה שאנו מדמין אותו לגמרי לאוכל אוכל ראשון וא"כ לא שייך הך מילתא בידים הבאות מחמת ספר וכן לפי' השני שכתבתי לעיל דהיכא שאי אפשר לגזור בענין אחר לא דמי לחוכא וטלולא וא"כ לפ"ז ידים הבאים מחמת ספר ג"כ לא היה אפשר לגזור בענין אחר דלא הוי סגי' במה שיגזרו על ידים הבאות מחמת ספר שיטמאו האדם לאכול בתרומה דאפ"ה לא היה נמנעין בשביל כך מליגע בספר כיון דאפשר בנטילת ידים אם ירצה לאכול תרומה דבלא"ה אפילו באכילת חולין צריך נ"י לכתחילה ועוד דפסול דאכילת תרומה לא שייך אלא בכהנים ולא בישראל מש"ה הוצרכו לגזור על ידים הבאים מחמת ספר שיפסלו התרומה בנגיעתן דהשתא אפי' ישראל נזהרים מליגע בספר שמא ישכח ויגע בתרומה שהפריש בתוך ביתו ויטמא אותה וא"כ תו לא דמיא לחוכא וטלולא כיון דאי אפשר בענין אחר כנ"ל ודו"ק:

דף יד עמוד ב

בגמרא טבול יום דאורייתא הוא. כבר כתבתי לעיל בתחל' הסוגי' בלשון רש"י דהא דלא מוקי לה בטבול יום מטומאה דרבנן מהנך דפסלי את התרומה כדקתני לעיל מיניה היינו משום דכבר נזהר רש"י ז"ל מזה והביא לשון הספרי דאוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאים אין צריך הערב שמש ואף דאכתי הוי מצי לאוקמי בשאר טומאות דרבנן דטעונין הערב שמש כמ"ש הכסף משנה בשיטת הרמב"ם ז"ל. וכה"ג אשכחן נמי בירושלמי דפסחים בשיטת רבי חנינא סגן הכהנים דמפרש דשמן שנפסל בטבול יום דהתם היינו בטבול יום דבית הפרס שהוא מדרבנן כמו שהובא בתוספות בפסחים דף י"ד וא"כ כה"ג הוי מצי לאוקמי סתם טבול יום דהכא נמי לענין טומאה מדרבנן אלא משום דבהך מתני' גופא קתני לעיל מיניה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני אין צריך הערב שמש תו לא מצינן לפרש סתם לשון טבול יום בטומאה דרבנן אלא בדאורייתא ודו"ק:

שם והאוכלין שנטמאו במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאוריית' נינהו כו' כאן לא שייך לפרש דאע"ג דהוי דאורייתא אפ"ה חשיב לה שפיר בהך מתני' בהדי הנך דפסלי את התרומה וכמ"ש התוספת לענין טבול יום בד"ה סמי מכאן אלא שכבר כתבו התוס' דהוי בקיאי טובא בי"ח דבר וא"כ הוי קים להו דאוכלין שנטמאו במשקין הוי מי"ח דבר וא"כ מקשה שפיר אלא דאכתי למאי דמסיק לקמן (דף י"ז ע"ב) בסוף הסוגיא דאוכלין וכלים שנטמאו במשקין כחדא חשיב ליה א"כ לא הוי מקשי הכא מידי לכך נראה דכיון דלקושטא דמילתא אפילו משקין הבאין מחמת ידים פוסלין את התרומה כיון דמשקין לעולם נעשין תחילה וכמ"ש התוספת דהך גזירה דמשקין נעשין תחילה מי"ח דבר הוא מש"ה מוקי לה תלמודא בהכי ועיין בסמוך ובחידושי פסחים שלי בשיטת ר"ח סגן הכהנים:

בפרש"י בד"ה דאורייתא הוא כו' דלא אשכחן רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בו כו' עכ"ל וקשיא לי טובא הא לא אשכחן רביעי בקדש גופא דטמא מן התורה משום קרא אלא מתורת ק"ו למדנו בסוטה בפ' כשם ממחוסר כפורים שמותר בתרומה ופסול בקדש שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וא"כ לפ"ז איכא למימר דאה"נ דלמ"ד דאין טומא' עושה כיוצא בו אפילו בקדשים לא משכחת רביעי בקדש וממילא בטל הק"ו דאין דנין אי אפשר מאפשר. תו קשיא לי דלפירש"י למ"ד טומאה עושה כיוצא בו בקדשים דלפ"ז שפיר משכחת רביעי בקדש ע"י אוכלין זה מזה א"כ מנ"ל דמשקין שנגעו בשרץ עושין שני מדאורייתא דילמא שלישי הוי ואמרינן דיו ונראה דוחק לומר דבאמת סובר דלא הוי דאורייתא והנלע"ד בזה דרש"י נמי סובר כשיטת התוספות דאין סברא לומר דמה שנגע בשרץ יהא שני אלא דאפ"ה לא סגי ליה בהכי כדי שנאמר דהמקשה דהכא פשיטא ליה דהוי דאורייתא מהך סברא דבאמת אין סברא זו מוכרחת כל כך דהא טבול יום שהוא אב הטומאה נמי הוי שני לגבי תרומה דלאו דווקא שני ממש אמרינן אלא דין שני וא"כ ה"נ דכוותיה. ועוד אדרבה פשטא דלישנא דמתני' דקתני אוכלין והכלים שנטמאו במשקין משמע אפילו במשקין הבאים מחמת שרץ כדמוקמינן להדיא בסמוך לענין כלים אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן ואם כן באוכלין נמי בהכי איירי דהא הנך תרתי כחדא חשבינהו לקמן בסוף הסוגיא לכך הוכרח רש"י לפרש דאפ"ה פשיטא ליה להמקשה דהוי דאורייתא מהך סברא דאל"כ למ"ד דאין טומאה עושה כיוצא בו תו לא משכחת רביעי בקדש דתנינן להדיא בברייתא דסוטה דרביעי בקדש טמא מדאורייתא וכדמשמע נמי בפסחים בשיטה דר"ח סה"כ ואם כן ע"כ דסברא זו מוכרחת כל מה שנגע בשרץ הוי ראשון:

ועוד מצינן למימר דרש"י גופא אקרא דחגי סמך דכתיב הן ישא איש בשר קודש וגו' דדרשי בפסחים דאיירי לענין רביעי בקדש אלא אפ"ה איצטריך רש"י לאתויי האי ק"ו דמקרא דחגי לחוד לא הוי אלא דברי קבלה והכא אמרינן דהוי דאורייתא אלא ע"כ דחגי נמי מתורת ק"ו יליף לה וא"כ הוי מדאורייתא ממש וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל ע"ש בחידושיו כנ"ל לפי שיטת רש"י מיהו התוספת שלא כתבו אלא מסברא לחוד ולא מייתי הך מילתא דרביעי בקדש היינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפסחים דבלא"ה משכחת רביעי בקדש ע"י עצים ולבונה דמטמאו מדאורייתא כמ"ש התוספת עוד בכמה דוכתי ודו"ק :

בתוס' בד"ה אלא במשקין הבאים מחמת ידים וא"ת מה הוצרכו לגזרה זו כו' וי"ל דכל הפוסל את התרומה היינו הך גזרה גופא דמשקין נעשין תחילה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק דא"כ לא הו"ל למיתני במשקין סתמא אלא הו"ל לפרושי בהדיא בהאי לישנא דתנינן לה במסכת פרה כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ולולא פירושם היה ונראה לי דהך גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה גזירה קדמונית היתה ולא מי"ח דבר אלא דגזרה קדמונית לא היתה אלא בכל הפוסל את התרומה מדאוריי' דוקא אבל מי"ח דבר ואילך גזרו אף על האוכלין שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן וה"ה מחמת כל פסולי טומאה מדרבנן ועיין מ"ש בזה בפסחים בשיטת ר"ח סגה"כ:

בגמרא וידים תלמידי שמאי והלל גזור כו' ואכתי שלמה גזר. לכאורה הך קושיא הו"ל לאתויי מעיקרא ועוד דאדרבה לפום האי שקלא וטריא דמעיקרא דאיצטריך לדחוקי ולשנויי דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו כו' ולא משני בפשיטות דשמאי והילל גזרו לקדשים ותלמידייהו גזרו לתרומה משמע דהיינו משום דאסיק אדעתיה דלקדשים שלמה גזר וא"כ לפ"ז לא מקשה מידי ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי לא מצי לאקשויי מעיקרא דשלמה גזר משום דהוי מסיק אדעתיה דיש לחלק בין קדשים לתרומה לענין טומאת ידים כדאשכחן קושטא דמילתא דלתרומה סגיא בנטילה ולקדשים מטבילין כדאית' בפרק חומר בקדש ועוד הוי מצי לשנויי דשלמה גזר לתלות ותלמידי שמאי והלל גזרו לשרוף דאפילו אי הוי אסיק אדעתיה הך דאילפא אפ"ה אפשר לומר דאילפא לא קאי אתקנת שלמה כלל אלא אתקנת דידים שנתקנה בימי המשנה ואדרבה מצינו למימר דעיקר מימרא דאילפא דפשיטא ליה דידים תחילת תקנתן לשריפה משא"כ בשאר תקנות טומאה היינו משום דבידים לא שייך כל כך לומר תחילת גזרתן כיון דכבר היתה תחלת תקנתן בימי שלמה מש"ה מקשה מעיקרא והא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומדנקיט סתמא על הידים משמע דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה דומיא דארץ העמים וטומאת כלי זכוכית וכלי מתכות דתנא להו בהך ברייתא גופא דאיירי בין לקדשים ובין לתרומה כדמוכחת הסוגיא דלקמן דאפילו על ספק עפר הבא מארץ העמים שורפין התרומה ואהא מסיק הש"ס דשמאי והילל גזרו ולא קבלו מינייהו והנראה מזה שאין הכוונה לומר דלא קיבלו מינייהו כלל דמה טעם יש בדבר ועוד דמדקתני שמאי והילל גזרו משמע דקיבלו מינייהו לכך נראה דהכוונה לומר דאינהו גזרו על שריפה ומש"ה לא קיבלו מינייהו דהוי כחוכא וטלולא דאתמול הוי שרי לגמרי והשתא גזרו לשרוף. ונ"ל דמה"ט גופא לא גזרו בשום טומאה לכתחילה לשרוף וא"כ לפ"ז מקשה שפיר ואכתי שלמה גזר ואפי' אם תמצא לומר דשלמה לא גזר אלא לקדשים אפ"ה תו לא הוי חוכא וטלולא לגזור אף בתרומה דהא ברוב תקנות טומאה דתרומה וקדשים שוין וכ"ש בטומאת ידים דטעם גזירתן מפני דידים עסקניות הן והאי טעם שייך בין בקדשים ובין בתרומה וא"כ לפ"ז אין טעם לומר דשמאי והילל גזרו ולא קיבלו מינייהו וע"ז משני הש"ס שלמה גזר לקדשים והיינו שגזר טומאה ממש בטומאת ידים שיהא כטמא גמור וצריך טבילה כדקתני בחגיגה דלקודש מטבילין משא"כ שמאי והילל שגזרו על התרומה שיטמאו הידים לבד וסגיא להו בנטילה מש"ה לא קיבלו מינייהו לשרוף אלא לתלות כדפרישית ואתו תלמידייהו וגזרו לשרוף וקיבלו מינייהו כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים כו' כתב מהרש"א ז"ל דבפרק עושין פסין גרסינן עירובין וידים וכבר בדקתי בנוסחאות הגמרות שלפנינו דבפרק עושין פסין נמי גרסינן בלשון הגמרא ובלשון התוספת ונטילת ידים אלא דמלשון פירש"י שם משמע כנוסחת מהרש"א מיהו מה שהביא מהרש"א ז"ל ראיה לדבריו דלמסקנא דשמעתין שלמה לא גזר אלא לקדשים א"כ ע"כ לא גרסי' ונט"י דהא תנן בקדש מטבילין ולענ"ד דמשום הא לא איריא דהאי בקדש מטבילין לאו מתקנות שלמה היא אלא לאח"כ נתקנה דומיא דשאר מעלות דקתני התם בחגיגה אדרבה נ"ל להביא ראיה דבפ' עושין פסין גרסינן ונטילת ידים דומיא דנטילת ידים בחולין דאיירי התם לעיל מיני' במעשה דר"ע כשהיה חבוש בבית האסורין כנ"ל ועיין בסמוך:

דף טו עמוד א

בתוס' בד"ה אלא שלמה גזר לקדשים תימא דבפ"ק דפסחים כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה תירוצם דוחק הוא מאד בפי' הסוגיא דפסחים ולענ"ד לולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות ע"פ הדרך שכתבתי בסמוך דלמאי דגרסינן שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים משמע שגזר על כל דיני נטילת ידים בין לחולין ובין לתרומה ובין לקדשים ומה"ט גופא סבר המקשה דשלמה גזר על כל פרטי דיני נטילת ידים השנויין בחגיגה והיינו בחולין גזר איסורא בעלמא שאסור לאכול בלא נט"י ובתרומה גזר טומאה על הידים ולקדש גזר טומאה ממש דטעון טבילה כדקתני על הקדש מטבילין והיינו דמקשה אכתי שלמה גזר וכדפרישית משא"כ להמסקנא דמשני הש"ס השתא דשלמה גזר לקדשים וא"כ לפ"ז ע"כ דלשון נטילת ידים לאו כללא הוא לכל כללי דיני נט"י אלא פרטא בעלמא והשתא לפ"ז מצינן למימר שפיר דשלמה לא גזר אפילו לקדשים אלא נטילה בעלמא והיינו לאיסורא ולא לטומאה כדמשמע פשטא דלישנא שתיקן נט"י ולא קאמר שגזר טומאה על הידים וכל דיני טומאת ידים השנויים בחגיגה לא איירי מתקנות שלמה אלא מתקנות חכמי המשנה וא"כ לפ"ז א"ש טובא סוגיא דפסחי' דלענין טומאת ידים לא נתקן בימי שלמה אלא מ"ח דבר הוי והיינו דמקשה והא תרווייהו בו ביום גזרו כנ"ל נכון:

ובזה נתיישב הא דמשמע מלשון התוספת דגרסתם היתה אלא שלמה גזר לקדשים ולכאורה לשון אלא אין לו מקום ולמאי דפרישית א"ש דהשתא הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא דשמאי והילל גזור ולא קיבלו מינייהו דהא מצינן למימר דכל התקנות קיימות דשלמה לא גזר אפילו בקדשים אלא איסורא בעלמא ואתו שמאי והילל וגזרו טומאה על הידים והיינו לקדשים ואתי תלמידייהו וגזרו אף על התרומה. אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמקשה בפסחים והא תרווייהו בו ביום גזרו ושם אבאר אי"ה ומתוך מ"ש יש ליישב ג"כ שיטת רש"י בפרק עושין פסין אף לפי גירסת הגמרא שלפנינו ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות תימא דוקמת ועלית כו' עד סוף הדיבור. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב דמה שלא דנו דיני נפשות לאו מקרא דוקמת ועלית הוא אלא לפי שרבו הרצחנים לכך לא הי' ביכולתן לדון דיני נפשות וכדמשמע להדיא בסוטה שילהי פרק עגלה ערופה ע"ש אחר זה מצאתי בלשון רש"י ז"ל בר"ה ד' ו' בהא דאמרינן התם דגלת' סנהדרין וישבה בחנויות מפרש רש"י שבכוונה גלו מלשכת הגזית לחנויות כדי שלא ידונו דיני נפשות לפי שרבו הרצחנים וב"ה שכוונתי לדעת רש"י ז"ל. מיהו אפשר דהתוספת סברי דטעמא דרש"י נמי היינו מקרא דוקמת ועלית דאל"כ מה בין לשכת הגזית לחנויות. ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דבלשכת הגזית שהי' עיקר מושב סנהדרין הוי זילא בהו מילתא אם לא דנו דיני נפשות משא"כ בחנויות כנ"ל ודוק:

דף טו עמוד ב

בגמרא אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו אינהו גזור אאוירא לתלות. ולכאורה יש לתמוה דמה דאמר אגושא לשרוף הוא מיותר ובקצרה הו"ל לתרץ מעיקרא גזור אגושא ובתר הכי גזרו אאוירא וכיוצא בזה קשה בסוף הסוגיא מעיקרא גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום והו"ל למימר אגושא לתלות. ע"ש בתוס' דאכלי זכוכית לא תירצו כלום ומחקו לספרים דגרסי מעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו והקשו כל המפרשים דא"כ מאי מקשה מדאילפא וכתב מהרש"ל בח"ש והמקשה הוי ידע דגזרו אגושא לשרוף בסוף ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דמהרש"ל נמי מפרש כמהר"ם דמקשה והאמר אילפא אשקלא וטריא כיון דבלא"ה צ"ל דשתי גזירות הן חדא לשרוף וחדא לתלות תו לא צריך לשנויי דמעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו אלא דקשיא למהרש"ל דאכתי לא הוי מקשה מידי דשמא ניחא לי' לשנויי דגזור ולא קיבלו מינייהו כמו בידים ותו לא נצטרך לומר דגזרו כלל אגושא לשרוף ויותר מסתבר ליה לומר דלא גזרו כלל אלא לתלות לכך הוכרח מהרש"ל לפרש ג"כ דהמקשה הוי ידע דלקושטא דמילתא ע"כ בסוף גזרו לשרוף אלא דלא אסיק אדעתיה דאגושא גזרו ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל וא"כ לפירוש מהרש"ל מקשה שפיר אשקלא וטריא ותו לא איצטריך לשנויי גזור ולא קיבלו מינייהו כיון דמוכח מדאילפא בלא"ה דשני גזירות היו כן נ"ל לכאורה בכוונת מהרש"ל ז"ל. אלא דאכתי קשיא לי דאשקלא וטריא נמי לא מקשה מידי דלמא אדרבא בכל השקלא וטריא הוי ידע דאילפא ולא הוי קשיא לי' כלל מידים אלא מכלי זכוכית לחוד דלא גזרו כלל לשרוף כדמוכחי התוספת מדלא מטמאין בפשוטי כלי זכוכית ואהא משני שפיר דלא קיבלו מינייהו:

לכך נלע"ד לעשות כל נוסחאות שהביא התוספת אחד דהמקשה שהקשה הא רבנן דפ' שנה גזור מקשה ממ"נ משום דמשמע ליה כיון דבשני הגזירות גזרו כא' על כלי זכוכית ועל ארץ העמים משמע דכי הדדי נינהו או אידי ואידי לתלות או תרווייהו לשרוף ובאמת הוי ידע דלפי האמת דכלי זכוכית לתלות ובארץ העמים ע"כ לשרוף כדאמר במשנה דששה ספיקות וס"ד דלא הוי אלא שתי תקנות וא"כ מאי שנא דהאי לתלות והאי לשרוף ע"ז משני שפיר מעיקרא גזור אגושא לשרוף ממילא דאכלי זכוכית נמי לשרוף אלא דלא קיבלו מינייהו אכלי זכוכית כלל ובתר הכי גזרו אאוירא לתלות וכן בכלי זכוכית לתלות דהוי נמי תרווייהו כהדדי וע"ז מקשה שפיר והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה מידי אחרינא לא וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ גזירה שניה לא הוי תרווייהו כהדדי דאגושא לשרוף וכלי זכוכית לתלות ואהא מסיק שהי' חדא דמעיקרא גזור אגושא לתלות וה"ה לכלי זכוכית אלא דבזכוכית לא קיבלו מינייהו ובתר הכי נמנו אאוירא א"כ גבי אגושא דהוי גזירה שנייה ממילא הוי לשרוף דבתחילה נמי היה ראוי לומר שריפה אלא דלא גזרו בשום דבר תחילתן לשריפה. וא"כ השתא מיהא לענין גושא בשניי' בשריפה משא"כ לענין אוירא דהוי ראשונה וכן בזכוכית כיון דלא קיבלו ה"ל ראשונה גזרו בשניהם לתלות. וכן הוא ג"כ לפי המסקנא דשלשה גזירות היו דבשני הראשונות הו"ל כלי זכוכית וארץ העמים כהדדי אלא דלא קיבלו זכוכית בראשונה ודוק היטב:

שם כלי זכוכית מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה. ולא משמע לתלמודא למימר דגזרו אכלי זכוכית אטו שאר כלים דמ"ש מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מדברי סופרים כדאיתא בס"פ המצניע אלמא דלא שייך לגזור מדרבנן אטו שאר כלים וא"כ מ"ש כלי זכוכי' מהנך וע"ז משני הש"ס דשאני כלי זכוכי' כיון דתחלת ברייתן מן החול סברי אינשי דבכלל כלי חרס נינהו מש"ה גזרו רבנן טומאה דלא ליתי למטעי בכלי חרס ממש והשתא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה ומאי קשיא הא בפשיטות מצינן למימר דכיון דטומאה זו אינה אלא מדרבנן לא החמירו בה כל כך שלא תהא לה טהרה במקוה אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דעיקר התקנה לא הוי אלא משום דסברי אינשי דכלי זכוכית בכלל כלי חרס הן א"כ מה"ט גופא כ"ש שיש לגזור שלא תהא להם טהרה במקוה כי היכי דלא ליתי למיטעי ולומר כלי חרס גמור ג"כ יש להם טהרה במקוה כמו שאר כל הכלים כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמה תנן ואלו חוצצין וליכא למימר דאיירי בכלים חדשים כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא קשיא להו באמת על כלים חדשים גופא היינו משום דבהא הוי מסיק אדעתיה דיש לדמותו לכלי מתכות וכו' ע"ש. והביא ראיה מלשון התוספות לקמן בשינויא דרב אשי ובאמת לא כתבו טעם לדבר מה טעם יש לחלק בין כלים חדשים ובין טומאה דהכא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דכיון דעיקר קושיית הגמרא לא תהא להם טהרה במקוה היינו משום דכי היכי דעיקר גזרת טומאה הוי משום דסברי אינשי דכלי זכוכית ככלי חרס הן א"כ מה"ט כ"ש דשייך לגזור שלא תהא להן טהרה במקווה כי היכי דלא ליתי למיטעי בכ"ח גמור דמהני בהו טהרה במקוה ובאמ' נשאר' טומאתן מדאורייתא. וא"כ לפ"ז לא שייך הך חששא כלל בכלים חדשים שאף אם יטבלו כלי חרס חדשים במקוה לית לן בה כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה וחכמים מטהרין וא"ת היכי מוכח מהכא וכו' וי"ל דמסתבר ליה דלכ"ע הוי סתימה מעלייתא ופליגי ר"מ מטמא כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש הכא כמו שפירש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף י"ט דהא דר"מ מטמא היינו אפילו לא נגעו בטומאה אלא שחזרו לטומאה ישנה שהיה עליהן משום דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים לגמרי משום דלא ס"ל דהכל הולך אחר המעמיד ובכה"ג גופא הוי מצינן למימר נמי דטעמא דרבנן משום דלא חשיב סתימה מעלייתא והיינו משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דר"ה והקשו על פירש"י דכיון דקדמה טומאה לסתימה מאי מהני סתימה לבסוף ע"ש או משום דלישנא דברייתא דקתני כלי זכוכית שנקבו ולא קתני כלי זכוכית טמאים שנקבו משמע להו דבכלים טהורים איירי וק"ל. כל דברי התוס' בזה הדיבור מבוארים יותר בפ"ק דר"ה ע"ש:

דף טז עמוד א

בגמרא אלא מעתה לא ליטמאו מגבן אלמה תנן וכו' כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא. לכאורה הלשון תמוה דכיון דעיקר הקושיא דלא ליטמאו מגבן א"כ ה"ל לאסוקי אבל מידי אחרינא מיטמאו מגבן ואם כוונת המקשה לומר דמידי אחרינא לא דמי לכלי חרס בשום דבר והיינו כלי זכוכית א"כ מעיקרא נמי הוה ליה להקשות מכולם. ועוד אדרבה לענין טומאת גבן לא שייך כל כך הך קושיא כמו שהקשו התוספות בשם הרשב"א ז"ל דמכיון דתנן אפילו כלי חרס ונתר שהן מדאורייתא אינן מיטמאין מגבן כ"ש כלי זכוכית שהוא מדרבנן משום גזירת כלי חרס בעלמא. ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי עיקר כוונת המקשה דהכא דקאמר אלא מעתה היינו שבא לסתור מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרו דעיקר גזירת כלי זכוכית הוי משום דגזרינן אטו כלי חרס. ולפ"ז לא דמי לטבילת כלי זכוכית חדשים דע"כ עיקר תקנתן משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה ואהא מקשה שפיר דאי מדמה לכלי חרס לא ליטמאו מגבן וממתני' דכלי נתר וכלי תרס משמע דכלי זכוכית לא דמו בשום דבר לכלי חרס מש"ה לא מקשי מכל הנך דמתני' שהרי חומר הוא לגבי כלי חרס לענין אוירן ואחוריהן וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלענין כלי זכוכית שהוא מדרבנן לא רצו להחמיר כל כך ואפשר ג"כ דעבדי רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל גבי ארץ העמים בד"ה אתו אינהו דגזירת כלי זכוכית היינו לתלות לחוד. מה שא"כ מטומאת גבן מקשה שפיר דאי ס"ד דגזרת כלי זכוכית היינו משום כלי חרס א"כ לא ליטמאו מגבן. דלא מצינו שיהא הטפל חמור מן העיקר. כל שכן בדאורייתא לדרבנן. ומדמשמע ממתני' דכלי נתר וכלי חרס דכלי זכוכית לא דמיא להו בשום דבר כדדייקינן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ומשמע דאפילו לענין דלא ליטמאו מגבן לא דמי להו אע"כ דליתא לטעמא דרבי יוחנן וריש לקיש כלל אלא דעיקר גזרת כלי זכוכית משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה וכדאשכחן בטבילת כלים חדשים. וע"ז משני הש"ס שפיר דאה"נ דלכל מילי דמו לכלי מתכות מה"ט דנשברו אלא דאפ"ה איתא לדר"י ודר"ל דלענין עיקר גזרתן לטומאה לא סגי בהאי טעמא כמ"ש התוס' דל"ג אלא. ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' כלים דכלי זכוכית אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בתוכן והשיגו הראב"ד דסוגיית הלכה לא משמע כן וכן כתב הכ"מ ולמאי דפרישית אדרבה סוגיית הגמרא מסייע טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדמסיק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ולא קאמר כלי נתר וחרס הוא דמיטמאו מגבן אבל מידי אחרינא לא אלמא מכולהו בבי דמתני' קשיא ליה וכדפרישית. ואם כן לפ"ז למאי דמסיק הש"ס דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אכולהו מילתא דמתני' קאי. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דטעמא דכלי זכוכית אין מיטמאין משום דנראה תוכו כברו אע"ג דרב אשי לא קאמר הך טעמא אלא לענין טומאת גבן אפ"ה ע"כ אכולה קאי דהוי מה"ט אלא דלשון עיקר קושיית המקשה דלעיל נקט אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וכדפרישית דעיקר קושייתו היינו משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כנ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ליטמאו מגבן. וה"ה דהוי מצ"ל וליטמאו מאוירן משמע שרוצין לומר דלמאי דס"ד השתא לפי דין המשנה דכלים דכלי זכוכית אין מיטמאין מאוירן עד שתיגע הטומאה בתוכן וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל פסק כן אף לפי האמת ובר מן דין אף לפי שיטתם כבר כתבתי שאין מקום לקושייתם דהוי מצי למיפרך אלא מעתה ליטמאו מאוירן ככלי חרס דבפשיטות מצינו למימר דיש להקל בכלי זכוכית יותר מכלי חרס כיון דהא מדאורייתא והא מדרבנן:

שם בגמרא אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות כו' ונראה דהך קושיא לא שייכא כלל אליבא דרבא דמסיק לקמן בסמוך דעיקר טעמא דכלי מתכות חוזר לטומאה ישנה היינו כדי שלא יאמרו טבילה בת יומה עולה לה ופירש"י שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן לאחר תקונם לאלתר בלא הערב שמש סבור דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין להם טהרה במקוה ותו ליכא למיחש למידי אע"כ דקושיא דהכא אליבא דאביי דלקמן דמפרש טעמא אחרינא בטומאה ישנה אלא דאכתי נראה דוחק דהא מצינו למימר דאביי סבר כשינויא דרב אשי בסמוך וצ"ע:

דף טז עמוד ב

בגמרא ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצינור כו' אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ופירש"י במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי ב"ה דלא חזרו בהן עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה דהא במניח תחת הצינור בקישור עבים אמרינן בסמוך דמעיקרא לא נחלקו עליה ב"ש וב"ה ואף אם נפרש דבריו דמה שכתב בקישור עבים היינו נתקשרו ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דאכתי לשון מיותר הוא ובקצרה הו"ל לפרש דמחלוקת במ"ע שלא נמנו ורבו עליה והנראה בזה דעיקר כוונת רש"י ז"ל כי היכא דלא נטעה לפרש דהא דקאמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במ"ע אדלעיל מיניה קאי דקאמר רבי מאיר מודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור ופליג עליה רבי יוסי ואמר דעדיין מחלוקת במ"ע דשוכח בחצר נמי מטמאין ב"ש ופירוש זה כתב הב"י בסימן ר"א ובכ"מ בהלכות מקואות האריך לפרש כן כוונת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה מסידור לשון המשנה עצמה משמע כן מדקתני הך ומודים בתר מילתיה דר"מ דאמר נמנו ורבו ומוקמינן מילתא דר' יוסי דאמר עדיין מחלוקת ואי כפירש"י האי ומודים הוי ליה למיתני מעיקרא מקמיה פלוגתא דר"מ ור"י כדי להסמיך פלוגתא דר"מ ור"י בהדי הדדי אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לרש"י לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמקשה בגמרא בסמוך ולרבי יוסי בצרי להו לכך הוכרח רש"י לפרש דמחלוקת במ"ע אתחת הצינור קאי ולא אשוכח בחצר. ומ"ש בקישור עבים אשעת הנחה קאי ולעולם איירי כשהניחן משעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דבכה"ג שוכח קרי להו דהא לא פליגי בית שמאי וב"ה אלא בשוכח לחוד והיינו דקאמר ר"י מחלוקת במ"ע וכדמשמע ממימרא דרבי משרשיא בסמוך כנ"ל. ועיין בזה בלשון הש"ך ביו"ד סימן ר"א ס"ק צ"ג. ולענ"ד דבריו שם מגומגמים שקיצר במובן וכעת לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ע"ש:

בפרש"י בד"ה בצרי לה י"ח דבר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה שנה רש"י ז"ל כאן משנה שאינה צריכה דפשיטא דהכי הוא ומאי תיקן במה שכתב דכל מה שלא נמנו ורבו הוי הלכה כב"ה ויש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך דמשום שיש מקום לפרש דהאי מחלוקת במ"ע דקאמר ר"י אשוכח בחצר דסליק מיניה לחוד קאי ע"ז כתב רש"י דאי אפשר לפרש כן דהא אי אמרינן דר"י מודה דנמנו ורבו ב"ש לגמרי בכל דבריהם בין מתחת הצינור ובין בשוכח בחצר א"כ לא שייך לשון מחלוקת במ"ע שהרי נמנו ורבו ואין כאן מחלוקת וב"ה הודו לב"ש ואם נאמר דלרבי יוסי נמי נמנו ורבו בתחת הצינור אבל בשוכח בחצר לא נמנו ורבו א"כ במאי פליג רבי יוסי אדר"מ כיון דבין למר ובין למר בשוכח בחצר טהור לר"מ משום דאפילו ב"ש מודה ולר"י משום דהלכה כבית הלל וטהור אלא ע"כ דרבי יוסי אתחת הצינור קאי כנ"ל בישוב לשון רש"י ודו"ק :

דף יז עמוד א

בתוס' בד"ה ששמע השומע וטעה כו' פי' בקונטרס טמאוהו לאיכר טומאת ערב כו' וקשה למה טעה השומע כו' עס"ה. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי התוספות לפרש בשיטת רש"י דמה שכתב שטמאוהו לאיכר זה טומאת ערב היינו לפי שהסודר מפסיק כמ"ש בסמוך בד"ה אמר ר"ע ולפי שאין דין חיבורין פשוט טעה השומע לומר שטמא משום אהל עכ"ל מהרש"א ז"ל ע"ש. ובעיני דבריו מגומגמים דנהי דאין טומאת חיבורים פשוט כ"כ מ"מ היכא שהסודר מפסיק דהיינו שלא בחיבורין דבר פשוט הוא ואם כוונתו לומר דאפשר דאפילו שלא בחיבורין טמא ז' כדבעי למימר מעיקרא בפרק אין מעמידין דמקמי יוסי בן יועזר הוי גזרו אפי' שלא בחבורין טומאת ז' אטו חיבורים ויוסי בן יועזר הוא דאמר דטמא טומאת ערב א"כ מאי ענין טומאת אהל לכאן ואכתי במאי טעה השומע:

אמנם הנראה בעיני לקיים שיטת רש"י ז"ל דאיכר טמא טומאת ערב היינו משום דסודר היה מפסיק אלא שהשומע סבור דמרדע הוי פשוטי כלי עץ לא שייך ביה טומאת כלים לכך סובר דע"כ מה שטימאו האדם היינו משום דמרדע הוי אהל דשייך אפילו בפשוטי כלי עץ אבל לפי האמת לא טמאוהו אלא טומאת ערב ולא משום אהל אלא משום כלים משום דחשוב בית קיבול כמ"ש התוס' בשם ר"ת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד לכך נראה שטמאוהו לאיכר טומאת ז' משום טומאה בחיבורין כו' עכ"ל. ולכאורה לפי פירושם העיקר חסר מדברי רבי טרפון דהו"ל למימר בהדיא שטימאו את האדם משום טומאה בחיבורין משא"כ לפירש"י א"ש דלאפוקי ממה שטעה השומע וסבר דלאו כלי הוא אלא משום אהל טמאוהו מש"ה מסיים ר"ט דבאמת טימאו אותו משום כלים ושפיר מיקרי כלי דחשיב בית קיבול:

מיהו בעיקר דבריהם שכתבו כאן בפשיטות דטומאה בחיבורי אדם שנגע בכלים המאהילים הוי מדאורייתא לכאורה מסוגיא דנזיר דף מ"ב לא משמע הכי דהא מסיק התם דחיבורי אדם באדם לאו דאורייתא מדאמרי' דלא אמרו חיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ואם כן משמע דה"ה חיבורי אדם וכלים נמי לאו דאורייתא ואף שהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טומאת מת כתב דדוקא חיבורי אדם באדם הוי מדרבנן אבל אדם בכלים טמא ז' מדאורייתא היינו משום דאזיל לשיטתו דחרב הרי הוא כחלל שייך בכל הכלים אפילו בפשוטי כלי עץ משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ד"ה ועל שאר אדם דדוקא בכלי מתכות אמרינן דחרב הרי הוא כחלל וכן כתבו בנזיר ובכמה דוכתי וא"כ לא שייך לחלק כלל בין חיבורי אדם באדם ובין חיבורי אדם בכלים אלא דבאמת שהתוס' כאן כתבו כן לשיטתם בנזיר דף מ"ב דהא דאמרינן התם דחיבורי אדם באדם הוי מדרבנן היינו באדם שלישי שנגע באדם שנגע גם הוא באדם שנטמא במת משא"כ אדם באדם גרידא הוי מדאורייתא כדאמרינן בפרק אין מעמידין וכמ"ש שם התוס' דאף למסקנא דאמר רבא לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן אפ"ה לא הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא בעיקר דין טומאה בחיבורין ממילא לפ"ז משמע להו כאן דה"ה בחיבורי אדם בכלים. נמצא דכל זה היינו דהתוס' לשיטתם משא"כ לפירש"י שכתב להדיא שם בנזיר דחיבורי אדם באדם דהוי מדרבנן היינו אפילו אדם באדם גרידא ולפירושו צ"ל דהא דמסקינן בפרק אין מעמידין דקאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ הדר ביה ממאי דאמרינן מעיקרא דיקרב בדיקרב דטמא טומאת ז' מדאורייתא אלא דמדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב כמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקו"ס שם בפ"ה ע"ש. וא"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר דרש"י כאן הוכרח לפרש כן לפי שיטתו דטומאה בחיבורין מדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב ולענין חיבורי אדם וכלים סבר רש"י כשיטת התוס' דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות וא"כ יפה כתב דלפי האמת לא טמא האיכר אליבא דר"ט אלא טומאת ערב ומכ"ש למאי דפרישית דלפירש"י היה סודר מפסיק וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בגמרא ולרבי טרפון דאמר כו' בצרי להו. ויש לדקדק דלפי שיטת התוספות דלר"ע היה סודר מפסיק א"כ מצינו למימר דלר"ט נמי היה סודר מפסיק ואפ"ה טמאוהו טומאת ז' ולאו משום אהל אלא מגזרת חכמים שגזרו בשלא חיבורין טומאת ז' אטו בחיבורין וכסוגיא דפרק אין מעמידין דהכי הוי סברי רבנן דמקמי דיוסי בן יועזר וסובר ר"ט דמגזרת י"ח דבר נמי הכי הוא ובהכי הוי א"ש טובא דבלא"ה ע"כ לר"ט נמי נשאלה אותה השאלה של האיכר באותו יום שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה וגזרו י"ח דבר דאל"כ אף לפי טעות השומע שגזרו משום אהל למה תלה הדבר בי"ח דבר מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל שלא טימאו להאיכר אלא טומאת ערב לפי האמת והיינו משום דחשיב בית קיבול שעל דבר זה נשאל לחכמים א"כ תו לא שייך לומר דהוי מי"ח דבר כיון דלא אשכחן פלוגתא בהך מילתא כנ"ל ודו"ק:

דף יז עמוד ב

בתוספות בד"ה הניחא לר"מ רש"י חשיב כו' מיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב עם הזבה כו' עכ"ל. ולענ"ד דרש"י סבר דלא יאכל הזב עם הזבה לאו מי"ח דבר הוי אלא משום דדמי בטעמיה דמפני הרגל עבירה לטעמיה דאין פולין ואין קורין מש"ה נקט לה הך מתני' כדמשמע לשון כיוצא בו בכמה דוכתי ונראה לי שזה מוכרח דהא לעיל דף י"ג בעי רבי יוסף למיפשט דנדה אסורה לבעלה היא בבגדה כו' מדב"ה דאסרו להעלות בשר עוף עם גבינה על השלחן ודחינן שאני התם דליכא דיעות ובתר הכי בעי למפשט ממתניתין דלא יאכל הזב עם הזבה וכו' ולפ"ז משמע דלב"ש דמתיר להעלות עוף עם גבינה אף דליכא דיעות מכ"ש זב עם הזבה דאיכא דיעות וכדפרישית לעיל דהרגל עבירה היינו חיבוק ונישוק דמדרבנן היא וא"כ אי ס"ד דמדי"ח דבר הוי הא איפכא שמעינן לה דהא עיקר גזירת י"ח דבר מב"ש הוי שנמנו ורבו על ב"ה כנ"ל ודו"ק :

במשנה ב"ש אומרים אין פורסין מצודות כו' וכתבו בתוס' אע"ג דאי עביד לה בשבת לא אתי לידי חיוב חטאת אפ"ה גזרינן דזימנין דאתי לידי חיוב אם בשעת פריסתו ילכוד כו' עכ"ל. ולכאורה הוא דוחק ונראה שלא הוצרכו לפרש כן אלא לשיטתם דלקמן דלרבה אליבא דב"ה לא הוי טעמא דמתניתין משום שביתת כלים דמוקי לה בלחי וקוקרי דלא עביד מעשה ואפילו לב"ש שרי אע"כ דטעם דמצודות משום גזירה משא"כ לפירש"י לקמן בין לרבה ובין לרב יוסף הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים ולא משום גזירה וכמו שאבאר בסמוך. מיהו אף לשיטת התוס' גופא נמי לא ידענא מי הכריחם לפרש לקמן דמצודות דמתני' בלחי וקוקרי הא מצינן לאוקמי לרבה במצודות ממש אלא דהתוספות לקמן לשיטתם דהכא דשייך במצודות נמי גזירה וא"כ קושטא דמילתא אתי לאשמעינן דלרבה אפילו בלחי וקוקרי אסור והר"ן ז"ל כתב להדיא דטעמא דמצודות היינו משום שביתת כלים ומש"ה תני כולהו בבי דמתניתין דמיצרך צריכי ע"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה ולימא מר:

דף יח עמוד א

בפירש"י בד"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי וה"ה לכל הנך דמתני'. ולכאורה שפת יתר הוא ונראה דלישנא דגמרא קשיתיה דקאמר והשתא דאמרת לב"ה ואי לקושיית מוגמר וגפרית לחוד הו"מ לאקשויי בפשיטות אברייתא גופא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה שיאטא דב"ש הכא אע"כ דהוי ידע שפיר דיש לחלק בין עביד מעשה ולא קשיא ליה ברייתא לכ"ע אלא דבעי לאקשויי כיון דב"ה היא קשיא ממתניתין משום דקס"ד כיון דברייתא שני לה בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא א"כ אם נאמר דבמתני' פליגי בטעמא דגזירה ולא בשביתת כלים ממילא דלב"ה נמי בעביד מעשה מודה דאסור ולא משמע ליה כלל לומר דשייך פלוגתא בהאי דשביתת כלים אי אסור אפילו בלא עביד מעשה או דוקא בדעביד מעשה דכיון דשביתת כלים דאורייתא לא שייך פלוגתא בכה"ג דאית לן לאוקמי קרא בדדמי או למימר דאיירי בכל ענין וא"כ תיקשה מתני' דמצודות דלא שייך ביה גזירה כדפרישית וע"כ היינו מטעמא דשביתת כלים ובדעביד מעשה וא"כ מ"ט דב"ה דשרי:

מיהו אי לאו דמייתי מעיקרא ממוגמר וגפרית הו"א דברייתא ב"ש היא דע"כ ב"ש וב"ה דמתניתין פליגי בתרתי דלב"ש אית ליה טעמא דגזירה מדאסר בדיו וסמנין דלא שייך שביתת כלים דהא לא עביד מעשה אלא ע"כ משום גזירה ומדאוסר במצודה דליכא גזירה ע"כ טעמא משום שביתת כלים דעביד מעשה וב"ה דשרי בתרווייהו דלית להו שביתת כלים אע"ג דעביד מעשה. משא"כ השתא דמקשה ממוגמר וגפרית א"כ ע"כ כב"ה אתי דאי לב"ש מוגמר וגפרית ליתסר ממ"נ משום גזירה אלא ע"כ כב"ה דאוסר מיהא בדעביד מעשה וא"כ כיון דע"כ מצודות בדעביד מעשה מדאסר לב"ש אע"ג דלא שייך גזירה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ה דשרי במצודות כל זה לסברת המקשה דמאן דאית ליה דרשה דשביתת כלים אסר לגמרי בין עביד מעשה או לא עביד ומאן דשרי שרי לגמרי דליתא לדרשה דשביתת כלים. משא"כ לסברת התרצן דמוקי לה בלחי וקוקרי ע"כ דב"ש וב"ה בהא לחוד קמיפלגי בשביתת כלים דלב"ש נהי דמדאורייתא לא אסור אלא בעביד מעשה דמוקמינן קרא בדדמי אפ"ה מדרבנן אפילו בלא עביד מעשה אסור או שנאמר דלענין דרשה דקרא גופא פליגי דב"ש סברי כיון דמונחין בכלי היינו מעשה דיליה כמו שפירש"י להדיא ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל דלפר"ת אדרבא בסברא זו נחלקו המקשה והתרצן כדפרישית:

בתוס' בד"ה ולימא מר כו' וא"ת למאי דמסיק כו' וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתיא כב"ה עכ"ל. ותירוצם דוחק וכמו שאבאר וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת רש"י מיהו אף לפי שיטתם יש לי ליישב משום דבלא"ה משמע דכולא ברייתא דבבי דרישא היינו כב"ש דאי לב"ה מילתא דפשיטא היא דהנך שריין במכ"ש דהנך דמתני' ואף ע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דקתני בברייתא מאי דקתני במתניתין אפ"ה טפי הוי ליה למיתני בברייתא הנך גופייהו דמתניתין דהוי רבותא טפי אע"כ ב"ש היא דאע"ג דאסרי במתני' אפ"ה שרי בהנך ולפ"ז נהי דסיפא דברייתא לענין רחיים משמע ליה לרבה דאפילו ב"ה מודו דאסור משום השמעת קול אפ"ה לא הו"ל למימר מאי טעמא כיון דטעמא דברייתא דאליבא דב"ש היא הוי מטעמא אחרינא כמו הנך דמתני' וכמ"ש נ"ל להביא ראיה מלשון הירושלמי למאי דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מדרשא דקראי היא דב"ש דריש מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהא כל מלאכתו נגמרת מבע"י וב"ה דריש מדכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ויום יתירה למידרש היכא שהתחיל מבע"י אף אם נגמרת מאליה בשבת מותר ומקשה התם מה מקיימין ב"ש קראי דב"ה ומשני כי הא דתניא פותקין מים לגנה ומייתי כל הברייתא דהכא ולפ"ז נהי דתלמודא דידן לית ליה הנך דרשה דקראי מ"מ מאי דמשמע דהך ברייתא אליבא דב"ש מיתנייה תלמודא דידן נמי מודה והיינו מטעמא דפרישית כנ"ל ודו"ק :

בא"ד וי"ל דלא ס"ל לר"י טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים. והקשה בספר מגן אברהם דא"כ לפ"ז אפילו בלא טעמא דשביתת כלים הוי מצי רבה לאוקמי טעמא דרחיים אליבא דב"ש ומשום גזירה כדמסקי התוס' דרבה מפרש טעמא דב"ש במתני משום גזירה ומשום כך רוצה המ"א להוכיח דברחיים של מים אפילו אם נותן לתוכו בשבת ליכא חיוב חטאת ע"ש שזה סותר מה שכתבו התוספות לעיל במשנה גבי מצודות:

אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה להקל ברחיים של מים דלעולם דברחיים נמי שייך גזירה והא דמשמע לן מלשון התוספות דמאן דלית ליה השמעת קול תו לא מתוקמא הך ברייתא אפילו כב"ש ומשום גזירה כקושיית המג"א נ"ל דלאו קושיא דאי ס"ד דטעמא דהך ברייתא משום גזירה דאם כן מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ולפ"ז למאי דמפרש רבה טעמא דמתני' דב"ש משום גזירה ע"כ מוקי לברייתא דהכא כב"ה וטעמא דרחיים משום השמעת קול כנ"ל. ובעיקר הדין ברחיים של מים אבאר בק"א:

בא"ד דאי לרבה נמי טעמא דב"ש וכו' למה היה צריך ר"י להביא הברייתא והא מתני' כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דאי מתניתין הו"א שביתת כלים אינו אלא מדרבנן ולפ"ז שפיר הוי ידע לחלק בין עביד מעשה או לא עביד מעשה אבל בברייתא פריך שפיר דכיון דמקרא יליף לה לא משמע ליה לחלק כדפרישית וק"ל:

בא"ד ועוד הא אמר לקמן כו' גזרו ב"ש עם חשיכה משמע דטעמא דב"ש משום גזירה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לפקפק על ראיה זו דהא ודאי אפילו למאן דאוסר בשביתת כלים היינו דוקא מידי דהוי מלאכה גמורה ואסורה מדאורייתא באדם עצמו היכא דעביד לה בידים. ולפ"ז שפיר מצינו לפרש סוגיא דלקמן אפילו לטעמא דשביתת כלים והכי קאמר הנך דאי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת גזרו בה ע"ש עם חשיכה אפילו היכא דהכלי לא עביד מעשה אטו היכא דעביד מעשה דבכה"ג הוי שביתת כלים דאורייתא וכדפרישית לעיל אבל היכא דאפילו אי עביד לה בשבת בידים לא אתי לידי חיוב חטאת לא שייך שביתת כלים כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש נראה גם כן מדקדוק לשון הר"ן ז"ל ע"ש:

בד"ה והשתא דאמר רבי אושעיא אומר ר"ת דהלכתא כר"י ולפ"ז ריחיים מותרים כו' עד סוף הדיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שיש לו להביא ראיה דהלכתא כרבה שמפרש טעמא דב"ש משום גזירה מדאיתא בתוספתא בפירקין דאמרו ב"ש לב"ה אי אתם מודין דאין צולין בשר בצל וביצה אלמא דטעמא דב"ש משום גזירה דאי משום שביתת כלים הא לא שייך כלל בהאי דצולין ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד יש לתמוה טובא על הרשב"א ז"ל אטו רב יוסף לא הוי ידע הך ברייתא דתוספתא דהא ר"י סיני הוי מיהו לדברי הפוסקים היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת בעל מג"א שהבאתי לעיל דברחיים של מים לא שייך גזירה. וא"כ לפ"ז מצינן למימר דודאי ב"ש אליבא דרב יוסף תרתי אית ליה טעמא דגזירה וטעמא דשביתת כלים כמו שהוכחתי מתחלת הסוגיא דע"כ אית ליה טעמא דגזירה מדאסר דיו וסמנים ואית ליה נמי טעמא דשביתת כלים מדאסר במצודות דלא שייך גזירה לפי שיטת בעל מג"א. נמצא לפ"ז תו לא הוי תיובתא לרב יוסף מהך ברייתא דכיון דלב"ש תרתי אית להו שפיר קאמרי לב"ה אי אתם מודים דאין צולין בשר בצל וביצה וע"כ היינו משום גזירה וא"כ אמאי פלגיתו עלי בכל הנך דמתניתין אודו לי מיהא בהנך דשייך גזירה. מיהו להנך פוסקים דלא ניחא להו למימר דר"י אליבא דב"ש תרתי אית ליה אלא טעמא דשביתת כלים לחוד ואפ"ה פסקו כר"י ולא קשיא להו מהך ברייתא דתוספתא זו וג"כ מן הירושלמי וצ"ל דמשמע להו דהך ברייתא לאו מתרצתא היא מדלא מייתי לה בתלמודא דידן לאותובי עליה דרב יוסף כנ"ל ודו"ק:

דף יח עמוד ב

בגמרא מאן תנא להא דת"ר כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה. לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו' הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר לימא ב"ש היא ומש"ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע"ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה"ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ"ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ"ש לפמ"ש הרשב"א ז"ל דמשום עונג שבת לב ב"ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ"ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב"ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ"ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו"ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב"ש משום שביתת כלים כנ"ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב"ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב"ש כדמוכח בר"פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב"ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר"פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ"ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו"ש א"כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ"ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ"ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ הא דלא מסיק הש"ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע"ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס"פ במה מדליקין דף ל"ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש"ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ"ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו"ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע"כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י"ל כמ"ש התוס' בד"ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע"ג דיש שהות הרבה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו' ולכאורה הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ"ש בסמוך א"ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה"ט כיון דלא חזי לאורתא כו' לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו"ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע"ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע"כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ"ש התוס'. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב"ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה התם בבישרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי כו' תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו'. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו' ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני' דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע"כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש"ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא"ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא"ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה"ת אשר"י שכתב בשם ר"י דבפת כ"ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע:

דף יט עמוד א

בתוס' בד"ה לא ישכיר אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפילו בד' או ה' נמי כו' עכ"ל. נראה דהא דפשיטא להו לתוספות דמאן דאוסר בשביתת כלים אוסר אפילו בד' וה' היינו למאי דמשמע להו דהא דמסקינן לעיל לב"ש בין עביד מעשה ובין לא עביד מעשה היינו דתרוייהו אסורין מדאורייתא משום הכי פשיטא דאפילו בד' וה' אסור משא"כ לפי מ"ש לעיל דבלא עביד מעשה לב"ש אינו אלא מדרבנן שפיר מצינן למימר דלא גזרו רבנן אלא בערב שבת דוקא וכמו שאבאר עוד בסמוך גבי ושוין שטוענין ע"ש:

בפיסקא ושוין אלו ואלו שטוענין כו' מאי שנא כולהו דגזרו ב"ש כו' וכתבו התוס' לעיל דמהאי לישנא דגזרו משמע דהיינו אליבא דרבה דטעמא דב"ש משום גזירה כו' ע"ש. וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דלענין שביתת כלים נמי שייך לשון גזרו כיון דבכל הנך דבמתניתין ובטעינת קורה הכלי לא עביד מעשה וא"כ י"ל דבכה"ג לא הוי אלא גזירה דרבנן ולא שייך שביתת כלים דאורייתא אלא במצודות דאזלי ויורה וברחיים דבהנך הכלי לבד עושה מלאכה בלי עשיית אדם וכמ"ש לעיל ובהכי א"ש נמי הא דקאמר הכא ע"ש עם חשיכה משום דבהנך שביתת כלים דלא הוו אלא מדרבנן נראה דלא גזרו אלא ע"ש עם חשיכה וכן מבואר להדיא בלשון הר"ן ז"ל כאן שמפרש כל הסוגיא דהכא אליבא דרב יוסף מטעמא דשביתת כלים ע"ש אלא שלא דיקדק לפרש לשון גזרו. ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה על פירוש זה דאי אליבא דרבה דטעמא משום גזירה א"כ לא א"ש הא דמשני הש"ס קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו והיינו כדמסיק הש"ס כיון שכבר נתרסקו מבע"י ולכאורה לטעמא דרבה לא שייך למימר הכי דהא עיקר טעמא דגזרה דרבה דב"ש בכולהו מתני' היינו שאסור להתחיל המלאכה מבע"י כדי שתגמור מאליה בשבת משום דגזרינן שמא יתחיל עיקר המלאכה בשבת וא"כ בקורת ב"ה נמי שייך הך גזירה גופא שהרי אם יטעון הקורה בשבת שייך ביה חיוב חטאת כיון דעדיין לא נתרסקו אבל לטעמא דשביתת כלים א"ש דכיון שטען הקורה מבעוד יום ונתרסקה ע"י כך שוב אין הכלי עושה מלאכה דאורייתא בשבת דהא אתי ממילא. ואין להקשות א"כ לרבה תקשה מתני מ"ש טעינת קורה דשרו ב"ש דאפשר דבטעינת קורה שהיא מלאכה מרובה והכל יודעין שאסורה בשבת תו ליכא למיגזר תדע דהא ודאי מודו ב"ש דמותר להדליק נר ולעשות מדורה בע"ש עם חשיכה ולא גזרינן שמא יעשה כן בשבת אע"כ כדפרישית. ועוד י"ל דרבה מפרש טעמא דב"ש דמודו בטעינת קורה כדאיתא בירושלמי לפי שכבר נעקרה כל טפה וטפה ממקומה כנ"ל ודו"ק:

שם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד אמר רבי יוסי ברבי חנינא ר"י היא דתנן השום והבוסר והמלילות כו'. ונראה לכאורה דר"י ב"ח סובר כרבי יוחנן לקמן דסחיטה אסור מדאורייתא בכל הפירות שסוחטין להוציא מימיהן אבל למאי דקי"ל כרב ושמואל לקמן בפרק חבית וכדמסייע להו ברייתא דתנא דבי מנשה דדבר תורה אינו חייב אלא אדריכת זיתים וענבים בלבד א"כ מאי מייתי ר"י ב"ח מדר"י הא ר"י גופא לא איירי אלא בשום ובוסר ומלילות דלא שייך בהו סחיטה דאורייתא אבל בזיתים וענבים דמתני' משמע אפילו ר"י נמי מודה. ולכאורה לשון המשנה דעדיות גופא משמע הכי שהרי לשון המשנה כך היא שלשה דברים אמר רבי ישמעאל ולא הודה לו ר"ע השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י שר"י אומר יגמור כו' וא"כ מדחשיב לה שום ובוסר ומלילות לשלשה דברים אלמא דלא איירי ר"י אלא בהנך שלשה לחוד דאי לדוגמא בעלמא נקטינהו אמאי קחשיב להו שלשה דברים אלא דלפ"ז תקשה הך מתני' לר"י דס"ל דאין לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות וא"כ אמאי קחשיב להו לג' דברים. ועוד דא"כ מאי הוצרך הש"ס לקמן לומר דהא דר"א לא אמר כרבי יב"ח היינו משום דלאו מי אתמר עלה ותיפוק ליה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דר"א סובר כרב ושמואל דהלכתא כוותייהו דסחיטה דאורייתא לא שייך אלא בזיתים וענבים ומשום הכי לא מצי לאוקמי כריב"ח כדפרישית כיון שיש לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ואפשר דכיון דר"א בן פדת תלמידו דרבי יוחנן הוי וכל דבריו מפי ר"י אמורין כדאיתא בס"פ א"כ מסתמא בהאי דסחיטה נמי כר"י ס"ל. ומיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דאדרבה ריב"ח אליבא דהלכתא קאי דאינו חייב מדאורייתא אלא בזיתים וענבים בלבד וכן משמע מדמייתי סתמא דתלמודא לקמן הא דהורה ריב"ח כר"י אלמא דאליבא דהלכתא קאי ואפי' הכי קאמר ריב"ח שפיר דמתני' ושוין שטוענין הקורות אתי' כר"י דכיון דר"י מתיר בהנך תלת אפילו לכתחילה אלמא בזיתים וענבים נמי ליכא חיוב חטאת כלל כיון שנתרסקו מבע"י דאי ס"ד דבזיתים וענבים כה"ג חייב חטאת לא הו"ל לר"י להתיר לכתחלה אפילו בהנך תלת דכה"ג כתבו התוספות לפי שיטתם לענין אין מחוסר דיכה כך היה נ"ל אלא דמלשון רש"י ותוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין שום ובוסר ומלילות לזיתים וענבים ולא ידעתי למה כיון דאליבא דהלכתא יש חילוק ביניהם וצ"ע ודוק היטב ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור פי' אין צריך לסלק כו' קשה לר"י היכא מוכח כו' דילמא ר"י סבר כב"ה ועוד תימא דר"ע דאמר לא יגמור לא כב"ש ולא כב"ה כו' עס"ה. ונראה לי דרש"י לא ניחא ליה לפרש כפי' התוספות דיגמור היינו יגמור ויאכל דא"כ העיקר חסר וכ"ש דלשון יגמור משתחשך לא משמע דאיירי לענין אכילה אלא לענין עיקר המלאכה שהתחיל מבע"י ונגמרת משתחשך ולא ניחא ליה נמי לפרש כפירוש השני של תוס' דיגמור היינו בידים והיינו בשאין מחוסר דיכה כיון דהשתא אכתי לא מסיק הש"ס אדעתיה הך מילתא דאין מחוסרין דיכה מלבד מה שנראה דוחק דריב"ח ור' אלעזר פליגי בהך סברא דלר"א אע"ג דמחוסר דיכה חייב חטאת אפ"ה באין מחוסר דיכה מותר לסחוט לכתחלה וכל כי הך מילתא לא הו"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד דלגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסינן לקמן אמר רבא ב"ח אר"י בחסרון דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ואי כפירוש התוספות הו"ל למימר כ"ע ל"פ דחייב דהא עיקר שקלא וטריא בגמרא תליא בהכי לפירושם מש"ה הוכרח רש"י לפ' סוגיא דגמרא כפשטא דאהך מילתא גופא דקאמר הש"ס מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא ש"ד והיינו דמותר לטעון הקורה מבעוד יום לכתחילה והא קאמר ר"י ב"ח דמיתוקמא כר"י דאמר יגמור לכתחילה והיינו לענין הטעינה כמו שפירש"י ז"ל להדיא ולענין אכילה לא איירי ר"י כלל ואפשר דאסור באכילה כת"ק במתניתין וברייתא דר"פ חבית ומה שהקשו בתוספות על פי' זה דילמא ר"י ס"ל כב"ה ועוד ר"ע לא כב"ש ולא כב"ה נ"ל ליישב חדא מגו חדא דבלא"ה נראה דוחק לומר דכל השקלא וטריא דקאמר מאן תנא הוי אליבא דב"ש דאינו משנה לכך היה נ"ל לפרש דעיקר מלתא דמאן תנא אדב"ה נמי קאי והיינו כיון דאשכחן מתני' דעדיות דר"ע אמר לא יגמור והיינו לענין שאין צריך לסלק הטעינה א"כ ודאי דס"ל דב"ה נמי מודו בהא דאף ע"ג דבכל הנך דמתני' שרי ב"ה היינו לרבה משום דלא גזר ולר"י משום דלית ליה שביתת כלים היינו דוקא במידי דלאו בני אכילה נינהו משא"כ בזיתים וענבים מודו ב"ה דאסור משום דגזרינן שמא יסחוט ובנקל יבוא לידי סחיטה ולהכביד הטעינה כדאשכחן בדוכתי טובא גזרה שמא יסחוט שכיח טובא כמ"ש התוס' בריש ביצה דבעודו בכפו יבלענה וא"כ הוי דמי לגמרי לגזרה דאין צולין בשר ובצל וביצה דמודו ב"ה דאסור משום גזרה שמא יחתה וה"נ דכוותיה מש"ה מוקי לה ריב"ח כר"י דקאמר יגמור שאין צריך להסיר הטעינה ור"א בן פדת מוקי למתניתין כר"א ור"ש דזיתים וענבים שרסקן משקים היוצאים מהן מותר ומדלא גזרו לשמא יסחוט אלמא אפילו אם סחט ליכא איסורא דאורייתא כיון דאתי ממילא וא"כ ממילא דה"ה לענין טעינת קורה מבע"י דמותר לכ"ע מה"ט גופא דלא אתי לידי חיוב חטאת כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ולשון הגמרא על מכונו. והשתא א"ש טובא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי לקמן במחוסר דיכה כ"ע לא פליגי דאסור ולא קאמר דכ"ע ל"פ דחייב אע"כ דלענין טעינת קורה מבעוד יום קאי דלא שייך ביה חיוב חטאת אלא איסורא גרידא. ובזה נתיישב' ג"כ כמה קושיות ודיקדוקים שהקשה הרב המגיד ז"ל בשמעתין בפ"ג מהלכו' שבת ע"ש ודוק היטיב:

דף יט עמוד ב

בגמרא ור' יוסי בר חנינא מ"ט לא אמר כר"א. ויש לדקדק דלפירש"י דיגמור דר"י היינו לענין טעינה א"כ פשיטא דניחא ליה לריב"ח טפי לאיתויי ממתני' דעדיות דאיירי לענין טעינה גופיה דאיירי ביה מתניתין דהכא וכ"ש דקשה טפי למאי דמסיק בסמוך דריב"ח ברייתא לא שמיע ליה ובפשיטות הוי מצי למימר דאפילו אי שמיע ליה הך ברייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לאתויי ממתני' דעדיות כדאשכחן כה"ג טובא דמתני' עדיפא לאתויי טפי מברייתא כ"ש הכא דמייתי טעינה מטעינה. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דנהי דריב"ח דמייתי משום ובוסר ומלילות אזיתים וענבים היינו משום דס"ל כר"י דאין לחלק ביניהם לענין חיוב חטאת אפ"ה כיון דכמה אמוראי סברי דיש לחלק ביניהם וברייתא דתנא דבי מנשה מסייע להו א"כ טפי הו"ל לאתויי מברייתא דזיתים וענבים גופיה כנ"ל וק"ל:

שם אמר לך לאו איתמר עלה ארב"ח אר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי כו' והני נמי כמחוסרין דיכה דמי. פירוש בהנך דמתני' דקפסיק ותני דמותר לטעון אפילו סמוך לחשיכה אע"ג דבשעה קלה כזו אין הטעינה עושה הדיכה מבע"י אלא הריסוק בלבד אפ"ה שרי ומש"ה לא מצי לאוקמי כר"י אלא דאכתי קשה דסוף סוף כיון דלמאי דמוקי לה ר"א בן פדת כר"א ור"ש דאיירי בזיתים וענבים וע"כ היינו משום דסבר דלענין טעינה נמי שרי בזיתים וענבים א"כ האיך קאמר ר"י במחוסר דיכה כ"ע ל"פ דאסור ומנ"ל הך מילתא דילמא ר"י כר"א ור"ש ס"ל דשרי אפילו בזיתים וענבים וכדקתני נמי במתני' דידן ושוין שטוענין. ונראה ליישב דהא דקאמר דהני נמי כמחוסרין דיכה דמי לאו משום דלקושטא דמילתא הכי הוא אלא דאי לאו דאשכחן ברייתא דזיתים וענבים שרי היה מקום לומר דמדנקיט ר"י שום ובוסר ומלילות טפי מזיתים וענבים היינו משום דזיתים וענבים מסתמא מחוסר דיכה נינהו טפי משום ובוסר משא"כ השתא דאשכחן לר"א ור"ש דקתני זיתים וענבים שריסקן סתם אלמא דסתמא נמי לאו מחוסרי דיכה נינהו שאין לחלק בזה בין שום ובוסר לזיתים וענבים והא דנקיט במתני' דעדיות שום ובוסר ומלילות היינו לרבותא דר"ע דאפילו בהנך לא יגמור דכה"ג כתבו התוס' לעיל כנ"ל ובזה נתיישב ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל לנכון ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שמן של בדדין פי' הקונטרס ונשתייר בבית הבד וקשה לר"י כו' עד סוף הדיבור. ונראה דרש"י לא רצה לפ' כפי' התוס' משום דלפירושם לא שייך שפיר לישנא דשמן של בדדין וכיון דאדלעיל קאי הו"ל למימר אותו שמן היוצא מהן רב אוסר ושמואל שרי לכך הוכרח לפרש דשמן של בדדין היינו שמן שנשתייר בזויות הבד שזה ניתן לבדדין. ולפ"ז הוי שפיר דומיא דמחצלת של בדדין שהמחצלת הוא של בדדין עושי המלאכה ולא של בעל השמן. ואפשר ג"כ לומר דלא רצה לפרש כפי' התוספות דאשמן היוצא מאליו בשבת קאי דהא קתני לעיל בהדיא דזיתים וענבים שיצאו מעצמן קיי"ל כר"א ור"ש דשרי ולא ניחא ליה לרש"י לחלק כמ"ש התוספות דבכה"ג הוי נולד מאותה הקושיא שהקשו התוספות בעצמן מהאי דרב אכל תמרי. ומה שהקשה התוספות דלמה יהא השמן מוקצה נראה שכבר נזהר רש"י בזה במ"ש המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה ומש"ה הוי שפיר מוקצה כיון דאין דרך להסיר הטעינה עד שיצא כל המשקה אם כן מעיקרא בין השמשות אסח לדעתיה מינייהו שאינו יודע מתי תכלה משיכת השמן ואפשר ג"כ שלא ישאר שום שמן בזויות כנ"ל בשיטת רש"י. מיהו בירושלמי משמע כפירוש התוספות במאי דפליגי רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא אם מותר ליגע במושך או אסור ע"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו ומה שיש לדקדק עוד בל' התוס' כאן ובסמוך בדיני מוקצה ונולד אין כאן מקומו ויבואר כ"א במקומו בפרקים הבאים לפנינו בעזה"י:

במשנה אין צולין כו' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. ופרש"י בית המוקד היינו שהכהנים מתחממים שם מפני שמהלכים יחפים כו'. אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב דבית המוקד היינו שהיה שם מדורות אש בוערות תמיד לצורך עצי המערכה שצריכה להיות יוקדת תמיד על המזבח כו' ע"ש. ונראה מזה דאע"ג דעיקר מצות עצי המערכה דוחה שבת ואע"ג דעצים גופייהו נמי לאו עיקר קרבן הם אלא מכשירי קרבן ואפשר לעשותם נמי מאתמול אפילו הכי דוחה שבת כמו שמצאתי בת"כ פרשת צו דדרשינן אש תמיד תוקד תמיד אפילו בשבת. נמצא דלפ"ז היינו דוקא בעיקר עצי המערכה שמדליקין בבקר בבקר על המזבח משא"כ במדורת בית המוקד שאינה עיקר המצוה אלא שהמדורה היתה מוכנת שם כדי להדליק ממנה עצי המערכה משום הכי לא דחי שבת כן נ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

דף כ עמוד א

בגמרא פיסקא ומאחיזין את האור מה"מ אמר ר"ה לא תבערו כו' וקשיא לי טובא בזו הסוגיא דמעיקרא מאי ס"ד להקשות מה"מ דמשמע דבעי למימר דיש באחיזת האור איסור דאורייתא בגבולין וכדדריש ר"ה נמי להדיא מקרא דלא תבערו דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר ולא ידעתי מה צד מלאכה איסור דאורייתא שייך כאן כיון שהתחיל בה מבע"י המלאכה נגמרת מאליה בשבת ומה שנא מכל הנך דלעיל דפליגי בה ב"ש וב"ה בדיו וסמנין ואונין ומצודות דמשמע מכל הסוגיא דאפילו בית שמאי דאסרו היינו משום שביתת כלים או משום גזירה וב"ה שרו לגמרי ואף ע"ג דמודו ב"ה בהאי דאין צולין בשר כו' הא מסקינן לעיל דהיינו משום גזירה שמא יחתה בגחלים. ולפ"ז אינו אלא מדרבנן וכמו שפירש"י להדיא כאן במשנתינו מדורה גופא דמה שאסור בגבולין אינו אלא משום שמא יחתה. נקטינן מיהא דלכ"ע לא שייך צד מלאכה דאורייתא במה שמאחיזין האור מבע"י אפילו אם לא הצית ברובה. והנלע"ד בזה דהאי מה"מ לאו סתמא דתלמודא קאמר אלא ר"ה גופא מסיק לה בהאי לישנא כדאשכחן בדוכתי טובא. א"כ לפ"ז מצינו למימר דר"ה לקושטא דמילתא ס"ל דאפילו בשבת מותר לעשות מדורה בבית המוקד מן התורה אם נאנס לעשותה מבע"י והיינו לפירוש הרמב"ם שכתבתי בסמוך דהנך עצים גופייהו לצורך המערכה נינהו ולשיטת רש"י והמפרשים נמי שכתבו דמדורת בית המוקד היינו לצורך הכהנים שמתחממים שם אפ"ה י"ל דסבר רב הונא דשרי מדאורייתא כיון שאם לא יעשה המדורה להתחמם אפשר שהיו באים לידי סכנת חולי מעיים כדאיתא להדיא במשניות דשקלים שהיו צריכין להתרפאות תמיד מחולי מעיים ומש"ה אם ע"י אונס לא נעשה המדורה קודם השבת מותר מדאורייתא ומש"ה מותר אפילו מדרבנן להאחיז האור בית המוקד מבעוד יום ולא גזרינן שמא יחתה כיון דליכא חשש איסור דאורייתא בכך. ועוד יש לפרש בענין אחר דר"ה סובר דהא דלא חיישינן בבית המוקד לשמא יחתה היינו דאפילו יחתה או יבעיר לכתחלה אפ"ה מותר מדאורייתא מדאשכחן בברייתא בכריתות ס"פ אמרו לו דהחותה גחלים בשבת להתחמם אינו חייב משום מבעיר למאן דס"ל כר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ע"ש אע"ג דהתם משמע דדוקא להחתות גחלים פטור אפילו אם ע"י חתיית גחלים יובערו הגחלים מאיליהן אפ"ה הוי מלאכה שא"צ לגופה לפי שאינו רוצה בהבערתן אלא להתחמם בגחלים בלא הבערה אבל המבעיר בידים אפילו להתחמם חייב מ"מ אפשר דשאני הכא כיון שהכהנים לא היו צריכין להתחמם אם לא לצורך העבודה דלא סגיא בלא"ה א"כ הוי שפיר מלאכה שא"צ לגופה וא"כ לפ"ז מש"ה לא חייש ר"ה להא דאקשי ליה ר"ח א"ה אפילו בשבת נמי כיון דלקושטא דמלתא סבר ר"ה דאה"נ דמותר מדאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן כמו כל מלאכות שא"צ לגופה דהוי פטור אבל אסור כנ"ל ועיין מ"ש בזה בקידושין דף ל"ז בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה למישרי אברים ופדרים וא"ת אי אברים ופדרים דחול כדפי' הקונטרס כו' ואי אברים ופדרים דשבת כו' הא מעולת שבת נפקא כו' וי"ל דמיירי במשלה בהן האור כו' עכ"ל. ולולי תירוצם היה נ"ל ליישב הקושיא בענין אחר דרב חסדא דמוקי קרא למשרי אברים ופדרים היינו אליבא דר"ע דפרק אלו קשרים דהלכתא כוותיה דדריש התם דעולת שבת בשבתו היינו שחלבי שבת קריבין בי"ט יכול אף ביום הכיפורים ת"ל בשבתו. נמצא לפ"ז מצינו למימר דהא דדריש ר"ע בכה"ג היינו דוקא לבתר דכתיב בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים דשבת בשבת אע"ג דאפשר להקטירם בלילה. א"כ ע"כ דהאי עולת שבת בשבתו בא ללמד על חלבי שבת שקריבים ביום הכיפורים ומיתור דוי"ו יתירה בשבתו ממעטינן של יה"כ בשבת אבל אי לאו ילפותא דמושבותיכם דר' חסדא הוי דרשינן מקרא דעולת שבת בשבתו בחד ענינא דכולה למעוטי אתא דהיכא שחל יה"כ במ"ש או איפכא צריך להקריב עולת שבת בשבתו דוקא ולא בשבת אחרת וכיון דאין חלבי יה"כ קרבין בשבת ולא של שבת ביה"כ הלכך צריך להקטירו בשבת דוקא ביומו כיון דאי אפשר להקטירם בלילה ויפסלו בלינה אבל בשבת ויה"כ דעלמא לעולם דאין רשאי להקטיר באותו שבת כיון שיוכל להקטירם בלילה כמ"ש התוס' מש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי. ומתוך כך נתיישב מה שהקשו התוספות בא"ד הא איצטריך מושבות כדדריש בקידושין ולמאי דפרישית א"ש דהתם ר"ע הוא דאמר לר"י לדבריך שאתה אומר דעולת שבת בשבתו לאו אחלבי שבת קריבין בי"ט קאי משום דסבירא לך נדרים ונדבות קריבין בי"ט אע"ג דאפשר לעשותן לאחר י"ט וא"כ מכ"ש דאברי שבת קריבין באותו שבת אע"ג דיוכל להקטירן בלילה דחביבה מצוה בשעתה. וא"כ תו לא איצטריך מושבות לר"י להך דרשא דאינו נוהג לאחר ירושה וישיבה או כדדריש ר"י לענין שריפת בת כהן ועיין מ"ש בזה בחידושי קידושין דף י"ז בלשון התוס' ד"ה והרי שבת. ולפ"ז א"ש נמי דר"ה ור"ח דשמעתין לטעמייהו ר"ח דוקא מוקי לה לאברים ופדרים דשבת שקריבין בשבת דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו דתמיד דהיינו הקטרתו נמי דוחה שבת ור"ה דשמעתין נמי לשיטתו דס"ל בפרק טרף בקלפי דסופו אינו דוחה שבת והיינו אפילו דשבת בשבת ואם כן אייתר ליה מושבותיכם להך דרשא דהכא להתיר במדורת בית המוקד בשבת כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' כאן עיין ביומא בפרק טרף בקלפי באריכות. ולפמ"ש אין צורך לדחוק דבכשרים נמי בעינן משלה בהן האור כלישנא בתרא דהתם ודוק היטיב:

בגמרא תנא רבי חייא לסיועיה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה וכתב רש"י ז"ל שני פירושים בשם רבותיו. ולענ"ד נראה דדא ודא אחת היא דאע"ג דרש"י כתב שמצא בת"כ לגבי מנורה מ"מ נראה דממילא שייכא נמי הך דרשא גופיה גבי שבת והיינו למאי דאמר רמי בר חמא לקמן בר"פ במה מדליקין דמקרא להעלות נר תמיד ילפינן הך מלתא ומצאתי בספרי פרשת בהעלותך דמהאי קרא גופא להעלות נר תמיד ילפינן דהדלקת מנורה דוחה שבת אע"ג דלאו מלאכה גמורה הוא והיינו מדכתיב תמיד אפי' בשבת. א"כ לפ"ז מצינו למימר דלאחר שהדליק המנורה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה שוב אינו רשאי להדליק בשבת יותר מזה והשתא א"ש דמייתי הכא ברייתא דרבי חייא לענין שבת גופיה וא"ש נמי הא דאמרינן לקמן בדרמי בר חמא דהוא תני לה הוא אמר לה היינו משום דבברייתא דתני רמי ב"ח לקמן איירי לענין הדלקת מנורה בחול שאין להדליקה בפתילות ושמנים שאסורין בשבת משום שנאמר להעלות נר תמיד. אלא דאכתי לא משמע האי טעמא שפיר מהאי קרא כמ"ש רש"י לקמן מש"ה מסיק התם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה והיינו כברייתא דרבי חייא דהכא דתנא לה לענין שבת כדדרשינן להעלות נר תמיד אפילו בשבת כדפרישית משום הכי אמר רמי ב"ח דהאי דרשא גופיה שייך נמי בברייתא דלקמן דממילא ילפינן נמי מהאי קרא דאין להדליק במקדש אפילו בחול בפתילות ושמנים הפסולים בשבת כי היכי דדרשינן מהאי קרא לענין שבת דבעינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ודו"ק:

סליק פרק קמא